אני רק המטופלת שלה – אז למה היא כל עולמי?

כשנפש אחת נמסרת בידיים של אחרת: הקשר הרגשי למטפל

בחדר קטן, עם כורסה אחת או שתיים, שולחן צד ושעון שמודד חמישים דקות בדיוק, מתרחש לעיתים מהלך נפשי עמוק ומורכב. אדם פוגש פסיכותרפיסט , מביט בעיניים שמקשיבות, ובאיטיות, לעיתים לאורך שנים של טיפול, מוסר לו את החלקים הרכים והחשופים ביותר של נפשו. בתחילה אלו זיכרונות, פחדים וסימני שאלה. בהמשך מגיעות גם תקוות, כאבים, וחלקים מהעבר שמעולם לא נאמרו בקול. לאט ובהדרגה נוצר קשר. קשר זה, אף שהוא מתקיים בשעות קבועות ובתשלום מוסדר ובמרחק רגשי ברור, לעיתים הופך למרכז חייו הפנימיים של המטופל.

הקשר הרגשי למטפל עשוי להופיע בצורות שונות. אהבה, הערצה, תלות, כמיהה או תחושת קרבה עזה שאינה דומה לשום קשר אחר. אלו אינם רגשות אקראיים. פסיכותרפיה מכירה היטב את תופעת ההעברה, מצב שבו רגשות שנוצרו בקשרים מוקדמים מועברים אל המטפל מבלי שהדבר מתוכנן או מודע. אולם לעיתים מדובר ביותר מהשלכה. עבור חלק מהמטופלים, הקשר נבנה מתוך חוויה ממשית של הקשבה עמוקה, נוכחות יציבה ויכולת נדירה להיות איתם מבלי לשפוט ומבלי להתרחק. זו אינה פנטזיה, אלא קשר אמיתי שמתאפשר דווקא משום שהוא מתקיים בתוך מסגרת טיפולית ברורה.

במקרים מסוימים המטופל מוצא את עצמו חושב על המטפל גם מחוץ לשעות הפגישה. מתלבט מה היה אומר על סיטואציה מסוימת, מדמיין שיחה או תגובה, ולעיתים חולם על קרבה גדולה יותר. הרצון לקבל תגובה, אישור, או סימן שהמטפל רואה אותו באמת, עשוי להפוך לצורך של ממש. מטופלים רבים מדווחים על תחושת אושר כאשר המטפל זוכר פרט קטן, מגיב באמפתיה כנה, או משדר התעניינות אמיתית. מנגד, כאשר נוצרת תחושת התרחקות או ניתוק, הכאב עשוי להיות עז פי כמה. מדובר בקשר יחיד במינו. קשר שנולד בטיפול, אך חי בלב גם אחריו.

המורכבות הרגשית של קשר טיפולי: אהבה, אשמה והמתנה

החוויה של קשר רגשי עם המטפל אינה רק מקור לתחושת שייכות, אלא גם מקור לסערה רגשית לא פשוטה. לצד תחושת קרבה עמוקה, עולים קונפליקטים פנימיים שאין להם תמיד פתרון ברור. רבים שואלים את עצמם כיצד ייתכן שאדם שהם פוגשים פעם או פעמיים בשבוע הפך לדמות כה חשובה. איך ייתכן שהוא כה משמעותי, בעוד שהם רק אחד מתוך רשימה של מטופלים עבורו. המחשבה הזו כואבת, כמעט כמו אהבה חד צדדית. מצד אחד יש כמיהה לקרבה, לידיעה שיש מקום קבוע שבו רואים אותי באמת. מצד אחר, יש כללים ברורים. המטפל אינו עונה מחוץ לשעות הפגישה, אינו עוקב אחריי ברשתות החברתיות, אינו משתף אותי בפרטים על חייו, וגם לא מתקשר כשאני עצוב. הפער בין עומק הרגש לחוקי המסגרת הטיפולית יוצר תחושת תלות ולעיתים גם תחושת דחייה.

עבור מטופלים מסוימים הקשר עם המטפל מעורר תחושת אשמה. כשנדמה להם שהם העמיסו, שפגעו, או שגרמו לו לאי נוחות, הם שופטים את עצמם בחומרה. לעיתים הם מבקשים סליחה גם מבלי שנאמרה מילה. תחושת האשמה הזו אינה חדשה. היא לרוב שורשית ומוכרת ממערכות יחסים קודמות, ולעיתים שזורה בתחושת חוסר ערך פנימי. אלא שכעת, לראשונה, יש לה מקום. במקום לברוח ממנה, ניתן להעלות אותה, לחשוף אותה, ולפגוש תגובה אחרת. המטפל נשאר. הוא לא כועס, לא מאוכזב, לא נסוג. זו חוויה חדשה. המטופל טועה ונשאר אהוב.

