גברת רוזנברג שגרה בדירה מעלינו הייתה משוגעת מ"שם". בעלה, אדון רוזנברג היה משוגע "סתם". הבן של הגננת עדינה חשף את עצמו בפני עוברים ושבים וגמר את אמא שלו. הילד שישב לידי בכיתה היה עצלן וטיפש והמורה אמרה שלא יצא ממנו כלום.
בשנות השמונים, לפני ששמענו על PTSD, הפרעת קשב וריכוז או דיכאון קליני, השפה הייתה חדה וישירה. ובעיקר דאגה למתוח קו שחור ועבה ביננו – הנורמטיביים. לבינם: המשוגעים, הסוטים, החולים. שמרה עלינו מוגנים מכל רע באשליה של נורמאלי וטוב. על מנת שלא להיתפס חלילה כשייכים לצד הלא נכון של המתרס דאגנו לשמור לעצמינו חוויות קשות שייתכן ויפלילו אותנו כמשוגעים.
כתבות נוספות:
ריפוי אין אונות או אימפוטנציה באמצעות טיפול פסיכולוגי
שנות התשעים הביאו עימם מהפכה שפתית ותודעתית. יחד עם הפוליטקלי קורקט הגיעו הטרדה מינית, בי פולריות, הפרעות אכילה ודיכאון שאחרי לידה. השפה הרגשית התפתחה ואיתה היכולת לחשוב, לפרק לגורמים לשים לב לדקויות. "השפה יוצרת תודעה" אומרת יאומני פארק, הגולה הצפון קוראנית ולוחמת לזכויות אדם "איך יכולנו לדעת שאנחנו עבדים, אם לא הייתה קיימת מילה לחופש?"
עם ההעמקה שחלה בציבור הרחב לגבי בריאות הנפש, יכולנו לשים לב שהקו שציירנו אינו כה עבה וברור. ונאלצנו להודות שאנחנו לא באמת יודעים מה זה נורמלי ולתהות אם דבר שכזה בכלל קיים. כולנו נעים על טווח רחב של תופעות מנטליות, רגשיות ותפיסתיות. לעיתים, בשביעות רצון ולעיתים בקשיים מרובים הפריעים לתפקודנו.
"מחלת נפש" אינה מושג מקובל קיום, הוא הוחלף במונח "הפרעת נפש" וכולל קשת רחבה מאוד של תופעות רגשיות המקשות על המתמודד איתן. עד היום אוכלוסיית מתמודדי הנפש סובלת מסטיגמות המבקשות להרחיק אותם מהאוכלוסייה הכללית ומקשות על היכולת להעניק להם סיוע, להשתקם ולהחלים.
בעבודתי עם מתמודדי נפש, הכרתי אנשים אמיצים וחזקים, שקמים, בוקר בוקר, למלחמה אמיתית. בבירוקרטיה, בסטיגמות ובשדים הפנימיים. כשאנחנו משתמשים בביטוי "חולה נפש" כקללה, האין אנחנו הפחדנים?
זה התאים לשנות השמונים, ושם. ראוי שיישאר .
כתבות נוספות:
אינטליגנציה רגשית – מדוע היא מגדירה את חיינו וכיצד לעבוד עלייה