נעמה שחר ושי לי עטרי: היום שבו הבושה החליפה צד

הפרשה הזאת התחילה מבחינת הציבור הרחב סביב שי לי עטרי, התלונה שהגישה נגד מוזיקאי מוכר, המאבק להסרת צו איסור הפרסום משמו, והחשיפה של נעמה שחר כמתלוננת נוספת. בימים האחרונים התווסף גם העימות שנערך במשטרה בין שחר לבין החשוד, שבו היא סיפרה אחר כך כי הופתעה מכמה חזקה הרגישה. לצד כל זה עומדת גם יוזמה ציבורית ומשפטית שמכונה “חוק שי לי עטרי”, ומבקשת לאפשר לנפגעות עבירות מין להשמיע עמדה בדיונים על פרסום שם חשוד.

אבל מאחורי כל המילים המשפטיות האלה יש סיפור הרבה יותר פשוט, והרבה יותר כואב.

שתי נשים עומדות מול מדינה שלמה, עם שם, פנים וקול, ואומרות שנפגעו. ואנחנו מאמינים להן.

לא כי אנחנו בית משפט. אנחנו לא. לא כי אנחנו יודעים כל פרט שנמצא בתיק. אנחנו לא. אלא כי יותר מדי שנים נשים שנפגעו נאלצו להתחיל כל משפט מעמדת מגננה. להוכיח שהן לא ממציאות. להוכיח שהן לא מחפשות תשומת לב. להוכיח שהן לא נזכרו מאוחר מדי. להוכיח שהן לא הורסות חיים של אדם מוכר, אהוב, מוכשר או מקושר. כאילו הפגיעה בהן היא הערת שוליים, והנזק לשמו הטוב של החשוד הוא הסיפור האמיתי.

אז לא. הפעם צריך לומר את זה ברור. הסיפור האמיתי הוא לא רק השם שאסור לפרסום. הסיפור האמיתי הוא שתי נשים שבחרו להפסיק לשאת לבד את מה שהחברה כל כך אוהבת להשאיר בחדרים סגורים.

הרגע שבו נעמה שחר כבר לא אותה אישה

המשפט הכי חזק של נעמה שחר לא היה משפט משפטי. הוא היה משפט גופני. היא סיפרה שחשבה שמבט אחד שלו ישתק אותה. שהיא דמיינה את עצמה נכנסת לעימות ולא מצליחה להגיב. ואז היא נכנסה וראתה אותו, והבינה שהיא כבר לא אותה בחורה שהוא פגש לפני ארבע שנים.

זה משפט שצריך לקרוא לאט.

כי ככה נראית הרבה פעמים טראומה מינית. היא לא נשארת רק באירוע. היא נשארת בגוף. היא נשארת במבט. היא נשארת בשאלה מה יקרה אם אפגוש אותו. היא נשארת בפחד שהאדם שפגע בי עדיין מחזיק איזה כפתור סודי, שאם ילחץ עליו אחזור מיד להיות אותה אישה קפואה, מבוהלת, חסרת מילים.

ונעמה שחר מספרת שקרה משהו אחר. לא קסם. לא סוף טוב הוליוודי. משהו הרבה יותר אמיתי. היא נכנסה אל המקום שבו פחדה להישבר, וגילתה שהיא עומדת.

יש בזה כוח עצום. לא כוח של סיסמה. כוח של אישה שפוגשת את הפחד שלה פנים מול פנים ומגלה שהוא כבר לא כל הסיפור. אולי הוא עדיין שם. כנראה שהוא שם. אבל הוא כבר לא מנהל הכול לבד.

ולכן המשפט שלה חשוב כל כך לנשים אחרות. לא כי כל אחת צריכה להתעמת. ממש לא. לא כל אישה צריכה להגיש תלונה, לא כל אישה צריכה להיחשף, לא כל אישה צריכה לעמוד מול מי שפגע בה. אבל כל אישה צריכה לדעת שייתכן יום שבו היא תגלה שהיא כבר לא אותה אישה שהייתה אז. שהפחד לא נעלם, אבל גם היא לא נעלמה.

שי לי עטרי לא מבקשת רחמים

שי לי עטרי הפכה בשנים האחרונות לדמות ציבורית מאוד טעונה. יש סביב חייה כאב, אובדן, חשיפה, טראומה לאומית ואישית. אבל דווקא בגלל זה צריך להיזהר לא להפוך אותה לסמל בלבד. כי לפני כל הסמליות, יש כאן אישה שמבקשת דבר די פשוט: אל תדברו עליי כאילו אני נספח לתיק. אל תדונו בחיים שלי כאילו אני הערת שוליים. אל תחליטו על פרסום, הסתרה, שם, צו, חיסיון ומחיר ציבורי בלי להבין שגם לי יש גוף, זיכרון, פחד וקול.

זה לב העניין.

