ניכור הורי: כשהילד הופך לכלי נשק
09/07/2025 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 02/02/2026 08:47תאוריית ההיקשרות אשר פותחה במקור על ידי ג'ון בולבי ומרי איינסוורת אינה רק מודל להבנת התפתחות הילד אלא מהווה מסגרת קלינית עשירה להבנת הדינמיקה ההורית והמשפחתית כולה. בבסיס הגישה עומדת ההנחה כי הדחף האנושי הראשוני והבסיסי ביותר הוא החיפוש אחר קרבה פיזית ורגשית לדמות מטפלת משמעותית בעתות מצוקה. עבור אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש העוסקים בהדרכת הורים ההבנה כי התנהגותו של הילד אינה התנהגות מניפולטיבית אלא ביטוי לצורך הישרדותי בקשר היא נקודת המוצא הקריטית ביותר. מודל העבודה הפנימי הוא מושג מפתח אשר מתאר את הציפיות המוכללות שיש לילד מעצמו ומאחרים. ילד אשר חווה את הוריו כזמינים ורגישים יפתח מודל עבודה פנימי של עצמו כראוי לאהבה ושל העולם כמקום בטוח. לעומת זאת ילד אשר חווה דחייה או חוסר עקביות יפתח מודל הכולל חרדה וחוסר אמון.
חשוב לקלינאים, ובעיקר לאלו בתחילת דרכם, להבחין בין השימוש בתיאוריה כמודל הסברי לבין השימוש בה כבסיס להתערבות. הסכנה היא להישאר ברמת הפרשנות האינטלקטואלית ולהסביר להורים את עברם במקום לייצר עבודה חווייתית בחדר. מטרת ההתערבות אינה רק תובנה קוגניטיבית אלא יצירת התנסות רגשית חדשה בזמן אמת המערערת את הציפיות האוטומטיות של ההורה. בהדרכת הורים בגישה זו אנו מבקשים לחשוף את מודלי העבודה הפנימיים של ההורים עצמם ולזהות כיצד הם משחזרים באופן לא מודע דפוסים מהעבר. הורה נמנע עלול לפרש את בכיו של התינוק כדרישה מוגזמת בעוד שהורה חרד יפרש זאת כנטישה. העבודה הקלינית מתמקדת בשינוי הפרשנות הזו ובבניית נרטיב חדש המאפשר להורה לראות את הילד כפי שהוא באמת. המטרה הסופית היא יצירת "בסיס בטוח" עבור הילד מקום ממנו הוא יכול לצאת לחקור את העולם ואליו הוא יכול לשוב בעת סכנה לצורך "תדלוק רגשי" ורגיעה.
תהליך ההערכה בהדרכת הורים היקשרותית שונה במהותו מאבחון פסיכיאטרי קלאסי המתמקד בסימפטומים של היחיד. כאן המוקד הוא המרחב שבין ההורה לילד או מה שמכונה האיכות הדיאדית של הקשר. במקרים רבים, טיפול דיאדי המשלב את ההורה והילד יחד בחדר הטיפולים, מאפשר למטפל להתבונן בזמן אמת לא רק על מה שההורה אומר אלא על האופן שבו הוא אומר זאת ועל הלימה בין התוכן לבין הרגש המלווה אותו. כלי מרכזי בהערכה הוא התבוננות ברגישות האימהית או ההורית שהיא היכולת לקלוט את האיתותים של הילד לפרש אותם נכונה ולהגיב אליהם בזמן סביר ובאופן מותאם. אנו בודקים האם ההורה מסוגל לראות את הדברים מנקודת מבטו של הילד או שמא הוא משליך עליו את תחושותיו שלו.
