תקווה כעמדה קיומית: בין פילוסופיה לטיפול

החיים כסדק קיומי ושאלת האפשרות של תקווה

הקיום האנושי אינו נפתח בתחושת ביטחון אלא בחשיפה. האדם מוצא את עצמו בעולם מבלי שבחר בו, נולד אל תוך תנאים שאינם נתונים למשא ומתן, ונדרש לחיות בתוך גבולות שאינם פרי החלטתו. גוף מסוים, זמן מסוים, משפחה מסוימת, שפה מסוימת. כבר מראשית הדרך החיים אינם לוח חלק אלא מרחב צפוף של נתונים, מגבלות ופגיעות. עובדה זו אינה נסיבה מקרית אלא תנאי יסוד של הקיום האנושי.

בתוך תנאים אלו חוויות של פחד, אובדן, אכזבה וצער אינן סטיות מן הנורמה אלא ביטויים ישירים של מבנה החיים עצמם. מחלה אינה חריגה קיצונית אלא אפשרות קבועה. קשרים משמעותיים עלולים להישבר גם ללא אשמה ברורה. מאמץ אינו מבטיח הצלחה. המוות אינו אירוע חריג אלא אופק קיומי תמידי. הסבל אינו טעות שיש לתקנה אלא חלק בלתי נפרד מן ההיות אנושי.

על רקע זה עולה שאלה שאינה פסיכולוגית בלבד אלא קיומית ופילוסופית. כיצד ניתן להמשיך לחיות בתוך עולם שאינו מבטיח משמעות, צדק או תיקון. כאן מופיעה התקווה. אך הופעתה אינה מובנת מאליה ואינה חפה מחשד. התקווה נתפסת לעיתים כמשאב חיוני המאפשר לאדם לשאת את החיים. אך באותה מידה היא יכולה להיתפס כמנגנון המקהה את המפגש עם המציאות ומספק נחמה במקום התמודדות.

מיתוס תיבת פנדורה מבטא היטב את הדו משמעות הזו. לאחר שכל הרעות יצאו אל העולם נותרה בתיבה התקווה. יש הרואים בכך אמירה מעודדת. גם כאשר הכול אבוד נותר לאדם משהו להיאחז בו. אולם קריאה אחרת מציעה פרשנות הפוכה. התקווה אינה מתנה אלא מלכודת. היא מאפשרת לאדם להמשיך לשאת סבל מבלי למרוד בו ומבלי לשאול שאלות יסוד על חייו. לא גאולה אלא דחייה.

החשד כלפי התקווה אינו נחלת העת העתיקה בלבד. הוא מתחדד במחשבה המודרנית ובמיוחד במסורת האקזיסטנציאליסטית. הוגים כפרידריך ניטשה וכאלבר קאמי ראו בתקווה כוח מסוכן. לא משום שהיא חלשה אלא משום שהיא מפתה. היא מציעה הבטחה עתידית במקום עמידה בהווה. היא מאפשרת לאדם להמתין במקום לפעול, להחזיק מעמד במקום לשאת באחריות לחייו כפי שהם.

אך שלילה מוחלטת של התקווה אינה פתרון פשוט יותר. חיים ללא תקווה עלולים להתכווץ לכדי הישרדות נטולת משמעות. קיום טכני, מצומצם, שבו האדם חדל לראות את עצמו כסובייקט פועל. כאן מתברר כי השאלה אינה האם התקווה קיימת או אינה קיימת, אלא כיצד יש להבין אותה מבלי להפוך אותה לאשליה ומבלי לוותר על החירות האנושית.

מתוך המתח הזה נפתח הדיון כולו. התקווה תיבחן לא כרגש מנחם ולא כהבטחה לתוצאה, אלא כעמדה קיומית. לא כנחמה מפני המציאות אלא כדרך לעמוד בתוכה מבלי להיעלם. לא כוודאות אלא כהסכמה להמשיך להיות אדם גם כאשר אין ערובה לדבר.

