להמשיך לטפל כשגם אנחנו לא חסינים

חוסן לא נראה כמו כוח בלתי נגמר.
חוסן נראה כמו אנשים עייפים שממשיכים להופיע.

פרופ' מולי להד

הימים האלה מרגישים אחרת. דלת הקליניקה הפיזית נותרה סגורה, והכורסה המוכרת עומדת ריקה. במציאות של אזעקות בלתי פוסקות ורצף התראות שלא מאפשר תנועה בסיסית, המרחב הטיפולי נדחק אל מסכי הזום המרצדים מתוך הממ"ד, אל שיחות טלפון קטועות, ולעיתים קרובות פשוט נעצר לחלוטין כי אין פניות נפשית או טכנית לקיים אותו. יש איזו כבדות שיושבת באוויר, גם במרחב הווירטואלי והשברירי שבינינו, עוד לפני שנאמרה מילה אחת. חשבנו, או לפחות קיווינו, שאנחנו מתקרבים לאיזושהי נקודת רגיעה, אבל אז המציאות טפחה על פנינו עם סבב נוסף של לחימה מול איראן. אנחנו כבר לא נמצאים ב"התערבות משבר" קלאסית; אנחנו רצים מרתון שבו, בדיוק כשהרגליים כבר כושלות, מודיעים לנו שהמסלול התארך ושנוספה לו עלייה תלולה במיוחד. מול המציאות האבסורדית הזו של טראומה משותפת אצל מטפלים ומטופלים כאחד, המילים של פרופ' מולי להד המובאות מעלה מצליחות ללכוד בדיוק את הדופק הרגשי של התקופה, ומציעות לנו מראה כנה, נוקבת ומלאת חמלה על מצבנו אל מול האיום המחודש והמרחב הטיפולי שהשתבש.

הדלדול הכרוני – כשהגוף והנפש מסרבים לחזור לשגרה מול איום אזורי

הטקסט של פרופ' מולי להד פוגש אותנו בנקודת זמן קריטית ומתסכלת במיוחד, שבה אנו נדרשים להישיר מבט אל המעבר החד, והמייסר לעיתים, מהתמודדות עם זירה מקומית או רב-זירתית מוכרת יחסית, אל עבר סבב נוסף ומאיים של לחימה מול איראן. כאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, הוכשרנו ברובנו לחשוב במונחים של משבר כאירוע שיש לו גבולות גזרה ברורים, התחלה וסוף. התפיסה הקלינית הקלאסית מניחה שישנה נקודת שיא של כאב וסכנה, שאחריה מתחיל באופן טבעי תהליך הדרגתי של עיבוד, אבל ושיקום הרקמות הנפשיות. אך מה קורה לאקוסיסטם הנפשי של האדם כאשר המשבר פשוט מסרב להסתיים, וגרוע מכך – כאשר הוא מסלים ולובש צורה של איום קיומי ואזורי נרחב המרחף מעל ראשינו שוב ושוב?

המילים "מיכל דלק מלא" שבהן משתמש להד אינן רק מטאפורה פואטית יפה או ביטוי ציורי; הן מתארות מציאות פיזיולוגית ונוירוביולוגית נוקשה, המוכרת היטב בספרות המקצועית תחת המונח “עומס אלוסטטי”. עומס אלוסטטי מתאר את הבלאי המצטבר, השחיקה הפיזית והנפשית האדירה של הגוף כתוצאה מהפעלה מתמדת ובלתי פוסקת של מערכות התגובה למתח (ציר ה-HPA). כשהאזעקות מתחדשות והפעם מתריעות על איומים בליסטיים חוצי-מדינות, כשמהדורות החדשות משדרות תרחישי אימה על תגובות ותגובות-נגד מול טהרן, המערכת ההישרדותית שלנו נשארת דרוכה באופן כרוני. המוח משדר סכנה מתמדת, הורמוני סטרס כמו קורטיזול ואדרנלין מציפים את הגוף ללא הרף, וזה מוביל לדלדול מהיר, אגרסיבי ומסוכן של מאגרי האנרגיה הבסיסיים ביותר שלנו, שבלאו הכי כבר היו ריקים ממאורעות השנים האחרונות.

