תסביך אדיפוס כמבוך נפשי תרבותי
18/06/2025 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 05/12/2025 17:09חלומות תופסים מקום מרכזי במסורת הפסיכואנליטית מאז ראשיתה, אך הבנת תפקידם ותפיסת אופן העבודה עמם השתנו באופן ניכר לאורך המאה העשרים והמאה העשרים ואחת. במאמר זה מוצגת קריאה אינטגרטיבית בחלום דרך שלוש מסורות מרכזיות בפסיכותרפיה פסיכואנליטית: הגישה הפרוידיאנית הקלאסית, הגישה הפוסט קלייניאנית והגישה הפוסט ביוניאנית, תוך שילוב תרומתו הייחודית של דונלד ויניקוט.
המאמר עוסק בתהליך ההסמלה ובהבחנה בין משוואה סימבולית לבין עיצוב סמל, בקשר בין חלימה לבין טראומה ובכשלי חלימה, וכן בתפיסה של הפגישה הטיפולית כמרחב חלומי משותף שבו חלימה בהקיץ קלינית (Reverie) וחלומות המטפל מהווים חלק מן החומר הקליני. מוצגת וינייטה אינטגרטיבית אחת, שנותחת חלום יחיד בשלוש עדשות תאורטיות, במטרה להמחיש את ההבדלים והחפיפות בין הגישות.
ההצעה המרכזית היא לעבור מן השאלה מה החלום אומר אל השאלה מה החלום עושה: כיצד החלום מעבד חוויה, מווסת חרדה, משחזר טראומה או מאפשר תנועה נפשית חדשה במרחב הבין סובייקטיבי. ברמה הטכנית, מודגשת ההבחנה בין פירוש חלומות לבין שימוש בחלומות, וכן נידונים גבולות העבודה עם חלומות במצבי טראומה ובמצבים ראשוניים. המאמר מיועד למטפלות ומטפלים בפסיכותרפיה פסיכואנליטית המבקשים להעמיק את עבודתם עם חלומות בטיפול פרטני.
במסורות אנושיות קדומות נתפס החלום כמרחב טעון משמעות וכמסר המגיע מן הלא נראה, מקום שבו נפגשים גוף, נפש וזמן באופן שאינו כפוף לחוקי הלוגיקה של הערות. התלמוד הבבלי קובע כי חלום שלא נפתר הוא כאיגרת שלא נקראה, ביטוי עתיק המקדים במאות שנים את תפיסת החלום כטקסט נפשי המבקש פשר. הפסיכואנליזה מראשיתה בסוף המאה התשע עשרה הפכה אינטואיציה זו למסגרת תיאורטית וקלינית סדורה, והעמידה את החלום בלב המאמץ להבין את המנגנונים העמוקים של הנפש: כיצד היא חושבת, כיצד היא מסמלת, כיצד היא מגיבה לטראומה וכיצד היא מתארגנת סביב יחסים מופנמים. החלום הפך מאירוע מיסטי לאירוע פסיכולוגי המהווה חלון לפעילות הלא מודעת.
מאז פרסום ספרו של פרויד על פשר החלום ועד כתיבתם של ביון ואוגדן במאה העשרים ואחת עבר מושג החלום טרנספורמציה עמוקה. החלום חדל להיות חידה אינטלקטואלית בלבד והובן כפעולה נפשית אקטיבית, כתהליך של עיבוד רגשי וכעדות לכשלי עיבוד. במאמר זה מוצעת קריאה אינטגרטיבית בחלום דרך הגישה הפרוידיאנית הקלאסית, הגישה הפוסט קלייניאנית והגישה הפוסט ביוניאנית, תוך הדגשת תרומתו של ויניקוט כגשר מן חשיבה על אובייקטים לחשיבה על מרחב ומשחק.
