מי אתה קרל גוסטב יונג? על לא-מודע קולקטיבי, ארכיטיפים ואינדיבידואציה

הפרידה מפרויד, משבר בורגהולצלי והולדת הפסיכולוגיה האנליטית

ההיסטוריה של הפסיכואנליזה שזורה בקשרים אינטלקטואליים אינטנסיביים וסוערים שהסתיימו לא פעם בשברים כואבים, אך ספק אם קיים שבר דרמטי ומשפיע מבחינה תיאורטית כמו הפרידה המתוקשרת בין זיגמונד פרויד לקרל גוסטב יונג. בראשית המאה ה-20, יונג חי ופעל כפסיכיאטר צעיר, מבריק ומבטיח בבית החולים הפסיכיאטרי בורגהולצלי שבציריך, תחת הנהגתו של אויגן בלוילר (אשר טבע את המונח "סכיזופרניה"). ההבדל הגיאוגרפי והמוסדי בין פרויד ליונג הכתיב במידה רבה את ההבדל התיאורטי ביניהם. בניגוד לפרויד, שפעל בעיקר בקליניקה פרטית ובורגנית עם מטופלים נוירוטיים בווינה, יונג חי ופעל בתוך מחלקות סגורות וקשות, כשהוא מוקף במטופלים פסיכוטיים וסכיזופרניים. סביבה קלינית מאתגרת זו הובילה אותו לחפש משמעות וגרעין של היגיון דווקא בתוך ההזיות, הדלוזיות והמלמולים הבלתי מובנים לכאורה של מטופליו. הוא זיהה כי התכנים הפסיכוטיים המציפים אינם רק "קלקול" או ניוון מוחי, אלא הם חומרים ארכיטיפיים עתיקים שעלו ממעמקי הלא-מודע והציפו את האגו השברירי של המטופל, חומרים המהדהדים מיתוסים ודתות מתרבויות עתיקות.

כאשר יונג קרא את ספרו של פרויד, "פשר החלומות", הוא זיהה מיד את הגאונות הטמונה בו. פרויד מצידו ראה ביונג הפרוטסטנטי את "נסיך הכתר", ממשיך דרכו שיוציא את הפסיכואנליזה מהגטו הווינאי-יהודי. אולם, נקודת האל-חזור בין השניים הגיעה סביב פרסום ספרו של יונג, "סמלים של תמורה", בשנת 1912. בספר זה, יונג שלל בגלוי את פרשנות גילוי העריות והדחף המיני עליה ביסס פרויד את התיאוריה שלו, וסירב לקבל את הדוגמה הנוקשה שראתה בליבידו אנרגיה מינית באופן בלעדי. עבור יונג, הליבידו היה אנרגיית חיים פסיכית כללית, כוח יצירה, דחף התפתחותי ורוחני, שהמיניות היא רק אחד מביטוייו האפשריים. הפרידה הובילה את יונג למשבר נפשי עמוק ומטלטל, אותו תיעד ביומנו המפורסם "הספר האדום" – מסע אישי אמיץ ומבעית אל תוך הלא-מודע של עצמו, שממנו נולדה הפסיכולוגיה האנליטית כגישה עצמאית.

כיצד נראה ההבדל התיאורטי התהומי הזה בתוך חדר הטיפולים המודרני כיום? בעוד שמטפל פרוידיאני קלאסי עשוי לפרש עיסוק אינטנסיבי של מטופל בסימבוליקה דתית, שאלות קיומיות או יצירתיות אמנותית אובססיבית כסובלימציה של דחפים מודחקים מוקדמים או כהגנה נוירוטית מפני חרדת סירוס, המטפל היונגיאני יראה בכך ביטוי קליני בריא ולגיטימי של צורך רוחני עמוק ואותנטי. התפתחות היסטורית זו סללה את הדרך למודלים עכשוויים רבים של טיפול דינמי, בהם המוקד הטיפולי אינו מסתכם אך ורק בפירוק טראומות עבר והבנת קונפליקטים מוקדמים, אלא כולל עבודה אקטיבית, חיה ונושמת על הרחבת משאבי הנפש, גילוי כוחות יצירתיים, וחיפוש אחר משמעות אישית המכוונת את המטופל אל עבר עתיד של התרחבות רגשית.