בקליניקות הפסיכולוגיות והפסיכיאטריות ברחבי הארץ, ההשפעה של העומס האלוסטטי המחודש הזה ניכרת היטב בשינוי המובהק של אופי הפניות והתלונות. אנו פוגשים כעת שילוב קטלני של חרדה אקוטית מפני הלא-נודע האיראני, יחד עם עייפות תהומית, קהות חושים, ופגיעה חמורה ב"סוכנות האישית" – אותה תחושה בסיסית ואינהרנטית של אדם שהוא מנהל את חייו ומסוגל להשפיע על גורלו. מטופלים יושבים מולנו בכורסה ומתארים תחושת ייאוש של "הנה זה שוב קורא, וגרוע יותר", חוסר סבלנות שגרתי, וקושי אדיר לבצע משימות פשוטות. המשימה המרכזית כעת היא מתן לגיטימציה מוחלטת למצב ה"ריקון". כשאנחנו עוזרים למטופל להפסיק להיאבק בעצם היותו חסר כוחות מול מציאות גיאופוליטית כה דורסנית, עלינו להבהיר להם באופן שאינו משתמע לשני פנים שתפקוד בינוני או חלקי תחת שחיקה אלוסטטית כה קיצונית איננו מהווה שום אירוע של כישלון אישי, אלא עדות מובהקת למאמץ הישרדותי כביר וראוי להכרה.

חוסן של אנשים עייפים בצל ההסלמה – פרספקטיבה סלוטוגנית בפעולה

המושג “חוסן” עבר בעשורים האחרונים תהליך מטריד למדי של השטחה. בשיח הציבורי, הוא קושר לא פעם לתכונת פלא נדירה של גיבורי-על מודרניים – האשליה שחוסן הוא היכולת לספוג מכה אנושה או לחוות איום קיומי, מיד לנער את האבק מהבגדים, ולחזור בו ביום לשגרה מחויכת, יצרנית ובלתי פגיעה. הפסקה של פרופ' מולי להד מנפצת את המיתוס הרעיל הזה לרסיסים, ועל אחת כמה וכמה כשהיא נקראת על רקע של סבב לחימה נוסף מול איראן. להד מציע תחתיו הגדרה אנושית, חומלת ומציאותית הרבה יותר: "חוסן נראה כמו אנשים עייפים — שממשיכים להופיע". על פי התפיסה המהפכנית הזו, חוסן עכשווי אל מול טילים בליסטיים וחוסר ודאות אזורי איננו היעדר מוחלט של פחד, אימה או אפילו התפרקות זמנית. החוסן האמיתי הוא היכולת המופלאה לשאת את התחושות הקשות הללו בתוך הגוף והנפש, מבלי להתנתק לחלוטין מהעולם החיצון ומהמחויבויות שלנו.

כדי להבין לעומק את המנגנון הנפשי המאפשר את ההמשכיות הבלתי נתפסת הזו בתוך אוקיינוס של עייפות, ראוי לחזור אל יסודות הגישה הסלוטוגנית שפיתח הסוציולוג הרפואי פרופ' אהרון אנטונובסקי. בניגוד למודלים הפתוגניים, אנטונובסקי שאל: "מה משאיר אותנו מתפקדים ובריאים למרות החשיפה לסטרס כרוני ולזעזועים כמו מלחמה כוללת?". התשובה המחקרית שלו מתנקזת אל “תחושת קוהרנטיות”, ובמרכזה רכיב המשמעות. כשהמציאות החיצונית מאיימת לכלותנו ואנו עומדים בפני תרחישים של מלחמה אזורית, והמשאבים הפנימיים שלנו מדולדלים עד דק מרוב ימי קרב קודמים, תחושת המשמעות העמוקה היא הדלק החלופי היחיד שמצליח להשאיר את המנוע עובד.

