

לא כל שתיקה בחדר הטיפול מסתירה סיפור שהמטופל אינו מוכן לספר. לעיתים המטפל פוגש אדם שאינו מצליח לזהות מה הוא מרגיש, לקשור בין תחושותיו לבין אירועים בחייו או להעניק מילים לחוויה שמתרחשת בתוכו. הפסיכואנליזה עסקה לאורך השנים בחשיפתם של תכנים לא מודעים, אך מה קורה כאשר הקושי אינו בהסתרתה של משמעות קיימת, אלא בעצם האפשרות ליצור משמעות? עבודתו של הווארד לווין מציבה את השאלה הזאת במרכז הדיון על הפעולה הטיפולית, ומציעה לחשוב מחדש על תפקידם של הפרשנות, ההכלה והיחסים בין המטפל למטופל.
המקרה המתואר להלן הוא המחשה קלינית בדיונית שנכתבה לצורך הדיון. הוא אינו מבוסס על מטופל מסוים או על תיאורי המקרה של הווארד לווין.
הוא בן שלושים ושתיים, עובד בהייטק, מנהל חיים עצמאיים ומתקשה להסביר מדוע הוא מגיע לטיפול. הוא אינו מתאר דיכאון, אינו מזהה חרדה משמעותית ואינו מתלונן על קושי מיוחד ביחסים. ובכל זאת, משהו בחייו מרגיש לו מרוחק. הוא מספר על אירועים כאילו התרחשו למישהו אחר.
באחת הפגישות הוא מתאר שיחה עם בת זוגו. היא אמרה לו שהיא מרגישה בודדה בקשר ושאינה יודעת אם הוא באמת רוצה להיות איתה. הוא מספר את הדברים בשקט, כמעט ללא שינוי בהבעתו.
"ומה הרגשת כשהיא אמרה את זה?" שואלת המטפלת.
"לא יודע. אמרתי לה שהיא מגזימה".
"יכול להיות שנפגעת ממנה?"
"אולי".
"ואולי היה שם גם כעס?"
הוא מושך בכתפיו.
המטפלת מכירה את נטייתו להתרחק מחוויות רגשיות. היא חושבת על האפשרות שהקשר הזוגי מעורר אצלו חרדה מפני תלות ונטישה. לאחר שתיקה נוספת היא אומרת: "אני תוהה אם כשבת הזוג שלך מבקשת ממך להתקרב, אתה מרגיש מאוים, ואז מתרחק כדי לא להרגיש כמה אתה זקוק לה".
הוא מביט בה ואומר: "את תמיד יודעת מה אני מרגיש יותר טוב ממני".
המטפלת מופתעת. היא שומעת בדבריו כעס, ואולי גם ביטוי של העברה, אך מחליטה שלא לפרש אותו מיד. לאחר רגע היא שואלת אם הרגיש שהיא ניסתה להסביר לו משהו שלא היה ברור לו בעצמו.
"כן", הוא עונה. "אני לא יודע מה אני מרגיש, ואת כבר יודעת למה".
הפרשנות של המטפלת אינה בהכרח שגויה. ייתכן שהיא מזהה תהליך משמעותי בחייו של המטופל. אולם תגובתו מעלה ספק אם הוא מסוגל להיעזר בה ברגע הזה.
אין לדעת עדיין אם הקושי קשור לחוויה שאינה מיוצגת במידה מספקת, להגנות מפני רגש או לתחושה שהמטפלת מכתיבה לו את משמעות חווייתו.
במקום להרחיב את יכולתו לחשוב, הפרשנות עלולה להותיר אותו עם שתי אפשרויות: להסכים עם המטפלת או להרגיש שאינו מבין את עצמו.
המפגש מעלה שאלה יסודית: האם בכל רגע בטיפול קיימת משמעות לא מודעת שמחכה להתגלות, או שלעיתים עצם היכולת ליצור משמעות היא הדבר שנמצא בתהליך התפתחות?
המודל הפסיכואנליטי הקלאסי הציב במרכזו את הקונפליקט הנפשי ואת פעולת ההדחקה. מחשבות, משאלות ורגשות שאינם מתיישבים עם דרישותיו של האני מורחקים מן המודעות, אך ממשיכים להשפיע על חיי הנפש.