במרכז הקשר הטיפולי קיימת גם ההמתנה. הזמן שבין פגישה לפגישה עשוי להרגיש לעיתים כמרחק בלתי נסבל. במיוחד ברגעים שבהם קורה משהו משמעותי. כאב, שמחה, אירוע חשוב או משבר. והדמות היחידה שמתחשק לשתף אותה, אינה נגישה. מטופלים רבים מתארים כיצד הם מדמיינים שיחה עם המטפל בלב. מספרים לו דברים בשקט, מרגישים אותו מחבק אותם ברגעים של פחד. אלו אינן פנטזיות חסרות ערך, אלא ביטויים עמוקים של התקשרות שנוצרה בתוך קשר יציב ובטוח. כשהקול של המטפל מצליח להישאר נוכח גם כשהוא פיזית אינו נמצא, מדובר בהפנמה. בחלק חשוב מתהליך השינוי.

תובנות קליניות: איך הקשר הרגשי למטפל משנה את הנפש

הקשר שנוצר בין מטפל למטופל אינו רק תגובה רגשית אישית אלא תהליך פסיכולוגי עמוק שיש לו הסבר תיאורטי ומבנה פנימי ברור. אחת מאבני היסוד להבנת הקשר הזה היא תופעת ההעברה, תהליך מוכר שבו רגשות שהוטבעו בילדות כלפי דמויות משמעותיות מושלכים מחדש אל המטפל. אולם העברה אינה טעות שיש לתקן אלא חומר גלם שיש לעבד. דרכה ניתן לגעת בדפוסים עמוקים של אהבה, חרדה, תלות, דחייה, ואף תשוקה, ולעיתים לראשונה להבין את שורשיהם במערכות יחסים מוקדמות.

פסיכולוגים רבים עובדים עם ההעברה תוך שימוש בפרשנויות שמכוונות את המטופל לראות כיצד רגשותיו נובעים מדפוסים מוכרים. מחקרים מראים שכאשר המטפל מציין בזמן אמת את הדינמיקה הרגשית המתעוררת בחדר, מתאפשרת תובנה עמוקה ויכולת רגשית חדשה. התבוננות משותפת בקשר מאפשרת למטופל להבחין בין מה שהרגיש בעבר למה שמתרחש כעת, ולגלות כי אפשר להגיב אחרת גם כשהכאב הישן מופיע שוב.

נוסף לכך, הספרות המקצועית מדגישה את הברית הטיפולית כמרכיב חיוני. מדובר באמון הנבנה לאורך זמן, בתחושת ביטחון שנולדת מתוך התנסות חוזרת ונשנית בכך שהמטפל שם. הוא אינו נבהל, אינו שופט, ואינו נעלם גם כשעולה כעס, קנאה או תחושת אהבה מבלבלת. ברית כזו יוצרת קרקע בטוחה לעבודה נפשית אמיצה. כאשר המטפל שומר על מסגרת ברורה אך מאפשר ביטוי חופשי של רגשות, נוצר קשר שאינו מתבסס על סיפוק צרכים אלא על הכלה ועיבוד.

העבודה עם רגשות חיוביים ושליליים כלפי המטפל גם יחד, מאפשרת יצירת קשרים מורכבים ובריאים יותר מחוץ לחדר. החוויה של להיות אהוב גם כאשר מרגישים לא אהובים, של להישאר בקשר גם כאשר מתעוררים פחדים, מהווה תיקון של ממש. החיבור הזה, אף שהוא מוגבל בזמן, עשוי להיות עמוק ומשפיע לא פחות מקשרים שנמשכים חיים שלמים.

בין עוצמה לכאב: אתגרים רגשיים בקשר עם המטפל

הקשר הרגשי עם המטפל עשוי להיות החוויה העמוקה והמשמעותית ביותר שחווה אדם בחייו הנפשיים, אך דווקא משום כך הוא טומן בחובו לא מעט קונפליקטים. לצד תחושת קרבה שאין לה אח ורע, מתעוררות תחושות של בלבול, כאב, בושה ולעיתים אפילו השפלה. מטופלים רבים שואלים את עצמם אם זה נורמלי לחשוב על המטפל בין הפגישות, לדמיין שיחות איתו, להרגיש געגוע כאשר הפגישה מתבטלת או תחושת אושר כשמתקבל מבט מחייך או אמירה אישית. כל התחושות הללו, רחוקות מלהיות חריגות. הן לב ליבו של הקשר הטיפולי, והן שופכות אור על הדפוסים הרגשיים שהמטופל מביא איתו לכל מערכת יחסים משמעותית.