נוכל לראות את הדוגמאות המרגשות לכך ממש בתוך חדר הטיפולים המקומי שלנו מדי יום, אצל מטופלים שמגיעים אלינו חרדים אך מתפקדים. אנו רואים את המטפלת הקלינית שממשיכה לקבל מטופלים, מקשיבה בסבלנות לכאבם ומחזיקה עבורם תקווה, כשהטלפון הנייד שלה מונח על שקט אבל הלב שלה רועד משום שבנה מגויס שוב, הפעם לכוננות ספיגה מול מתקפה איראנית. או מטופל שעסקו העצמאי חטף מכה אנושה בעקבות ביטולי טיסות ובהלת מלחמה, אך הוא עדיין קם בכל בוקר, מכין בסבלנות כריכים לילדיו בצל האזעקות, ושומר בקנאות על הרוטינה של ארוחת ערב משפחתית ליד המרחב המוגן. אין פה שום חזרה קסומה לשגרה נטולת דאגות. יש כאן בחירה אקטיבית, מודעת וכואבת עד מאוד להחזיק בציפורניים את מה שחשוב ובעל ערך, גם כאשר הדלק הפיזי והנפשי אזל. תפקידנו כמטפלים בעת הזו הוא לשקף למטופלים שההיאחזות הזו, עצם היכולת "להמשיך להופיע" בחיי יקיריהם למרות האימה, היא צורתו הטהורה ביותר של החוסן.

טראומה משותפת אצל מטפלים – לרדת ממגדל השן אל המקלט

אחד המאפיינים המורכבים, המטלטלים והייחודיים ביותר של התקופה הנוכחית בעבודתנו הקלינית, במיוחד עם פתיחתו של סבב לחימה נוסף מול איראן, הוא קריסתו המוחלטת של החיץ המסורתי שעליו חונכנו. אותו קיר שקוף שאמור היה להפריד בצורה סטרילית בין "המטפל הניטרלי, השקול והבטוח" לבין "המטופל הסוער והחרד" כבר אינו קיים. אנו חיים ונושמים בתוך מציאות היסטורית של טראומה משותפת אצל מטפלים ומטופלים כאחד. השמיים מאוימים באותה המידה עבור כולנו, והטילים אינם מבחינים בין מי שיושב על כורסת המטפל לבין מי ששוכב על הספה. אני כותב את המילים הללו כמי שיושב בתוך הקליניקה יום-יום, מרגיש את הבטן מתכווצת בחרדה בכל פעם שיש התראה פתאומית של פיקוד העורף או הנחיה להישאר בקרבת מרחבים מוגנים. לעיתים אני מוצא את עצמי פשוט שותק מול מטופל שמשתף בפחד שלו מתרחיש העלטה, משום שהמילים המקצועיות נגמרו לי, והכאב המוחשי שהוא מביא לחדר פוגש בדיוק את המקומות הכי פגיעים, מבועתים ובלתי מעובדים בתוך הנפש שלי עצמי. שום סמינר קליני לא הכין אותנו לטפל בחרדה הקיומית של אחרים, בזמן שאנחנו עצמנו מחשבים את זמן ההגעה לממ"ד.

הניסיון ההרואי, ולעיתים קרובות הנואש, לשמור על חזות מקצועית מושלמת, אטומה, "יודעת-כול" ובלתי חדירה אל מול מטופלים שחווים בדיוק את אותו משבר ואותה חרדה קיומית שאנו חווים, הוא לא רק נידון לכישלון חרוץ בסופו של דבר – הוא בעיקר מסוכן. הפסאדה הזו שואבת מאיתנו כמויות אדירות של אנרגיה נפשית יקרה מפז, שהייתה חייבת להיות מתועלת לתהליך הריפוי וההחזקה בחדר. כאשר אנחנו מתעקשים להמשיך לטפל מתוך מאגרים ריקים לחלוטין, בשיאו של משבר ביטחוני גלובלי, תוך כדי הסתרת השבריריות האנושית שלנו, אנו מציבים את עצמנו במסלול בטוח, מהיר והרסני לקריסה נפשית ומקצועית בלתי הפיכה.

הסכנה הזו איננה רק תיאורטית, והיא הופכת למוחשית מאוד כאשר אנו סופגים את חומרי האימה הבלתי מסוננים של מטופלינו בזמן שאנו עצמנו חשופים לסכנת חיים. הדבר מתואר בהרחבה, על השלכותיו והדרכים להתמודד עמו, במקורות העוסקים בנושא של הדרכה ממוקדת למניעת טראומטיזציה משנית במטפלים. לכן, האמירה הברורה של מולי להד כי "אנחנו לא נדרשים עכשיו להיות מושלמים" היא גלגל הצלה של ממש. מותר לנו להיות עייפים עד דמעות, ומותר לנו, בגבולות הגזרה האתיים, לאפשר למטופל לראות שגם אנחנו כואבים וחרדים מהמצב. היכולת שלנו לזהות את העייפות הזו, להשמיע אותה, ולבקש תמיכה ללא כל שמץ של בושה, היא התרופה היחידה לתשישות החמלה והערובה לכך שנוכל להמשיך לטפל ביום שאחרי.