במסגרת זו, הפרשנות מסייעת לחשוף קשרים לא מודעים בין חוויותיו של המטופל, יחסיו המוקדמים והקונפליקטים המתעוררים בהווה.
אולם החשיבה הפסיכואנליטית התרחבה בהדרגה אל מעבר למודל ההדחקה. היא החלה לעסוק גם במצבים שבהם החוויה הנפשית עצמה אינה מאורגנת באופן המאפשר לחשוב עליה.
במאמרו משנת 2012, The Colourless Canvas: Representation, Therapeutic Action and the Creation of Mind, הווארד ב. לווין מתייחס למצבים נפשיים בלתי מיוצגים או מיוצגים באופן חלש. אלה מצבים שבהם היבטים של החוויה אינם זמינים במידה מספקת לעיבוד נפשי, להסמלה ולחשיבה.
בספרו משנת 2022, Affect, Representation and Language: Between the Silence and the Cry, לווין מרחיב את הדיון בקשר שבין חוויה רגשית, ייצוג ושפה, ובאופן שבו הקשר האנליטי עשוי להשתתף בהתמרת חוויה נפשית.
חשוב להבחין בין כמה אפשרויות, שאינן בהכרח קטגוריות נפרדות או שלבים עוקבים בהתפתחות.
תוכן מודחק הוא תוכן שיש לו ייצוג נפשי, אך הגישה המודעת אליו מוגבלת. למשל, מטופל עשוי לבטא כעס בדרכים עקיפות מבלי שיוכל להכיר במשאלה התוקפנית הקשורה אליו.
ייצוג נפשי חלש או חלקי מתייחס למצבים שבהם היבטים של החוויה נרשמו בנפש, אך הקשרים ביניהם אינם מבוססים דיים. אדם עשוי לזהות תחושה גופנית, דימוי או מצב רגשי עמום, בלי שיוכל לשלבם בחוויה רציפה ובעלת משמעות.
מצב בלתי מיוצג, במובנו התיאורטי, מתייחס לאפשרות שהיבטים מסוימים של ההתנסות טרם קיבלו צורה נפשית המאפשרת להשתמש בהם בחשיבה. אולם אין פירוש הדבר שבהכרח לא נותרה כל עקבה של ההתנסות. היא עשויה להיות נוכחת ברישום גופני או נפשי שאינו זמין כייצוג בעל משמעות מגובשת.
ההבדלים הללו אינם מאפשרים להסיק ישירות ממצבו הגלוי של המטופל על המבנה הנפשי העומד מאחוריו. שתיקה אינה מוכיחה היעדר ייצוג, וקושי לזהות רגשות אינו מלמד כשלעצמו על כשל התפתחותי.
גם לווין עצמו מדגיש במאמרו A Metapsychology of the Unrepresented משנת 2023 שהמושגים "בלתי מיוצג" ו"מצבים בלתי מיוצגים" אינם מוגדרים באופן אחיד בשיח הפסיכואנליטי.
ההבחנות הללו הן חלק ממסגרת מושגית פסיכואנליטית, ולא קטגוריות אבחוניות שניתן לזהות באמצעות תצפית קלינית בלבד. תרומתן טמונה בהרחבת האפשרויות לחשוב על המתרחש בטיפול, ולא בקביעה חד משמעית של המנגנון הנפשי העומד מאחורי קושי מסוים.
לאחר הפגישה שבה המטופל הרגיש שהמטפלת יודעת טוב ממנו מה הוא מרגיש, היא מבחינה שהוא נעשה זהיר יותר. הוא משיב לשאלות בקצרה, ולעיתים נראה כאילו הוא בוחן מהי התשובה המצופה ממנו.
המטפלת מרגישה שהיא מאבדת את הקשר איתו. היא שמה לב לדחף לשאול עוד שאלה, להציע עוד הסבר, למצוא דרך להחזיר את השיחה למסלול המוכר.
אבל הפעם היא אינה פועלת מיד.
בפגישה הבאה היא חוזרת למה שהתרחש ביניהם ואומרת: "חשבתי על מה שאמרת לי בפעם הקודמת. יכול להיות שמיהרתי לתת הסבר לחוויה שלך לפני שבכלל הצלחנו להבין יחד מה קרה שם".
