עם כלביא יקום: פנטזיה לאומית ומנגנוני הגנה פסיכואנליטיים

האריה שמעיר אותנו

בשעה שלוש לפנות בוקר, אזרחי מדינת ישראל התעוררו בבהלה לקולות אזעקות שהרעידו את הארץ מצפון ועד דרום. תוך דקות הגיע הדיווח הרשמי: צה"ל פתח במבצע רחב היקף נגד איראן, תחת השם הסמלי "עם כלביא". זהו לא רק שם של מבצע צבאי – אלא גם שם של פנטזיה לאומית.

הבחירה בשם הזה מזמינה התבוננות פסיכואנליטית: מה מסמלת הקריאה להיות לביא דווקא בשעת חירום קיומית, מול אויב שנתפס לאורך שנים כאימתני, מרוחק, מאיים ומטאפיזי כמעט? כיצד המיתוס של עוצמה לאומית משרת מנגנונים נפשיים עמוקים – של הדחקה, פיצול, ושליטה בחרדה? ומדוע ברגעים כאלה – כשאויב חיצוני הופך למוחשי – מתעורר דווקא הצורך בהזדהות עם אריה בלתי מנוצח?

פרויד תיאר את המנגנון בו האדם הופך תחושת פחד בלתי נסבלת להזדהות עם הכוח המאיים – תהליך שהוא קרא לו הזדהות עם התוקפן. אלא שבמקרה הישראלי, התהליך מורכב יותר: לא מדובר בהזדהות עם אויב, אלא בהמרת החרדה בזהות חזקה, גברית, גאה – "כלביא יקום". זהו פתרון לא מודע לחרדת הנטישה, לחרדת המוות, ולפחד הקיומי התמידי – פתרון שדורש מהאזרחים להרגיש לא רק מאוחדים, אלא גם עוצמתיים, בלתי מנוצחים.

כך נוצר מרחב נפשי לא פשוט: מצד אחד, הפעלה פסיכולוגית קולקטיבית של מנגנוני הגנה – הזדהות עם עוצמה, פיצול (אנחנו/הם), הכחשה של חולשה. מצד שני, דחק רגשי אינטנסיבי שאינו מקבל מקום – לא הפחד, לא התשישות, לא האמביוולנטיות. הקריאה "עם כלביא" היא לא רק סיסמה לאומית – היא קריאה לאיפוק רגשי, לנכונות לשרוד, למחיקה זמנית של העצמי.

המדינה כאם מסוכנת – והלביא כהגנה מפני חרדת הנטישה

הקריאה "עם כלביא יקום" אינה פועלת רק כרוח גבית של עוצמה – היא פועלת כשיכוך חרדה, כסם מרגיע קולקטיבי בפני חוויה עמוקה ומוקדמת יותר: חרדת הנטישה. הפסיכואנליזה מבחינה בין פחד חיצוני (כגון איום בטחוני) לבין חרדות ראשוניות – פחדים מפירוק, מהתפרקות, מאובדן חוויה של החזקה. במדינה כמו ישראל, שבה המרחב הקיומי רווי באיומים, החרדה הראשונית מקבלת ביטוי דרך תודעה לאומית המגיבה כאילו היא ננטשת שוב ושוב.

בתוך דינמיקה זו, המדינה מתפקדת לא פעם כ"דמות אם מסוכנת" – מצד אחד מגוננת, עוטפת, קוראת לבניה להתכנס תחת כנפיה (במרחב המוגן, בשרות קרבי, בגיוס אזרחי); ומצד שני – שולחת אותם שוב ושוב אל סיטואציות הרסניות, ללא שיח רגשי, לעיתים ללא קו גבול בין חיים נורמליים לבין שדה קרב סמוי. זוהי אם שעלולה להפעיל את בניה לצרכיה, אך אינה תמיד שואלת לרגשותיהם. האם שכזו מעוררת חרדה עמוקה – והתגובה הנפשית היא יצירת דמות אב אידיאלית – הלביא.

דמות הלביא מציעה פתרון: אם האם אינה בטוחה, נהיה אנחנו השומרים. אם הרחם מאיים, נזדהה עם השיניים. כך מומרת הפגיעות בכוח, הבכי בשאגה, והתלות בהכחשה של כל צורך בקשר רגשי הדדי. "אני לביא, אינני זקוק לאם" – זו הפנטזיה שמתחזקת ברגעי קצה. אך בעומק הדברים, זו פנטזיה שנולדת מתוך כמיהה עזה לתיקון: לאם מיטיבה, לעטיפה אמיתית, למרחב שבו אין צורך להיות עוצמתי כדי להיות ראוי.