כשחלון הסיבולת מתרסק מול יירוטים – ויסות רגשי בזמן אמת

המושג התיאורטי “חלון הסיבולת”, שאותו טבע והמשיג הפסיכיאטר דן סיגל, מוכר לרובינו היטב מלימודי הטראומה כמודל מעולה ופרקטי להבנת טווח העוררות הפיזיולוגית והרגשית האופטימלית. זהו אותו אזור ביניים מאוזן שבו אדם יכול לקלוט ולעבד מידע חדש, להרגיש רגשות מורכבים מבלי להיות מוצף מהם עד אובדן שליטה, ולהישאר נוכח באופן מלא בתוך קשר. אך מה קורה הלכה למעשה כשהתיאוריה האלגנטית הזו מתנגשת חזיתית במציאות שבה מטח טילים מאיראן עושה את דרכו לעבר שמי ישראל? השילוב המורכב שעליו מדבר להד בטקסט שלו – הדאגה התמידית למשפחה הפרטית יחד עם המחויבות העמוקה להמשיך לטפל ולעזור לאחרים – יוצר עומס קוגניטיבי ורגשי שמצר את חלון הסיבולת של כולנו לממדים מזעריים ובלתי אפשריים.

כדי להבין את המשמעות הקלינית המיידית, דמיינו לרגע סיטואציה חיה ומוחשית, מהסוג שרבים מאיתנו חוו על בשרם ממש בימים האחרונים של ההסלמה: אתם נמצאים בעיצומה של פגישה טיפולית, בסשן עמוק ונוגע ללב עם מטופל. לפתע, ללא כל התראה מוקדמת, מופעלת אזעקה ארוכה ומצמררת, ולאחריה נשמעים קולות עמומים של יירוטים שמרעידים את רצפת הקליניקה. המטופל שמולכם מגיב באופן פיזיולוגי מיידי – הוא קופא במקומו. הנשימה שלו הופכת באחת לשטחית, המבט שלו מזדגג ומתרוקן, והוא שוקע בבת אחת למצב ניתוק ודיסוציאציה המאפיין תת-עוררות קיצונית (היפו-עוררות). באותו חלקיק שנייה בדיוק, המערכת שלכם כמטפלים מגיבה בצורה הפוכה אך קיצונית לא פחות: הדופק שלכם מזנק לשמיים, נשימתכם נעתקת, ומחשבות חרדתיות על הילדים שנמצאים עכשיו בבית הספר, חשופים לאותו איום בדיוק, מציפות את המוח ומנטרלות את החשיבה הרציונלית. שניכם, המטפל והמטופל, עפתם כהרף עין אל מחוץ לחלון הסיבולת שלכם.

בכל הטקסטים של ויסות רגשי אנו מרבים לדבר על החשיבות של “ויסות הדדי” – אותו מצב שבו המטפל הרגוע מלווה ומאזן את מערכת העצבים הסוערת של המטופל. אבל מה עושים כשאין אף מבוגר רגוע אחד בחדר בזמן מתקפה? ברגעים האלה בדיוק, בתוך מרחב מוגן או ממ"ד, הפתרון הטיפולי טמון בפשטות סומטית קיצונית. כשאנחנו בתוך טראומה משותפת אצל מטפלים ומטופלים, לא מנתחים ולא מפרשים. המטפל, תוך מאמץ מודע ואקטיבי להפעיל את המערכת הפאראסימפתטית שלו עצמו, ממלל את המציאות הגולמית החיצונית: "שמענו עכשיו אזעקה ובום חזק. זה איום ממשי וזה מאוד מפחיד. אנחנו במקום בטוח עכשיו. בוא נשים את הרגליים שלנו חזק על הרצפה. אני נושם איתך, אני כאן איתך בחדר הזה". ההכרה הגלויה, נטולת הבושה, בפחד הפיזי המשותף מפני האיום, לצד פעולות פיזיולוגיות ברורות של קרקוע, הן אלו המאפשרות בנייה מחדש של חלון הסיבולת, והן ה"נשימה בתוך העומס" שמולי להד מכוון אליה בחכמתו.

