מי את ג׳ודית דופונט: האישה ששמרה על הזיכרון הנשכח של הפסיכואנליזה

לא ממציאת אסכולה, אלא שומרת זיכרון

ג׳ודית דופונט אינה אחת הדמויות שסטודנטים לפסיכולוגיה פוגשים כבר בשיעור הראשון. היא לא הפכה לשם שמופיע מיד לצד פרויד, מלאני קליין, ויניקוט, ביון או לאקאן. אין מושג פסיכואנליטי גדול שנושא את שמה, אין אסכולה דופונטיאנית, ואין סביב דמותה מיתולוגיה מקצועית רחבה. דווקא משום כך, הסיפור שלה מעניין כל כך. דופונט מזמינה אותנו לחשוב על סוג אחר של השפעה בעולם הפסיכואנליזה. לא ההשפעה של מי שממציא שפה חדשה, אלא של מי שמציל שפה שכמעט אבדה.

היא נולדה בבודפשט בשנת 1925, לתוך משפחה שהייתה קשורה באופן עמוק למסורת הפסיכואנליטית ההונגרית. סבתה, וילמה קובאץ׳, הייתה קרובה לעולמו של שנדור פרנצי, ודודיה, מיכאל באלינט ואליס באלינט, היו מן הדמויות המרכזיות שהמשיכו את הקו ההונגרי בתוך הפסיכואנליזה האירופית. המשפחה עברה לצרפת בשנת 1938, ודופונט גדלה אל תוך חיים שבהם הגירה, שפה, זיכרון, אובדן ותרגום לא היו מושגים מופשטים, אלא חלק ממשי מן הביוגרפיה.

הנקודה הזאת חשובה. דופונט לא הגיעה אל הפסיכואנליזה מבחוץ, כאדם שפוגש תיאוריה ומאמץ אותה. היא גדלה בתוך היסטוריה שבה הטיפול הנפשי היה מעורב בשאלות של הישרדות תרבותית, קרבה משפחתית, מלחמות, עקירה, נאמנות ומורשת. לכן גם כאשר הפכה לרופאה, לפסיכואנליטיקאית, לעורכת ולמתרגמת, היא לא פעלה רק כאשת מקצוע. היא פעלה כמי שמבינה שפסיכואנליזה אינה רק טכניקה טיפולית, אלא דרך לשמור על עדות נפשית.

כאן נמצאת חשיבותה עבור פסיכולוגים ומטפלים בני זמננו. דופונט מזכירה שהמקצוע שלנו אינו נבנה רק בחדרי טיפול, אלא גם בארכיונים, בכתבי עת, בתרגומים, בהכרעות עריכה, ובשאלה מי מקבל מקום בתוך הזיכרון המקצועי ומי נדחק החוצה. היא אינה דמות שולית מפני שלא המציאה מושגים חדשים. להפך, היא דמות מרכזית דווקא משום שהבינה שמחשבה קלינית יכולה להיעלם אם אין מי שיתעקש לשמור עליה.

פרנצי, הטראומה והפחד של הממסד

אי אפשר להבין את ג׳ודית דופונט בלי להבין את שנדור פרנצי. במשך שנים רבות פרנצי היה מעין נוכח נפקד בתוך הפסיכואנליזה. מצד אחד, הוא היה אחד האנליטיקאים הקרובים ביותר לפרויד, אחד הקולות המבריקים, הנועזים והיצירתיים של הדור הראשון. מצד שני, בשנותיו המאוחרות הוא הלך למקומות שהממסד הפסיכואנליטי התקשה לשאת. הוא התעניין בטראומה ממשית, בחולשת המטפל, בכישלון האמפתיה, בפגיעה שנוצרת בתוך יחסי טיפול, ובאפשרות שהמטופל אינו רק מציג פנטזיה לא מודעת, אלא גם מוסר עדות על משהו שבאמת נעשה לו.

זהו לב המתח. הפסיכואנליזה הקלאסית ידעה לחשוב לעומק על פנטזיה, דחף, משאלה, קונפליקט, אשמה והעברה. פרנצי לא ביטל את כל אלה, אבל הוא שאל שאלה שהייתה כמעט בלתי נסבלת בתקופתו: מה קורה אם המטופל צודק. מה קורה אם מאחורי הסימפטום יש לא רק מבנה נפשי, אלא גם היסטוריה של ניצול, השפלה, נטישה או אלימות. מה קורה אם המטפל, במקום להקשיב לעדות, ממהר לפרש אותה כך שתתאים לתיאוריה שלו.