במשך שנים המערכת יודעת לדבר מצוין על זכויות חשודים. וזה חשוב. אבל היא הרבה פחות טובה בלדבר על מה שעובר על נפגעות בתוך ההליך. על ההמתנה. על תחושת ההשפלה. על הפחד מהחקירה. על הידיעה שכל מילה שלך תיבדק, תנותח, תפורק, תישקל. על זה שאת צריכה להיות גם פגועה, גם מדויקת, גם חזקה, גם אמינה, גם לא כועסת מדי, גם לא קרה מדי, גם לא רגשנית מדי.

כלומר, הנפגעת לא רק מספרת מה קרה לה. היא צריכה להופיע נכון כדי שיאמינו לה.

וזה בלתי נסבל.

לכן המאבק של שי לי עטרי חשוב הרבה מעבר לפרשה עצמה. הוא אומר שהמתלוננות אינן תפאורה. הן אינן חומר רקע. הן לא אמורות לשבת בשקט בזמן שמחליטים מה נכון בשבילן. אם דנים בפרסום שם של חשוד בעבירות מין, ואם להחלטה הזאת יש השפעה ישירה על נשים שאומרות שנפגעו ממנו, אז הקול שלהן צריך להישמע.

לא מתוך רחמים. מתוך צדק.

מי שמגיעה בעקבות חוויה כזאת אל טיפול פסיכולוגי לא תמיד מגיעה רק כדי “להירגע”. לפעמים היא מגיעה עם שאלה הרבה יותר עמוקה: איך להאמין לעצמי אחרי שעולם שלם לימד אותי לפקפק בעצמי.

צו איסור הפרסום והבדיחה העצובה של הבושה

בואו נאמר את זה בפשטות. יש משהו כמעט בלתי נתפס במצב שבו המתלוננות נחשפות בשמן, בפניהן, בכאב שלהן, בזמן שהחשוד נשאר חסוי.

אפשר להסביר את זה משפטית. אפשר להביא פסיקות, סעיפים, נימוקים, חוות דעת וחששות. אבל אחרי כל ההסברים נשארת תחושה קשה מאוד: שוב הן גלויות, שוב הוא מוגן.

וזה באמת מורכב. אבל לפעמים המילה “מורכב” הופכת לדרך אלגנטית לא לומר את הדבר הפשוט.

הדבר הפשוט הוא שהסתרה אינה ניטרלית. שתיקה אינה ניטרלית. צו איסור פרסום אינו רק מסמך משפטי. בפרשות כאלה הוא גם מסר רגשי. הוא אומר לנפגעות: אתן יכולות לדבר, אבל לא עד הסוף. אתן יכולות להיחשף, אבל הוא לא. אתן יכולות לשלם מחיר, אבל נמשיך לדבר בעיקר על המחיר האפשרי שלו.

ופה בדיוק הבושה מתחילה לעבור צד.

כי נעמה שחר ושי לי עטרי אומרות בעצם: אנחנו לא מתביישות. אנחנו לא מסתתרות. אנחנו לא מוכנות להיות המקום שבו החברה קוברת סיפורים לא נוחים. מי שצריכות להתכווץ, להסביר ולהסתתר מן האור, אלה לא הנשים שמספרות שנפגעו.

וזה רגע ציבורי גדול.

אפשר להבין את זה גם דרך המושג של גבולות טיפוליים. גבול אמור להגן. אבל גבול שמגן בעיקר על הצד החזק יותר נחווה לא כהגנה, אלא כחומה. בפרשה הזאת, צו איסור הפרסום הוא לא רק החלטה משפטית. הוא הפך לסמל של השאלה מי מקבל הגנה ומי נדרש לשלם את המחיר הגלוי.

המעגל שמסביב תמיד יודע יותר ממה שהוא מודה

אחד הדברים החזקים שנעמה שחר אמרה הוא שהיא מחכה לא רק לחשיפת שם החשוד, אלא גם לחשיפת האנשים שלטענתה הקיפו אותו ואיפשרו לדברים להישאר חסויים. כאן הפרשה מפסיקה להיות סיפור על אדם אחד והופכת לסיפור על תרבות.

כי כמעט תמיד יש מעגל.

יש מי ששמעו משהו. יש מי שידעו משהו. יש מי שראו סימנים. יש מי שאמרו לעצמם שזה לא עניינם. יש מי שהעדיפו לשמור על הקריירה, על המוסד, על הקשרים, על האווירה הטובה, על האיש המוכשר. יש מי שחשבו שאם לא יבדקו יותר מדי, הם יוכלו להמשיך לישון בשקט.

וזה אחד הדברים הכי קשים בפרשות של פגיעה מינית. לפעמים הפגיעה עצמה איומה, אבל אחר כך מגיעה הפגיעה השנייה: לגלות שאנשים סביבך בחרו בנוחות שלהם. שהם העדיפו לא לדעת. שהם העדיפו להגן על הדמות החזקה ולא על מי שנפגעה.

בחדרי טיפול שומעים את זה שוב ושוב. לא רק “מה הוא עשה לי”, אלא “מי לא האמין לי”. “מי אמר לי לשתוק”. “מי אמר לי לא להרוס לו את החיים”. “מי הסתכל לי בעיניים וידע, ובכל זאת המשיך הלאה”. לכן אנשים שמגיעים אחרי טראומות לא תמיד נושאים רק את האירוע עצמו. הם נושאים גם את הבגידה של הסביבה.