עם זאת האבחון הדיאדי אינו מתקיים בחלל ריק ויש למקם אותו תמיד בתוך ההקשר המערכתי הרחב יותר. דינמיקות של גירושין קונפליקטואליים משולשי נאמנות או קואליציות בין דוריות משפיעות ישירות על המרחב הדיאדי ומעצבות אותו. התעלמות מההקשר המשפחתי הרחב עלולה להוביל להבנה חלקית בלבד של הקושי. מחקרים מראים כי היכולת של הורה לספר את סיפור ילדותו באופן קוהרנטי ורציף גם אם הילדות הייתה קשה וטראומטית היא המנבא החזק ביותר להיקשרות בטוחה אצל ילדו. במהלך שלב ההערכה המטפל ינסה לזהות את סגנון ההיקשרות הדומיננטי של ההורה: בטוח נמנע חרד או לא מאורגן. זיהוי זה הוא קריטי לבניית תוכנית ההתערבות שכן הורה נמנע יזדקק לעזרה בהתקרבות רגשית בעוד שהורה חרד יזדקק לעזרה בעידוד האוטונומיה. קלינאים רבים נעזרים בכלים ושאלוני הערכה המפורסמים בספרות המקצועית ולעיתים ניתן להיעזר באנשי מקצוע נוספים לצורך התייעצות או קבלת חוות דעת נוספת במקרים מורכבים של אבחון דיאדי ומערכתי.
אחד העקרונות המרתקים והחשובים ביותר בגישה ההיקשרותית הוא עקרון התהליך המקביל. עיקרון זה גורס כי מערכת היחסים הנרקמת בין המטפל להורה משמשת כמודל וכמעבדה חיה למערכת היחסים הרצויה בין ההורה לילד. במסגרת הדרכת הורים המטפל למעשה נדרש לשמש כבסיס בטוח עבור ההורה בדיוק כפי שההורה נדרש לשמש כבסיס בטוח עבור ילדו. הורים המגיעים להדרכה חווים לעיתים קרובות תחושות של חוסר אונים אשמה בושה וחרדה. אם המטפל ינקוט בעמדה שיפוטית מבקרת או מרוחקת הוא ישחזר את החוויות השליליות של ההורה ויחזק את חוסר הביטחון שלו. לעומת זאת כאשר המטפל מציע קבלה אמפתיה והכלה הוא מאפשר להורה לחוות חוויה רגשית מתקנת.
לצד החשיבות של אמפתיה והכלה יש להיזהר בחדר הטיפולים ממלכודת של הזדהות יתר עם מצוקת ההורה עד כדי יצירת "ברית טיפולית" המדירה את הילד או מבטלת את צרכיו. בסיס בטוח למבוגר כמו לילד כולל בתוכו גם גבולות ברורים ושמירה על המרחב הנפרד ולא רק מיזוג רגשי. המטפל צריך להיות קשוב מאוד לתגובות ההעברה וההעברה הנגדית בחדר הטיפולים. הורים בעלי דפוסים לא בטוחים עשויים לנסות לאתגר את המטפל לדחות את עזרתו או לפתח תלות מוגזמת בו. היכולת של המטפל לשרוד את המתקפות הללו ולהישאר נוכח ומיטיב תוך שמירה על העמדה המקצועית היא קריטית להצלחת הטיפול. חשוב שהמטפל ישקף להורה את כוחותיו ואת מאמציו שכן חיזוק תחושת המסוגלות ההורית הוא מנוע לשינוי. המטרה היא להפוך את המטפל לדמות היקשרות זמנית המאפשרת להורה לצמוח ולפתח את היכולות הדרושות לו כדי להפוך לדמות ההיקשרות המרכזית והבטוחה בחיי ילדו שלו.
