תסביך אדיפוס כמבוך נפשי תרבותי
18/06/2025 יצחק שרעבי
על שובו של המודחק, כפיית החזרה, הכפיל והמפגש עם הזר שבתוכנו: קריאה פסיכואנליטית והשלכותיה על העבודה הקלינית
לעיתים מתרחש בחדר הטיפול רגע שבו המוכר ביותר הופך לזר. מטופלת מביטה במטפל שאותו היא מכירה היטב, אך לפתע חשה כאילו אדם אחר יושב מולה. אדם מזהה בקולו את נימת הדיבור של אביו, שממנו ביקש להתרחק כל חייו. מקום שהיה קשור לתחושת ביטחון מעורר לפתע אימה בלתי מוסברת.
מה שמעורר את החרדה במצבים אלו אינו בהכרח מפגש עם דבר חדש. לעיתים דווקא ההיכרות היא שהופכת את החוויה למטלטלת. האדם ניצב מול דבר שהיה חלק מעולמו, אך אינו מצליח עוד לזהותו כחלק מן המציאות המוכרת לו.
בשנת 1919 פרסם זיגמונד פרויד את מאמרו Das Unheimliche, המוכר בעברית בשם "האלביתי" ובאנגלית The Uncanny. המאמר, שנכתב במסגרת עיסוקו באסתטיקה של האימה, הפך לאחד הטקסטים המשפיעים על החשיבה הפסיכואנליטית ביחס להדחקה, זהות, כפילות וחזרתן של חוויות נפשיות מן העבר.
השאלה שמעסיקה את פרויד אינה רק מדוע בני אדם פוחדים מדברים מוזרים. הוא מבקש להבין כיצד משהו מוכר, אינטימי ולעיתים אפילו ביתי, נעשה לפתע זר ומאיים.
עבור אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, האלביתי מציע דרך לחשוב על רגעים שבהם תחושת העצמי, ההיכרות עם האחר והמשמעות המיוחסת למציאות מאבדות את יציבותן. עם זאת, כדי שהמושג יהיה בעל ערך קליני, נדרש להבין את גבולותיו ולא להסתפק בזיהוי כל תחושת זרות כביטוי של הלא מודע.
פרויד פותח את המאמר בחקירה לשונית של המילה הגרמנית Heimlich. משמעותה קשורה לביתיות, למוכרות, לאינטימיות ולתחושת ביטחון. אולם למילה משמעות נוספת, לכאורה מנוגדת: דבר סודי, מוסתר או כזה שאינו אמור להיות גלוי לאחרים.
המילה Unheimlich מתארת את מה שמעורר אי נוחות, חרדה או אימה.
פרויד מבחין בכך שהמילה המתארת את המוכר והביתי מתקרבת, באחת ממשמעויותיה, דווקא למשמעותו של מה שאמור להיות היפוכה.
הוא מסתייע בהגדרה שמצא אצל הפילוסוף פרידריך שלינג, שלפיה האלביתי קשור למה שהיה אמור להישאר נסתר, אך נחשף.
מכאן עולה האפשרות שהזרות המאיימת אינה נובעת מן העובדה שהדבר אינו מוכר לנו, אלא מכך שהוא מוכר באופן שאיננו מסוגלים לזהות או לשאת.
פרויד מנסח את הרעיון כבר בחלק הראשון של המאמר:
"סוג של אימה שמקורה במה שמוכר מקדם."
פרויד, 1919, חלק I. תרגום מן המקור הגרמני.
האמירה הזו חשובה משום שהיא מעבירה את מוקד הדיון מן המפגש עם הבלתי ידוע אל היחסים המורכבים שבין הידוע לבין מה שהנפש אינה מצליחה להכיר בו.
אולם היכרות מוקדמת אינה תנאי מספיק ליצירת תחושה אלביתית. על כך פרויד עצמו עומד בהמשך, כאשר הוא נדרש להסביר מדוע רק חלק מן החוויות המוכרות החוזרות אלינו מעוררות אימה.