הוא שותק זמן ממושך.
אחר כך הוא אומר: "זה קורה לי הרבה. אנשים שואלים אותי מה אני מרגיש, ואני מרגיש שאני חייב לתת להם תשובה. אז אני פשוט אומר משהו".
המטפלת שואלת מה קורה כאשר הוא אינו מצליח למצוא תשובה.
"אני מרגיש שאני לא בסדר".
"לא בסדר כי אתה לא יודע?"
"כן. כאילו יש משהו שכולם יודעים לעשות ורק אני לא".
השיחה מעלה אפשרות שעצם הדרישה לזהות רגש נחווית אצל המטופל כמצב שבו הוא עלול להיכשל. במקום למהר להסביר את הקושי, המטפלת מאפשרת לו לבחון את משמעותה של החוויה הזאת עבורו.
ייתכן שהמטופל מתחיל לזהות בושה שלא הייתה נגישה לו קודם לכן. ייתכן שנוצרת אפשרות חדשה לקשור בין מצב בין אישי לבין חוויה רגשית. ייתכן גם שתיקון ההתערבות של המטפלת הפחית את הצורך שלו להתגונן.
העבודה על רגעים כאלה מזכירה את חשיבותו של זיהוי ותיקון כשל אמפתי בטיפול פסיכולוגי. לעיתים ההכרה של המטפל בטעותו מאפשרת למטופל לחוות קשר שבו אין צורך להסכים עם האחר כדי לשמור על הקרבה אליו.
השינוי במקרה הזה אינו מעיד בהכרח על יצירת ייצוג נפשי חדש. אפשר להבין אותו גם כשינוי במידת הביטחון של המטופל בקשר או כהפחתה של הגנות. אולם הוא מדגים כיצד התערבות שאינה ממהרת להגדיר את החוויה יכולה לאפשר למטופל להתחיל לחקור אותה בעצמו.
כדי להבין את תרומתו של לווין יש לחזור למסורות התיאורטיות שעליהן הוא נשען.
וילפרד ביון הציע לראות בחשיבה יכולת המתפתחת מתוך מפגש עם חוויות רגשיות שאינן ניתנות לעיבוד באופן מיידי. בספרו Learning from Experience משנת 1962 הוא תיאר את פונקציית אלפא, שבאמצעותה רשמים חושיים וחוויות רגשיות גולמיות יכולים לעבור התמרה לחומרים נפשיים המתאימים לחלימה, לזיכרון ולחשיבה.
במודל ההתפתחותי של ביון, התינוק תלוי ביכולתו של האובייקט המטפל לקלוט מצבים רגשיים בלתי נסבלים, לעבד אותם ולהשיבם באופן שניתן לשאת.
חשיבותו הקלינית של המודל אינה רק בכך שהמטפל מכיל מצוקה, אלא באפשרות שהעיבוד המתרחש בתוך הקשר תורם בהדרגה להתפתחות יכולתו של המטופל לעבד חוויה בעצמו.
המאמר על וילפרד ביון, מכל ומוכל ופונקציית אלפא מרחיב את הדיון באופן שבו החשיבה מתפתחת מתוך ההתנסות הרגשית עצמה.
דונלד ויניקוט הדגיש היבט אחר של התפתחות הנפש. בספרו The Maturational Processes and the Facilitating Environment משנת 1965 הוא דן בתהליכי הבשלה רגשית ובחשיבותה של הסביבה המאפשרת.
מושגי ההחזקה והסביבה המאפשרת מתייחסים לתנאים שבהם התינוק מסוגל לחוות רציפות של קיום ולהתפתח בלי להידרש להסתגל באופן מוגזם לדרישות הסביבה.
אצל ויניקוט, נוכחותו של האחר אינה חשובה רק משום שהוא מסייע להעניק משמעות לרגשות. היא מאפשרת את התפתחותה של תחושת עצמי ואת היכולת לחוות חוויה אישית שאינה מוכתבת מבחוץ.
