מי אתה ז'אק לאקאן: המהפכה הסטרוקטורליסטית בפסיכואנליזה

הילד המורד של הפסיכואנליזה – בין פסיכיאטריה לפילוסופיה

ז'אק לאקאן (1901–1981) נותר עד היום אחת הדמויות החידתיות, המאתגרות והמשפיעות ביותר בעולם הפסיכואנליזה והטיפול הנפשי. כניסתו לשדה הפסיכואנליטי לא הייתה מובנת מאליה; הוא החל את דרכו כפסיכיאטר קלאסי בצרפת, והתזה שלו ברפואה, שעסקה בפסיכוזה פרנואידית ובקשר שלה לאישיות, סימנה את ראשית העניין שלו במבנים הנפשיים העמוקים ביותר. אולם, בניגוד לרבים מעמיתיו שנשארו בגבולות הרפואה, לאקאן חצה את הקווים לעבר הפילוסופיה והבלשנות. הוא הביא אל הקליניקה את הגותם של פילוסופים מרכזיים ואת הבלשנות הסטרוקטורליסטית, ויצר אינטגרציה חסרת תקדים בין הטיפול בנפש לבין הבנת השפה והתרבות האנושית.

המהלך המרכזי של לאקאן, אותו כינה "החזרה לפרויד", נולד מתוך ביקורת חריפה על הכיוון שאליו צעדה הפסיכואנליזה באמצע המאה ה-20. באותה תקופה, הזרם השולט, בעיקר בארצות הברית, היה פסיכולוגיית האני. גישה זו ראתה ב"אני" את החלק הבריא, הרציונלי והמסתגל של הנפש, ומטרת הטיפול הייתה לחזק את האני הזה כדי לאפשר למטופל להשתלב בחברה בהצלחה. לאקאן ראה בכך עיוות של תורת פרויד ובגידה ברוח האנליטית. לטענתו, פרויד מעולם לא התכוון שהטיפול יהפוך למכשיר של קונפורמיזם חברתי או הסתגלות למציאות, אלא להפך – עליו לחשוף את האמת הלא-מודעת של הסובייקט, שלעיתים קרובות עומדת בסתירה מוחלטת לנורמות החברתיות המקובלות.

לאקאן טען שיש לקרוא את פרויד מחדש, בדקדקנות, ולהבין שהתגלית הגדולה שלו לא הייתה ביולוגית אלא לשונית. הוא התמקד במושגים הפרוידיאניים הקלאסיים כמו תסביך אדיפוס, אך פירש אותם מחדש כמבנים לוגיים וסימבוליים ולא כדרמות משפחתיות פשוטות. עבור לאקאן, האב אינו רק הדמות הגברית במשפחה, אלא פונקציה המכונה "שם-האב" שמכניסה סדר וחוק לעולמו הכאוטי של הילד. הבנה זו קריטית למטפלים כיום, שכן היא מאפשרת להבין פתולוגיות לא רק ככשל ביחסים בין-אישיים, אלא ככשל במבנה הסימבולי של הנפש. כפי שניתן לראות במאמר המעמיק על תסביך אדיפוס כמבוך נפשי תרבותי, הרלוונטיות של המבנים הללו לא נעלמה, והם ממשיכים לעצב את התודעה האנושית גם בעידן המודרני של משפחות חדשות ושינויים מגדריים. החזרה לפרויד של לאקאן היא, אם כן, הזמנה להקשיב לטקסט של המטופל – לא למה שהוא "מתכוון" לומר, אלא למה שנאמר דרכו, במילים שהוא בוחר, בטעויות שלו, ובמבנה הלוגי של תשוקתו.

הלא-מודע מובנה כשפה – המהפכה הבלשנית בקליניקה

הקביעה המפורסמת ביותר של לאקאן, "הלא-מודע מובנה כשפה", משנה לחלוטין את האופן שבו אנו תופסים את המעשה הטיפולי. עד ללאקאן, הנטייה הרווחת הייתה לראות בלא-מודע מעין "מחסן" אפל של יצרים, דחפים ביולוגיים, וזיכרונות מודחקים המבעבעים מתחת לפני השטח. לאקאן הציע מהפכה קופרניקאית: הלא-מודע אינו מקום של אינסטינקטים חייתיים, אלא הוא מאורגן על פי חוקים של שפה, תחביר ודקדוק. בהשראת הבלשנות המודרנית, לאקאן טען שהסובייקט האנושי "נזרק" לתוך עולם של מילים – הסדר הסימבולי – עוד לפני לידתו. השם שניתן לו, הציפיות של הוריו, והשפה שבה הם מדברים – כל אלה מעצבים את נפשו עוד בטרם ידע לומר "אני".