הטופוגרפיה של הנפש – האגו, הצל, והפונקציה הטרנסצנדנטית

כדי להבין באמת את אופייה של העבודה הקלינית בגישה היונגיאנית, על המטפל לצלול אל תוך הטופוגרפיה הרב-שכבתית והדינמית של הנפש כפי ששורטטה על ידו. במרכז המודעות של כל אדם ניצב האגו, שהוא הקומפלקס המארגן את זהותנו המודעת, את תחושת הרצון החופשי ואת ההתמצאות היומיומית במציאות החיצונית. על מנת לתפקד ביעילות בתוך חברה אנושית, האגו נדרש לעטות עליו את הפרסונה – המסכה החברתית המאפשרת לנו לאמץ ולשחק תפקידים מקצועיים, הוריים ואזרחיים. הפרסונה היא כלי הסתגלותי הכרחי, אך הסכנה הפתולוגית הגדולה מתעוררת כאשר אדם מזדהה לחלוטין עם הפרסונה שלו ומאמין באמת ובתמים שהוא אינו אלא התפקיד המושלם שהוא ממלא (למשל, "הרופא המציל", "האם המקריבה" או "המנהל הכל-יכול").

מאחורי הפרסונה הזוהרת והאגו השברירי ממתין תמיד הצל. הצל מורכב מכל אותם היבטים, דחפים, ורגשות שהאגו מסרב להכיר בהם בשל היותם מנוגדים לדימוי העצמי ולציפיות החברה. נטייתה הטבעית והמסוכנת של הנפש היא להשליך את תכני הצל החוצה אל עבר אחרים. קחו למשל מטופל המגיע לקליניקה עם דימוי עצמי מוסרי וערכי נוקשה במיוחד; הוא עשוי להגיב בזעם תוקפני וחסר כל פרופורציה לפגם מוסרי פעוט או טעות קטנה של חבר לעבודה. הסיבה לזעם העיוור אינה המעשה עצמו, אלא העובדה שהתנהגות החבר מהדהדת ומעוררת לחיים חלקים חשוכים ומוכחשים בנפשו של המטופל עצמו, שאותם הוא מתאמץ בכל כוחו להסתיר.

רובד עמוק עוד יותר בנפש כולל את הארכיטיפים הקולקטיביים של האנימה (היסוד הנשי המודחק בגבר) והאנימוס (היסוד הגברי המודחק באישה). בהקשר הטיפולי הטהור, השלכות אלו מופיעות לא פעם במלוא עוצמתן בתוך יחסי ההעברה בקליניקה. מטופל גבר, למשל, עשוי לייחס למטפלת שלו חוכמה "אמהית" מיסטית וכל-יודעת, בעוד שמטופלת עשויה להשליך על המטפל הגבר כוח, סמכות והצלה כמעט מאגית. זיהוי ההשלכה הארכיטיפית הזו מצד המטפל הוא קריטי, והוא כלי מרכזי במסגרת טיפול זוגי או פרטני, שכן המטרה אינה להשאיר את המטופל תלוי בדמות האלוהית של המטפל (או בן הזוג), אלא להחזיר את הכוחות הלא-מודעים הללו בהדרגה אל תוך אישיותו של המטופל עצמו. משימה זו מתבצעת דרך הפעלת "הפונקציה הטרנסצנדנטית" – יכולתה של הנפש, בעידוד הטיפול, לשהות בתוך הקונפליקט הפנימי הקורע (כמו הפער בין האגו המואר לצל האפל) מבלי לברוח לפתרונות אינטלקטואליים מהירים, עד אשר צומח ממעמקי הלא-מודע סמל חדש או תובנה עמוקה המאחדת את הניגודים ברמה פסיכולוגית גבוהה ושלמה יותר.

