תסביך אדיפוס כמבוך נפשי תרבותי

תסביך אדיפוס כתשתית למבנה הנפש בפסיכואנליזה הקלאסית

תסביך אדיפוס הוא מונח מכונן בתיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, אשר ממקם אותו בלב תהליך ההתפתחות הנפשית בילדות, ובמיוחד כצומת מכריע בהבניית הסופר אגו, גיבוש הזהות המינית והיכולת ליצירת יחסים בין־אישיים. עם זאת, בקרב פסיכולוגים קליניים ופסיכיאטרים המוכשרים בגישה פסיכואנליטית, ישנה הבנה מתפתחת לכך שתסביך אדיפוס אינו רק שלב במודל ההתפתחותי, אלא גם תשתית סמלית־תרבותית הממשיכה לפעול בצורות סמויות ומורכבות לאורך החיים.

פרויד תיאר את תסביך אדיפוס כשלב בו הילד מפתח אהבה מינית כלפי ההורה מהמין השני, לצד תחושות של יריבות ותוקפנות כלפי ההורה מאותו המין. לפי פרויד, פתרון מוצלח של הקונפליקט האדיפלי כרוך בוויתור על המשאלה האינססטואוזית והפנמה של ערכי ההורה המודר. תהליך זה, שמתרחש לפי המודל הקלאסי בגיל 3 עד 6, מניח את יסודות הסופר־אגו ומבנה האישיות הנורמטיבי.

אולם קלינאים המתמחים בפסיכואנליזה יודעים שהביטויים הקליניים של תסביך אדיפוס חורגים מן המסגרת ההתפתחותית, ולעיתים מופיעים בקליניקה באופנים רגרסיביים, סימבוליים, ואף טראומטיים. ישנם מטופלים אשר הפנמתם האדיפלית נותרה פתוחה, לא מעובדת או מדוכאת, דבר שעשוי להופיע בתכנים פנטזיוניים, בקונפליקטים זוגיים, או ביחסים טיפוליים המכוונים להורה האידיאלי או המאיים.

תסביך אדיפוס, במובנו הקלאסי, עובר כיום רה־קריאה בקרב ממשיכי פרויד ופרוידיאנים עכשוויים, תוך הכרה בכך שהמודל הדו־הורי ההטרונורמטיבי שעליו הושתת כבר אינו מובן מאליו. ועדיין, עבור המטפל בגישה הדינמית, המחשבה האדיפלית מספקת מסגרת פרשנית עשירה להבנת עמדות המטופל כלפי אהבה, שנאה, סמכות, וחוק.

ההעברה האדיפלית והזירה הטיפולית

בעבודה הקלינית, אחד האתגרים המורכבים ביותר עבור המטפל הפסיכואנליטי הוא זיהוי ועיבוד של תכנים אדיפליים המופיעים במסגרת ההעברה. תסביך אדיפוס, גם כאשר אינו מדובר באופן ישיר, עשוי להתגלם ביחסים הטיפוליים בדרכים עקיפות אך עוצמתיות, ולעיתים אף לא מודעות לשני הצדדים. ההבנה של הדינמיקה האדיפלית כהעברה סמלית של יחסי הילד עם הוריו אל המטפל או המטפלת, מהווה מרכיב מרכזי בפירוש, בהחזקה ובהכלה של תהליכים טיפוליים מעמיקים.

כאשר המטופל מביא אל הקליניקה רגשות אהבה אידיאלית, משאלה לקרבה מינית, או תוקפנות מוסווית כלפי הדמות המטפלת, לא פעם מדובר בהופעה מחודשת של תכנים אדיפליים בלתי מעובדים. ההזדהות עם האב או האם, הפנטזיות על הורה שנכנע או מעניש, התחושות של אשמה או בושה, כל אלו מקבלים לעיתים ביטוי חזותי, גופני או לשוני בתוך חדר הטיפולים. הפסיכואנליטיקאי צריך להיות ער לניואנסים אלו ולהבחין מתי מדובר בחזרת תסביך אדיפוס, ומתי אלו מופעים של יחסי אובייקט מוקדמים יותר.