בשנת 1906 פרסם הפסיכיאטר הגרמני ארנסט ינטש מאמר על הפסיכולוגיה של האלביתי.
ינטש הציע כי מקור חשוב לחוויה האלביתית הוא אי ודאות אינטלקטואלית. כאשר האדם אינו מצליח להכריע מהו הדבר הניצב מולו, נפגעת תחושת ההתמצאות שלו במציאות.
אחת הדוגמאות המרכזיות היא ההתלבטות אם דמות מסוימת חיה או דוממת. בובה הנראית אנושית מדי או אוטומט המתנהג כאדם עשויים לעורר תחושת אי נוחות משום שהם מערערים הבחנה תפיסתית בסיסית.
פרויד מכיר בחשיבותה של אי הוודאות, אך אינו מסתפק בה.
לטענתו, לא כל דבר שאינו ניתן לסיווג ברור מעורר אימה. לכן יש לבחון מדוע תופעות מסוימות מעוררות חרדה עמוקה, ואחרות רק סקרנות או פליאה.
ההבדל בין שתי הגישות יסודי. אצל ינטש, המוקד מצוי באי הוודאות ביחס לעולם החיצוני. אצל פרויד, החוויה עשויה לנבוע ממשמעות נפשית קדומה שאינה מזוהה במודע.
המחלוקת מתחדדת בניתוח סיפורו של א.ת.א. הופמן, איש החול (1816).
גיבור הסיפור, נתנאל, נושא עמו זיכרונות ילדות הקשורים לדמות מאיימת האמורה לעקור את עיניהם של ילדים. בהמשך חייו מופיעות דמויות המעוררות מחדש את האימה המוקדמת.
במקביל מתאהב נתנאל באולימפיה, דמות נשית שמתברר כי היא בובה אוטומטית.
ינטש מדגיש את דמותה של אולימפיה ואת חוסר הוודאות בשאלה אם היא יצור חי. פרויד, לעומתו, ממקד את הניתוח במוטיב אובדן העיניים, שאותו הוא מפרש כביטוי סמלי לחרדת הסירוס.
לפי פרויד, האלביתי מתעורר משום שאיום ילדי מודחק חוזר ומופיע בדמויות ובהתרחשויות שונות.
הפרשנות נטועה בתאוריה הפסיכוסקסואלית שלו, ואינה בגדר הסבר אמפירי מוכח לקשר שבין פחד מפגיעה בעיניים לבין חרדת סירוס.
במאמר שפורסם בשנת 2015 בכתב העת The Psychoanalytic Quarterly, טען החוקר אנדרו ברנבי כי פרויד מפרש באופן בעייתי את עבודתו של ינטש.
ברנבי מציע שהגישה של ינטש מסבירה היבטים מרכזיים בסיפורו של הופמן, ומפתח בעקבותיה קריאה המדגישה שאלות של מקור, זמן ומשמעות המתהווה בדיעבד.
ביקורת זו אינה רק מחלוקת על יצירה ספרותית. היא נוגעת לבעיה מתודולוגית רחבה יותר בפסיכואנליזה: האם הפירוש חושף משמעות סמויה, או שלעיתים הוא מכפיף חוויה מורכבת לתאוריה שהמטפל כבר מחזיק בה?
השאלה רלוונטית גם לחדר הטיפול. כאשר מטופל מתאר חוויה חריגה או בלתי מובנת, הפיתוי להסביר אותה במהירות באמצעות מנגנון מוכר עלול לצמצם דווקא את האפשרות לחקור את מה שייחודי בה.
בחלק השלישי של מאמרו מציג פרויד הבחנה מרכזית, שחשיבותה להבנת המושג גדולה במיוחד.
הוא מבחין בין שני מקורות אפשריים לחוויה האלביתית, אשר קשורים זה לזה אך אינם זהים מבחינה פסיכולוגית.
