נרקיסיזם: השפעות, מקורות, וטיפול קליני
03/03/2024 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 01/06/2024 12:01 | עודכן: 27/04/2026בשנים האחרונות נדמה שהמילה נרקיסיסט זלגה מן הקליניקה כמעט לכל שיחה, פוסט, סרטון או ויכוח זוגי. די בכך שאדם יהיה מרוכז בעצמו, יתקשה לראות את הצד השני, ידבר בגאווה, יפגע, יתנשא, ידרוש יותר מדי או יגיב רע לביקורת, כדי שמישהו סביבו יקבע מיד שמדובר בנרקיסיסט. יש משהו מובן בפיתוי הזה. המושג נותן שם מהיר לחוויה כואבת. הוא מסדר את הכאב בתוך סיפור ברור. פתאום נדמה שקל להבין מי פגע, מי נפגע, ומדוע הכול קרה.
אבל דווקא משום שהמונח הזה נעשה כל כך זמין, חשוב להחזיר אותו למקום מדויק יותר. הפרעת אישיות נרקיסיסטית אינה שם גנאי, והיא גם אינה מילה נרדפת לאנוכיות. מדובר בדפוס אישיות עמוק ומתמשך, כזה שמארגן את הדרך שבה האדם מחזיק את עצמו, את תחושת הערך שלו, את תלותו באחרים, ואת הציפייה שלו לקבל מקום מיוחד. אדם עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית אינו רק אוהב מחמאות ואינו רק מתנשא. פעמים רבות הוא חי בעולם פנימי שבו היציבות שלו שברירית בהרבה מכפי שנראה מבחוץ, ולכן הוא זקוק שוב ושוב לחיזוקים, להתפעלות, להכרה, לשליטה או לעליונות כדי לא להרגיש שהוא נשמט.
כאן בדיוק עובר ההבדל בין שיח פופולרי לבין שיח קליני. השיח הפופולרי שואל אם אדם פגע בך, ולעיתים הופך כמעט כל קונפליקט לסיפור על נרקיסיסט וגזלייטינג. השיח הקליני שואל איך האישיות שלו בנויה. השיח הפופולרי מחפש תווית מהירה. השיח הקליני מחפש דפוס רחב, יציב ועקבי. השיח הפופולרי רואה אירוע. השיח הקליני מנסה להבין מבנה.
זו גם הסיבה שמאמר רציני על הפרעת אישיות נרקיסיסטית צריך להימנע משני קצוות. מצד אחד, הוא לא אמור לטשטש את המחיר שהסביבה עלולה לשלם. לעיתים זה מחיר רגשי כבד מאוד. מצד שני, הוא גם לא אמור להפוך את ההפרעה לקריקטורה של רוע, יהירות ואכזריות. לא כל אדם קשה הוא נרקיסיסט, ולא כל אדם נרקיסיסטי נראה כמו דמות חד ממדית. פעמים רבות מדובר באדם שנראה בטוח, חזק, כריזמטי או אפילו בלתי ניתן לערעור, אבל בפועל חי עם תלות עמוקה מאוד במבט מבחוץ.
כדי להבין איך באמת מזהים הפרעת אישיות נרקיסיסטית צריך לעבור מן הרושם אל הדפוס, מן ההתנהגות הבודדת אל המבנה כולו, ומן הכאב המיידי אל השאלה הרחבה יותר מה מחזיק את האישיות הזאת מבפנים.
אבחנה של הפרעת אישיות נרקיסיסטית אינה ניתנת בגלל תכונה אחת, בגלל ריב קשה, או בגלל תחושת בטן של אדם שנפגע. היא גם אינה ניתנת מפני שמישהו אוהב תשומת לב, מצליח מאוד, או מדבר על עצמו בלי סוף. כדי לדבר על הפרעת אישיות נרקיסיסטית במובן קליני, צריך לזהות דפוס רחב, יציב ומתמשך, שמופיע בדרך כלל מתחילת הבגרות, נוכח בכמה תחומי חיים, ופוגע ביכולת לקיים יחסים הדדיים ויציבים לאורך זמן.