לצד ההעברה, מופיעה לא אחת העברה נגדית בעלת תכנים אדיפליים. המטפל עשוי להרגיש משיכה, דחייה, הצפה או בלבול לנוכח עוצמות הרגש של המטופל, במיוחד כאשר אלו מעוררות תכנים בלתי פתורים בעצמו. הכשרה פסיכואנליטית איכותית מחייבת התבוננות עמוקה של המטפל בתכניו הפנימיים, ובפרט בשאלה עד כמה תסביך אדיפוס שלו פתור או פעיל. הסכנה אינה רק בפעולה שגויה של המטפל, אלא גם באי־פירוש של התכנים האדיפליים של המטופל – מה שעלול לעכב את התהליך כולו.

במקרים מסוימים, תסביך אדיפוס מופיע כעומס של משאלות עונג לצד חרדה קיומית מחורבן, במיוחד כאשר הפנטזיה האדיפלית מקבלת איכות טוטאלית. עבור מטופלים שחוו בגידולם גבולות לא עקביים, מיניות מבולבלת או אובדן דמות אב, ההעברה האדיפלית עלולה להיות הדרך היחידה "לאחוז" את הדמות הטיפולית. במקרים אלו, המטפל נדרש לשהות בתוך הפיתוי והכאב, מבלי לפעול או להימנע, אלא לפרש, לנסח ולסייע בהפנמה מחודשת של החוק האדיפלי.

וריאציות קליניות של תסביך אדיפוס: בין נוירוזה לטראומה

במסגרת הפסיכואנליזה הקלסית, תסביך אדיפוס נחשב לביטוי של קונפליקט אוניברסלי, אך ההתפתחות התיאורטית מאז פרויד הובילה להבנה כי קיים רצף רחב של מופעים קליניים, המשתנים בהתאם לאישיות, לארגון הנפשי ולנסיבות ההתפתחותיות. פסיכולוגים קליניים ופסיכיאטרים הלומדים פסיכותרפיה פסיכואנליטית נדרשים להכיר בכך שתסביך אדיפוס אינו מתבטא רק כנוירוזה קונפליקטואלית טיפוסית, אלא עשוי להופיע גם דרך מנגנונים פרוורטיים, דיסוציאטיביים או פסיכוטיים, כאשר הבשלות הנפשית אינה מאפשרת עיבוד סובלימטיבי של הקונפליקט.

בקרב מטופלים נוירוטיים, תסביך אדיפוס מופיע בדרך כלל במסגרת מודעת למחצה של רגשות אמביוולנטיים כלפי ההורים, כאשר הפנטזיה המינית האינפנטילית נתקלת באיסור החברתי־תרבותי ובדמות האב כסמל לחוק. במקרים אלו, הטיפול מתמקד בזיהוי מנגנוני ההגנה, פירוש התכנים הפנטזיוניים וסיוע בהפנמת גבולות סמליים מווסתים. לעומת זאת, אצל מטופלים מהאזור הגבולי או הפסיכוטי, עצם קיומו של חוק אדיפלי אינו מובן מאליו, ולעיתים התסביך מופיע כחוויה של פלישה, חורבן או התמזגות ללא הבחנה בין עצמי לאובייקט.

מטופלים שעברו טראומות מוקדמות, ובמיוחד טראומות הקשורות להורות מתעללת או מינית, נושאים לעיתים קרובות תסביך אדיפוס שהוקדם, קובע או נקטע בצורה לא מודעת. עבורם, המפגש עם התסביך אינו שלב התפתחותי, אלא שדה מוקש של פגיעות גופנית ונפשית, והפנטזיה האדיפלית מקבלת גוון ריאלי טראומטי במקום מימד סמלי. תהליך טיפולי נכון ידרוש בניית אמון מחודשת, עבודה עדינה עם חרדה ראשונית, ורק לאחר מכן עיסוק במשמעויות האדיפליות.