אנדרה גרין הפנה את תשומת הלב לתוצאותיהן של היעדרויות נפשיות משמעותיות, לניתוקי השקעה רגשית ולמצבים שבהם נפגעת האפשרות ליצור קשרים בין ייצוגים ובין חוויות.
אצל גרין השאלה אינה רק מה הורחק מן המודעות, אלא גם מה קרה ליכולתה של הנפש להשקיע משמעות ולשמר תחושה של חיות נפשית.
אלה אינן שלוש גרסאות של אותה תיאוריה. ביון עוסק במיוחד בהתמרת חוויה לחשיבה, ויניקוט בתנאים המאפשרים את התפתחות העצמי, וגרין בכשלים ובתהליכים המשפיעים על יכולת הייצוג וההשקעה הנפשית.
לווין מקיים דיאלוג בין המסורות הללו. במאמרו Reflections on Therapeutic Action and the Origins of Psychic Life משנת 2020 הוא מתאר הרחבה של מושג הפעולה הטיפולית: לצד חשיפתם ושילובם מחדש של תכנים מודחקים או מנותקים, הטיפול עשוי לכלול גם יצירה, פיתוח וחיזוק של תהליכים ויכולות נפשיות בתוך הקשר האנליטי.
לווין אינו מציע בהכרח להחליף מודל אחד באחר. אפשר להבין את הצעתו כצירוף של שני אופני עבודה: מודל של גילוי, שבו המטפל והמטופל חוקרים משמעות שכבר קיימת בצורות מוסוות, ומודל של התמרה, שבו מתפתחת האפשרות ליצור צורה נפשית ומשמעות לחוויה.
לווין משתמש בהשוואה בין תפקידו של האנליטיקאי לבין תפקידו של האובייקט האימהי הראשוני בהתפתחות החיים הנפשיים.
זוהי מטפורה בעלת משמעות תיאורטית, אך גם כזאת המחייבת זהירות.
המטפל אינו אמור להפוך להורה חלופי או לספק למטופל את כל מה שלא קיבל בילדותו. ההשוואה נוגעת לתפקוד הנפשי המתקיים ביחסים: האפשרות לשאת חוויה בלתי מובנת, לעבד אותה מבלי להיפטר ממנה במהירות ולהשתתף בהיווצרותם של קשרים בין תחושות, רגשות ומחשבות.
בהקשר זה, הדיון בפסיכואנליזה אונטולוגית בעקבות ויניקוט, ביון וקוהוט מציע הבחנה נוספת בין טיפול שמטרתו העיקרית הרחבת ההבנה העצמית לבין עבודה הממוקדת גם בתנאים המאפשרים חוויה של קיום וחיות נפשית.
אך ככל שהמטפל מחזיק בעמדה מקצועית ובידע תיאורטי, עליו להיזהר מהפיכת תפקידו כמסייע לחשיבה לעמדה שבה הוא חושב במקום המטופל.
ייתכן שהוא מזהה חרדת נטישה, קונפליקט סביב תלות או דפוס מוקדם של הימנעות מקרבה. אולם הידיעה התיאורטית הזאת אינה מבטיחה שהמטופל מסוגל להשתמש בה באותו רגע.
לעיתים היכולת הטיפולית החשובה ביותר אינה לנסח פרשנות מדויקת, אלא להבחין בכך שעדיין אין תנאים המאפשרים לה להיקלט.
העבודה עם חוויות שקשה לתת להן ייצוג מעלה שאלות מורכבות ביחס להעברה הנגדית.
מטפלת עשויה לחוש ריקנות מול מטופל המדבר ללא הפסקה. מטפל עשוי להרגיש דחף בלתי מוסבר לפעול מול מטופלת המתארת את חייה באדישות. במקרים אחרים מתעוררות תחושות של בלבול, ישנוניות, חוסר אונים או לחץ לפרש.
במסורות פסיכואנליטיות שהושפעו מביון ניתן להתייחס לתגובות אלה כחומר אפשרי להבנת התהליך המתרחש ביחסים.
אולם כאן נמצאת גם סכנה.
מטפל שמרגיש נטוש אינו יכול להסיק מכך שהמטופל חווה נטישה. תחושת שעמום של המטפלת אינה מוכיחה שעולמו הפנימי של המטופל ריק. ייתכן שהתגובה קשורה למטופל, אך ייתכן שהיא נובעת מן המטפל, מן המפגש ביניהם או ממשהו שעדיין אינו ברור.