מושג המנטליזציה או תפקוד רפלקטיבי הוא אבן יסוד בהתערבויות טיפוליות בגישה ההיקשרותית. מנטליזציה מוגדרת כיכולת להבין התנהגות אנושית במונחים של מצבים מנטליים כמו רגשות מחשבות כוונות ואמונות. בהקשר ההורי, גישות כמו הורות בעיניים טובות מדגישות את היכולת של ההורה להחזיק בראשו את הילד כסובייקט בעל עולם פנימי נפרד ועשיר שאינו זהה בהכרח לזה של ההורה. הורים בעלי יכולת מנטליזציה גבוהה מסוגלים להבין שכשילד משתטח על הרצפה בסופרמרקט הוא אינו עושה זאת כדי להרגיז אותם אלא משום שהוא מוצף רגשית עייף או מתוסכל ואינו מסוגל לווסת את עצמו.
חשוב להדגיש בפני ההורים כי קריסת היכולת למנטליזציה אינה מעידה בהכרח על חוסר רצון או כשל מוסרי אלא היא תוצאה פיזיולוגית ורגשית של מצבי דחק גבוהים עייפות כרונית או דיכאון. דווקא ברגעים הקריטיים ביותר כאשר רמת העוררות עולה היכולת הרפלקטיבית נוטה להיעלם ואנו עוברים לפעול על "טייס אוטומטי". בחדר הטיפולים המטפל עובד באופן אקטיבי על שיקום יכולת זו. טכניקה מרכזית היא הדיבור בשם הילד. המטפל עשוי לומר משפטים כמו אני תוהה אם הילד הרגיש באותו רגע שהוא לבד ושאף אחד לא מבין אותו. המטרה היא להאט את האינטראקציה ולעזור להורה להתבונן אל מתחת לפני השטח של ההתנהגות הגלויה. עבודה על מנטליזציה מסייעת גם במצבים של שבר ביחסים ומאפשרת תהליכי תיקון המהווים בסיס לחוסן הנפשי של הילד.
אחת התופעות המורכבות ביותר בטיפול בהורות היא העברה בין דורית של טראומה ודפוסי היקשרות לא בטוחים. המונח הקלאסי רוחות רפאים בחדר הילדים שטבעה סלמה פרייברג מתאר מצב שבו דמויות מעברו של ההורה וחוויות ילדות מודחקות פורצות אל תוך ההווה ומשבשות את הקשר עם התינוק או הילד. הורים שחוו התעללות הזנחה או אובדן שלא עובד עלולים למצוא את עצמם קופאים או מגיבים בתוקפנות מול מצוקת ילדם שכן היא מעוררת בהם באופן לא מודע את הזיכרון הטראומטי שלהם. במצבים של היקשרות לא מאורגנת ההורה הופך להיות מקור לפחד עבור הילד במקום מקור להרגעה מצב שיוצר פרדוקס ביולוגי ופסיכולוגי בלתי אפשרי עבור הילד.
העבודה הטיפולית במקרים אלו דורשת עדינות רבה ואומץ אך גם אחריות אתית כבדת משקל. פסיכולוג מסייע להורה לגרש את רוחות הרפאים על ידי העלאת הזיכרונות המודחקים למודעות עיבוד הכאב הכרוך בהם והפרדה ברורה בין העבר להווה. עם זאת יש להפעיל שיקול דעת קליני מתי נכון לפתוח טראומה הורית במסגרת הדרכת הורים ומתי הדבר עלול להציף את ההורה ולפגוע בתפקודו עד כדי צורך בהפניה לטיפול פרטני נפרד. פעמים רבות ביטויי חרדה קיצוניים אצל ההורה מול התנהגות רגילה של הילד הם הסימן הראשון לקיומן של רוחות רפאים אלו. כאשר ההורה מצליח לעבד את הטראומה שלו בסביבה מוגנת הוא מפנה מקום רגשי לראות את הילד ולבנות עמו קשר המבוסס על ביטחון וקרבה אמיתית תוך שבירת שרשרת ההעברה הבין דורית.