שפת הלא-מודע – הבחנה קלינית בין חלום סמלי לטראומטי

התייחסותו של יונג לחלומות עומדת בניגוד מובהק ופילוסופי לזו של פרויד. עבור יונג, הלא-מודע לעולם אינו מנסה לרמות, להסוות או להגן על האדם באמצעות צנזורה מסובכת. החלום הוא תופעה פנומנולוגית טבעית ואותנטית, ומשמעותו נסתרת מהאדם המודרני רק משום שהחלום מדבר בשפה קדומה של סמלים ומיתוסים, בעוד שהשכל שלנו מורגל לחשיבה ליניארית ורציונלית. בראייה היונגיאנית, החלום ממלא תפקיד מפצה וחיוני ביותר: הוא שואף לאזן עמדה נוקשה או חד-צדדית של האגו המודע. אם מטופל נוהג בחיי היום-יום ביהירות ובניתוק רגשי, הלא-מודע עשוי לייצר חלומות שבהם המטופל חווה השפלה, עוני או חולשה תהומית – לא כעונש, אלא כניסיון נואש לאזן את המערכת. יתרה מכך, חלומות מחזיקים פעמים רבות בפונקציה טלאולוגית (מטרתית) – הם משמשים כמורי דרך פנימיים המכוונים אל העתיד ומכינים את הנפש לאתגרים התפתחותיים.

עם זאת, הקליניקה הפסיכולוגית של המאה ה-21 מחייבת את המטפל להבחנה זהירה ומדויקת ביותר. מטפלים העוסקים בתחום המורכב והמרתק של פירוש חלומות חייבים להבדיל באופן נחרץ בין חלום סימבולי מתמיר, המזמין עבודה אנליטית, לבין חלום פוסט-טראומטי חזרתי שמקורו בפציעה של מערכת העצבים. כדי להמחיש את חשיבות ההבחנה, ניקח שתי וינייטות קצרות. מטופל אשר שרד תאונת דרכים קשה חולם שוב ושוב את רגע הפגיעה עצמו, לפרטי פרטים מציאותיים, ומתעורר בבעתה מלווה בדופק מואץ. לעומתו, מטופלת שמעולם לא חוותה תאונה חולמת שהיא נוהגת ברכב ישן ללא בלמים ברחובות עיר זרה ואפלה, בניסיון לא לדרוס הולכי רגל.

בחירה טיפולית שגויה ומסוכנת במקרה הראשון תהיה ניסיון של המטפל לפרש את התאונה בחלום כ"סמל" למשבר פנימי או קונפליקט עם צדדים גבריים. התערבות כזו מתעלמת מכך שזוהי רה-אקטיבציה נוירוביולוגית ישירה של הטראומה, ועלולה להוביל להצפה ולרה-טראומטיזציה של המטופל ללא מתן כלים לוויסות המערכת העצבית. מנגד, בחירה שגויה במקרה של המטופלת השנייה תהיה התמקדות טכנית וקוגניטיבית בלבד ב"חרדת נהיגה" או בייעוץ מעשי, תוך החמצת הקריאה העמוקה של הנפש לחקור את משמעות אובדן השליטה המוחלט בחייה המודעים. החלום השני דורש התערבות יונגיאנית של “הגברה” ושהייה עם הסמל של הרכב נטול הבלמים. גישה מקצועית אמיתית אינה עושה רומנטיזציה של הלא-מודע ואינה מפרשת כל תזוזה כארכיטיפ, אלא ניגשת לכל חומר חלומי בעין מובחנת, ביקורתית ומותאמת פתולוגיה.