כאן חשוב להזכיר את אחד המושגים המרכזיים של פרנצי, בלבול השפות בין המבוגרים לילד. פרנצי תיאר מצב שבו הילד מגיע אל המבוגר בשפה של רוך, תלות ואמון, ואילו המבוגר מגיב אליו בשפה אחרת לגמרי, שפה של תשוקה, כוח או צרכים לא מעובדים. הטראומה אינה נוצרת רק מן האירוע עצמו, אלא גם מן הכשל העמוק בהכרה. הילד נדרש להבין את המבוגר, להתאים את עצמו אליו, ולעיתים אף לשאת אשמה שאינה שלו. עבור דופונט, החזרה לפרנצי הייתה גם החזרה לשאלה הזאת: מה קורה לנפש כאשר המבוגר, שאמור להגן, הופך למי שמבלבל את השפה, את הגבול ואת המציאות.

דופונט הבינה היטב את חומר הנפץ הזה. לאחר מותו של מיכאל באלינט היא נעשתה יורשת ספרותית מרכזית של כתבי פרנצי, והייתה מן הדמויות שדחפו לפרסום היומן הקליני שלו. זה לא היה רק פרויקט של עריכה. זו הייתה הכרעה מקצועית כמעט פוליטית בתוך העולם הפסיכואנליטי. היומן הקליני של פרנצי חשף אנליטיקאי שחושב בקול רם, מתלבט, טועה, מנסה, מתקרב מדי לעיתים, אבל גם מעז לשאול מה המטפל עושה למטופל ולא רק מה המטופל משליך על המטפל.

במובן הזה, הקשר של דופונט אל שנדור פרנצי אינו קשר של ביוגרפית לדמות היסטורית. היא לא רק כתבה עליו ולא רק תרגמה אותו. היא החזירה אותו לשיחה המקצועית ברגע שבו הפסיכואנליזה כבר הייתה בשלה יותר לשמוע אותו. כאשר היום מדברים על טראומה, על יחסי כוח, על אחריות המטפל ועל הכשל של ניטרליות מזויפת, קשה שלא לשמוע שם את ההדהוד הפרנציאני. דופונט הייתה אחת הנשים שדאגו שההדהוד הזה לא ייעלם.

הארכיון כמעשה קליני

במבט ראשון, ארכיון נשמע כמו עניין יבש. מכתבים, מחברות, טיוטות, רשימות, מסמכים. משהו ששייך לחוקרים, לא למטפלים. אבל במקרה של דופונט, הארכיון הוא כמעט מושג קליני בפני עצמו. הוא המקום שבו מה שהושתק יכול להמשיך לדבר. הוא המקום שבו רעיון שלא התקבל בזמנו יכול לחזור, שנים אחר כך, אל חדר הטיפול.

דופונט החזיקה בידיה לא רק כתבים של פרנצי, אלא גם אחריות עמוקה למה שיקרה להם. היא יכלה לשמור אותם כחומר סגור, משפחתי, פרטי או אליטיסטי. במקום זאת, היא פעלה לכך שהם יתורגמו, יפורסמו, ייקראו ויהיו זמינים לדורות חדשים של אנליטיקאים. בשנת 2012 תרמה את ארכיון פרנצי למוזיאון פרויד בלונדון, תוך דרישה שהחומרים יהיו נגישים לכל מי שמתעניין בעבודתו ובמחשבתו של פרנצי ושל החוג שסביבו. זו אינה מחווה מנהלית בלבד. זו עמדה אתית ביחס לידע.

יש כאן משהו שמטפלים יכולים להבין היטב. גם טיפול הוא במובן מסוים עבודה עם ארכיון. המטופל מביא לחדר זיכרונות, חורים בזיכרון, שברים, גרסאות, סיפורים שנאמרו לו וסיפורים שנאסר עליו לדעת. לפעמים הטיפול אינו מגלה דבר חדש, אלא מאפשר לאדם לקרוא מחדש מסמך נפשי ישן. לפעמים הוא מחזיר קול שנשמר אבל לא נשמע. לכן פעולתה של דופונט סביב הארכיון של פרנצי אינה חיצונית לעולם הקליני. היא דומה מאוד למה שטיפול טוב מבקש לעשות: לאפשר למה שנדחק לשוליים לקבל שוב צורה, שפה ומאזין.