האפשרות הראשונה היא שתסביכים ילדיים שהודחקו מתעוררים מחדש בעקבות אירוע בהווה.
לפי המודל הפרוידיאני, הדחקה אינה מחיקה של תוכן נפשי. היא תהליך שבו ייצוגים, משאלות וקונפליקטים מורחקים מן המודעות בשל החרדה הכרוכה בהכרה בהם.
התוכן המודחק עשוי לשוב ולהופיע בצורות שונות, בלי שהאדם יזהה את מקורו.
כך, חוויה בהווה עשויה לעורר איום שאינו נובע רק מן ההתרחשות הנוכחית, אלא מן המשמעות הלא מודעת שהיא מקבלת.
הדבר המאיים נחווה כזר, אף שלפי הפרשנות הפסיכואנליטית הוא קשור לחומר נפשי שהיה מוכר בעבר.
האפשרות השנייה שונה.
פרויד מתאר אמונות קדומות הקשורות לחשיבה מאגית, לאנימיזם ולרעיון שלמחשבות או למשאלות יש כוח ממשי להשפיע על המציאות.
אדם עשוי להיות משוכנע שאין ביכולתו לגרום למותו של אדם אחר באמצעות מחשבה. אולם אם הוא מאחל למישהו שייפגע, וזמן קצר לאחר מכן אותו אדם נפגע, עשויה להתעורר בו חרדה עמוקה.
החוויה אינה מחייבת חזרה של תוכן שהודחק. היא עשויה לנבוע מהאפשרות שהמציאות מאשרת לכאורה אמונה שהאדם חשב שכבר התגבר עליה.
במקרה הראשון, המוקד הוא תוכן נפשי מודחק השב ומופיע. במקרה השני, המוקד הוא ספק מחודש ביחס לאמונה על טיבה של המציאות.
פרויד אף מדגיש שאין זה מדויק להשתמש במושג הדחקה באותה משמעות בשני המקרים.
הוא מסייג את הטיעון ומכיר בכך שהגבול בין שני מקורות האלביתי עשוי להיטשטש, שכן אמונות קדומות ותסביכים ילדיים קשורים זה לזה.
נחשוב על מטופל המספר כי היה משוכנע שמחשבותיו גרמו לאירוע קשה.
אפשר לבחון את התופעה דרך שאלות של אשמה, אחריות וחשיבה מאגית. אולם אין הכרח להניח שהתוכן הוא ביטוי ישיר לקונפליקט מודחק.
לעומת זאת, כאשר אירוע בהווה מעורר חוויה רגשית הקשורה באופן אסוציאטיבי ליחסים מוקדמים, ייתכן שמושגי ההדחקה והשחזור יהיו רלוונטיים יותר.
ההבחנה אינה אבחונית. אמונות בדבר כוחן של מחשבות עשויות להופיע גם בהפרעה טורדנית כפייתית ובהקשרים קליניים אחרים.
ערכה הוא ביכולת להרחיב את החשיבה על מנגנונים אפשריים, בלי לראות בכל חוויה אלביתית תוצאה הכרחית של הדחקה.
לרקע על חשיבה לא מודעת ותהליכים דינמיים ראו פסיכואנליזה בת זמננו: למה מטפלים עדיין צריכים את הלא מודע?.
מוטיב נוסף במאמר הוא החזרה הבלתי מכוונת של אותו הדבר.
פרויד מתאר מצבים שבהם אדם מגיע שוב ושוב לאותו מקום, נתקל באותו מספר או חווה רצף של צירופי מקרים המעוררים תחושה כאילו כוחות נסתרים פועלים במציאות.
החזרה נעשית מאיימת משום שהיא מערערת את התחושה שהאירועים מתרחשים באופן מקרי.
פרויד קושר זאת לכפיית החזרה (Repetition Compulsion), מושג שיפתח בהרחבה בחיבורו מעבר לעקרון העונג משנת 1920.