התקווה כהונאה והחשד האקזיסטנציאליסטי

התקווה, כפי שהיא מופיעה בשיח האנושי הרווח, אינה נתפסת בדרך כלל כבעיה אלא כפתרון. היא מזוהה עם חיוניות, עם כוחות נפשיים, עם יכולת להמשיך. אולם דווקא בשל כך היא מעוררת חשד פילוסופי עמוק. מה אם התקווה אינה כוח משחרר אלא מנגנון עיכוב. מה אם היא אינה מאפשרת לאדם לפגוש את חייו אלא דוחה את המפגש הזה אל עתיד מדומיין.

במחשבה האקזיסטנציאליסטית התקווה אינה מובנת כמובן מאליו. היא נבחנת לא לפי כוונותיה אלא לפי האפקט הקיומי שלה. השאלה המרכזית אינה האם התקווה מנחמת אלא האם היא מאפשרת חירות. כאן מתחדדת הביקורת של פרידריך ניטשה, שראה בתקווה מנגנון תרבותי המשמר יחסי כוח ומקהה את עוצמת החיים. התקווה, לשיטתו, מאפשרת לאדם לשאת סבל מבלי לערער על תנאיו. היא דוחה את ההתמודדות אל מחר ומונעת יצירה של ערכים בהווה.

ניטשה אינו תוקף את התקווה כרגש פרטי אלא כעמדה מוסרית. האדם התקווה ממתין. הוא מחזיק מעמד. הוא מאמין שמשהו חיצוני יקרה ויצדיק את סבלו. בכך הוא מוותר על האפשרות לעצב את חייו מתוך עצמו. התקווה מחליפה פעולה בהמתנה ואחריות בציפייה. היא מציעה משמעות עתידית במקום הכרעה קיומית.

אצל אלבר קאמי הביקורת מקבלת ניסוח אחר אך אינה פחות חדה. קאמי מתאר את האדם כיצור המבקש משמעות בעולם אדיש. הפער בין הבקשה האנושית לבין שתיקת העולם יוצר את האבסורד. מול מצב זה התקווה נתפסת כניסיון לייבא משמעות ממקום אחר. אל, אידאולוגיה, גאולה עתידית. עבור קאמי זהו סוג של בריחה. לא מפני הסבל אלא מפני האמת.

קאמי מציע עמדה אחרת. קבלה מלאה של האבסורד מבלי להלביש עליו משמעות מנחמת. המשך חיים מודע ללא אשליות. התקווה במובנה המקובל אינה חלק מן העמדה הזו. היא נתפסת כהפרת נאמנות למצב האנושי. האדם התקווה מסרב לראות את המציאות כפי שהיא ובוחר לדמיין עתיד שיפתור אותה עבורו.

ביקורת זו מערערת באופן עמוק את האינטואיציה הפסיכולוגית הרווחת הרואה בתקווה תנאי לבריאות נפשית. אם התקווה אכן פועלת כבריחה, ייתכן שהיא מחלישה דווקא את עמדת הסובייקט. היא מזיזה את מוקד החיים מן ההווה אל העתיד ומציבה את האדם בעמדת המתנה. במצב כזה האדם חדל להיות פועל והופך להיות מצפה.

עם זאת, שלילה מוחלטת של התקווה אינה מובילה בהכרח לחירות. היא עלולה להידרדר לציניות, לניתוק רגשי, לקיפאון קיומי שמתחפש לפיכחון. כאן מתגלה הדחיפות של השאלה. האם אפשר לחשוב על תקווה שאינה מבטיחה פתרון ואינה דוחה את החיים. תקווה שאינה סותרת את האבסורד אלא מתקיימת לצידו.

מתוך המתח הזה נפתחת האפשרות להבחין בין תקווה כציפייה לתוצאה לבין תקווה כעמדה. לא משהו שמחכים לו אלא משהו שמחזיקים בו. לא הבטחה לעתיד אלא אופן הימצאות בהווה. ההבחנה הזו תעמוד במרכז הדיון בהמשך.