יש להבחין בין החזרה האדיפלית במבנה סימבולי לבין שיחזור טראומטי בלתי־מעובד. מטפל המזהה התנהגויות של קנאה, תחרות, או אידיאליזציה קיצונית – במיוחד כאשר הן מופנות לדמויות של סמכות – צריך לבחון האם מדובר בשיחזור של הקונפליקט האדיפלי או בניסיון לתקן חוויה ראשונית חסרה. האבחנה הזאת קריטית לדיוק ההתערבות ולשמירה על מרחב טיפולי בעל עומק אך גם גבול.

תסביך אדיפוס בהתפתחות זהות מגדרית ומינית

אחד התחומים שבהם תסביך אדיפוס ממשיך למלא תפקיד מרכזי, גם בקריאה עכשווית וביקורתית של התיאוריה הפסיכואנליטית, הוא בתחום התפתחות הזהות המינית והמגדרית. אף שהמודל הפרוידיאני המקורי נכתב מתוך פרדיגמה בינארית והטרוסקסואלית מובהקת, פרשנויות מאוחרות יותר – במיוחד בגישות לאקאניאניות, פמיניסטיות וקוויריות – הבהירו כי תסביך אדיפוס אינו רק תיאור של תהליך דחיית גילוי העריות, אלא סצנה סימבולית שבה נרקם היחס אל מגדר, תשוקה וחוק.

פרויד תיאר את פתרון תסביך אדיפוס כנפרד לגברים ונשים: אצל הבנים, באמצעות ויתור על האם כפנטזיה מינית והפנמה של האב כאובייקט מזוהה; ואצל הבנות, דרך תהליך מורכב יותר של "קנאת פין" והפניית המשאלה כלפי האב. גישה זו ספגה ביקורת רבה, במיוחד מהוגות פסיכואנליטיות כפולין שמל, ננסי צ'ודורו וג'וליה קריסטבה, שטענו כי הפרדיגמה הזו משמרת היררכיה מגדרית, ומחמיצה את הרב־ממדיות של זהות נשית.

מנקודת מבט קלינית, פסיכולוג או הפסיכיאטר אינו מחויב לפרשנות הדוגמטית של התסביך, אך כן עליו להחזיק בתודעה כי הסצנה האדיפלית מהווה עבור רבים את זירת הכניסה הראשונה אל יחסי מגדר, עונג, גבול וסדר חברתי. בחדר הטיפולים, מופיעים לא אחת רגשות עזים של בלבול, דחייה או הזדהות מגדרית לא מסורתית, אשר לעיתים מתווכים דרך הדינמיקה האדיפלית הלא פתורה. הפנטזיה הילדית על קשר מועדף עם ההורה מהמין השני, והצורך לוותר על מושא התשוקה לטובת קבלה לסדר החברתי, הופכים למוקד של קונפליקט מחודש אצל מתבגרים, מבוגרים צעירים ואף מטופלים באמצע החיים.

השלכות קליניות ניכרות גם במקרים של דיספוריה מגדרית, מיניות לא הטרונורמטיבית, או זהות מגדרית לא בינארית. אצל חלק מהמטופלים, הצורך לעבור דרך הסצנה האדיפלית באופן רטרוספקטיבי הוא תנאי לאינטגרציה מגדרית עמוקה. כלומר, דווקא על־ידי עבודה עם הדימוי הפנימי של האם והאב, פסיכותרפיסט עשוי לסייע למטופל לעגן את תחושת העצמי המגדרי בתוך נרטיב נפשי בעל משמעות.