המאמר מתמקד פחות בשאלה מה החלום אומר ויותר בשאלה מה החלום עושה. הדיון עוסק באופנים שבהם חלום הופך גירוי גולמי לסמל, מייצר נרטיב מתוך כאוס, נכשל ביצירת סמל והופך לסיוט, ומשקף את מצבו של המרחב הבין סובייקטיבי בטיפול. תשומת לב ניתנת להבחנה בין משוואה סימבולית לבין עיצוב סמל, ליכולת המשחקית עם דימויי החלום, וליחסי הגומלין בין חלום המטופל לבין עולמו הפנימי של המטפל. מטרת המאמר אינה לספק סקירה היסטורית בלבד, אלא להציע למטפלות ומטפלים כלים לחשיבה ולעבודה קלינית עם חלומות בפגישה הטיפולית.
מבחינה קלינית, המבוא מבקש למסגר את החלום לא כנספח אקזוטי לטיפול אלא כלב ליבה של העבודה הפסיכותרפואיטית כאשר היא נשענת על חשיבה פסיכואנליטית.
הגישה הפרוידיאנית מציבה את החלום כדרך המלך אל הלא מודע. לפי פרויד החלום הוא מימוש מוסווה של משאלת לב לא מודעת, לרוב בעלת מקור בילדות. משאלות אלו, לו הופיעו בצורתן הגולמית, היו מעוררות חרדה ומפריעות לשינה. לפיכך מופעלת עבודת החלום, ובה מנגנונים כגון עיבוי והעתקה מעוותים את התוכן ומסווים את המשאלה. התוכן הגלוי של החלום הוא תוצר פשרה בין דרישות הדחף לבין כוחות הצנזורה וההגנה, בעוד התוכן הסמוי נותר חבוי ונגיש באמצעות אסוציאציות חופשיות ועבודת פירוש.
במסגרת זו קשור החלום לדחפים מיניים ותוקפניים, ליחסי סופר אגו ואשמה ולדפוסי יחסים מוקדמים שהודחקו אך ממשיכים לפעול. החלום אינו רק תיעוד של העבר אלא ביטוי חי לאופן שבו קונפליקטים מוקדמים ממשיכים להכתיב את ההווה, ובמיוחד את יחסי ההעברה בטיפול. חלומות על דמויות סמכות, מצבי חשיפה, כישלון או ענישה משקפים את היחסים בין האני לבין סמכויות פנימיות מופנמות ומציעים צוהר לאופן שבו המטופל חווה את המטפל.
תרומה עכשווית חשובה לתפיסה זו מגיעה מן הנוירו פסיכואנליזה ומעבודתו של מארק סולמס, שהראה כי החלום אינו תלוי אך ורק בשנת רם וכי הוא מונע בעיקר על ידי מערכת החיפוש הדופמינרגית במוח. מערכת זו קשורה למוטיבציה, חיפוש משמעות וסיפוק תשוקות, ומקבילה באופן משמעותי למושג המשאלה הליבידינלית. ממצא זה מעניק תיקוף ביולוגי להנחת היסוד של פרויד כי חלום מונע ממשאלה, וממקם את החלום לא כשריד תיאורטי אלא כביטוי חי לפעילות של מערכת מוחית בסיסית.
מבחינה קלינית, הגישה הפרוידיאנית מעודדת את הפסיכולוג לשים לב במיוחד למקומות שבהם סיפור חלום מעורר בושה או אשמה עזה. רגשות אלו משמשים סימן לקונפליקט בין דחף לבין דרישות סופר אגו. פירוש החלום מתרכז ביחסי ההעברה כפי שהם משתקפים בזירת החלום, ובהבנת האופן שבו המטופל חווה את המטפל כדמות מענישה או מבקרת.
הגישה הפוסט קלייניאנית העבירה את המוקד מן הדחף אל עולם יחסי האובייקט הפנימיים. החלום נתפס כתיאטרון שבו מופיעות דמויות פנימיות חלקיות ושלמות, טובות ורעות, רודפניות ומיטיבות, ומתנהלים יחסים של התקפה ותיקון. חנה סגל הציעה הבחנה מרכזית בין משוואה סימבולית לבין עיצוב סמל. במשוואה סימבולית, האופיינית למצבים סכיזו פרנואידיים, אין מרחק בין הסמל לבין הדבר שהוא מייצג. הדימוי נחווה כמציאות, והחוויה קונקרטית ורודפנית. בעיצוב סמל, האופייני לפוזיציה דפרסיבית, נוצרת הבחנה בין הייצוג לבין האובייקט, ומתאפשר מרחב לחשיבה ולאבל.