תקווה כעמדה קיומית ולא כציפייה לתוצאה

כאשר התקווה מובנת כציפייה לתוצאה, היא נקשרת תמיד במה שאינו בשליטתו של האדם. משהו צריך להתרחש כדי להצדיק אותה. שינוי חיצוני, תיקון, פתרון, היענות של המציאות. במבנה זה התקווה שברירית מעצם טבעה. היא עומדת ונופלת עם ההתרחשות העתידית, וכאשר זו אינה מגיעה, התקווה מתהפכת במהירות לאכזבה, לעיתים אף לייאוש עמוק יותר מזה שקדם לה. זהו המבנה שאליו כיוונה הביקורת האקזיסטנציאליסטית. לא התקווה עצמה אלא הזיקה שלה להבטחה.

אולם ניתן לחשוב על תקווה באופן אחר לגמרי. לא כציפייה אלא כעמדה. לא כהבטחה אלא כהתמקמות. תקווה כעמדה קיומית אינה עוסקת בשאלה מה יקרה אלא בשאלה כיצד האדם עומד בתוך מה שקורה. היא אינה מופנית אל העתיד אלא אל ההווה. לא אל התוצאה אלא אל הזהות.

במובן זה התקווה הקיומית אינה אופטימית ואינה פסימית. היא קודמת לשני הקטבים הללו. אופטימיות מניחה שהדברים יסתדרו. פסימיות מניחה שלא. התקווה הקיומית אינה מניחה דבר. היא אינה מתנבאת ואינה מבטיחה. היא מבטאת את הסירוב של האדם לוותר על עצמו כסובייקט גם כאשר אין סימנים מעודדים.

התקווה הזו אינה אומרת יהיה טוב אלא אומרת אני כאן. לא כעמדה של שליטה אלא כעמדה של נוכחות. האדם אינו שולט בנסיבות חייו אך הוא יכול לבחור האם להמשיך להתייחס אל עצמו כאל מי שחי את חייו מבפנים או כאל מי שנדחק לעמדת אובייקט של אירועים. התקווה הקיומית היא הבחירה הראשונה.

בחירה זו אינה פשוטה ואינה הרואית. היא מתרחשת דווקא במצבים שבהם אין פתרון נראה לעין. מחלה שאינה ניתנת לריפוי, אובדן שאינו ניתן להשבה, מציאות פוליטית או חברתית שאינה משתנה. במצבים כאלה התקווה התכליתית קורסת. אין למה לצפות. אך התקווה הקיומית יכולה להופיע דווקא שם, כיכולת להמשיך להיות נוכח מבלי להיעלם.

התקווה כעמדה אינה מגינה מפני כאב. להפך. היא חושפת את האדם אליו. מי שבוחר להישאר סובייקט נדרש לפגוש את סבלו ללא קביים. כאן טמון גם הסיכון שבה. תקווה מסוג זה אינה מנחמת. היא אינה מבטיחה הקלה. היא מאפשרת חיים שאינם מתכווצים לכדי הישרדות בלבד.

בנקודה זו ניתן להבין את האמירה של יהודה עמיחי על התקווה כעל שדה מוקשים. לא משום שהיא מסוכנת כשלעצמה אלא משום שהיא מחייבת תנועה זהירה בתוך מציאות שאינה בטוחה. התקווה הקיומית אינה אזור מוגן אלא מרחב שבו האדם נדרש לבחור שוב ושוב שלא לוותר על עמדתו האנושית.

עבור פסיכולוגים הבחנה זו משמעותית במיוחד. היא מאפשרת לחשוב על תקווה לא כמשאב שיש להחדיר למטופל אלא כעמדה שניתן לאפשר לה להיווצר. לא באמצעות הבטחות אלא באמצעות הכרה. הכרה בגבולות. הכרה בסבל. הכרה בחירות המצומצמת אך הממשית שנותרה.