אחד הקונפליקטים הנפוצים בקשרים כאלה הוא תחושת הפער. המטופל חש שהמטפל הוא הדמות הכי משמעותית בחייו הרגשיים, בעוד שהמטפל פוגש מטופלים רבים, לעיתים באותו יום ממש. המחשבה הזו מעוררת כאב של ממש. האם אני רק עוד אחד מכולם? האם הוא זוכר אותי כשאני לא שם? האם הקשר שלנו אמיתי או רק חלק מהעבודה שלו? תחושת הפער הזו יוצרת כאב כפול. מצד אחד קיים רצון עז להיות נאהב, ייחודי, נוגע. מצד שני יש הכרה בכך שהקשר מתקיים בתוך מסגרת מוגבלת בזמן ובתפקידים.

במקרים מסוימים עולה גם קנאה. ייתכן שהמטופל מקנא במטופלים אחרים, בדמויות בחיי המטפל, או אפילו בתחושה של נפרדות ושליטה שיש למטפל. התחושות הללו, ככל שהן מכאיבות, הן גם הזדמנות רגשית חשובה. דרך השיח עליהן, ניתן לגעת בדפוסי התקשרות מוקדמים, בחשש מדחייה, בצורך באישור, ובאופן שבו האדם חווה את מקומו בתוך קשרים קרובים.

התמודדות עם האינטנסיביות הזו מחייבת תהליך הדרגתי. אחד הכלים החשובים ביותר הוא הבאת התחושות אל תוך השיח הטיפולי. המטפל המקצועי יוכל להחזיק את הרגשות מבלי להיבהל, לפרש אותן מבלי לפגוע, ולהישאר נוכח גם כשמתעוררת סערה. עצם העובדה שיש מי שיכול להכיל כעס, אהבה, עלבון, כאב, אכזבה ותשוקה מבלי לנטוש או לשפוט, מהווה ריפוי של ממש עבור נפשות רבות.

סיום טיפול והשארות פנימית: כשהקשר לא נגמר גם אחרי שהוא נגמר

כאשר קשר טיפולי נמשך לאורך תקופה ארוכה, הוא נעשה לעיתים העוגן הרגשי העמוק ביותר בחייו של המטופל. המטפל הופך לא רק למאזין או לאיש מקצוע, אלא לדמות פנימית שמכילה, מרגיעה ולעיתים גם מצילה. לכן, כאשר הטיפול מתקרב לסיומו, עולה תחושת איום ממשית. עבור רבים מדובר באבל של ממש. גם כאשר מדובר בסיום טבעי ומוסכם, הקשר עם המטפל נחווה כקשה לפרידה, ולעיתים בלתי ניתן לשחרור.

מטופלים רבים שואלים את עצמם איך יוכלו להתמודד עם ההיעדר הזה. לא רק עם הפסקת הפגישות, אלא עם השקט שיבוא אחריהן. מי יחזיק אותי עכשיו? מי ידע להקשיב לי מבלי לשפוט? מי יזכור את כל הדברים שסיפרתי? התחושה היא של ריק רגשי. לעיתים עולה רצון לשמר קשר כלשהו עם המטפל גם לאחר סיום הטיפול, דרך מכתבים, רשתות חברתיות או חיפוש של נוכחות עקיפה. זה אינו סימן לחולשה אלא ביטוי לעוצמת הקשר שנבנה.

המפתח להתמודדות עם סיום טיפול פסיכולוגי הוא לא לנסות לבטל את התחושות אלא להכיר בהן ולעבד אותן. פרידה טיפולית מוצלחת היא כזו שנעשית בהדרגה, עם שיח פתוח על מה שעומד להתרחש. המטופל מוזמן לבטא את הפחדים, הזעם, האהבה והכאב. לא תמיד יש נחמה, אך עצם ההתמודדות עם הפרידה בתוך קשר, ובנוכחות מישהו שמחזיק את התהליך עד הרגע האחרון, יכולה להפוך את הסיום לאירוע מצמיח.

במקרים הטובים, גם לאחר שהטיפול מסתיים, המטפל ממשיך להתקיים כקול פנימי. הוא הופך לחלק מהתודעה, מזכיר כיצד לדבר עם עצמך באמפתיה, איך לשאת קושי בלי להיבהל, ואיך לזהות דפוסים גם כשאין מי שישקף אותם מבחוץ. זו אינה תלות אלא הפנמה. זו איננה המשכיות טכנית של קשר, אלא נוכחות שנטמעה בנפש וממשיכה להשפיע.