הבדידות שבקליניקה מול ייאוש מתמשך והצורך בעוגן של עמיתים

במציאות יומיומית המאופיינת בדלדול מתמשך וחסר רחמים של משאבים פנימיים, בעייפות כרונית מצטברת, וכעת גם בתחושת חוסר אונים אדירה למול סבב לחימה נוסף מול מעצמה אזורית כאיראן, ההישענות של המטפל על קהילה מקצועית תומכת פוסקת מלהיות רק תוספת נחמדה לרווחה הנפשית. היא הופכת לדרישת קדם בסיסית ואקוטית להישרדות מקצועית ואישית. המרחב הטיפולי בקליניקה, במיוחד כשהעבודה מתנהלת תחת איום של מתקפת טילים ואי-ודאות גורפת ברמת המאקרו, עלול להחוות כמקום הבודד והמבודד ביותר בעולם עבור מי שיושב בכיסא המטפל ונדרש להחזיק תקוה כשלו עצמו קשה למצוא אותה. מטופלים מגיעים אלינו לכורסה כשהם ספוגים בחרדת מוות קיומית ובלתי מעובדת, בייאוש על כך ש"זה לעולם לא ייגמר", ומשליכים את החומרים הרעילים והבלתי נסבלים הללו היישר אל תוך החלל הטיפולי שלנו (בהזדהות השלכתית).

במצב שגרה אידיאלי, תפקידנו המקצועי הוא לאסוף בשתי ידיים את ההשלכות המכאיבות הללו, להכיל אותן בתוכנו, ולעבד אותן עבור המטופל. אך כשאנחנו, כמטפלים בשר ודם, כל כך עייפים, סחופים ומרוקנים מאנרגיה מהשנים שקדמו לסבב הנוכחי, ההגנות הטבעיות שלנו ומעטפת העור הנפשית שאמורה לסנן עבורנו את הכאב, הופכות לשבריריות ודקות. במצבים של קריסת משאבים והסלמה ביטחונית מחודשת, אנו מצויים בסכנה אמיתית להזדהות באופן מוחלט עם החרדה והייאוש המושלכים אלינו, ולהאמין בטעות מרה שאין כל אופק או תקווה. התוצאה של הבלבול העמוק והמייסר הזה יכולה להוביל לשיתוק קליני מלא, או לנסיגה הגנתית לעמדה קרה והודפת.

כאן בדיוק מתגלה המשמעות העמוקה והמצילת חיים של קריאתו של להד "לתמוך אחד בשני בתוכה". המרחב התומך של קבוצת העמיתים ושל ההדרכה המקצועית חייב בעת הזו לשנות את פניו. בימים אלו של הסלמה מחודשת, סטינג ההדרכה אינו יכול להישאר בשום פנים ואופן רק כמרחב של ביקורת אינטלקטואלית או ניתוח מרוחק; הוא חייב לתפקד כמעין "בית חולים שדה נפשי" עבור המטפל הפצוע, העייף והמיוייש. קבוצות הוואטסאפ המקצועיות, שיחות ההתאווררות הקצרות בין מטופל למטופל, או מפגשי עמיתים שבהם מותר פשוט לפרוק, לבכות יחד ולהודות בפחד מהמלחמה הגדולה ללא כל שיפוטיות – אלו הם העוגנים האמיתיים שלנו. דרכם אנו מצליחים להתנער לרגע מהבדידות המקצועית המקפיאה, להזכיר לעצמנו שיש לנו קהילה, ולמצוא איכשהו את הכוח לפתוח שוב את דלת הקליניקה.