העברה נגדית אינה מכשיר המאפשר לקרוא ישירות את הלא מודע של המטופל. היא עשויה לעורר השערות קליניות, שאותן יש לבחון בזהירות.
הדיון בהעברה נגדית ככלי קליני בטיפול דינמי מרחיב את ההבחנה בין עצם הופעתן של תגובות רגשיות אצל המטפל לבין האופן שבו הוא משתמש בהן לצורך הבנת התהליך הטיפולי.
לפעמים הפעולה המשמעותית ביותר היא דווקא ההחלטה שלא לפרש מיד את מה שהמטפל מרגיש.
היכולת להשהות תגובה, לשאת אי ודאות ולתת מקום למה שעוד לא ניתן לניסוח עשויה להיות חיונית במיוחד במפגש עם מטופלים שחוו בעבר סביבה שבה רגשותיהם הוגדרו עבורם מבחוץ.
אם משמעות נפשית אינה תמיד קיימת מראש אלא עשויה להתפתח בתוך הקשר הטיפולי, מתעוררת שאלה תיאורטית ואתית משמעותית: מי מחליט איזו משמעות נוצרת?
למטפל יש שפה מקצועית, תיאוריה, ניסיון וסמכות. למטופל, במיוחד כאשר הוא מתקשה לזהות את חוויותיו, לא תמיד קיימת היכולת להתנגד להסבר המוצע לו.
מטפל יכול להאמין שהוא מסייע למטופל לפתח ייצוג נפשי, בעוד שבפועל הוא מציע לו סיפור מאורגן מדי, כזה שמבטא את ההבנה של המטפל יותר מאשר את חווייתו של המטופל.
במאמר משנת 2023, Questioning the Unrepresented: The Essential and the Accidental in Psychoanalysis, Part 2, הפסיכואנליטיקאי ריצ'רד סימפסון מבקר את הבסיס המושגי של מצבים בלתי מיוצגים ואת מקומו של מושג הפיגורביליות, המתייחס לאפשרות לתת צורה נפשית לחוויה.
בהסתמך גם על עבודתה של הפסיכואנליטיקאית הצרפתייה לורנס קאהן, סימפסון מעלה את החשש שתהליכים המתוארים כיצירת ייצוג עלולים לכלול השלכה של רציפות סיפורית וקוהרנטיות על חומר נפשי שאינו מאורגן כך מלכתחילה.
הביקורת נוגעת לשאלה יסודית: האם המטפל מסייע להיווצרותה של משמעות שהמטופל יכול להשתמש בה, או שהוא מארגן את חוויית המטופל בהתאם לתיאוריה שלו?
לווין פרסם בהמשך אותה שנה מאמר תגובה לסימפסון. המחלוקת ממחישה שהבלתי מיוצג אינו תיאור פשוט ומוסכם של עובדה נפשית, אלא מושג הנתון לדיון תיאורטי מתמשך.
מבחינה קלינית, אפשר לבחון כיצד המטופל משתמש במשמעות המוצעת לו. האם הוא מסוגל להתווכח איתה, לשנות אותה או לדחות אותה? האם היא מאפשרת לו לקשר בין חוויות באופן עצמאי? האם היא מרחיבה את סקרנותו ביחס לעולמו הפנימי?
אלה אינם מדדים חד משמעיים. הסכמה עם המטפל אינה מוכיחה שהתרחש שינוי, והתנגדות לפרשנות אינה מעידה בהכרח שהיא שגויה.
אבל השאלות הללו עשויות לסייע למטפל להבחין בין עבודה המרחיבה את חופש החשיבה של המטופל לבין עבודה שבה משמעות מוכתבת לו מבחוץ.
לאחר כמה חודשים, המטופל מן הדוגמה הקלינית חוזר לשיחה עם בת זוגו.
הפעם הוא מספר שכאשר היא אומרת לו שהיא מרגישה בודדה, הוא מבחין בתחושה לא נעימה בחזה ובדחף להפסיק את השיחה.