התקווה הקיומית אינה עונה על השאלה כיצד ייראו החיים בהמשך. היא עונה על שאלה אחרת לגמרי. כיצד ניתן להמשיך להיות אדם בתוך חיים שאינם מציעים ודאות.

בין תקווה מכוונת תכלית לתקווה ראשונית

הבחנה בין סוגי תקווה אינה עניין תאורטי בלבד אלא הכרח קיומי. המילה תקווה משמשת לתיאור חוויות שונות מאוד זו מזו, ולעיתים אף מנוגדות. ערבוב ביניהן יוצר בלבול רגשי וקליני ומוביל לציפיות שאינן ניתנות למימוש. כדי להבין את תפקידה של התקווה בחיים האנושיים יש להבחין בין תקווה מכוונת תכלית לבין תקווה ראשונית.

תקווה מכוונת תכלית מופנית תמיד אל יעד מסוים. האדם מקווה שמשהו יקרה. שהמחלה תחלוף, שהקשר ישוקם, שהמצב ישתנה, שהעתיד יהיה טוב יותר מן ההווה. תקווה זו מארגנת את החוויה סביב תוצאה עתידית והיא יכולה להיות כוח מניע משמעותי. היא מאפשרת התמדה, מאמץ, גיוס משאבים נפשיים. במצבים רבים היא חיונית ואף מצילת חיים.

עם זאת, תקווה מכוונת תכלית נושאת עמה פגיעות מבנית. היא תלויה במציאות שאינה בשליטת האדם. כאשר התכלית אינה מושגת התקווה אינה מתפוגגת בעדינות אלא מתרסקת. במקרים כאלה האכזבה אינה רק אכזבה מן התוצאה אלא ערעור עמוק על תחושת הערך והמשמעות. האדם עלול לחוות את כישלון התקווה ככישלון עצמי.

לעומת זאת תקווה ראשונית אינה מופנית אל יעד חיצוני. היא אינה שואלת מה יקרה אלא כיצד ניתן להיות נוכח בתוך מה שקורה. זוהי תקווה שאינה תלויה בהתרחשות עתידית אלא בעמדה פנימית. היא אינה מבטיחה שינוי ואינה מציעה פתרון. היא מאפשרת המשך קיום כסובייקט גם כאשר כל האופקים התכליתיים נסגרו.

תקווה ראשונית מתגלה בעיקר במצבים של אי הפיכות. אובדן שאין לו תיקון, מחלה כרונית, טראומה עמוקה, מציאות של חוסר ודאות מתמשך. במצבים אלה תקווה מכוונת תכלית עלולה להיתפס ככוזבת או אלימה. הבטחות לשינוי אינן רק בלתי מציאותיות אלא עלולות להעמיק את תחושת הכישלון. התקווה הראשונית, לעומת זאת, אינה מתנגשת במציאות. היא מתקיימת לצידה.

ההבדל בין שני סוגי התקווה אינו הבדל של עוצמה אלא של כיוון. תקווה מכוונת תכלית פונה החוצה. תקווה ראשונית פונה פנימה. הראשונה שואלת מה יהיה. השנייה שואלת מי אני בתוך מה שיש. הראשונה תלויה בהתרחשות. השנייה תלויה בזהות.

חשוב להדגיש כי אין היררכיה פשוטה בין השתיים. תקווה מכוונת תכלית אינה נחותה ואינה פסולה. היא חלק בלתי נפרד מחיים אנושיים פעילים. הבעיה נוצרת כאשר היא נעשית לציר הבלעדי של החוויה. כאשר האדם אינו מצליח להחזיק בתקווה ראשונית במקביל. אז כל כישלון תכליתי מאיים למחוק את עצם האפשרות להיות.