מבחינה קלינית, משמעות הדבר היא שהסימפטום הנפשי הוא למעשה מסר מוצפן, סוג של חידה לשונית שנכתבה בגוף או בהתנהגות. המטופל הסובל מכאב פסיכוסומטי, למשל, אינו סובל רק מבעיה פיזיולוגית, אלא הוא "מדבר" את מצוקתו דרך הגוף משום שלא נמצאו לה מילים. לאקאן החליף את המונחים הפרוידיאניים של עיבוי והתקה במונחים הבלשניים "מטפורה" ו"מטונימיה". המטפורה היא היכולת להחליף מילה אחת באחרת, פעולה היוצרת משמעות חדשה או סימפטום, ואילו המטונימיה היא הגלישה האינסופית של משמעות ממילה למילה, תנועה המאפיינת את התשוקה האנושית שאינה יודעת שובע.

בחדר הטיפולים הלאקאניאני, ההקשבה היא למסמנים – למילים עצמן, לצליל שלהן, למשחקי המילים ולדו-משמעות, ולא ל"תוכן" או לסיפור שהמטופל מנסה לספר באופן מודע. המטפל לא מנסה להבין את המטופל, שכן הבנה נחשבת לעיתים למכשול הסוגר את המרווח הפרשני, אלא לסמן את הנקודות שבהן הדיבור כושל, נתקע או מפתיע. דווקא במקומות שבהם המילים נגמרות, או בשתיקות הרועמות, מתגלה האמת של הלא-מודע. השתיקה בטיפול אינה רק היעדר דיבור, אלא היא התרחשות רבת עוצמה המאפשרת למשהו אחר להופיע. כפי שמוסבר בהרחבה במאמר על שתיקה בטיפול: משמעותה ותפקידה, היכולת לשאת את השתיקה ולהשתמש בה ככלי טיפולי היא מיומנות קריטית, שכן לעיתים קרובות המסרים החשובים ביותר אינם נאמרים במפורש, אלא מהדהדים בחלל שבין המילים. הגישה הלאקאניאנית מלמדת אותנו לכבד את השפה לא רק ככלי תקשורת, אלא כחומר שממנו עשויה הנפש עצמה.

שלב המראה וכינון ה"אני" – האשליה המכוננת

"שלב המראה" הוא אחד המושגים הנגישים והוויזואליים ביותר בתורה של לאקאן, אך השלכותיו על תפיסת הזהות והעצמי הן רדיקליות. לאקאן מתאר רגע התפתחותי, המתרחש לרוב בין גיל שישה לשמונה-עשר חודשים, שבו התינוק מזהה לראשונה את בבואתו במראה. עד לאותו רגע, התינוק חווה את עצמו כגוף מפורק, חסר קואורדינציה ותלוי לחלוטין באחרים. אולם, כשהוא מביט במראה, הוא רואה תמונה שלמה, אחדותית ויציבה של עצמו. הפער בין התחושה הפנימית של הפירוק לבין התמונה החיצונית השלמה יוצר הזדהות נלהבת: "זה אני!".

אלא שלאקאן מזהיר אותנו: רגע זה של היווצרות ה"אני" מבוסס על אשליה ועל התנכרות. התינוק מזדהה עם תמונה שהיא חיצונית לו. ה"אני" שאנו כה עמלים לטפח ולתחזק הוא למעשה שריון דמיוני, קונסטרוקציה חיצונית שנועדה להסתיר את החוסר ואת הפירוק הבסיסיים. מכאן נובעת התפיסה הלאקאניאנית שה"אני" הוא מבנה פרנואידי ביסודו: הוא תמיד נמצא במגננה, תמיד חושש להתפרק, ותמיד נמצא בתחרות עם אחרים המאיימים על שלמותו המדומה.

עבור מטפלים, הבנה זו הופכת את הקערה על פיה ביחס לגישות המקובלות של "חיזוק הביטחון העצמי". בעוד שגישות רבות מתמקדות בניסיון לשפר את הדימוי העצמי של המטופל ולגרום לו "להרגיש טוב עם עצמו", הטיפול הלאקאניאני שואף דווקא לערער את ההזדהויות הנוקשות הללו. הניסיון "לנפח" את האני רק מחזק את ההגנות ומרחיק את האדם מהמפגש עם האמת שלו. בעיות של דימוי עצמי נמוך, למשל, אינן נובעות מכך שהאדם "לא אוהב את עצמו מספיק", אלא מכך שהוא לכוד בפער בלתי אפשרי בין מי שהוא באמת לבין האידיאל הדמיוני שהוא מנסה להיות. במאמר דימוי עצמי נמוך: גורמים, השפעות ודרכי התמודדות באתר, ניתן לראות כיצד סוגיות של ערך עצמי משפיעות על מגוון רחב של פסיכופתולוגיות. מנקודת מבט לאקאניאנית, הפתרון אינו "לתקן" את הדימוי במראה, אלא להשתחרר מהתלות בו, ולהבין שהזהות שלנו היא תהליך דינמי ולא תמונה סטטית קפואה.