"פעם הייתי פשוט אומר לה שהיא מגזימה", הוא מספר. "עכשיו אני שם לב שמשהו קורה לי עוד לפני שאני אומר את זה".
המטפלת מתעניינת במה שהוא מסוגל לזהות באותו רגע.
"אני לא יודע אם זה פחד או כעס", הוא אומר. "אולי שניהם. אני רק יודע שאני רוצה שהיא תפסיק לדבר".
המטפלת אינה מנסה להכריע עבורו.
הוא ממשיך: "אולי אני לא רוצה שהיא תדע שאני לא יודע מה לעשות כשהיא אומרת דברים כאלה".
אין כאן גילוי דרמטי של זיכרון מודחק או פתרון של קונפליקט מרכזי. המטופל עדיין מתקשה להבחין בין מצבים רגשיים שונים, אך הוא מתחיל להתייחס לחווייתו באופן אחר.
תחושה גופנית, תגובה בין אישית ומחשבה מתחילות להופיע יחד. הוא מסוגל להתעכב עם מה שמתרחש בתוכו, במקום להגיב באופן מיידי או לאמץ את ההסבר של מישהו אחר.
מנקודת מבטו של לווין, אפשר לחשוב על התהליך כהתרחבות היכולת לתת ייצוג לחוויה נפשית. אפשר גם להבין אותו במונחים של שיפור במנטליזציה, הפחתת הימנעות או שינוי ביחסים הטיפוליים.
קיימת כאן קרבה מסוימת לעמדה הקלינית של טיפול מבוסס מנטליזציה (MBT), שבו המטפל מסייע למטופל להתעניין במצבים נפשיים מבלי להניח שהוא כבר יודע מה הם. עם זאת, מנטליזציה וייצוג נפשי אינם מושגים זהים, והמסגרות התיאורטיות שלהם שונות.
הערך הקליני של השינוי אינו תלוי בכך שנוכל לייחס אותו בוודאות למנגנון אחד. הוא טמון בכך שהמטופל מסוגל כעת להבחין בחוויה פנימית ולהתחיל לחשוב עליה, במקום רק להגיב מתוכה.
הרחבת מושג הייצוג הנפשי מחייבת גם זהירות מפני השימוש בו כהסבר כולל.
קושי לזהות רגשות יכול להופיע בהקשרים קליניים שונים. מטופלים המתמודדים עם טראומה עשויים לחוות ניתוק בין זיכרון, רגש ותחושה גופנית. במצבי חרדה עוצמתיים, עוררות גבוהה עלולה להגביל זמנית את היכולת לחשוב באופן רפלקטיבי. אנשים עם מאפיינים אלקסיתימיים עשויים להתקשות בזיהוי ובתיאור רגשות גם כאשר יכולות נפשיות אחרות מפותחות אצלם היטב.
גם הבדלים בסגנון התקשורת, בחוויה החושית ובאופן עיבוד המידע עשויים להשפיע על הדרך שבה אדם מתאר את עולמו הפנימי.
אין לראות בתופעות הללו ביטויים שקולים של היעדר ייצוג נפשי, ואין להסיק מהן באופן אוטומטי על כשל התפתחותי מוקדם.
לעיתים נדרשת התערבות ממוקדת בוויסות רגשי, עבודה עם תגובות טראומטיות או פיתוח מיומנויות לזיהוי רגשות. במקרים אחרים, עבודה פסיכואנליטית מתמשכת עם היחסים הטיפוליים עשויה לאפשר שינוי משמעותי.
השאלה אינה איזו תיאוריה מסבירה את המטופל באופן האלגנטי ביותר, אלא איזו הבנה מסייעת למטפל לבחור בהתערבות המתאימה.
גם ההחלטה שלא לפרש דורשת שיקול דעת. הימנעות קבועה מפרשנות עלולה להשאיר את המטופל ללא אפשרות להתבונן בקונפליקטים משמעותיים, בדיוק כפי שפרשנות מוקדמת מדי עלולה להרחיק אותו מחווייתו.
הפסיכואנליזה לימדה דורות של מטפלים להקשיב למה שנמצא מאחורי המילים: למשאלות, לקונפליקטים, לפנטזיות ולמשמעויות שהמטופל אינו מסוגל להכיר בהן.