עבור פסיכולוגים הבחנה זו קריטית. היא מאפשרת עבודה טיפולית שאינה תלויה בהבטחת שינוי. היא פותחת אפשרות ללוות אדם גם במקום שבו אין פתרון נראה לעין. לא באמצעות ויתור על תקווה אלא באמצעות העמקה שלה. לא כציפייה אלא כעמדה.

תקווה ראשונית אינה אומרת שהמצב טוב או נסבל. היא אומרת שהאדם אינו חדל להיות נוכח גם כאשר המצב קשה. זוהי תקווה שאינה מרגיעה אלא מחזיקה. לא מבטיחה אלא מאפשרת.

שיח התקווה והמרחב הבין אישי

התקווה אינה מתרחשת רק בתוך נפשו של היחיד. היא תמיד נטועה במרחב בין אישי, בשפה, בקשרים, בציפיות הדדיות ובנורמות תרבותיות. אדם אינו מקווה בוואקום. הוא מקווה בתוך עולם שבו נאמר לו, במפורש או במרומז, מתי ראוי לקוות, למה מותר לקוות, ומתי התקווה נתפסת כחולשה, נאיביות או סירוב להתבגר. משום כך התקווה אינה רק עמדה פנימית אלא גם תוצר של שיח.

שיח התקווה מגדיר גבולות. הוא קובע מה נחשב תקווה לגיטימית ומה נחשב ויתור. במרחבים מסוימים מצופה מן האדם להחזיק תקווה בכל מחיר. לא להתייאש, לא לוותר, לא להישבר. במרחבים אחרים התקווה עצמה נתפסת כבעיה, כהכחשה או כהתפנקות. כך או כך, התקווה חדלה להיות בחירה חופשית והופכת לדרישה חברתית.

כאשר התקווה הופכת לנורמה מחייבת, היא עלולה לפעול באלימות שקטה. אדם החווה אובדן, טראומה או חוסר מוצא עלול להרגיש לא רק כאב אלא גם אשמה על כך שאינו מקווה מספיק. השיח הסובב אותו עשוי למהר להציע פתרונות, אופקים, עתידים. לא מתוך רוע אלא מתוך קושי לשאת חוסר תקווה. במצבים כאלה התקווה אינה מחזקת את הסובייקט אלא מחלישה אותו. היא גוזלת ממנו את הזכות לעמוד במצבו כפי שהוא.

המרחב הטיפולי אינו חסין מפני דינמיקה זו. גם שם קיימת לעיתים ציפייה סמויה שהטיפול יוליד תקווה, ושמטופל שאינו מראה סימני תקווה אינו מתקדם. אך שיח כזה עלול להחמיץ את הרגעים הקריטיים שבהם עצם ההכרה בחוסר התקווה היא הצעד האמיתי קדימה. כאשר המטפל מסוגל לשאת יחד עם המטופל מציאות שאין לה פתרון מיידי, נפתח מרחב אחר. מרחב שבו תקווה ראשונית יכולה להיווצר לא כהצהרה אלא כחוויה.

התקווה הבין אישית אינה בהכרח חפיפה של תקוות. לעיתים תקוותיהם של אחרים מחזיקות אדם כאשר הוא עצמו אינו מסוגל לקוות. לעיתים הן חונקות אותו. משפחות, קהילות ומערכות נוטות להשליך על היחיד את תקוותיהן. להיאחז בו כנושא של משמעות עתידית. כאן נדרשת הבחנה עדינה בין תמיכה לבין הפקעה של סובייקטיביות.

מרחב בריא של תקווה מאפשר פער. פער בין מה שאדם מרגיש לבין מה שמצופה ממנו. פער בין תקוות היחיד לבין תקוות סביבתו. פער זה אינו כשל אלא תנאי לחירות. כאשר אדם מורשה לא לקוות, לא לדעת, לא לראות אופק, הוא עשוי לגלות בהדרגה צורה אחרת של תקווה. לא כתגובה לדרישה חיצונית אלא כתנועה פנימית אותנטית.