במסגרת המודל הפסיכואנליטי, כפיית החזרה מתייחסת לאפשרות שתבניות נפשיות חוזרות ומופיעות אף כאשר הן כרוכות בסבל, ואינן ניתנות להסבר פשוט באמצעות החיפוש אחר עונג.
אולם לא כל חזרה היא אלביתית.
מטופל עשוי לשחזר דפוס יחסים מכאיב בלי לחוות אותו כזר או מאיים באופן יוצא דופן. האיכות האלביתית מופיעה כאשר עצם החזרה מעוררת תחושת אימה, גורליות או אובדן שליטה.
מבחינה קלינית, ההבחנה עשויה להאיר מצבים שבהם מטופל אינו רק מזהה שהוא שב ונקלע לאותן מערכות יחסים, אלא מרגיש כאילו עברו מתרחש מחדש בניגוד לרצונו.
החוויה עשויה להיות מלווה בתחושה שההווה מאבד את נפרדותו מן העבר.
עם זאת, תחושה כזו אינה מוכיחה את קיומה של כפיית חזרה לא מודעת. היא מאפשרת לתאר את האופן שבו המטופל חווה את ההתרחשות.
הכפיל (Doppelgänger) הוא אחד המוטיבים המרכזיים שפרויד בוחן.
הכפיל עשוי להופיע בדמות הזהה לאדם, בהשתקפות שאינה מזוהה מיד או בתחושה שבה העצמי והאחר מתחלפים זה בזה.
בהסתמך על עבודתו של אוטו ראנק משנת 1914, פרויד מציע שהכפיל שימש בראשיתו הגנה מפני חרדת המוות.
קיומו של עותק נוסף של העצמי עשוי להיתפס כהבטחה סמלית לכך שהאני לא ייעלם לחלוטין.
אולם במהלך ההתפתחות משתנה משמעותו.
מה שנועד להגן על העצמי מפני אובדן עלול להפוך למבשר מאיים של אותו אובדן.
פרויד קושר שינוי זה להתפתחות הנרקיסיזם ולתהליכי התגבשות העצמי. הכפיל עשוי לקבל בהמשך גם משמעויות הקשורות למצפון, לביקורת עצמית ולאפשרויות חיים שלא התממשו.
לכן הכפיל אינו רק אדם הנראה בדיוק כמונו. הוא יכול לייצג גם היבטים של העצמי שאנו מתקשים לזהות או לקבל.
מטופל שגדל עם אב ביקורתי ונוקשה עשוי לגלות שהוא מגיב לילדיו באופן דומה.
הגילוי אינו מעורר רק אשמה ביחס להתנהגותו. הוא עלול לערער את ההבחנה שעליה ביסס את זהותו: אני אינני כמו אבי.
כאשר הוא שומע את קול אביו בתוך דבריו שלו, הוא פוגש מעין כפיל פנימי.
אפשר להבין חוויה זו באמצעות מושגי הזדהות והפנמה, אך מוטיב הכפיל מוסיף ממד אחר: החרדה מפני האפשרות שהאחר שממנו ביקש להתרחק מתקיים כחלק ממנו.
אין לראות בתיאור כזה הוכחה לתופעה אלביתית. מדובר בשימוש פרשני במוטיב הכפיל, שניתן להיעזר בו כאשר החוויה עצמה מאופיינת בתחושת זרות מאיימת.
בשנת 2019 פרסם החוקר אחמט סונר מאמר ביקורתי בכתב העת Oxford German Studies, שבו בחן מחדש את הקישור שפרויד יצר בין האלביתי להדחקה.
סונר טוען כי הניסיון למקם את מקור האלביתי בעיקר במעמקי הנפש עלול לצמצם את משמעותו.
הוא מפנה את תשומת הלב לממד אחר, הנמצא כבר בחקירה הלשונית של פרויד: המתח שבין סודיות לחשיפה, בין הפרטי לגלוי ובין מה שנשמר בתוך גבולות מוכרים לבין מה שחוצה אותם.