הטריאדה: הממשי, הדמיוני והסמלי – ומה בין פחד לחרדה?

כדי למפות את המציאות הנפשית המורכבת, לאקאן יצר טופולוגיה המורכבת משלושה סדרים או משלבים השזורים זה בזה בקשר המכונה "הקשר הבורומאי". זהו דימוי של שלוש טבעות הקשורות זו בזו באופן כזה שאם חותכים אחת מהן, כל השלוש משתחררות ומתפרקות. מבנה זה מדגיש את התלות המוחלטת בין שלושת הממדים:

הדמיוני הוא העולם של המראות וההזדהויות, שבו מתקיימים יחסי "אני-אתה" המאופיינים במתח ותחרות.

הסמלי הוא עולם השפה והחוק, "האחר הגדול", המאפשר לנו לתקשר ולחיות בחברה.

אך המושג המאתגר ביותר הוא הממשי. הממשי אינו "המציאות" היומיומית, אלא מה שחומק מהשפה ומהדימוי. הוא הטראומטי, הגולמי, הנקודה שבה המילים נכשלות.

כאן המקום לחדד הבחנה קלינית קריטית בין פחד לחרדה. בעוד שפחד הוא תמיד מפני אובייקט מוגדר (אני מפחד מכלב, מבוס, מכישלון), הרי שחרדה היא, לפי לאקאן, "לא בלי אובייקט", אך האובייקט הזה חסר. החרדה אינה נובעת מכך שמשהו חסר לנו, אלא להפך – מכך ש"החוסר חסר". החרדה מתעוררת כשהממשי מתקרב אלינו יותר מדי, כשאין מרווח, כשהאובייקט מאיים לבלוע אותנו ואין לנו הגנה סמלית מפניו.

בקליניקה, המפגש עם הממשי והתעוררות החרדה הם רגעי משבר, אך גם הזדמנות. התקף חרדה, למשל, הוא דוגמה מובהקת למפגש עם הממשי: זוהי הצפה פתאומית שבה הגוף מגיב בעוצמה למשהו שאין לו הסבר לוגי מיידי. במאמר על התקף חרדה: תסמינים והשפעות, מתוארת החוויה הפיזית והנפשית הטוטאלית של החרדה. מנקודת מבט לאקאניאנית, הטיפול בחרדה אינו מנסה רק "להרגיע" אותה או לסלק אותה, אלא מנסה לעזור למטופל לייצר מרווח חדש, לבנות מחדש רשת סמלית שתאפשר לו לעמוד מול הממשי בלי להתפרק.

האחר הגדול, האובייקט והתעלומה של העונג

השאלה "מה רוצה האדם?" היא המנוע של כל טיפול, ולאקאן מציע שהתשוקה היא תמיד "תשוקת האחר". אנו רוצים את מה שאחרים רוצים, ואנו רוצים להיות האובייקט שיחסר לאחר. כדי להסביר את המנגנון הזה, לאקאן טובע את מושג ה"אובייקט a קטנה" – האובייקט החמקמק שגורם לתשוקה. זהו לא החפץ שאנו משיגים, אלא השארית שלעולם לא ניתנת לסיפוק מלא. הדרמה האנושית היא המרדף אחרי האובייקט הזה. פתולוגיות רבות קשורות לקיבעון סביב התשוקה, כמו למשל בארוטומניה: תסמונת דה קלרמבו, המדגימה כיצד הצורך להיות נאהב הופך למציאות דלוזיונלית מוחלטת.

אך התמונה אינה שלמה בלי מושג ה"התענגות". אם אנשים רוצים להרגיש טוב, מדוע הם חוזרים שוב ושוב לאותו סבל? מדוע המטופל לא "נפטר" מהסימפטום שלו גם כשהוא מתלונן עליו? התשובה של לאקאן היא שהסימפטום אינו רק מסר, אלא הוא גם דרך להפיק עונג. זהו לא עונג במובן של הנאה, אלא עונג פרדוקסלי הכרוך בסבל, מתח וריגוש יתר. אנו "נהנים" מהסימפטום שלנו, הוא מעניק לנו יציבות וסיפוק דחפי עמוק, גם אם הוא הרסני.