תהליך האינדיבידואציה, מורכבות והתנגשות עם הקולקטיב

בלב ליבה של הפסיכולוגיה האנליטית פועם מושג האינדיבידואציה – תהליך ההתפתחות, האינטגרציה וההגשמה העצמית של האדם. בניגוד לגישות רבות הממוקדות בילדות המוקדמת, יונג טען כי אינדיבידואציה אמיתית מקבלת דחיפות קריטית במיוחד במחצית השנייה של החיים (סביב גילאי 40 ומעלה). במחצית הראשונה, האנרגיה הפסיכית מופנית החוצה למטרות הישרדות והסתגלות: בניית קריירה, מציאת זוגיות, הקמת משפחה וגיבוש האגו. אולם במחצית השנייה, תפקידי האגו והפרסונה מתחילים לאבד מתוקפם, ותחושת משבר עשויה להופיע. מטרת האינדיבידואציה אינה בשום פנים ואופן לנפח את האגו או לטפח אינדיבידואליזם נרקיסיסטי מתבדל. נהפוך הוא; התהליך דורש מהאדם לשחרר את ההזדהות העיוורת עם ההישגים החיצוניים, ולהסכים לצאת למסע התכנסות פנימה כדי להתחבר למרכז נפשי עמוק ואותנטי הרבה יותר – אותו יונג מכנה “העצמי”.

כאן ראוי להציב שאלה קלינית וסוציולוגית מרכזית העולה לעיתים תכופות בתוך חדר הטיפולים הישראלי: האם תהליך האינדיבידואציה חייב בהכרח לכלול ניתוק מהסביבה? התהליך היונגיאני מניח, בבסיסו, תנועה של התפתחות מתוך נפרדות והשתחררות מכבלי הקולקטיב. אנו פוגשים את המורכבות הזו בעוצמה רבה סביב הקונפליקט שבין דרישות הנאמנות והציות של משפחה מסורתית או קהילה דתית מלוכדת, לבין הצורך של היחיד במרחב אישי ובקול ייחודי. אולם חשוב להדגיש כי קונפליקט מחיקת הסובייקטיביות אינו שמור רק לחברות מסורתיות; הוא מופיע באותה עוצמה, ולעיתים אף בצורה סמויה ומניפולטיבית יותר, מול קולקטיבים חילוניים מובהקים במאה ה-21: חברות הייטק תובעניות הדורשות טוטאליות ומחיקת גבולות פנימיים, קהילות מקצועיות הדוקות, או אפילו תנועות חברתיות ואקטיביסטיות הדורשות "יישור קו" רעיוני מוחלט. במובן זה, אינדיבידואציה אינה בהכרח מרידה בדת או במסורת ספציפית, אלא התנגדות פנימית עמוקה לכל קולקטיב, מודרני כעתיק, המבקש למחוק את ייחודו של היחיד.

מודלים טיפוליים עכשוויים מבוססי התקשרות, דוגמת טיפול AEDP, מזכירים לנו עקרון קליני חשוב: צמיחה אישית והתמרה רגשית עמוקה אינן חייבות להתרחש בוואקום מבודד של ניתוק כועס. על המטפל היונגיאני העכשווי לגלות גמישות תרבותית רבה, ולהבין שאינדיבידואציה מוצלחת עשויה, ולעיתים אף חייבת, למצוא את דרכה להתקיים דווקא מתוך קשר, עמדה של ביטחון, ובדיאלוג פנימי מתמיד ומורכב עם הקהילה ועם הזולת, ולא בהכרח מתוך שבירת הכלים ופרישה מתריסה מן החברה.

טראומה, קומפלקסים והפיצול הנפשי המודרני

אחת מתרומותיו הקליניות והמחקריות החשובות ביותר של יונג, אשר לעיתים נשכחת לטובת הדיון בארכיטיפים תרבותיים, היא פיתוח תיאוריית הקומפלקסים המוקדמת שלו. במהלך מחקריו בבית החולים, יונג השתמש ב"מבחן אסוציאציות למילים" תוך מדידת תגובות פיזיולוגיות אובייקטיביות (כמו קצב לב או התנגדות חשמלית של העור). הוא זיהה כי עיכוב משמעותי בזמן התגובה למילה ספציפית, או עוררות פיזיולוגית מדידה, מצביעים בבירור על קיומם של "קומפלקסים טעוני-רגש" בלא-מודע – מקבצי דימויים, זיכרונות ורגשות שנקשרו יחד בעוצמה רבה סביב נושא כאוב.