ויניקוט העמיק נקודה זו באמצעות מושג המרחב הפוטנציאלי, מרחב ביניים שאינו מציאות פנימית בלבד ולא מציאות חיצונית בלבד, אלא מקום של משחק, יצירתיות וחוויה תרבותית. החלום נתפס כמופע פרטי של מרחב זה. היכולת לחלום חלום ולהתייחס אליו כאל משהו שניתן לשחק בו היא ביטוי ליכולת לשהות במרחב ביניים. במצב של משוואה סימבולית קורס מרחב זה, והכול נחווה כקונקרטי ומאיים.
ברמה הקלינית מודגשת חשיבות יצירת מרחב משחקי ביחס לחומר החלום. המטפל אינו ממהר לפרש את הסמל כמשהו אחד קבוע, אלא שוהה עם הדימוי, שואל שאלות פתוחות, מעודד הרחבה אסוציאטיבית ומאפשר הופעת רגשות סותרים. באופן זה יכול החלום לנוע ממעמד של מקור אימה למקור של חקירה יצירתית.
מבחינה קלינית, הגישה הפוסט קלייניאנית וויניקוטיאנית מלמדת את המטפלת להתבונן לא רק בתוכן החלום אלא באופן שבו המטופל מדבר עליו. כאשר החלום מוצג כאירוע מציף ומוחלט, ללא יכולת להשתמש בשפה של כאילו, הדבר מעיד על רמת הסמלה נמוכה ועל שליטת משוואות סימבוליות. כאשר המטופל מסוגל להתייחס אל החלום כאל סיפור שניתן להתבונן בו ולשחק בו, הדבר משקף עלייה בגמישות הנפשית.
אחת ההבחנות החשובות בעבודה עם חלומות נוגעת להבדל בין חלום המעיד על עבודת נפש לבין סיוט פוסט טראומטי. בחלום רגיל, גם אם הוא מטריד, מתקיים ניסיון ליצירת משמעות ולארגון מחדש של החוויה. בסיוט טראומטי, לעומת זאת, מנגנוני ההסמלה קורסים והחוויה הטראומטית חוזרת כפליטה בלתי מעובדת.
ביון תיאר מצבים אלו ככשל בפונקציית אלפא. במקום שאלמנטים גולמיים של תחושה ורגש יעברו טרנספורמציה לדימויים ולמחשבות חלום, הם נותרים כאלמנטים בטא שאינם ניתנים לחשיבה. הסיוט הפוסט טראומטי איננו חלום במובן הפסיכולוגי המלא, אלא שחזור הלוצינטורי שבו החוויה נחווית בכל פעם מחדש כאילו מתרחשת בהווה.
בקליניקה הדבר בא לידי ביטוי בסיוטים רפטיטיביים, ללא שינוי בעלילה וללא התפתחות, המלווים בהתעוררות עם הצפה פיזיולוגית חריפה. במצבים אלו ניסיון להבין את הסיוט דרך משאלה מודחקת עלול להיות חודרני ומחמיר.
מבחינה קלינית, דגש העבודה במצבי טראומה אינו על פירוש אלא על יצירת תנאים לשיקום היכולת לחלום. דרך נוכחות מווסתת, החזקה ושחזור מתון, נבנית בהדרגה האפשרות שהסיוט יעבור שינוי, תתווסף דמות, תופיע תגובה חדשה או יתרחש שינוי במהלך העלילה. שינויים אלו מהווים סימן לחזרה של פונקציית החלימה ולמעבר מן הפליטה אל ההסמלה.
החשיבה הבין סובייקטיבית והביוניאנית פותחת אפשרות לראות בכל פגישה טיפולית חלום בהקיץ. הפגישה מכילה תוכן גלוי, בדמות הסיפורים והאירועים שהמטופל מביא, ותוכן סמוי, בדמות פנטזיות לא מודעות, יחסי העברה והעברה נגדית ודרכי ארגון ראשוניות של החוויה. החדר הטיפולי משמש זירה שבה תיאטרון של דמויות פנימיות עולה על הבמה באמצעות מילים, שתיקות ומחוות.