הפסיכואנליזה מציעה להביט על הסיטואציה הזו לא כעל "בעיה" אלא כהבעה. הקריאה "עם כלביא" היא מבע קולקטיבי – פנטזיה מתקנת, הגנתית, שמבקשת לסדר את העולם המפחיד לתוך נרטיב שבו יש מנצחים ומובסים, טובים ורעים, צודקים וחזקים. אך ככל שהפנטזיה עוצמתית יותר – כך נדרש מנגנון הכחשה חזק יותר. כי המציאות, כדרכה, מסרבת להתכופף לנרטיבים.

העברה קולקטיבית ופיצול – כשהלביא זקוק לאויב כדי להתקיים

בבסיס התודעה הלאומית הפועלת תחת הקריאה "עם כלביא" פועלת תנועה פסיכואנליטית קלאסית של פיצול: אנחנו לעומת הם, אור מול חושך, לביא מול טרף. תהליך הפיצול, המתואר בתיאוריות של מלאני קליין, נועד להגן על האני הילדי מפני חרדה בלתי נסבלת – על ידי חלוקת העולם ל"טוב" ו"רע", ולרוב גם שיקוף השלכה של כל הפחד, הזעם והאשמה על האובייקט ה"אחר". בחברה שלמה, הפיצול הזה אינו רק נפשי – הוא פוליטי, אתי ותרבותי.

הקריאה "עם כלביא" זקוקה בהכרח לדמות נגדה תוכל להתייצב – טרף, אויב, מסית או מאיים. אך אויב זה אינו רק איום חיצוני. לעיתים, כדי לשמר את תחושת הלכידות והעוצמה, האויב הופך לייצוג נפשי של כל מה שמערער את הדימוי העצמי הקולקטיבי: חולשה, ספק, פקפוק מוסרי. כך נוצרים בישראל לא רק קווי גבול טריטוריאליים, אלא גם קווי הפרדה נפשיים חדים בין "נאמנים" ל"בוגדים", בין "חזקים" ל"חלשים", בין "יהודים גאים" ל"מי שמשתמט או מבקר".

במובן זה, האויב נדרש כדי שהלביא יוכל להתקיים. בלי מישהו להיאבק בו, לא ברור מה מקומו של הדימוי העוצמתי, שהרי אין לו קיום שלם מחוץ לדינמיקה. זהו מנגנון העברה קולקטיבי – רגשות פנימיים של חוסר אונים, כעס מודחק או חרדה עמוקה מוּעברים למרחב החיצוני ומלבישים את ה"אויב" בכל התכונות הלא-נסבלות של העצמי.

כך למשל, אזרחים שמביעים עמדה מוסרית מורכבת בזמן מלחמה, זוכים לעיתים לקריאות שיימינג חריפות, לא כי הם מסכנים את הביטחון בפועל – אלא כי הם מפרים את הסדר הנפשי הקולקטיבי: הם מזכירים את הפגיעוּת, את האנושיות של "האחר", את קיומו של צד אפל גם בלביא עצמו. תזכורת זו בלתי נסבלת, ולכן הם מושלכים אל מחוץ למחנה.

האתגר האנליטי הוא להכיר בכך שהלביא אינו רק דימוי מעצים – הוא גם הגנה, השלכה, ולעיתים סימפטום. הוא מבטא כאב שלא קיבל מענה, צדדים של העצמי שלא יכלו להחזיק מורכבות, צורך נואש ביציבות, גם במחיר של אמת נפשית.

הגוף הלאומי כגוף טראומטי – והחזרתיות כמחול שדים

התודעה הלאומית בישראל, כפי שהיא נחשפת ברגעים של חירום, פועלת לא אחת כמו גוף שסוחב טראומה כרונית. בדומה לאדם פוסט-טראומטי, גם ה"אני הקולקטיבי" מגיב לכל גירוי בעוררות יתר, בהתקפי זעם, בקפיאה פתאומית – ולעיתים אף בחזרתיות כפייתית. הקריאה "עם כלביא יקום" פועלת כאן כהד לתגובה טראומטית קמאית: במקום עיבוד, מתרחשת חזרה.