התובנה המרכזית שלו הייתה שקומפלקסים אלו אינם נוצרים בחלל הריק; הם מתהווים לרוב כתוצאה מחוויות פגיעה טראומטיות, הזנחה מתמשכת או קונפליקטים מוקדמים בלתי פתורים שניפצו את חוסנו של האגו. יונג הניח שהקומפלקס אינו זיכרון פסיבי שניתן לשלוף כרצוננו, אלא הוא מתנהג הלכה למעשה כישות דינמית, אוטונומית ומנותקת בתוך נפש מפוצלת. כאשר אירוע חיצוני מעורר את הקומפלקס, יש לו את הכוח האנרגטי לשאוב אליו את כוח החיים, להשתלט כליל על תודעת האגו, ולגרום לאדם להגיב, להרגיש ולהתנהג כאילו הטראומה מתרחשת שוב כאן ועכשיו, לעיתים חרף רצונו המודע של המטופל. יונג סיכם זאת במשפט מדויק: "לאנשים אין קומפלקסים; לקומפלקסים יש אנשים".

תפיסה פסיכולוגית מעמיקה זו, שנוסחה לפני למעלה ממאה שנים, מקדימה באופן מפתיע את ההבנה הפסיכיאטרית והנוירוביולוגית המודרנית של מנגנוני הדיסוציאציה, הטראומה המורכבת, והאופן הפיזי שבו זיכרונות "נכלאים" במערכת העצבים ללא יכולת אינטגרציה. מעניין וחשוב להתבונן בחיבור ההדוק שבין הבנה תיאורטית אנליטית זו לבין פרקטיקות קליניות עכשוויות. בעוד שיונג בחר לעבוד על פירוק הקומפלקס השתלטן בעיקר דרך עיבוד סימבולי, חלומות ודיאלוג ממושך (אקטיב אימג'יניישן), פרוטוקולים מבוססי-מחקר כגון טיפול EMDR מציעים גישה קלינית משלימה וחיונית, שניגשת לאותו מטען רגשי תקוע עצמו, אך עושה זאת דרך גירוי נוירוביולוגי מואץ (תנועות עיניים). שתי הגישות – הדינמית העתיקה והנוירוביולוגית החדשה – מזהות בדיוק את אותה פתולוגיה: הפיצול והאוטונומיה של הזיכרון הטראומטי מהווים את מקור הסבל, והמטרה העליונה והמשותפת של שתיהן היא לאפשר עיבוד ואינטגרציה מחדש של אותם חלקים מנותקים בחזרה אל תוך רצף החיים.

הרלוונטיות, הסכנות והאתגרים של יונג במאה ה-21

בעולם מואץ, טכנולוגי ומכוון מאוד להישגים חומריים וסטטוס חיצוני, תחושת הריקנות הפנימית והניכור הולכת וגוברת לממדים חסרי תקדים. יונג היטיב לחזות את משבר המשמעות הזה, כשאבחן כבר במאה הקודמת שחלק משמעותי מסבלו של האדם המודרני (ובמיוחד זה שצלח את משימות אמצע החיים) אינו נובע בהכרח רק מקונפליקטים מודחקים מהילדות. לעיתים קרובות, החרדה והדיכאון הם קריאת השכמה וביטוי למצוקתה של נשמה שאיבדה את הגישה למשמעות קיומית רחבה יותר. הגישה היונגיאנית מציעה לקליניקה רשת ביטחון כפולה – פסיכולוגית ורוחנית: היא מחזירה למטופל את התוקף והלגיטימציה לחפש שורשים עמוקים, מקורות יצירה, ותחושת שייכות למארג אנושי רחב החורג מגבולות צרכיו של האגו הבודד. יתרה מזאת, יונג דרש מהמטפל להסיר את ה"מסך החלק" המגן עליו, ולהפוך ל"מרפא פצוע" – איש מקצוע שפגש באומץ ועיבד את פצעיו שלו באנליזה אישית, ולכן מסוגל להשתתף בדרמה הנפשית של המטופל מתוך אמפתיה שורשית ובגובה העיניים.