במילים פשוטות יותר, השאלה אינה רק מה האדם עושה, אלא איך הוא בנוי. האם הוא זקוק באופן קבוע להתפעלות כדי להרגיש בעל ערך. האם ביקורת פשוטה מערערת אותו באופן קיצוני. האם הוא מתקשה לראות את האחר כבעל עולם פנימי נפרד. האם יש תחושת זכאות חזקה. האם קיימת רגישות עמוקה שמוסתרת מאחורי עליונות, ביטחון מופרז או שליטה. האם מערכות היחסים שלו שוב ושוב נבנות סביב אידיאליזציה, שימוש, אכזבה ופיחות.
DSM 5 מתאר דפוס הכולל תחושת גדלות, עיסוק בפנטזיות של הצלחה, כוח, יופי או ייחוד, אמונה שהוא מיוחד וצריך להיות מובן רק על ידי מיוחדים, צורך עז בהערצה, תחושת זכאות, ניצול בין אישי, קושי באמפתיה, קנאה ועמדה יהירה או מתנשאת. אבל גם כאן חשוב להיזהר מפירוש מכני מדי. המטרה אינה לסמן וי על רשימת סעיפים. המטרה היא להבין אם כל אלה הם ביטויים של אותו ארגון פנימי, כזה שמתקיים שוב ושוב ומנהל את היחסים ואת החוויה הבסיסית של מי אני.
כדאי גם לזכור שנרקיסיזם קיים על רצף. כולנו רוצים שיראו אותנו. כולנו זקוקים להכרה. כולנו נעלבים לפעמים, מתגאים לפעמים, ורוצים להרגיש מיוחדים. זו אנושיות, לא הפרעה. ההפרעה מתחילה כשהצורך הזה נעשה נוקשה, כשהאדם מתקשה לשאת מצבים שבהם אינו במרכז, כשהוא זקוק באופן מתמיד לאישור חיצוני כדי להחזיק את עצמו, וכאשר האחר חדל להיות אדם שלם והופך בעיקר למראה, למקור אספקה, או למקור איום.
לכן, כששואלים איך באמת מזהים הפרעת אישיות נרקיסיסטית, התשובה אינה מתחילה במילה יהירות אלא במילה דפוס. דפוס שנמשך לאורך זמן. דפוס שמופיע בכמה זירות. דפוס שלא רק מתאר אופי, אלא מארגן חיים שלמים. אבחנה כזאת צריכה להיעשות על ידי איש מקצוע, ולא מתוך התרשמות רגעית או כאב מוצדק ככל שיהיה.
כדי להבין את המבנה הנרקיסיסטי באמת, צריך להבין קודם כול איך האדם מחזיק את תחושת הערך שלו. אצל אנשים רבים היציבות הפנימית שלהם אינה מושלמת, אבל היא מספיקה. הם יכולים להרגיש טוב עם עצמם גם בלי מחיאות כפיים קבועות. הם יכולים להיכשל, להתאכזב, להיעלב, ועדיין להרגיש שיש להם ערך בסיסי שאינו נעלם. אצל אדם עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית, היציבות הזאת לרוב שברירית יותר מכפי שנראה. מבחוץ אפשר לראות ביטחון. מבפנים יש לעיתים תלות עמוקה מאוד באישור, בהכרה ובהשתקפות. במובן הזה, החשיבה של היינץ קוהוט על נרקיסיזם וזולתעצמי עוזרת להבין מדוע הצורך בשיקוף אינו רק רצון במחמאה, אלא לעיתים תנאי פנימי להחזקה של העצמי.
לכן נבנית מערכת שלמה שתפקידה להרחיק את האדם מתחושות של קטנות, בושה, רגילות, תלות או ריקנות. המערכת הזאת יכולה להיראות כמו תחושת חשיבות עצמית מופרזת. האדם לא רק חושב שהוא טוב. הוא מוכרח להרגיש יוצא דופן. הוא לא רק רוצה הצלחה. הוא צריך לחוש שהוא בעל משמעות מיוחדת. הוא לא רק נהנה מהכרה. הוא נזקק לה כדי להחזיק תחושת רציפות פנימית.
בתוך המערכת הזאת פועלים כמה מנגנונים יחד. הראשון הוא הגדלה של העצמי. האדם מספר לעצמו ולסביבה סיפור על ייחוד, על עליונות, על מקום מיוחד בעולם. לפעמים זה נאמר באופן גלוי מאוד. לפעמים זה עובר דרך בחירת אנשים, מקומות, תפקידים או סגנון חיים שמחזקים את הסיפור הזה. השני הוא חיפוש בלתי פוסק אחר אישור מבחוץ. האדם צריך שמישהו יתפעל, יכיר, ישבח, יחזר, יתמסר, או לפחות ירגיש שהוא גדול. השלישי הוא קושי עמוק במפגש עם מגבלה. שוויון, תלות, כישלון, רגילות או דחייה אינם נחווים רק כאי נוחות. לעיתים הם נחווים כאיום של ממש.