גם הקמת כתב העת Le Coq Héron, שדופונט הייתה בין יוצריו, שייכת לאותה פעולה. כתב עת אינו רק מקום לפרסום מאמרים. הוא קובע מה יכול להיאמר, מי רשאי להישמע, ואיזה סוג של מחשבה נחשב לגיטימי. כאשר דופונט יצרה במה לפרנצי, לבאלינט ולקולות אחרים מן המסורת ההונגרית, היא לא רק שימרה עבר. היא יצרה תנאים להווה מקצועי אחר.

כאן היא מתחברת אל השאלה הרחבה של פסיכואנליזה בת זמננו. האם הפסיכואנליזה היא מסורת שמגינה על עצמה מפני טקסטים לא נוחים, או מסורת שמסוגלת לחזור אל המקומות שבהם טעתה, נבהלה, סגרה דלת. דופונט בחרה באפשרות השנייה. היא לא התייחסה לארכיון כאל מוזיאון של עבר מת, אלא כאל מקור חי שממשיך לערער על ההווה.

כשהמטופל אינו רק מפנטז אלא מעיד

אחד המקומות שבהם דופונט חשובה במיוחד הוא החיבור שלה לשאלת הטראומה. לא הטראומה כסיסמה, לא הטראומה כמילה שמסבירה הכול, אלא הטראומה כשאלה קלינית קשה: כיצד מקשיבים למטופל כאשר הוא מספר על פגיעה ממשית, מבלי למחוק את המורכבות הנפשית שלו, ומבלי להשתמש במורכבות הזאת כדי לטשטש את המציאות של מה שנעשה לו.

המסורת הפרנציאנית, שדופונט סייעה להחזיר אל השיח, ביקשה לתקן עיוורון מסוים בתוך הפסיכואנליזה. עיוורון שנוצר כאשר כל סיפור של פגיעה מתורגם מהר מדי לפנטזיה, למשאלה, לקונפליקט פנימי או להעברה. ודאי שכל אלה קיימים. המטופל לעולם אינו מביא רק עובדות. הוא מביא עובדות שעברו דרך נפש, זיכרון, בושה, פחד, אשמה ומשאלה. אבל דופונט מזכירה, דרך פרנצי, שגם ההפך נכון: אין להפוך כל עדות לפנטזיה רק מפני שהפסיכואנליזה יודעת לדבר יפה על העולם הפנימי.

זו נקודה דרמטית. כאשר מטופל מספר על פגיעה, המטפל עומד בפני פיתוי כפול. מצד אחד, להאמין מיד לכל דבר כפשוטו ולוותר על חשיבה אנליטית. מצד שני, לפרש מהר מדי ולחמוק מן הזעזוע שבשמיעת עדות. העמדה הפרנציאנית אינה בוחרת באחת מן הבריחות האלה. היא מבקשת מן המטפל להישאר באזור הקשה: להקשיב למה שקרה, להקשיב לאופן שבו הדבר נחרת בנפש, ולבדוק גם מה קורה בתוך הקשר הטיפולי עצמו כאשר העדות הזאת מופיעה.

במילים אחרות, הסכנה אינה רק שהמטפל לא יאמין למטופל. הסכנה היא גם שהמטפל יאמין באופן שטוח מדי, כאילו הוא נמצא בבית משפט ולא בחדר טיפול. מול שתי הסכנות האלה, דופונט מחזירה אותנו לעמדה מורכבת יותר: לא להפוך כל עדות לאמת משפטית פשוטה, אבל גם לא להפוך כל כאב לפנטזיה רק משום שזה נוח לתיאוריה. הפסיכואנליזה נדרשת כאן למאמץ קשה יותר, להחזיק יחד את האירוע ואת עיבודו, את המציאות ואת הלא מודע, את הפגיעה ואת האופן שבו הפגיעה ממשיכה לחיות בתוך הקשר.