עמדת המטפל: נוכחות מלאה בתוך גבול ברור

בעומק הקשר הטיפולי מתקיימת פרדוקס רגשי: המטופל עשוי להרגיש קרוב למטפל יותר מכל אדם אחר בחייו, אך הקשר ביניהם מתקיים בתוך מסגרת מקצועית, ברורה ומוגבלת. דווקא משום כך נדרשת מהמטפל יכולת ייחודית להחזיק רגשות עזים מבלי להיבהל מהם, ולהיות נוכח באופן שלם מבלי לחצות את הגבולות. זו לא רק שאלת אתיקה. זו שאלה של יציבות, אחראיות ונוכחות טיפולית עמוקה.

כאשר מטופל מביא עמו רגשות עזים, כמו אהבה, כמיהה, קנאה או צורך בנוכחות מתמדת, המטפל לא אמור לדחות אותם או להמעיט בהם. הוא גם לא אמור להיענות להם באופן ישיר. עליו להישאר יציב, פתוח ומכיל. לא להגיב מתוך הזדהות מיידית, אך גם לא להסתגר מאחורי חומת ניטרליות קרה. הנוכחות שהוא מציע היא חיה, מכוונת ומודעת לעצמה. מטפל טוב יודע שהקשר עצמו הוא חלק בלתי נפרד מהטיפול, לא רק מסגרת חיצונית לו.

במהלך הטיפול, המטפל עשוי לחוות גם הוא רגשות. אלו מכונים תגובות נגד. תחושות של חיבה, הזדהות, עייפות, כעס או הגנה. ההבדל הוא שמטפל מיומן לא פועל מתוך התחושות הללו, אלא עובד איתן. הוא בודק את עצמו, נעזר בהדרכה מקצועית, ומשתמש במה שהוא מרגיש כדי להבין טוב יותר את הדינמיקה. הוא לא מבטל את הרגש, אך גם לא מתמסר לו. בכך הוא מדגים למטופל אפשרות חדשה: להיות בתוך רגש מבלי לתת לו לנהל את המציאות.

המטפל אינו דמות מושלמת. הוא טועה, שוכח, מתבלבל לעיתים. אך בתוך הטיפול הוא מחויב להופיע בכל פעם מחדש כאדם שמסוגל להחזיק את הסערה מבלי להיבהל ממנה. הוא לא חבר, לא הורה ולא מאהב. אך דווקא משום כך הוא מאפשר למטופל לחוות קשר אחר. קשר שאפשר להרגיש בו הכל, מבלי להיענש, מבלי להינטש, ומבלי שיצפו ממך לוותר על עצמך כדי להישאר שייך.

זהו כוחה של פסיכותרפיה. היא לא מציעה פתרונות קסם, אך היא מאפשרת חוויה רגשית מתקנת שממנה ניתן לצמוח. החדר שבו המטפל פוגש את המטופל, שבוע אחר שבוע, הופך עם הזמן למרחב שבו אפשר לגעת באמת במה שלא היה ניתן לשאת לבד.

ביבליוגרפיה

1. Gelso, C. J., & Hayes, J. A. (2007). Countertransference and the therapist's inner experience: Perils and possibilities. Mahwah, NJ: Lawrence Erlbaum Associates.
2. Lemma, A. (2016). Introduction to the Practice of Psychoanalytic Psychotherapy. Wiley Blackwell.
3. Sohtorik, I., & Halfon, S. (2020). Emotional expressions following therapist interpretations of transference in long term psychodynamic psychotherapy. Research in Psychotherapy: Psychopathology, Process and Outcome, 23(3)
4. Fonagy, P., & Allison, E. (2014). The role of mentalizing and epistemic trust in the therapeutic relationship. Psychotherapy, 51(3), 372–380.
5. Safran, J. D., & Muran, J. C. (2000). Negotiating the therapeutic alliance: A relational treatment guide. Guilford Press.
6. Orange, D. M. (2010). Thinking for clinicians: Philosophical resources for contemporary psychoanalysis and the humanistic psychotherapies. Routledge.
7. Maroda, K. J. (2010). Psychodynamic techniques: Working with emotion in the therapeutic relationship. Guilford Press.
8. Gabbard, G. O. (2014). Psychodynamic psychiatry in clinical practice. American Psychiatric Publishing.
9. Relational Psych Group. (2023). What is Countertransference in Therapy
10. Wachtel, P. L. (2008). Relational theory and the practice of psychotherapy. Guilford Press.