במסגרת זו מודגשת חשיבותן של אסוציאציות המטפל ושל תחושות הגוף והרגש שלו. החוויה של המטפל אינה רק מדד אישי, אלא חלק מן החומר הקליני. תחושות כמו שעמום, כעס או רעב עשויות לשקף מצבים פנימיים שהמטופל אינו מסוגל עדיין להרגיש באופן ישיר. הפגישה כולה הופכת למעין טקסט חלומי משותף, הממתין לעיבוד עדין.
מבחינה קלינית, תפיסה זו מזמינה את המטפלת להקשיב לא רק למה שנאמר אלא גם לדרך שבה הוא נאמר, לגלים של אנרגיה בחדר, לשתיקות ולקפיצות נושא. כל אלו נתפסים כמרכיבים של חלום משותף, ולא כסטייה מן העבודה.
ביון הדגיש את פונקציית החלימה כפעילות מתמשכת של הנפש, הפועלת גם בערות. אוגדן הרחיב זאת וטען כי במצבים מסוימים המטופל אינו מסוגל לחלום את חוויותיו, והמטפל נדרש לחלום עבורו. חלימה בהקיץ קלינית מתארת את מצב התודעה של המטפל כאשר הוא פתוח לקליטת חומרים מושלכים. תחושות, דימויים או זיכרונות הנראים בתחילה אקראיים נחשבים לחלק מן התקשורת הלא מודעת.
חלומות של מטפל על מטופל נתפסים כהמשך של חלימה בהקיץ קלינית. חלומות אלו משקפים במקרים רבים היבטים לא מעובדים של הקשר הטיפולי ושל עולמו הפנימי של המטופל, המתעבדים באמצעות נפשו של המטפל. חלומות אלו אינם נועדו לציטוט ישיר בפני המטופל, אלא לשמש כלי לעיבוד עצמי ולכיוונון עדין של הקשב וההתערבות.
מבחינה קלינית, הגישה הפוסט ביוניאנית מעודדת את המטפלת להתייחס לחלימה בהקיץ קלינית ולחלומותיה על מטופלים כסוג של הדרכה פנימית. במקום למהר לפירוש קוגניטיבי, המטפלת שוהה בחומר החלומי, מאפשרת לו להשפיע על אופן ההקשבה שלה, ומבקשת לזהות כיצד ניתן לסייע למטופל להגדיל את יכולתו לחלום.
לצורך המחשה תוצג וינייטה אחת, הנבחנת בשלוש עדשות תאורטיות.
מטופלת חולמת כי היא מאחרת לטיסה חשובה, מגיעה לשדה התעופה ללא דרכון ורואה את המטפל שלה יושב במחלקה ראשונה, נהנה ממשקה ומתעלם ממנה. היא מתעוררת בחרדה ובכעס.
בקריאה פרוידיאנית החלום נתפס כמימוש מוסווה של משאלת עצמאות וכקונפליקט בין דחף לאוטונומיה לבין חרדת ענישה. הטיסה מסמלת יציאה וצמיחה, הדרכון החסר מסמן אשמה או חרדת סירוס, והמטפל במחלקה ראשונה מדגים אובייקט אידיאליזי המעניק לעצמו ואינו זמין. פירוש החלום יתמקד ביחסי ההעברה ובכעס כלפי דמות המטפל כאב מעניש או אם מרוחקת.
בקריאה פוסט קלייניאנית וויניקוטיאנית הדגש עובר לעולם האובייקטים הפנימיים ולרמת ההסמלה. המטפל המתעלם מייצג אובייקט פנימי טוב שהפך רע, וההיעדר של דרכון מעיד על משוואה סימבולית שבה תחושת חוסר ערך נחווית כעובדה קונקרטית. המרחב הפוטנציאלי קורס, ואין אפשרות לשחק עם הקנאה והכמיהה. העבודה תכוון להרחבת היכולת לשאת קנאה וכאב מבלי לקרוס, למשל באמצעות התעניינות בדימויים נוספים של נסיעה ואיחור.