כאן דופונט נעשית רלוונטית מאוד לדיון על פסיכותרפיה ממוקדת טראומה. בעולם טיפולי שמדבר הרבה על טכניקות, פרוטוקולים, ויסות, עיבוד וזיכרון, היא מחזירה אותנו לשאלה מוקדמת יותר: האם המטפל מסוגל לשמוע. לא רק להבין, לא רק לנסח, לא רק להפעיל שיטה, אלא לשמוע את המטופל כאשר הוא מביא חומר שמערער את הדימוי שלנו על משפחה, אהבה, סמכות, מוסר, טיפול ואדם.

דופונט לא הציעה לוותר על פסיכואנליזה לטובת עדות בלבד. להפך. היא החזירה לפסיכואנליזה את היכולת להיות עמוקה יותר דווקא משום שהיא אינה בורחת מן המציאות. הנפש אינה רק במה פנימית שעליה משחקים דחפים ופנטזיות. היא גם מקום שבו העולם השאיר סימנים. לפעמים סימנים עדינים, לפעמים סימנים קשים, לפעמים סימנים שהמטופל עצמו אינו יודע לקרוא. מטפל שמקשיב באמת חייב לדעת לעבוד עם שני הממדים יחד.

הילד המודל והטרגדיה של התאמה יתרה

אחד הנושאים היפים והפחות מוכרים בכתיבתה של דופונט הוא דמות הילד המודל. זה הילד שנראה טוב מדי מכדי לעורר דאגה. הוא מתחשב, שקט, מנומס, אחראי, מותאם. הוא מבין את המבוגרים, מרגיש את מצב הרוח שלהם, יודע מתי לא להפריע, מתי לחייך, מתי להיעלם, מתי להיות חזק. כלפי חוץ הוא נראה כמו הצלחה חינוכית. מבפנים, לפעמים, זו כבר תחילתו של ויתור נפשי.

העניין של דופונט בילד המודל משתלב היטב עם המסורת שממנה באה. פרנצי התעניין בילד שנאלץ להתבגר מוקדם מדי מול עולם מבוגר שאינו שומר עליו. באלינט התעניין בשבר מוקדם באמון ובצורך בסביבה טיפולית המאפשרת תיקון עדין. דופונט, מתוך הרגישות הזאת, מצביעה על ילד שאינו בהכרח צועק את מצוקתו. להפך, הוא מסתיר אותה באמצעות הסתגלות. הוא נעשה ילד שמבוגרים אוהבים מפני שהוא אינו תובע מהם יותר מדי. אבל אהבה שניתנת לילד רק כאשר הוא נוח עלולה ללמד אותו שהעצמי האמיתי שלו מסוכן לקשר.

זהו נושא שיכול לדבר מאוד אל פסיכואנליטיקאים, משום שהוא נוגע במקום שבו סימפטום אינו מופיע כהפרעה אלא כהצלחה. הילד המודל אינו בהכרח מגיע לטיפול בילדות. לעיתים הוא מגיע הרבה יותר מאוחר, כמבוגר מתפקד, רגיש, אחראי, אהוב, אבל מותש. אדם שמתקשה לדעת מה הוא רוצה. אדם שמרגיש שהוא קיים בעיקר כאשר הוא מועיל. אדם שחרד לאכזב. אדם שמזהה היטב את צרכי האחרים, אך כמעט אינו יודע לזהות את צרכיו שלו.

כאן אפשר לחבר את דופונט אל טיפול במשחק, משום שהמשחק הוא כמעט ההפך מן הילד המודל. במשחק הילד אינו נדרש להיות יעיל, יפה, מסודר או מרצה. הוא יכול להרוס, לבנות, להמציא, לכעוס, לשנות תפקידים, לנסות להיות מפלצת או גיבור, קטן או גדול, חלש או חזק. המשחק מאפשר לילד לחזור להיות חי במקום להיות רק מותאם. לכן במפגש עם ילדים טובים מדי, השאלה הטיפולית אינה רק מה הם מספרים, אלא האם הם עדיין מסוגלים לשחק.

החשיבות של דופונט כאן אינה בכך שיצרה מושג חדש במובן הקלאסי. היא חשובה מפני שהפנתה מבט לאזור שקל לפספס. לא כל ילד שקט הוא ילד רגוע. לא כל ילדה אחראית היא ילדה שמרגישה בטוחה. לפעמים הילד המושלם הוא הילד שלמד מוקדם מדי שמותר לאהוב אותו רק כאשר הוא אינו מטריד איש.