עם זאת, מאמר קליני המכבד את קוראיו ואת מקצועיותם חייב להישיר מבט ביקורתי, מפוכח וחסר פשרות אל עבר הסכנות של יישום פשטני של הגישה כיום. הסכנה השכיחה ביותר בעבודה היונגיאנית היא גלישה מסוכנת למיסטיפיקציה מוגזמת, לרוחניות פופוליסטית, ולניתוק מהקרקע הפסיכיאטרית והקלינית. ללא עוגנים ברורים של הערכת כוחות אגו בסיסית, קיים חשש כבד לבלבול טראגי ופוגעני בין התעוררות של חומר סימבולי מרתק ממעמקי הלא-מודע, לבין תחילתה הרת האסון של התפרקות פסיכוטית אצל מטופל שאין לו מבנה אישיותי המסוגל להכיל זאת. ישנה גם נטייה מפתה בקרב מטפלים מסוימים להשתמש במושגים גדולים כמו "ארכיטיפים" או "אלכימיה" כמעין קיצור דרך אינטלקטואלי ופואטי, במקום לבצע עבודה קלינית קפדנית, ממוקדת וכואבת עם ההיסטוריה ההתפתחותית הקונקרטית של המטופל שמולם.

הקליניקה המודרנית דורשת אפוא מיומנות מורכבת של החזקת מתחים טיפוליים, מבלי לפול לקיצוניות מדעית או רוחנית. מצד אחד, במסגרת עבודה מקיפה כמו טיפול בחרדה, חלה על המטפל החובה המוסרית לספק למטופל הסובל כלים מבוססי-ראיות לוויסות המערכת העצבית והפחתה מהירה של עצמת הסימפטומים המשתקים המשבשים את חייו. אך מצד שני, בדיוק באותה נשימה, על המטפל המעמיק לשמור גם על מרחב של הקשבה עמוקה ופתוחה למשמעות הסימבולית המסתתרת בתוך אותה חרדה עצמה – לשאול מאיזה חומר המסתתר בצל המטופל בורח בבהלה, ולאיזה שינוי הכרחי, תובעני והתפתחותי בחייו המציאותיים אותה חרדה מבקשת לדחוק אותו.

ביבליוגרפיה

מקורות קלאסיים (כתבי יונג):

• Jung, C. G. (1953-1979). The collected works of C.G. Jung (H. Read, M. Fordham, G. Adler, & W. McGuire, Eds.). Princeton University Press.
• Jung, C. G. (1989). Memories, dreams, reflections (A. Jaffé, Ed.). Vintage Books.

מקורות מודרניים, קליניים וישראליים:

• נצר, ר. (2004). מסע אל העצמי - אלכימיית הנפש: סמלים ומיתוסים. הוצאת מודן. (ספר יסוד בעברית המנגיש ביסודיות את החשיבה והמושגים היונגיאניים לקורא ולמטפל הישראלי, תוך חיבור לשורשים מקומיים).
• Jones, R. A. (2013). Jung and the problem of empirical evaluation. Journal of Analytical Psychology, 58(2), 224-242. (מאמר אקדמי הבוחן בעין ביקורתית, מתודולוגית ומפוכחת את האתגרים הסבוכים שבתיקוף אמפירי ומחקרי של מושגים יונגיאניים חמקמקים).
• Kalsched, D. (1996). The Inner World of Trauma: Archetypal Defenses of the Personal Spirit. Routledge. (חיבור תיאורטי וקליני מבריק, הנחשב לספר חובה, המחבר בדיוק רב בין מערכת ההגנות הארכיטיפיות לבין תיאוריית הטראומה המודרנית וטראומה מורכבת).
• Roesler, C. (2013). Evidence for the effectiveness of Jungian psychotherapy: A review of empirical studies. Behavioral Sciences, 3(4), 562-575.