והבגידה הזאת לפעמים חותכת לא פחות עמוק.

כששתיים עומדות יחד, הבדידות נסדקת

הכוח של הפרשה הזאת נמצא גם בחיבור בין נעמה שחר לשי לי עטרי. אישה אחת שמדברת יכולה להישאר לבד מול גל עצום של ספק. שתי נשים שכבר עומדות יחד משנות את התמונה. לא משפטית בלבד, אלא נפשית.

פגיעה מינית אוהבת בדידות. היא בנויה על בדידות. על התחושה שאף אחת לא תבין. שאולי רק אני. שאולי אני מגזימה. שאולי אם אדבר, העולם יתנפל עליי. שאולי עדיף לבלוע את זה ולהמשיך לחיות.

ואז מגיעה עוד אישה. ועוד קול. ועוד סיפור. והבדידות נסדקת.

זו אחת הסיבות שכל כך חשוב שנשים ידברו כשהן יכולות, ושחברה תדע להקשיב כשהן מדברות. לא כדי להחליף חקירה. לא כדי להפוך רשתות חברתיות לבית משפט. אלא כדי לשבור את המבנה העתיק שבו כל נפגעת יושבת לבד בחדר הפנימי שלה ומשוכנעת שאין לה עם מי לצאת משם.

יש טיפולים שיכולים לעזור בעיבוד טראומה, כולל EMDR וגישות נוספות, אבל לפעמים ההתחלה של הריפוי אינה טכניקה טיפולית. לפעמים היא משפט אחד מבחוץ: אני מאמינה לך. לפעמים זה הדבר הראשון שמחזיר אוויר לריאות.

לא כל אחת צריכה להיות חזקה ככה

חשוב לומר את זה דווקא עכשיו: לא כל נפגעת צריכה להיות נעמה שחר או שי לי עטרי. לא כל אחת צריכה להתראיין. לא כל אחת צריכה להגיש תלונה. לא כל אחת צריכה להיחשף. לא כל אחת צריכה להיות אמיצה באופן שהציבור יודע למחוא לו כפיים.

יש נשים שהאומץ שלהן הוא לקום בבוקר. יש נשים שהאומץ שלהן הוא להגיע לטיפול. יש נשים שהאומץ שלהן הוא לספר לחברה אחת. יש נשים שהאומץ שלהן הוא להפסיק להאשים את עצמן. יש נשים שהאומץ שלהן הוא פשוט לא לקרוס.

ולכן אסור לקחת את הכוח של שחר ועטרי ולהפוך אותו לסטנדרט חדש שמולו נשים אחרות ירגישו שהן נכשלו. להפך. הכוח שלהן צריך לפתוח מרחב, לא לסגור אותו. הוא צריך לומר לנשים: יש לך אפשרות לדבר. לא חובה. אפשרות. ויש הבדל עצום בין חובה לבין אפשרות.

פסיכולוגים ואנשי טיפול יודעים היטב שהחזרת קול היא תהליך עדין. לפעמים הוא מתחיל בלחישה. לפעמים בשתיקה בטוחה. לפעמים בזעם. לפעמים בבכי. לפעמים בעדות פומבית. אין דרך אחת נכונה. אבל יש דבר אחד ברור: החברה צריכה להפסיק לדרוש מנפגעות לשאת גם את הפגיעה וגם את הבושה.

הסוף הפשוט הוא להאמין להן

בסוף, אחרי כל המילים הגדולות, זה די פשוט.

נעמה שחר ושי לי עטרי עושות דבר שרוב האנשים לא היו עומדים בו. הן יוצאות אל הציבור עם כאב פרטי, מול אדם חסוי, מול מערכת איטית, מול תגובות אכזריות, מול ספקנים מקצועיים מטעם עצמם, ואומרות שכך הן מספרות שנפגעו. הן לא שותקות יותר.

הן לא צריכות להיות מושלמות כדי שנאמין להן. הן לא צריכות לדבר בדיוק בטון שנוח לנו. הן לא צריכות להיות רגועות, מסודרות, נקיות מכעס, נקיות מסתירות אנושיות, נקיות מפחד. הן צריכות לקבל את מה שנשים נפגעות היו צריכות לקבל מזמן: הקשבה שמתחילה מאמון ולא מחשד.

הפרשה הזאת עוד תמשיך להתגלגל במערכת המשפטית. יהיו דיונים, החלטות, מאבקים וכנראה עוד הרבה רגעים קשים. אבל במרחב הציבורי כבר קרה משהו חשוב. שתי נשים עמדו מול מנגנון של שתיקה, והשתיקה נראתה פתאום פחות חזקה.

וזה לא מעט.

אולי אפילו זה הרגע שבו משהו מתחיל להשתנות באמת: לא כי הפחד נעלם, אלא כי נשים כבר לא מסכימות שהוא ידבר במקומן.