חמלה במקום שלמות – מתודולוגיה של שרידות אל מול חוסר ודאות

בפסקה החותמת את הטקסט המכונן שלו, פרופ' מולי להד מגיש לנו מרשם מדויק להפליא לניהול עצמי בתוך מציאות גיאופוליטית ביטחונית כאוטית ששכחה את גבולותיה: "להוריד חצי מדרגה של ביקורת עצמית, להוסיף חצי מדרגה של חמלה". המשפט הזה, למרות פשטותו הניסוחית, מהווה אתגר עצום עבור ציבור המטפלים. רובנו מחזיקים בביקורת עצמית גבוהה ופרפקציוניזם מקצועי כחלק בלתי נפרד מזהותנו. הסופר-אגו המקצועי התובעני הזה הוא המנוע הפנימי שדוחף אותנו תמיד להיות שם עבור האחר, ובסופו של דבר – הרצון הפנטזיוני להציל את מי שיושב מולנו מכל רע. אך כאשר אנו פועלים בתוך מציאות של טראומה מתמשכת המקבלת פנים חדשות ומאיימות בדמות התנגשות עם איראן, הקול הפנימי הדורש שלמות אבסולוטית עלול להפוך לטורף. הוא גוער בנו באכזריות כשאנחנו מתקשים להתרכז מול מטופל, כשאנחנו מאבדים סבלנות, ובעיקר כשאנחנו נאלצים להכיר בעובדה הכואבת שאין לנו פתרונות קסם להציע לחרדה מהמלחמה.

כדי להצליח ליישם בפועל את המלצתו של להד ולהוסיף "חצי מדרגה של חמלה" אל תוך חיינו, כדאי מאוד לערוך אבחנה חדה בין "אמפתיה" לבין "חמלה", כפי שהיא מופיעה במחקרי מדעי המוח העדכניים. מחקרים פורצי דרך אלו מגלים שאמפתיה טהורה – הדהוד רגשי מדויק של סבל הזולת – שואבת משאבים אנרגטיים אדירים, ובתנאים של מלחמה אזורית מתמשכת היא עלולה להוביל במהירות למצוקה אמפתית ולשחיקה מוחלטת. לעומת זאת, חמלה פועלת דרך מנגנון שונה. היא משלבת חיבור עמוק ואותנטי לכאבו של האחר, יחד עם רצון אקטיבי להיטיב עמו, אך מבלי להיבלע פנימה בעצמנו אל תוך התהום המייאשת של הכאב. סריקות המוח מראות שחמלה מפעילה למעשה רשתות נוירולוגיות הקשורות למוטיבציה ולתחושת שייכות, ובכך מייצרת חוסן אמיתי.

כאשר אנו לומדים, תוך מאמץ מודע, להפנות את אותה חמלה מנחמת ומיטיבה קודם כל כלפי עצמנו, אנחנו למעשה מסכימים סוף סוף להניח את הנשק. אנחנו מסכימים לוותר על הפנטזיה של הכול-יכולות שלנו אל מול שבריריות הקיום במזרח התיכון. במקום זאת, אנחנו בוחרים באנושיות שלנו. אנחנו מבינים שהערך המקצועי האמיתי שלנו לעולם לא יימדד ביכולת להעלים את המציאות הקשה או לעצור את הטילים, אלא ביכולת להמשיך לצעוד באומץ לצידה, להחזיק יד, ולהישאר בקשר למרות הכול. הבחירה להיות יחד, מטפלים ומטופלים, בתוך הבוץ הבלתי אפשרי והכואב של המציאות הזו, כשאנחנו עייפים עד לשד עצמותינו אך עדיין נוכחים שם אחד עבור השני – היא אולי המימוש העמוק והנשגב ביותר של מהות הטיפול הנפשי. כפי שמסכם פרופ' להד בצורה כה נוגעת ללב – העובדה שאנחנו כאן, ממשיכים להופיע אחד למען השני בתוך הטירוף, היא כשלעצמה מקור הכוח האמיתי.

ביבליוגרפיה

Antonovsky, A. (1979). Health, stress, and coping. Jossey-Bass.

Figley, C. R. (1995). Compassion fatigue: Coping with secondary traumatic stress disorder in those who treat the traumatized. Brunner/Mazel.

Klimecki, O. M., Leiberg, S., Ricard, M., & Singer, T. (2014). Differential pattern of functional brain plasticity after compassion and empathy training. Social Cognitive and Affective Neuroscience, 9(6), 873-879. 

Lahad, M. (1992). Basic Ph: The story of coping resources. In S. Lewis (Ed.), Blood and iron: Stories of life and death (pp. 147-152). Anchor Books.

McEwen, B. S. (2017). Neurobiological and systemic effects of chronic stress. Chronic Stress, 1, 2470547017692328. 

Neff, K. D. (2003). Self-compassion: An alternative conceptualization of a healthy attitude toward oneself. Self and Identity, 2(2), 85-101. 

Siegel, D. J. (1999). The developing mind: Toward a neurobiology of interpersonal experience. Guilford Press.