כאן נכנסות גם הפנטזיות. פנטזיות על הצלחה גדולה, על כוח, על ברק מיוחד, על יופי, על השפעה, על כך שיום אחד העולם יבין סוף סוף מי אני באמת. הפנטזיות האלה אינן תמיד מגלומניות במובן הפשוט. לעיתים הן משמשות משענת. הן עוזרות לאדם לשאת את הפער בין איך הוא מרגיש מבפנים לבין איך הוא חייב להרגיש כדי לא להתמוטט. הן לא רק חלומות. הן גם דרך להגן על עצמיות פגיעה.
בתוך אותו מבנה מתפתחת גם תחושת זכאות. האדם מרגיש שמגיע לו יותר. שצריך להבין אותו בלי שיסביר. שצריך לתת לו עדיפות, גמישות, נאמנות, התחשבות או מקום מיוחד. כאשר העולם אינו נענה לדרישה הזאת, נוצרת לא פעם תחושת עוול עמוקה. כאילו לא רק סירבו לבקשה, אלא פגעו בסדר הנכון של הדברים. כך גבול פשוט עלול להיחוות כהשפלה. אי הסכמה יכולה להישמע כבגידה. חוסר תשומת לב יכול להרגיש כמו מחיקה.
מבחוץ כל זה עשוי להיראות כמו אגו גדול. בפועל, פעמים רבות מדובר במאמץ מתמיד לא ליפול לתחושת חוסר ערך. זהו אחד המקומות שבהם חשוב ביותר להבחין בין התרשמות חיצונית לבין ההיגיון הפנימי שמניע את ההתנהגות.
עד כאן העולם הפנימי. עכשיו כדאי לשאול איך כל זה מורגש בקשר עם אחרים.
לעיתים קרובות, אחת הדרכים להבין את המבנה הנרקיסיסטי היא לשים לב למה שקורה למי שחי לידו לאורך זמן. לא רק למה שהאדם אומר על עצמו, אלא למה שהסביבה שלו מתחילה להרגיש, לחשוב ולעשות כשהיא נמצאת איתו בקשר ממושך.
בתחילת קשר, אדם בעל מבנה נרקיסיסטי עשוי להיות מקסים מאוד. הוא יכול להיות כריזמטי, קשוב, נלהב, מסקרן, נדיב, מלא נוכחות. לעיתים נוצרת תחושה שהוא רואה אותך בעוצמה יוצאת דופן. כאילו סוף סוף יש מישהו שמבין, שמתפעל, שמזהה בך משהו מיוחד. החוויה הזאת יכולה להיות אמיתית מאוד. היא אינה בהכרח זיוף. אבל פעמים רבות היא קשורה לכך שהאדם השני ממלא תפקיד חשוב במערכת הפנימית של האדם הנרקיסיסטי. הוא מחזק, משקף, מרומם ומאשר.
עם הזמן, כשהאדם השני נעשה ממשי יותר, כלומר פחות אידיאלי, פחות זמין, יותר עצמאי, או פשוט שונה ממה שנדרש ממנו, משהו מתחיל להיסדק. פתאום עולה דרישה סמויה או גלויה לתחזק את העולם הרגשי של האחר. לא לאכזב. לא להציב גבול. לא להתעייף. לא להתמקד בעצמך יותר מדי. לא לאיים על המקום המרכזי שלו. הקשר חדל להיות רק מפגש בין שני אנשים, והופך לזירה שבה אדם אחד נדרש לשאת, לאשר, לרפד ולייצב את האחר.
מכאן נולדת חוויה כואבת מאוד. התחושה שלא באמת רואים אותך, אלא בעיקר את תפקידך. כל עוד את מחזקת, את מרגיעה, את מתפעלת, את זמינה, את חלק מן העולם הטוב. ברגע שאת מציבה גבול, זקוקה למשהו בעצמך, מתרחקת, או פשוט מפסיקה לשקף גדלות, משהו בך עלול להפוך בעיני האחר למאכזב, כפוי טובה, קר או פוגעני.