למרות הנטייה לקשר את תאוריית ההיקשרות בעיקר לשנות הינקות הצורך בבסיס בטוח נותר חיוני לאורך כל מעגל החיים ובייחוד בגיל ההתבגרות. גיל זה המכונה לעיתים תהליך ההיפרדות והאינדיבידואציה השני מאופיין בשינויים דרמטיים במערכת היחסים בין ההורים לילד. הצורך לקיים דיאלוג עם הילד המתבגר הופך למאתגר במיוחד כאשר המתבגר נע בין הצורך העז באוטונומיה ועצמאות לבין הצורך הנסתר אך הקיים בתמיכה ובהכוונה הורית. האתגר הטיפולי בהדרכת הורים למתבגרים הוא לסייע להורים לעבור מעמדה של מנהלים או מטפלים צמודים לעמדה של יועצים ומלווים מרחוק המהווים רשת ביטחון.
לדוגמה כאשר מתבגר מסתגר בחדרו בשתיקה רועמת או מטיח עלבונות בעת עימות על שעות חזרה הביתה האתגר הוא לראות מעבר להתנהגות המרחיקה והדוקרנית את קריאת המצוקה לקשר ואת החרדה המוסווית. הורים רבים חווים התנהגויות אלו כדחייה אישית מה שעלול לעורר חרדות נטישה אצל ההורה ולהוביל לתגובות של שליטת יתר או לחילופין לניתוק הקשר. מטרת ההדרכה היא לעזור להורים להבין שהתרחקות זו היא התפתחותית ובריאה כל עוד היא נעשית מתוך ידיעה שההורה נשאר זמין בעת הצורך. המושג עוגן בטוח מתאר היטב את הפונקציה ההורית בשלב זה המתבגר מפליג למרחקים אך צריך לדעת שהעוגן קיים ויציב במידה והים יהפוך לסוער. בטיפול אנו עובדים על יכולת ההורה להכיל את מצבי הרוח המשתנים של המתבגר מבלי להגיב באימפולסיביות ועל שמירת ערוצי תקשורת פתוחים גם בעיתות משבר. ההצלחה בשלב זה נמדדת ביכולת לשחרר את החבל מבלי לנתק את הקשר.
Bowlby, J. (1969). Attachment and loss: Vol. 1. Attachment. Basic Books.
Bowlby, J. (1988). A secure base: Parent-child attachment and healthy human development. Basic Books.
Fonagy, P., Gergely, G., Jurist, E. L., & Target, M. (2002). Affect regulation, mentalization, and the development of the self. Other Press.
Fraiberg, S., Adelson, E., & Shapiro, V. (1975). Ghosts in the nursery: A psychoanalytic approach to the problems of impaired infant-mother relationships. Journal of the American Academy of Child Psychiatry, 14(3), 387-421.
Hesse, E. (2008). The Adult Attachment Interview: Protocol, method of analysis, and empirical studies. In J. Cassidy & P. R. Shaver (Eds.), Handbook of attachment: Theory, research, and clinical applications (2nd ed., pp. 552–598). Guilford Press.
Lieberman, A. F., & Van Horn, P. (2008). Psychotherapy with infants and young children: Repairing the effects of stress and trauma on early attachment. Guilford Press.
Main, M., & Solomon, J. (1990). Procedures for identifying infants as disorganized/disoriented during the Ainsworth Strange Situation. In M. T. Greenberg, D. Cicchetti, & E. M. Cummings (Eds.), Attachment in the preschool years: Theory, research, and intervention (pp. 121–160). University of Chicago Press.
Powell, B., Cooper, G., Hoffman, K., & Marvin, B. (2013). The Circle of Security intervention: Enhancing attachment in early parent-child relationships. Guilford Press.
Siegel, D. J., & Hartzell, M. (2003). Parenting from the inside out: How a deeper self-understanding can help you raise children who thrive. Tarcher/Putnam.
Slade, A. (2005). Parental reflective functioning: An introduction. Attachment & Human Development, 7(3), 269–281.
Wallin, D. J. (2007). Attachment in psychotherapy. Guilford Press.