לפי קריאה זו, האלביתי אינו חייב לנבוע מחזרת תוכן מודחק. הוא עשוי להתעורר גם כאשר גבול שהיה אמור להפריד בין המוסתר לגלוי מתערער.
נחשוב למשל על אדם המגלה סוד משפחתי המשנה את האופן שבו הוא מבין את ילדותו.
ייתכן שהמידע כלל לא היה נגיש לו בעבר, ולכן לא היה יכול להדחיק אותו. ובכל זאת, לאחר הגילוי, זיכרונות מוכרים עשויים לקבל משמעות חדשה ומאיימת.
האירועים לא השתנו, אך האופן שבו הם מיוצגים השתנה.
התרומה של קריאה זו היא באפשרות להבין את האלביתי גם כתופעה המתרחשת ביחסים שבין האדם לבין הסדר הסמלי והבינאישי שבתוכו הוא חי.
היא אינה מבטלת את פרויד, אלא מרחיבה את השאלה מעבר להדחקה במובנה הקלאסי.
הקשר הטיפולי מתאפיין בחזרתיות וביציבות יחסית. המטפל מוכר דרך קולו, נוכחותו, אופן תגובתו והמסגרת הקבועה של המפגשים.
ההיכרות יוצרת ציפיות, ולעיתים גם תחושה של ביטחון.
דווקא משום כך, שינוי קטן באופן שבו המטפל נחווה עשוי לקבל משמעות רגשית יוצאת דופן.
אולם עצם העובדה שמטופל חווה את המטפל כדמות הורית אינה הופכת את החוויה לאלביתית. גם חרדת נטישה, כעס או אכזבה אינם מספיקים כדי להגדיר אותה כך.
התרומה האפשרית של מושג האלביתי מתחדדת כאשר המוכר עצמו מאבד לרגע את איכותו המוכרת.
מטופלת בשנות השלושים לחייה נמצאת בטיפול פסיכודינמי במשך כשנה וחצי.
לאורך הטיפול היא מתארת את המטפל כאדם יציב, קשוב ובטוח. היא מתקשה לבטא כעס כלפיו, וגם כאשר אינה מסכימה עם פירושיו היא נוטה להשתתק.
באחד המפגשים המטפל מציע פירוש הנוגע לקושי שלה להכיר בכעס כלפי אמה.
המטופלת משתתקת ומביטה בו ממושכות.
לאחר כמה רגעים היא אומרת: "היה לך עכשיו בדיוק את המבט של אמא שלי".
המטפל מבקש להבין למה היא מתכוונת.
"זה מוזר", היא משיבה. "אני יודעת שזה אתה, אבל לרגע הרגשתי שאתה מישהו אחר. אפילו החדר נראה לי אחר. כאילו הכול פתאום הפך למשהו שאני לא מכירה".
המטפל אינו ממהר לפרש את הדברים.
הוא שואל מה היה במבטו שגרם לה להרגיש כך.
בהמשך היא מתארת מצבים שבהם אמה הייתה מייחסת לה רגשות ומחשבות מבלי לאפשר לה להתנגד. כל ניסיון לומר שהיא אינה מרגישה כך נתפס בעיני האם כהוכחה נוספת לכך שהיא מסתירה משהו.
המטופלת מוסיפה: "זה לא רק שהרגשתי שאתה כמו אמא שלי. לרגע הרגשתי כאילו היא נמצאת פה, ושאין דרך לברוח מזה".
אפשר להבין את ההתרחשות בכמה רמות.
ברמת ההעברה, המטפל נחווה כדמות הורית היודעת לכאורה מה מתרחש בעולמה הפנימי של המטופלת, גם כאשר היא אינה מסכימה עם הדברים.
ברמת היחסים הטיפוליים, יש לבחון אם הפירוש נאמר באופן חודרני או מוקדם מדי. ייתכן שהמטפל תרם לחוויה בכך שלא זיהה את הצורך של המטופלת לשמור על נפרדותה.