זו גם הסיבה שהרבה קשרים עם אנשים בעלי דפוס נרקיסיסטי מתנהלים בין אידיאליזציה לבין פיחות. בתחילה יש עלייה גדולה. אחר כך, לעיתים כמעט בלי אזהרה, מגיעה הנפילה. מי שהיה נפלא הופך לאכזבה. מי שהיה מיוחד נעשה חסר ערך. מי שהיה קרוב הופך למאיים. היכולת להחזיק מורכבות, לראות באדם גם יתרונות וגם חסרונות בלי למחוק אותו כולו, נפגעת לא פעם במבנה כזה.
הקושי באמפתיה נמצא בדיוק כאן. לא בכך שהאדם אינו יודע לזהות רגשות. לפעמים הוא מזהה אותם היטב. לעיתים אפילו בחדות רבה. הבעיה היא שברגעי איום, בושה, קנאה או פגיעה, האחר חדל להיות סובייקט שלם. הכאב שלו נדחק הצידה. הצרכים שלו נעשים משניים. העולם הפנימי שלו פחות ממשי. ואז בני זוג, חברים, ילדים או עובדים מתחילים להרגיש דבר מטריד מאוד. האדם מולם יודע היטב מה כואב להם, אבל לא באמת נעצר שם.
גם בעולם העבודה זה ניכר. מנהל בעל מבנה נרקיסיסטי עשוי להיראות בתחילה מרשים, מעורר השראה ובעל חזון. אבל בהמשך הסביבה עלולה לגלות עד כמה קשה לא להסכים איתו, עד כמה מעט מקום יש לקרדיט משותף, ועד כמה כישלון, ביקורת או הצלחה של מישהו אחר עלולים להצית תגובות קשות. סביב אנשים כאלה נבנים לעיתים מרחבים מלאים בחנופה, פחד, תחרות, קנאה ומתח קבוע.
בתוך יחסים נרקיסיסטיים בתוך המשפחה, המחיר בהורות לעיתים שקט יותר אך עמוק מאוד. הילד לומד אילו חלקים בו מתקבלים ואילו חלקים מסוכנים. מותר לו להיות מוצלח, מזהיר, אוהב ונוח. פחות מותר לו להיות נפרד, כועס, שונה, חלש או מאכזב. כך גדלים לא פעם ילדים שיודעים לקרוא היטב את צורכי ההורה, אבל פחות יודעים מי הם עצמם.
אחד הדברים החשובים ביותר להבין על הפרעת אישיות נרקיסיסטית הוא שהגדלות אינה כל הסיפור. לפעמים היא אפילו לא החלק העמוק ביותר שלו. מתחת לעליונות, להתנשאות, לשליטה או לצורך להיות מיוחד, קיימת לעיתים רגישות עזה מאוד. לא רגישות פתוחה ומדוברת, אלא כזו שחייבת להישאר מוסתרת. זהו אזור שבו מושגים כמו נרקיסיזם רך יכולים לעזור להבין מדוע מאחורי מופע של עליונות מסתתרת לפעמים חוויה פנימית שבירה, תלויה ופגיעה מאוד. זו רגישות שאסור להיחשף. כזו שברגע שהיא מציצה מיד צריך לכסות אותה בעוד הישג, בעוד בוז, בעוד דרישה, בעוד ניצחון, או בעוד מסכה של ביטחון.
לכן אנשים עם מבנה נרקיסיסטי רבים רגישים במיוחד לביקורת, לעלבון, לדחייה, לתחרות, למחסור בהכרה, או אפילו לרגעים רגילים שבהם העולם אינו מתפעל מהם. מה שנראה מבחוץ כתגובה מוגזמת, נחווה מבפנים כערעור ממשי. אם לא ראו אותי, אולי אני לא באמת חשוב. אם לא העריכו אותי, אולי אני לא שווה. אם מישהו אחר תפס את מרכז הבמה, אולי אני נשמט למקום בלתי נסבל של קטנות או חוסר ערך.
כאן נולדת גם הקנאה. לא כרגש אנושי חולף בלבד, אלא כחוויה מאיימת. הצלחתו של אדם אחר אינה רק הצלחה שלו. היא עלולה להיתפס כהקטנה שלי. יופיו של אחר אינו רק יופי שלו. הוא עשוי להיחוות כהצללה עליי. הכרה שמישהו אחר מקבל יכולה להרגיש כמו גניבה של משהו שהיה אמור להיות שלי. ולכן, במקום שמחה או סקרנות, מופיעות לעיתים הקטנה, זלזול, ביטול, ריחוק או צורך למצוא פגם.