גם כאשר המטפל עצמו מחזיק בתפיסה רחבה, סובלנית ומורכבת של מגדר, העבודה עם תסביך אדיפוס מחייבת זהירות. קל לפרש תכנים מגדריים כאקט של "פתרון אדיפלי לקוי", אך יש להבדיל בין התיאוריה לבין חוויית הסובייקט. במובנים אלו, הסצנה האדיפלית הופכת לא רק לתיאור של שלב התפתחותי, אלא למרחב פואטי, סמלי ורגשי שבו מתהווים זהות, אהבה, והחוק.

הפונקציה התרבותית והסמלית של תסביך אדיפוס

מעבר למשמעותו ההתפתחותית והקלינית, תסביך אדיפוס מגלם תשתית תרבותית עמוקה, המארגנת את היחסים בין יחיד לחברה, בין תשוקה לחוק, ובין דמיון למציאות. עבור פרויד, וכמוהו גם עבור ממשיכי דרכו, התסביך האדיפלי לא נועד רק להסביר את מבנה הנפש של הילד הפרטי, אלא גם לתאר את התהוותו של הסדר החברתי האנושי כולו. מה שהתחיל כקונפליקט תוך־נפשי התפתח לתיאוריה כוללנית על התפתחות מוסר, דת, משפט ותרבות.

בתוך פרדיגמה זו, הרצח המדומיין של האב על ידי הבן – כפי שפרויד תיאר במיתוס על "ההורגים את אב קדמון" ב"טוטם וטאבו" – איננו רק משל מיתולוגי, אלא הצעה להבנת שורש ההיווצרות של איסורים אוניברסליים כגון גילוי עריות או רצח. קבלת הסמכות האבהית והפנמת החוק כחלק מזהות מוסרית פנימית היא תוצאה של פתרון תסביך אדיפוס, ומהווה את מעברו של הילד ממצב של תשוקה פרטית פרועה למצב של השתייכות למבנה חברתי וסמלי.

גם הפסיכואנליזה הלאקאניאנית, שהרחיבה את מושג "החוק של האב" (le nom-du-père), התייחסה לתסביך אדיפוס כתווך בין הסדר הדמיוני לסדר הסימבולי. אצל לאקאן, האב אינו רק דמות היסטורית או ביולוגית, אלא מייצג את הכניסה לשפה, למשמעות, ולהבדלה בין עצמי לאחר. הפונקציה של האב כמנסח החוק היא זו שמאפשרת למטופל להכיר בגבולות, לקיים סובייקטיביות ולהשתייך לעולם של יחסים.

מכאן נגזרת חשיבותו של תסביך אדיפוס גם כיום בעבודה הפסיכואנליטית: הוא איננו רק שריד של גישה מיושנת, אלא עדות לסצנה סימבולית המתרחשת בכל דור מחדש – בבית, בבית־הספר, בזוגיות, ובתרבות כולה. במיוחד בתקופה שבה גבולות מגדריים, משפחתיים וחברתיים הולכים ומיטשטשים, היכולת להחזיק במרחב הפנימי את הסצנה האדיפלית כסמל וכפרדוקס חיוני – הופכת לאתגר טיפולי ראשון במעלה.

הבנה של הפונקציה התרבותית של תסביך אדיפוס מאפשרת גם לעבוד עם מטופלים שהחוק עבורם לא הופנם, או שהפנמתו הייתה כפויה, טראומטית או אלימה. עבור אלו, עיבוד אדיפלי מחודש הוא תנאי ליצירת חוק פנימי מיטיב, שמבוסס על הכרה, פרשנות ופשרה – ולא רק על איסור ונשיאה באשמה.

תסביך אדיפוס במעבר הבין־דורי: תפקידו בהעברה ובהיסטוריה הנפשית של המשפחה

אחת ההתפתחויות החשובות בגישה הפסיכואנליטית הקלינית בשנים האחרונות היא ההכרה בכך שתסביך אדיפוס אינו רק אירוע אינטראפסיכי אלא גם מבנה הנע במעגלים בין־דוריים. הפסיכואנליזה ההתייחסותית, כמו גם עבודות של אנליטיקאים העוסקים בדינמיקות משפחתיות, מלמדות כי קונפליקטים אדיפליים לא מעובדים של דור ההורים נוטים להופיע בצורות שונות בחיי הילדים ואף הנכדים, לעיתים מבלי שהיו מודעים למקורם. זהו היבט מרכזי להבנה הקלינית העמוקה של העברה בין־דורית, העברה טראנס־סובייקטיבית, והיסטוריה לא מודעת של משפחות.