ברמת החוויה האלביתית, מתרחש דבר נוסף. המטופלת אינה רק מזהה דמיון בין המטפל לאמה. היא חווה שינוי מאיים בתחושת המוכרות של המטפל ושל החדר עצמו. דמות בטוחה לכאורה נעשית זרה דווקא משום שהיא מזוהה עם נוכחות מוכרת מן העבר.
ההבחנה האחרונה היא שמעניקה למושג האלביתי את תרומתו האפשרית.
העברה יכולה להסביר את הקשר בין המטפל לבין ייצוג האם. האלביתי עשוי לסייע להבין את איכות האימה המתעוררת כאשר המרחק שבין הדמות הנוכחית לדמות המוקדמת נדמה כמתבטל.
עם זאת, אין הכרח לפרש את החוויה כביטוי להדחקה. יש לברר גם את מאפייניה התפיסתיים והרגשיים ואת האפשרות שמדובר ברגע של הצפה או ניתוק.
נניח שהמטפל היה משיב: "את משליכה עליי את הכעס שאת לא מסוגלת להרגיש כלפי אמא שלך".
ייתכן שהפירוש היה תואם את השערתו התאורטית, אך מבחינת המטופלת הוא היה עלול לשחזר בדיוק את החוויה המאיימת: אדם אחר קובע עבורה מה היא מרגישה.
במקום לסייע בהבנת החוויה, הפירוש עלול היה להעמיק את תחושת הפלישה.
לעומת זאת, בירור הדרגתי של מה שהתרחש מאפשר למטופלת להחזיק בשתי אפשרויות בעת ובעונה אחת: המטפל הוא אדם נפרד מאמה, ובכל זאת משהו בנוכחותו עורר חוויה הקשורה אליה.
אין מדובר בהכרח בהעלמת הזרות באמצעות פירוש, אלא ביצירת אפשרות להתבונן בה בלי שהמטופלת תאבד את תחושת הסוכנות שלה.
הווינייטה בדויה ונועדה להמחשה תאורטית בלבד.
לדיון משלים ראו העברה נגדית כמרחב לאבחנה, תגובה והתפתחות בטיפול דינמי וכן פסיכואנליזה התייחסותית: כשהקשר הטיפולי הופך לחומר העבודה.
האלביתי אינו פרוטוקול טיפולי, אך הוא עשוי לסייע למטפל להתעכב על מאפיינים בחוויה שאינם מקבלים ביטוי מלא באמצעות מושגים אחרים.
כמה שאלות יכולות לסייע בבירור:
לצד שאלות אלו חשוב לזכור שתחושת זרות עשויה להופיע בהקשרים קליניים מגוונים.
דה פרסונליזציה ודה ריאליזציה, למשל, עשויות לכלול חוויות שבהן העצמי או הסביבה נחווים כבלתי מוכרים או בלתי ממשיים. גם מצבי חרדה, הפרעה טורדנית כפייתית והפרעות בתפיסת המציאות עשויים לכלול חוויות חריגות הקשורות למוכרות, לשליטה ולמשמעות.
אין זהות בין תופעות אלו לבין האלביתי של פרויד. כאשר החוויה מלווה במצוקה משמעותית, בפגיעה בתפקוד או בשינויים בתפיסת המציאות, נדרשת הערכה קלינית מתאימה.
להרחבה על תופעות ניתוק ראו דיסוציאציה ופוסט טראומה מורכבת: הבנה, אבחון ודרכי טיפול.
אחת התכונות המעניינות במאמרו של פרויד היא שהוא עצמו מכיר בקשיים שמעוררת התאוריה.
בחלק השלישי הוא כותב:
"לא כל מה שמזכיר משאלות מודחקות [...] הוא משום כך אלביתי."
פרויד, 1919, חלק III. תרגום מקוצר מן המקור הגרמני.