עבודתו של הווארד לווין מוסיפה לשדה ההקשבה הזה שאלה אחרת. מה קורה כאשר הקושי אינו בכך שהמטופל מסתיר את החוויה מעצמו, אלא בכך שעדיין אינו מצליח להתייחס אליה כאל חוויה שאפשר לחשוב עליה?
האפשרות הזאת משנה את האופן שבו ניתן להבין שתיקה, הסתגרות, בלבול ותגובות שאינן מלוות בהסבר רגשי ברור. היא גם מחייבת צניעות מצד המטפל, משום שלא כל מה שאינו מובן זקוק לפירוש מיידי.
לעיתים תפקידה של הפרשנות הוא לחשוף קשר שהמטופל לא הצליח לראות. לעיתים ההתערבות המשמעותית היא זו שמאפשרת לו לראשונה לשאול מה הוא מרגיש, בלי לחוות את היעדר התשובה ככישלון.
ההבחנה הזאת אינה רק שינוי בטכניקה. היא משנה את האופן שבו אנחנו חושבים על פעולה טיפולית. השינוי אינו נמדד רק במה שהמטופל מצליח להבין על עברו, אלא גם בהתפתחות היכולת שלו להיות במגע עם חוויותיו בהווה.
הישג טיפולי משמעותי עשוי להתרחש ברגע שבו המטופל אומר "אני לא יודע מה אני מרגיש", אך הפעם המשפט אינו מסמן את סופה של החשיבה.
הוא מסמן את תחילתה.
ב־15 בדצמבר 2026, בשעה 20:30, תתקיים הרצאתו של הפסיכואנליטיקאי הווארד ב. לווין, Therapeutic Action and the Origins of Psychic Life, במסגרת השנה המדעית תשפ"ז של החברה הפסיכואנליטית בישראל, "אפיקים בפסיכואנליזה: יסודות והתחדשות".
ההרצאה תעסוק בשינוי בהבנת הפעולה הטיפולית בפסיכואנליזה, במעבר ממצבים נפשיים בלתי מיוצגים למצבים הניתנים לייצוג ובתפקידו של הקשר האנליטי בהתפתחות יכולות נפשיות. על פי תיאור ההרצאה, לווין יציג גם דוגמה קלינית מתוך אנליזה של צעיר המאופיין בהסתגרות ניכרת.
הערב יתקיים בזום בלבד, בהנחיית יהודית נייגט. ההרשמה פתוחה גם לאנשי מקצוע שאינם חברים בחברה הפסיכואנליטית, באמצעות אתר החברה.
Bion, W. R. (1962). Learning from experience. Heinemann.
Green, A. (2005). Key ideas for a contemporary psychoanalysis: Misrecognition and recognition of the unconscious. Routledge.
Levine, H. B. (2012). The colourless canvas: Representation, therapeutic action and the creation of mind. The International Journal of Psychoanalysis, 93(3), 607–629. https://doi.org/10.1111/j.1745-8315.2012.00574.x
Levine, H. B. (2020). Reflections on therapeutic action and the origins of psychic life. Journal of the American Psychoanalytic Association, 68(1), 9–25. https://doi.org/10.1177/0003065120906139
Levine, H. B. (2022). Affect, representation and language: Between the silence and the cry. Routledge.
Levine, H. B. (2023a). A metapsychology of the unrepresented. The Psychoanalytic Quarterly, 92(1), 11–25. https://doi.org/10.1080/00332828.2023.2178168
Levine, H. B. (2023b). Mea culpa? In response to Richard Simpson's article, "Questioning the unrepresented: The essential and accidental in psychoanalysis, Part 2," Volume XCII, No. 1, 2023, pp. 27–58. The Psychoanalytic Quarterly, 92(3), 527–537. https://doi.org/10.1080/00332828.2023.2270542
Simpson, R. B. (2023). Questioning the unrepresented: The essential and the accidental in psychoanalysis, Part 2. The Psychoanalytic Quarterly, 92(1), 27–58. https://doi.org/10.1080/00332828.2023.2197894
Winnicott, D. W. (1965). The maturational processes and the facilitating environment: Studies in the theory of emotional development. Hogarth Press.