מה דופונט מחזירה לפסיכואנליזה היום

השאלה מי את ג׳ודית דופונט אינה מסתיימת בביוגרפיה. היא מובילה לשאלה עמוקה יותר: מה הפסיכואנליזה בוחרת לזכור על עצמה. דופונט אינה דמות של הכרזות גדולות. היא אינה מציעה שיטה חדשה, אינה מבטיחה ריפוי מהיר, ואינה מציבה את עצמה במרכז הבמה. במקום זאת, היא מראה כיצד אדם אחד יכול לשנות את ההיסטוריה של מקצוע דרך נאמנות עיקשת למה שכמעט נשכח.

היא מחזירה לפסיכואנליזה שלוש תביעות. הראשונה היא תביעה לזיכרון. לא כל מה שנדחק לשוליים נדחק משום שהיה שגוי. לפעמים רעיון נדחק משום שהיה מוקדם מדי, מאיים מדי, או חשף את נקודות העיוורון של הממסד. פרנצי היה כזה. דופונט הבינה שהחזרה אליו אינה נוסטלגיה, אלא תיקון של שיח מקצועי.

התביעה השנייה היא תביעה לאחריות. אם יש משהו שמבדיל את המסורת הפרנציאנית מתפיסה טיפולית סמכותנית יותר, זו השאלה מה המטפל עושה בתוך הטיפול. לא רק מה המטופל משליך עליו, לא רק מה המטופל משחזר, אלא כיצד נוכחות המטפל, שתיקתו, פירושיו, פחדיו ונקודות העיוורון שלו משפיעים על המפגש. זהו בסיס חשוב לחשיבה של פסיכואנליזה התייחסותית, גם אם דופונט עצמה אינה שייכת ישירות לדור האמריקאי המאוחר שזוהה עם הגישה.

התביעה השלישית היא תביעה להקשבה לטראומה בלי לוותר על עומק. דופונט אינה מבקשת להפוך את הפסיכואנליזה לעדות בלבד. היא גם אינה מאפשרת לפסיכואנליזה להתחבא מאחורי פרשנות בלבד. היא עומדת בדיוק במקום שבו קשה לעמוד: בין המציאות החיצונית לבין העולם הפנימי, בין מה שנעשה לאדם לבין האופן שבו נפשו נאלצה לעבד את מה שנעשה לו.

לכן דופונט יכולה לעניין פסיכואנליטיקאים דווקא היום. בעידן שבו יש ריבוי שיטות, קורסים, הכשרות ומודלים, היא מחזירה את השאלה הפשוטה והלא נוחה: מה אנחנו עושים עם קולות שלא התאימו לתיאוריה שלנו. מה אנחנו עושים עם מטופלים שאינם מבקשים מאיתנו פירוש מבריק, אלא הכרה בכך שמשהו אכן קרה. ומה אנחנו עושים עם ההיסטוריה המקצועית שלנו, כאשר היא מגלה שגם הפסיכואנליזה עצמה ידעה להדחיק.

במובן הזה, ג׳ודית דופונט אינה רק האישה שהחזירה את פרנצי. היא האישה שהזכירה לפסיכואנליזה שהשכחה עצמה היא חומר אנליטי.

ביבליוגרפיה

Dimitrijević, A. (2022). Raised in the world of psychoanalysis: An interview with Judith Dupont. American Journal of Psychoanalysis, 82, 548 to 573.

Dupont, J. (2013). Ferenczi at Maresfield Gardens. American Journal of Psychoanalysis, 73(1), 1 to 7.

Ferenczi, S. (1988). The clinical diary of Sándor Ferenczi. J. Dupont, Ed. M. Balint and N. Z. Jackson, Trans. Harvard University Press.

Freud Museum London. (n.d.). About the Ferenczi Archive. Freud Museum London.

International Sándor Ferenczi Network. (n.d.). Memorial, Judith Dupont, M.D. International Sándor Ferenczi Network.

International Sándor Ferenczi Network. (n.d.). The Ferenczi Renaissance. International Sándor Ferenczi Network.

Nachin, C. (2016). Judith Dupont, Au fil du temps, un itinéraire psychanalytique. Le Carnet Psy, 200(6), 21b to 27b.

Sigourney Award. (2019). Judith Dupont, MD, 2013. The Sigourney Award.