שיח תקווה אתי אינו כזה שמציע הבטחות אלא כזה שמכבד גבולות. הוא אינו ממהר לסגור את הפצע אלא נשאר לצידו. הוא אינו מנסח עתיד במקום שבו ההווה דורש הכרה. במובן זה התקווה הבין אישית אינה אמירה אלא נוכחות. לא תוכן אלא אופן היות יחד.

תקווה שאינה יכולה לשאת את חוסר התקווה אינה תקווה אלא חרדה בתחפושת. תקווה שמאפשרת לאדם להיות גם ברגעים שבהם אין למה לקוות, פותחת אפשרות אחרת לגמרי. אפשרות של קשר שאינו מותנה בתוצאה.

תקווה כעמדה אתית בעבודה טיפולית ובחיים עצמם

כאשר התקווה נתפסת כעמדה קיומית ולא כהבטחה לתוצאה, משתנה מן היסוד האופן שבו ניתן לחשוב על תפקידה בעבודה טיפולית וגם מחוצה לה. התקווה חדלה להיות יעד שאליו שואפים או כלי שמפעילים, והופכת לאופן שבו אדם ומטפל עומדים יחד מול מציאות שאינה ניתנת לשליטה מלאה. זהו שינוי עמוק, משום שהוא מחייב ויתור על פנטזיית התיקון המוחלט, הן מצד המטופל והן מצד המטפל.

בקליניקה קיימת לעיתים ציפייה שתקווה תופיע כסימן להתקדמות. שהמטופל יתחיל לראות עתיד, להציב מטרות, לדמיין שינוי. אך במצבים רבים דווקא ההיאחזות בתקווה תכליתית מוקדמת מדי פועלת כהגנה. היא מאפשרת דילוג מעל כאב שטרם קיבל הכרה, מעל אובדן שטרם נוכח במלואו. במצבים כאלה התקווה אינה תנועה קדימה אלא עקיפה.

העמדה הטיפולית המבוססת על תקווה ראשונית אינה מבטיחה שינוי ואינה ממהרת לשרטט אופק. היא מציעה משהו אחר. נוכחות שאינה מותנית בהצלחה. קשר שאינו תלוי בהתקדמות מדידה. האפשרות להיות יחד גם כאשר אין תשובה לשאלה לאן זה הולך. עמדה זו אינה פסיבית ואינה אדישה. היא מחייבת אומץ. אומץ לשאת אי ודאות מבלי למלא אותה במילים מרגיעות.

מן הבחינה האתית, מדובר בכיבוד עמוק של סובייקטיביות. המטופל אינו נדרש להצדיק את חייו באמצעות עתיד מדומיין. הוא אינו נמדד לפי מידת התקווה שהוא מפגין. עצם נוכחותו, עצם המשך הדיבור בגוף ראשון, הם כבר ביטוי של תקווה קיומית. לא משום שמשהו טוב יקרה אלא משום שהוא עדיין כאן.

עמדה זו אינה רלוונטית רק לטיפול. היא נוגעת לאופן שבו בני אדם פוגשים זה את זה בכלל. הורה מול ילד, בן זוג מול בן זוג, חבר מול חבר. פעמים רבות הרצון לעודד תקווה הוא למעשה קושי לשאת את מצוקת האחר. הרצון לראות אור בקצה המנהרה עלול לבטא חרדה מפני החושך שבו האחר נמצא. תקווה קיומית אינה מנסה להדליק אור בכל מחיר. היא נשארת גם כאשר החושך נוכח.

יש כאן תפיסה צנועה של החירות האנושית. לא חירות לבחור את התנאים אלא חירות לבחור עמדה. לא חירות להבטיח משמעות אלא חירות להמשיך לשאול. התקווה הקיומית אינה מבטיחה גאולה ואינה מציעה נחמה מהירה. היא מאפשרת חיים שאינם מתכווצים לכדי הישרדות בלבד, גם כאשר הסבל אינו נעלם.