במונחים פרוידיאניים, מדובר ב־"compulsion to repeat" – דחף בלתי נשלט לחזור שוב ושוב על חוויות מכאיבות, לא מתוך בחירה אלא מתוך ניסיון נואש לשלוט במה שלא ניתן לעיבוד. כך, כל עימות בטחוני בישראל, כל התפרצות של אלימות, נחווה לא רק כאירוע נוכחי – אלא כהדהוד של שרשרת אירועים בלתי פתורים: שואה, גלות, פרעות, מלחמות קיום. הזהות הלאומית אינה מאפשרת מרחב ריק – כל שבר מיד נארג לתוך נרטיב מתמשך של הישרדות.

התוצאה היא שהגוף הלאומי הופך לגוף טראומטי – כזה שחשוף תמידית לאיום, וזקוק לתגובה מיידית כדי לא לקרוס. מבצע צבאי, כמו זה שכונה "עם כלביא", אינו רק פעולה צבאית – הוא פעולת ויסות, ניסיון להחזיר תחושת שליטה לגוף שהחל לאבד תחושת עצמי. וכמו במקרים של פוסט-טראומה, כל תנועה כזו רק מעמיקה את השבר, אם אינה מלווה בתהליך עיבוד נפשי אמיתי.

הגוף הזה – המשותק רגשית אך שוצף תגובתית – מתקשה להכיל גם את רגעי השקט. ברגעים שבהם האיום פוחת, הוא חווה חוסר שקט, ולעיתים אפילו ריק. כאן מתחדדת השאלה הפסיכואנליטית: האם ה"לביא" הוא חלק מהעצמי הבריא – או מנגנון שמחליף את העצמי כדי להימנע ממפגש עם חוסר האונים? ואם כן, האם יש דרך אחרת לקום – לא כלביא, אלא כאדם?

התשובה, אולי, נמצאת לא בכוח אלא בהשהיה. בהכרה בכך שהפצע הלאומי אינו מצריך עוד דלק – אלא הקשבה. לא עוד חזרתיות כפייתית, אלא מרחב נפשי שמסוגל לשאת את השתיקה, את השאלות, את הכאב שאינו מגוייס לשום מטרה.

הפנטזיה של אחדות – והתשוקה הלא מודעת לתיקון דרך מלחמה

בעומק הנפש, מתחת לכל תגובה קולקטיבית של עוצמה, חוסן וגבורה, פועלת פנטזיה מתקנת – תשוקה לא מודעת להשיב לעצמי תחושה של אחדות, שייכות ומשמעות. ברגעי מלחמה, ובמיוחד בפתיחת מבצעים צבאיים כמו זה שנקרא "עם כלביא", החברה כולה נכנסת למצב נפשי המאפשר חוויה שקרית אך משכרת של שלמות: אנחנו יחד, ברור מי האויב, הגבולות ברורים, הזהות מתגבשת. זהו סוג של איחוי זמני של עצמי מפוצל, פרום, חרד.

פרויד והוגים שלאחריו הדגישו את תפקידה של הפנטזיה בויסות המציאות. במצב רגיל, הפנטזיה פועלת מתחת לפני השטח – בחלומות, באשליות יומיומיות. אך במצבי קצה, במיוחד אצל קבוצות, הפנטזיה עשויה לפרוץ למרכז התודעה ולהכתיב סדר יום רגשי וחברתי. במצב כזה, המלחמה אינה רק מלחמה – היא אקט טקסי שמחזיר את החברה אל הסדר הקמאי שלה, שבו יש אם (מדינה), אב (צבא), ואחווה מגוננת (העם כלביא).

בתוך תהליך זה מתרחש תיקון – אך לא תיקון אמיתי של פצע, אלא תיקון מאגי: כאילו דרך ההתגייסות, העוצמה, המילים החזקות והשלטים ברחובות, ניתן יהיה למחוק את חוויות השבר, הנטישה, הפילוג והבדידות. הלביא מסמל כאן את האני האידיאלי – זה שלא מרגיש, לא פוחד, לא מסתבך – ובאמצעותו האדם נחלץ (לרגע) מהשבר של העצמי האמיתי.

אך כמו בכל תיקון מאגי, גם כאן המחיר הוא כבד. כשחולפת ההתרגשות – נותרות הצלקות. התשוקה לתיקון לא מייצרת אינטגרציה נפשית, אלא מנגנון של הדחקה. כל מה שלא תואם את הפנטזיה – ביקורת, אמביוולנטיות, כאב אנושי, מורכבות מוסרית – נזרק החוצה. כך נוצר מצב שבו דווקא בשם האחדות – מתבצעת הפרדה רגשית, פיצול נפשי, והכחשה של חלקים שלמים בעצמי הקולקטיבי.