המשפט חשוב משום שהוא מבהיר שגם במסגרת טיעונו של פרויד, עצם ההופעה של תוכן מודחק או של צורת חשיבה קדומה אינה מספיקה כדי להסביר את החוויה.
פרויד מדגים זאת בין היתר באמצעות ההבדל שבין חוויות בחיים לבין התרחשויות בספרות.
רוח רפאים עשויה לעורר אימה בסיפור המתרחש בעולם ריאליסטי, אך אינה בהכרח מאיימת באגדה שבה רוחות הן חלק מובן מאליו מכללי המציאות.
לכן האלביתי אינו תלוי רק בתוכן המופיע, אלא גם בהקשר ובמערכת הציפיות שבתוכה הוא נחווה.
מנקודת מבט עכשווית, ההבחנה הזו מאפשרת ביקורת גם על היישום הקליני של המושג.
האלביתי עשוי לסייע בתיאור חוויה מסוימת, אך אין בכך כדי להוכיח את מקורו הלא מודע של התוכן. היכולת של מושג לתאר חוויה אינה שקולה ליכולתו להסביר באופן סיבתי כיצד נוצרה.
משום כך חשוב להבחין בין התבוננות פנומנולוגית, השערה פסיכואנליטית והסבר הנתמך במחקר אמפירי.
מושג האלביתי שייך בעיקר למרחב התאורטי והפרשני. ערכו אינו נובע מכך שהוא מספק אבחנה נוספת, אלא מכך שהוא מחדד שאלות על האופן שבו האדם חווה את עצמו ואת עולמו.
יותר ממאה שנים לאחר פרסום מאמרו של פרויד, האלביתי ממשיך להציע דרך לחשוב על הפרדוקס שבו דווקא הדברים המוכרים לנו ביותר עשויים להפוך למאיימים.
פרויד ביקש להבין את התופעה באמצעות שובו של המודחק, חזרתן של אמונות קדומות, כפיית החזרה והכפיל. הקריאות המאוחרות יותר הרחיבו את הדיון לשאלות של סודיות, חשיפה, זהות והתהוות משמעות.
מבחינה קלינית, האלביתי עשוי להאיר רגעים שבהם מטופל מתקשה להכיר בחלקים מעולמו הנפשי או כאשר דמות מוכרת מקבלת לפתע משמעות מאיימת.
אולם למושג יש גם משמעות אפשרית ביחס לעמדתו של המטפל.
העבודה הטיפולית מחייבת את המטפל לבנות היכרות עם המטופל. עם הזמן מתגבשת הבנה של דפוסי ההתקשרות שלו, מערכות ההגנה, הקונפליקטים ותולדות חייו.
ההיכרות הזו חיונית, אך היא גם עלולה ליצור אשליה שהמטופל כבר מובן.
כאשר מופיעה בחדר הטיפול חוויה שאינה מתיישבת עם ההמשגה הקיימת, המטפל עשוי לחוש צורך להסביר אותה במהירות. הפירוש מחזיר את המוכר, משיב את הסדר ומצמצם את אי הוודאות.
אבל ייתכן שלעיתים עצם הצורך להסביר הוא תגובה של המטפל לזרות שהתעוררה במפגש.
במובן זה, האלביתי מציב שאלה גם בפני הפסיכותרפיסט: האם אנו מסוגלים לפגוש את מה שאיננו מבינים עדיין, בלי להפוך אותו מיד למשהו מוכר?
האפשרות לשהות עם חוויה שאינה ניתנת לפירוש מיידי אינה מחייבת ויתור על התאוריה. היא מחייבת להכיר בכך שגם התאוריה המוכרת ביותר אינה יכולה למצות את מורכבותו של האדם.
ייתכן שהמפגש האלביתי המשמעותי ביותר בחדר הטיפול אינו הרגע שבו המטופל מגלה בתוכו משהו זר, אלא הרגע שבו המטפל מגלה שהאדם שחשב שהוא מכיר עדיין מסוגל להפתיע אותו.