כאשר המטופל מביא עימו אל הטיפול סיפור משפחתי רווי שתיקות, אידיאליזציות או שנאה גלויה כלפי דמויות הורים, יש לבחון את האפשרות כי תסביך אדיפוס מופיע כאן לא רק כאירוע אישי אלא כהדהוד של מבנה משפחתי רחב יותר, שבו החוק האבהי נעדר, מעוות או נוקשה מדי. היעדרו של אב, למשל, בין אם בפועל או באיכותו הנפשית, עלול להוביל לתנועה כפייתית של חזרה אל האם — לא רק במובן הפנטזיוני, אלא גם בקשר ממשי של תלות, התמזגות ובלבול זהויות. במקרים אלו, הפונקציה האדיפלית של ההפרדה, ההבחנה והסמליות אינה מתממשת, ומותירה את המטופל בשדה לא מווסת של משאלות, רגשות ואשמה.

יתרה מכך, במקרים רבים הפנטזיה האדיפלית נבנית מתוך המסרים הגלויים והסמויים שהועברו מדור ההורים. הורה שלא פתר בעצמו את קונפליקטי הילדות האדיפליים שלו עשוי להשליך אותם על ילדו, לעיתים מבלי דעת — דרך קנאה בילד, דרישה לנאמנות עודפת, או דה־לגיטימציה של הורה שכנגד. הילד גדל אז בתוך מבנה של נאמנות כפולה ובלתי פתירה, אשר תובעת ממנו לפתור קונפליקט שהוא אינו יוצרו, ואשר עליו לא ניתן לדון באופן פתוח במשפחה.

העברה אדיפלית בין־דורית שכזו אינה ניתנת לעיבוד דרך שיח רציונלי בלבד. היא דורשת נוכחות טיפולית עמידה, הכרה בתפקידים הבלתי מודעים של המטופל במערך המשפחתי, ופירוק זהיר של המערכים הפנטזיוניים שהונחלו לו. בטיפול פסיכואנליטי, עבודה מעמיקה עם הדינמיקה האדיפלית יכולה לאפשר למטופל לבנות מחדש סיפור אישי שבו מתקיימת הפרדה בין עברו של ההורה לבין עולמו הרגשי שלו. רק כך נפתחת האפשרות לחוק פנימי אותנטי, לסובייקטיביות מתהווה, ולחיים של תשוקה שאינה כפופה לחזרתיות טראגית.

ביבליוגרפיה

Freud, S. (1905). Three Essays on the Theory of Sexuality. Standard Edition, Vol. VII. London: Hogarth Press.

Freud, S. (1923). The Ego and the Id. Standard Edition, Vol. XIX. London: Hogarth Press.

Freud, S. (1913). Totem and Taboo. Standard Edition, Vol. XIII. London: Hogarth Press.

Lacan, J. (1958). The Signification of the Phallus. In: Écrits: A Selection. New York: Norton.

Chodorow, N. (1978). The Reproduction of Mothering: Psychoanalysis and the Sociology of Gender. Berkeley: University of California Press.

Kristeva, J. (1986). Stabat Mater. Poetics Today, 6(1/2), 133–152.

Benjamin, J. (1988). The Bonds of Love: Psychoanalysis, Feminism, and the Problem of Domination. New York: Pantheon Books.

Mitchell, J. (1974). Psychoanalysis and Feminism. London: Allen Lane.

Ogden, T. H. (1994). Subjects of Analysis. Northvale, NJ: Jason Aronson.

Green, A. (1999). The Dead Mother: The Work of André Green. London: Routledge.