הפסיכואנליזה מציעה לראות בפנטזיה הזו לא שקר, אלא קריאה לעומק: סימפטום לתשוקה לא מעובדת. הצורך באיחוי, בשייכות, בתיקון, אינו שגוי – אך כשאינו מקבל מענה רגשי אמיתי, הוא מתגלם בצורות הרסניות. השאלה היא לא אם נקום כלביא – אלא אם נוכל גם להניח את הראש לרגע, בלי פחד, ולהקשיב למה שמבקש תיקון אמיתי.

מהלביא אל האדם – אפשרות של החלמה קולקטיבית

המסע הפסיכואנליטי אינו מסתפק בזיהוי מנגנוני ההגנה, הפיצולים והפנטזיות – הוא מבקש להציע מסלול אפשרי של עיבוד, הכלה והחלמה. גם כאשר מדובר בתודעה של קבוצה, עם או מדינה, ישנו ערך עמוק בזיהוי המקומות הפצועים שמתחת לדימוי, בהכרה במנגנונים שמשרתים הישרדות אך מונעים גדילה רגשית.

הקריאה "עם כלביא יקום" מספקת תחושת עוצמה מיידית, אך אינה מציעה פתרון ארוך טווח. היא מדלגת מעל שלבי האבל, העיבוד, ההתמודדות עם רגשות מורכבים כמו אשמה, בושה, שנאה עצמית או חוסר משמעות. בחברה המונעת מתוך דחף קיומי, היכולת להתעכב על רגשות אלו נדמית כמותרות. אך הפסיכואנליזה מלמדת: דווקא שם מתחילה הריפוי.

החלמה קולקטיבית אינה יכולה להתרחש דרך מבצע, הכרזה או נרטיב – אלא דרך תנועה איטית, כואבת וכנה של התבוננות עצמית. הכרה בפחדים הלא-מדוברים, בהכחשות שמחזיקות אותנו בחיים אך גם כולאות אותנו, בהשלכות שמרחיקות מעלינו את האחר, ובעומק התשוקה שלנו לא להיות לבד עם כל זה.

זו תנועה שמבקשת להפשיט את הלביא מדימויו ההרואי, ולהתבונן בו כפי שהוא באמת – חיה שמגנה על עצמה, שמבקשת ביטחון, שנאבקת לשרוד. וברגע זה, מתאפשר שינוי: מן הלביא – אל האדם. לא ככניעה, אלא כהסכמה להיות יצור מורכב, רך וקשוח, אוהב ומפוחד, שזקוק לקהילה לא פחות משהוא זקוק לגבורה.

החלמה קולקטיבית דורשת גם שינוי של השפה. שפה שאינה רק של כוח אלא גם של קירבה. שפה שמכילה את הסתירות, שמאפשרת לבכות בלי להתנצל, שמזמינה שאלות במקום סיסמאות. זו אינה חולשה – זו נפש בריאה.

אם נוכל לצעוד לשם, נוכל לקום באמת. לא כלביא, אלא כבני אדם.

ביבליוגרפיה

• Freud, S. (1920). Beyond the Pleasure Principle. Standard Edition, Vol. 18.
• Klein, M. (1946). Notes on Some Schizoid Mechanisms. International Journal of Psychoanalysis, 27, 99–110.
• Winnicott, D. W. (1960). Ego Distortion in Terms of True and False Self. The Maturational Processes and the Facilitating Environment.
• Volkan, V. D. (1997). Bloodlines: From Ethnic Pride to Ethnic Terrorism. Farrar, Straus and Giroux.
• LaCapra, D. (2001). Writing History, Writing Trauma. Johns Hopkins University Press.
• Kristeva, J. (1989). Black Sun: Depression and Melancholia. Columbia University Press.
• Zizek, S. (2008). Violence: Six Sideways Reflections. Picador.
• Bollas, C. (1992). Being a Character: Psychoanalysis and Self Experience. Routledge.
• Fromm, E. (1955). The Sane Society. Holt, Rinehart and Winston.
• Gampel, Y. (2000). Between Neutrality and Engagement: Psychoanalysis as a Human Encounter in the Midst of Violence. International Journal of Psychoanalysis, 81, 563–573.