בטיפול, המטפל עצמו תופס את המקום של "אובייקט a" וכמי ש"אמור לדעת". המטפל משתמש במיקום הזה בזהירות: הוא לא מספק למטופל את האהבה שהוא מבקש, אלא משמר את החידה. ההבנה שהמטופל מפיק עונג מהסבל שלו היא קריטית. כל עוד לא נגענו בגרעין ההתענגות הזה, השינוי יהיה קוסמטי בלבד. המטרה היא להביא את המטופל להכרה שאין תשובה סופית אצל "האחר", ולאפשר לו למצוא דרך חדשה להתנהל מול העונג והתשוקה שלו, דרך שאינה כרוכה בהרס עצמי.

הטכניקה הקלינית – זמן, אתיקה וסיום הטיפול

הפרקטיקה הלאקאניאנית מפורסמת בשל שבירת הטאבו של "השעה הטיפולית" הקבועה לטובת "הזמן המשתנה" והשימוש ב"חיתוך". לאקאן טען שזמן קבוע מראש מאפשר למטופל "למרוח" את הדיבור ולהימנע ממפגש עם האמת. החיתוך של הפגישה ברגע של משמעות – גם אם חלפו דקות ספורות – מתפקד כסימן פיסוק שמכריח את המטופל להתעמת עם מה שנאמר.

אך מעבר לטכניקה של הזמן, מה שמגדיר את המטפל הלאקאניאני הוא האתיקה. כדי שהמטפל יוכל להחזיק בעמדה של "אובייקט a" או "סובייקט האמור לדעת" בלי ליפול למלכודת של כוח, שרלטנות או רצון להיות "המושיע" של המטופל – הוא חייב לעבור אנליזה אישית משמעותית בעצמו. זוהי דרישה אתית עליונה. רק מי שחצה את הפנטזיות של עצמו וויתר על הרצון לרפא או לחנך את המטופל לפי השקפת עולמו, יכול באמת לאפשר למטופל למצוא את דרכו הייחודית. המטפל אינו שם כדי להיות "נחמד" או "מכיל" באופן אימהי, אלא כדי להיות נוכחות שמעוררת לעבודה, גם אם זה דורש הצבת גבולות שנראים נוקשים. במאמר גבולות טיפוליים: תנאי לריפוי, לא מכשול, נדון הצורך בגבולות כתשתית המאפשרת חופש, והדבר נכון שבעתיים בגישה זו.

לסיום, חשוב להבין: הטיפול הלאקאניאני אינו מבטיח "אושר" או חזרה לנורמליות סטטיסטית. הוא לא מציע ריפוי במובן הרפואי של סילוק הסימפטום והפיכת האדם ל"מתפקד" כמו כולם. מה שהוא מציע הוא רדיקלי יותר: שינוי עמוק ביחס של הסובייקט אל האמת שלו ואל הסימפטום שלו. במקום להיות קורבן של הלא-מודע או של ההתענגות ההרסנית, האדם לומד "לעשות שימוש" בסימפטום שלו, לזהות את הייחודיות שלו, ולהמציא דרך חיים שהיא אך ורק שלו.

ביבליוגרפיה

Evans, D. (1996). An introductory dictionary of Lacanian psychoanalysis. Routledge.

Fink, B. (1995). The Lacanian subject: Between language and jouissance. Princeton University Press.

Fink, B. (1997). A clinical introduction to Lacanian psychoanalysis: Theory and technique. Harvard University Press.

Lacan, J. (2006). Écrits: The first complete edition in English (B. Fink, Trans.). W. W. Norton & Company. (Original work published 1966).

Lacan, J. (1998). The seminar of Jacques Lacan: Book XI. The four fundamental concepts of psychoanalysis (A. Sheridan, Trans.). W. W. Norton & Company. (Original work published 1973).

Miller, J. A. (Ed.). (1988). The seminar of Jacques Lacan: Book I. Freud's papers on technique, 1953–1954 (J. Forrester, Trans.). W. W. Norton & Company.

Nobus, D. (2000). Jacques Lacan and the Freudian practice of psychoanalysis. Routledge.

Soler, C. (2002). What Lacan said about women: A psychoanalytic study (J. Holland, Trans.). Other Press.

Van Haute, P. (2002). Against adaptation: Lacan’s “subversion” of the subject. Other Press.

Zizek, S. (2006). How to read Lacan. W. W. Norton & Company.