בסופו של דבר התקווה הזו אינה מבט לעתיד אלא יחס להווה. היא אינה אומרת יהיה טוב אלא אומרת אני מסרב להיעלם. בתוך עולם שאינו מבטיח דבר, עצם הסירוב להפוך לאובייקט של נסיבות הוא כבר עמדה אתית. לא משום שהיא מנצחת את המציאות אלא משום שהיא מאפשרת לאדם להמשיך להיות אדם בתוכה.

בין פנדורה לאדם החי

בסופו של דבר, שאלת התקווה אינה שאלה תאורטית אלא שאלה יומיומית, כמעט שקטה. היא מתעוררת ברגעים שבהם אדם מתעורר בבוקר ואינו בטוח מדוע. ברגעים שבהם חדשות, גוף, יחסים או עולם פנימי מכבידים יותר מן הרגיל. היא אינה מופיעה כהכרזה אלא כהיסוס. כהמשך תנועה זעירה בתוך מציאות שאינה מבטיחה דבר.

מיתוס תיבת פנדורה אינו מסתיים בהבטחה ולא באזהרה חד משמעית. התקווה נותרת בתיבה, אך משמעות הימצאותה שם פתוחה לפרשנות. ייתכן שהיא שארית של נחמה. ייתכן שהיא מנגנון עיכוב. אך ייתכן גם שהיא ביטוי עמוק לכך שהאדם אינו חדל לשאול כיצד להמשיך להיות, גם לאחר שהרעות כבר כאן.

התקווה, כפי שנבחנה לאורך המאמר, אינה אור בקצה המנהרה ואינה הבטחה לתיקון. היא גם אינה הכחשה של הסבל. היא מופיעה דווקא במקום שבו אין ודאות, שבו אין תכלית ברורה, שבו אין תשובה לשאלה לאן זה הולך. היא אינה אומרת שהעולם יהיה טוב יותר אלא שהאדם אינו מוותר על עצמו בתוך העולם כפי שהוא.

במובן זה התקווה אינה תכונה של אופטימיים ואינה נחלתם של חזקים בלבד. היא יכולה להופיע גם אצל מי שעייף, מי שאבל, מי שאינו מאמין שמשהו ישתנה. לא כהתרגשות אלא כהסכמה להמשיך להיות נוכח. להמשיך לדבר. להמשיך לבחור עמדה, גם כאשר הבחירה מצומצמת.

החיים אכן עמוסים סדקים, צער ואימה. עובדה זו אינה משתנה. אך בתוך עובדה זו מתקיימת אפשרות אנושית אחת שאינה תלויה בהבטחות. האפשרות שלא להיעשות אובייקט. לא של נסיבות, לא של אידאולוגיות, ולא של עתיד מדומיין. התקווה, במובנה הקיומי, אינה מבטיחה גאולה. היא מאפשרת עמידה.

ובמציאות שבה לעיתים עצם העמידה היא המעשה האנושי העמוק ביותר, ייתכן שזה די והותר.

ביבליוגרפיה

• Bloch, E. (1986). The Principle of Hope. Cambridge, MA: MIT Press.
• Camus, A. (1942). The Myth of Sisyphus. Paris: Gallimard.
• Camus, A. (1951). The Rebel. Paris: Gallimard.
• Frankl, V. E. (1959). Man’s Search for Meaning. Boston: Beacon Press.
• Heidegger, M. (1927). Being and Time. Tübingen: Niemeyer.
• Nietzsche, F. (1883). Thus Spoke Zarathustra. Various editions.
• Nietzsche, F. (1887). On the Genealogy of Morality. Leipzig.
• Ricoeur, P. (1984). Time and Narrative. Chicago: University of Chicago Press.
• Sartre, J. P. (1943). Being and Nothingness. Paris: Gallimard.
• Yalom, I. D. (1980). Existential Psychotherapy. New York: Basic Books.
• עמיחי, י. (1998). פתוח סגור פתוח. ירושלים: הוצאת שוקן.