מתוך אותה פגיעות צומח גם מה שמכונה לעיתים זעם נרקיסיסטי. לא תמיד מדובר בצעקות או באלימות. לפעמים הזעם הזה שקט מאוד. הוא יכול להופיע כסרקזם, כהשפלה מעודנת, כענישה דרך שתיקה, כמחיקה, או כהתקפה חדה בדיוק בנקודה הכואבת ביותר. במקרים אחרים הוא גלוי יותר, עם התפרצות, דרמה, איום או רצון לשרוף את מה שהיה עד לפני רגע יקר.
מה שמפעיל את הזעם הזה אינו תמיד גודל האירוע אלא גודל האיום הפנימי. הערה קטנה יכולה להרגיש כמו השפלה. אי הסכמה פשוטה יכולה להיחוות כביטול. גבול יכול להישמע כבגידה. כשהתמונה שהאדם חייב להחזיק על עצמו נסדקת, נוצרת תגובת חירום פנימית.
זה חשוב משום שקל מאוד לראות רק את התוקפנות ולפספס את הפחד, הבושה והתלות שמניעים אותה. ההבנה הזאת אינה מצדיקת פגיעה, אבל היא כן מסבירה מדוע השינוי כל כך קשה, ומדוע האדם עצמו עשוי לסבול הרבה יותר מכפי שנדמה מבחוץ.
וכדי לא ליפול לאבחון מהיר מדי, חשוב לעצור רגע ולשאול מה עוד יכול להיראות דומה מבחוץ.
לא כל אדם שנראה יהיר, קר, דורשני או מלא בעצמו סובל מהפרעת אישיות נרקיסיסטית. לפעמים מה שנראה מבחוץ דומה מאוד, אבל מבפנים בנוי אחרת לגמרי.
אדם המתמודד עם הפרעה דו קוטבית, למשל בתקופה מאנית, יכול להיראות גרנדיוזי, חסר גבולות, בטוח בעצמו באופן קיצוני, מרוכז מאוד בצרכיו, ומעט מאוד קשוב לאחרים. אבל כאן מדובר לעיתים במצב רוח פתולוגי, בהאצה, בהפחתה בשיפוט ובתחושת יכולת מופרזת כחלק ממצב אפקטיבי, ולא בהכרח בדפוס אישיות יציב שנמשך שנים.
גם טראומה יכולה לייצר מופעים שנראים דומים. אדם שנפגע עמוקות עשוי לבנות הגנות חזקות, להיראות סגור, נוקשה, חשדן, עסוק בעצמו, או פחות אמפתי. לפעמים זו אינה תחושת עליונות אלא מאמץ נואש לא להתפרק. לפעמים מה שנראה כמו חוסר רגישות הוא תוצאה של מערכת עצבים מוצפת או של הגנה ישנה מאוד, ולא של ארגון נרקיסיסטי.
יש גם אנשים הישגיים מאוד, תחרותיים מאוד, שאפתנים מאוד, שנהנים מהכרה, אוהבים לנצח, ומתאכזבים מכישלון. זה כשלעצמו לא הופך אותם לנרקיסיסטים. השאלה היא לא אם הם אוהבים הצלחה, אלא מה קורה כשהם מפסידים. לא אם הם נהנים מהערכה, אלא אם הם יכולים להחזיק את עצמם גם בלעדיה. לא אם הם מדברים בגאווה על הישגים, אלא אם יש להם יכולת לראות באמת אדם אחר גם כשהוא אינו משרת את התמונה שלהם על עצמם.
גם קושי באמפתיה עשוי להגיע ממקורות שונים. יש אנשים שעולמם הרגשי מוגבל ממסיבות אחרות. יש מי שנעשו קהים אחרי שנים של לחץ, הזנחה או אלימות. יש מי שגדלו בלי שראו את עולמם הפנימי ולכן גם הם מתקשים לראות את עולמם של אחרים. הפרעת אישיות נרקיסיסטית היא אחת האפשרויות, לא התשובה היחידה.
הזהירות הזאת חשובה לא רק מסיבות מקצועיות אלא גם מסיבות אנושיות. ברגע שכל תכונה קשה זוכה מיד לתווית פסיכיאטרית, משהו בחשיבה מתרדד. במקום לנסות להבין, מתחילים להדביק שמות. דווקא בתחום רגיש כל כך, עדיף דיוק על פני דרמה.