בקריאה פוסט ביוניאנית מוקד החשיבה הוא במה שהחלום עושה למרחב הבין סובייקטיבי. החלום מוצג כמקום שבו מטופלת משליכה חוויה של היעדר מקום והדרה. תחושות המטפל בזמן סיפור החלום, כגון אשמה או אדישות, נחשבות כמרכיב מן החומר. העבודה תתמקד בכך שהמטופלת תוכל להביא את כעסה על כך שהיא חווה את המטפל כמי שיושב במחלקה ראשונה ומתעלם ממנה, ולחלום זאת בתוך הקשר במקום מחוץ לו.
שלוש הקריאות מציעות נקודות מראה שונות לאותו חומר. הקריאה הפרוידיאנית מדגישה משאלה וקונפליקט, הקריאה הפוסט קלייניאנית מדגישה יחסי אובייקט ורמות הסמלה, והקריאה הפוסט ביוניאנית מדגישה את מצב פונקציית החלימה והמרחב המשותף. יחד הן ממחישות כיצד ניתן להשתמש באותו חלום לצורך העמקה קלינית בכיוונים שונים.
המסע התיאורטי והקליני שנפרש במאמר זה מצביע על תנועה מן התפיסה של חלום כטקסט מוצפן המכיל אמת חבויה אל תפיסה של חלימה ככושר נפשי בסיסי. פרויד הדגיש את המשאלה ואת עבודת החלום, הגישה הפוסט קלייניאנית הביאה את עולם יחסי האובייקט ורמות ההסמלה, ויניקוט הוסיף את מרחב המשחק והביניים, וביון ואוגדן העבירו את המוקד לכושר החלימה עצמו ולמרחב הבין סובייקטיבי של הפגישה.
העבודה עם חלומות בטיפול הפסיכואנליטי העכשווי מתוארת כאן כפרקטיקה של התמרה. חלום שעובר שינוי במהלך טיפול משקף שינוי במבנה הנפשי. מעבר מסיוט קפוא לנרטיב גמיש, או ממשוואה סימבולית לסמל חי, מעיד על מעבר מהצפה ליכולת הכלה ומהתכנסות טראומטית לקשר.
עם זאת חשוב לציין גם את גבולות העבודה עם חלומות. ישנם מצבים שבהם עבודה אינטנסיבית מדי עם חומר חלומי עלולה להציף או לחזק נטיות מאניות. בטראומה חריפה פירוש מוקדם עלול להיות חודרני. במצבים פסיכוטיים השימוש בחלום מחייב זהירות מיוחדת בשל הנטייה לקריסת גבולות בין חלום למציאות. בחלק מן המקרים הבחירה המקצועית הנכונה היא לדחות את העיסוק בחלום ולהתמקד תחילה בביסוס תחושת ביטחון ובמיפוי המציאות החיצונית.
בסיכום ניתן לומר כי המעבר מפירוש חלום לשימוש בחלום הוא מעבר מתפיסה שבה המטפל מחפש אמת חבויה אל תפיסה שבה המטפל שואף ליצור מרחב שבו חלימה אפשרית. כאשר הנפש חוזרת לחלום, היא חוזרת ליצור את עצמה; וכאשר היא שבה ליצור, היא משתחררת במידת מה מכבלי חזרות טראומטיות ויכולה לנוע לכיוונים חדשים.
Bion, W. R. (1962). Learning from experience. London: Heinemann.
Freud, S. (1900). The interpretation of dreams. London: Hogarth Press.
Segal, H. (1957). Notes on symbol formation. International Journal of Psycho Analysis, 38, 391–397.
Solms, M. (2000). Dreaming and REM sleep are controlled by different brain mechanisms. Behavioral and Brain Sciences, 23, 843–850.
Winnicott, D. W. (1971). Playing and reality. London: Tavistock.
מעניין מאוד. חבל שאין התייחסות לתרומתו הרבה של קארל יונג.
המאמר כתוב מצויין והסקירה ברורה וממצה.
רק שאלה קטנה...
לאן נעלם יונג במאמר?