אחרי שמבינים איך המבנה הזה פועל, עולה השאלה המתבקשת: האם אפשר באמת לשנות אותו.
הפרעת אישיות נרקיסיסטית נחשבת לאחת ההפרעות המורכבות יותר לטיפול, אבל מורכבות אינה חוסר תקווה. שינוי אפשרי, אך בדרך כלל הוא איטי, עדין, ונוגע בדיוק באותם מקומות שהאדם מתקשה ביותר לפגוש. טיפול במבנה נרקיסיסטי אינו יכול להתבסס רק על עצות להתנהגות טובה יותר. הוא נוגע בשאלה איך נבנתה תחושת הערך, למה ביקורת נחווית כאיום עמוק, מדוע האחר כל כך קשה להחזקה כאדם נפרד, ואיך בושה הופכת לעיתים לעליונות, לדרישה או למתקפה.
אחד האתגרים הגדולים בטיפול הוא שהקושי עצמו נכנס לחדר. האדם עשוי להגיע לטיפול אחרי משבר זוגי, קריסה תעסוקתית, תחושת ריקנות, חרדה, דיכאון, או פגיעה קשה בדימוי העצמי. אבל לא תמיד הוא מגיע מתוך תחושה שיש לו חלק בדפוס. לפעמים העולם הוא הבעיה. לפעמים כולם קנאים, טיפשים, לא ראויים או בוגדניים. לפעמים הטיפול עצמו אמור רק לאשר את גודל הפגיעה בו, ולא לעזור לו להתבונן פנימה. במצבים כאלה, הברית הטיפולית נעשית עדינה מאוד.
טיפול מיטיב אינו אמור לבזות את האדם או לנפץ אותו. אדם כזה חי לעיתים בתחושת יציבות שברירית הרבה יותר מכפי שנדמה כלפי חוץ. המטרה היא לעזור לו לבנות תחושת ערך יציבה יותר, כזו שאינה תלויה כל כך בהתפעלות, בניצחון, בשליטה או בהשוואה. לעזור לו לשאת תסכול בלי להתפרק, לראות את האחר בלי להשתמש בו, ולהכיר בכך שפגיעות אינה השפלה.
בתוך תהליך כזה אפשר לעבוד על אמפתיה, על גבולות, על קנאה, על בושה, על התפרצויות, ועל היכולת להישאר בקשר גם כשהדימוי העצמי נסדק. יש דרכים טיפוליות שונות שיכולות לסייע, בהן טיפולים דינמיים, סכמה תרפיה, ולעיתים גישות נוספות לפי מצבו של האדם והיכולת שלו לשאת עבודה רגשית. אין כאן פתרון מהיר. גם לא כל אדם עם מבנה נרקיסיסטי יישאר בטיפול לאורך זמן. חלקם יעזבו ברגע שירגישו שלא מתפעלים מהם מספיק, שלא מבינים אותם, או כשנוגעים במקום מכאיב מדי. אבל כאשר נבנית מסגרת יציבה ויש יכולת מסוימת לשאת תסכול, שינוי אמיתי בהחלט אפשרי.
מה באמת חשוב לזכור בסוף כל זה. שהפרעת אישיות נרקיסיסטית אינה רק שם אחר לאדם קשה. היא אינה מילה נוחה לכל מי שפגע בנו. היא גם אינה רק יהירות, רק אנוכיות, או רק אהבת תשומת לב. מדובר בדפוס אישיותי מורכב שבו תחושת הערך אינה נשענת היטב מבפנים, ולכן האדם נאלץ להחזיק את עצמו דרך עליונות, השתקפות, הערצה, זכאות ושליטה. המחיר משולם גם על ידי הסביבה וגם על ידי האדם עצמו.
מי שמבקש להבין את ההפרעה הזאת באמת צריך להחזיק שני דברים בעת ובעונה אחת. לראות בבהירות את הפגיעה שהיא עלולה לייצר באחרים, אבל גם להבין שלא פעם היא נבנית סביב בושה עמוקה, פגיעות גדולה ותלות חזקה מאוד במבט מבחוץ. רק החזקה כפולה כזאת מאפשרת לחשוב באופן רציני, לא שטחי ולא פופוליסטי. ודווקא בעולם שבו המילה נרקיסיסט נאמרת בקלות כזו, הדיוק הזה חשוב יותר מאי פעם.
