אנטומיה של נפילה במבט פסיכואנליטי
30/03/2024 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 30/05/2025 09:13המונחים סדיזם ומזוכיזם נטבעו עוד לפני עידן הפסיכואנליזה, אך זכו למשמעות מהפכנית כשהגיעו לידי פרויד. בעבודתו המוקדמת, הוא הבחין בסבל כציר מרכזי ביחסים האנושיים – לא רק כתוצר של פתולוגיה, אלא ככוח פנימי שחוזר ונשנה בתוך מבני הנפש.
בכתביו על הפרוורסיות המיניות, פרויד טען כי כל אדם נושא בתוכו יסודות סדיסטיים ומזוכיסטיים – כחלק מהמורכבות של התשוקה. הסדיזם, המשיג עונג באמצעות גרימת כאב לאחר, והמזוכיזם – המתענג על היותו מושא לאכזריות, הוצגו לא רק כהפרעות מיניות אלא כאפשרויות קיומיות, שמעידות על האופן שבו הנפש מתמודדת עם דחפים מנוגדים.
בהמשך, פרויד פיתח את מושג דחף המוות והציע כי המזוכיזם אינו מובן רק כקושי ליהנות, אלא כרצון לפרוק את מתחים הנפשיים – אולי אף כהשתוקקות בלתי מודעת לכליון. ברמה זו, מזוכיזם אינו נובע מתוך תשוקה להיענש, אלא מבקש לסיים את הסבל דרך כניעה טוטאלית – פרדוקסלית ככל שתהיה – לתוקפנות המופנמת.
סדיזם ומזוכיזם, כך הציע פרויד, הם תוצרים של עידון, דחייה והיפוך של דחפים ראשוניים. הם שזורים באהבה, בשנאה, בהזדהות ובהתנגדות. כבר מראשית הפסיכואנליזה, הובן שאין כאן רק סטייה או סטטיסטיקה קלינית – אלא תבניות ראשוניות שמבנות את עולמו של כל אדם.
אם פרויד הביא את סדיזם ומזוכיזם אל שפת הדחפים והגופניות, הרי שהתיאורטיקנים שאחריו החלו למקם אותם בתוך המרחב הבינאישי. השאלה כבר איננה רק מה מבקש האדם לספק לעצמו, אלא כיצד קשריו עם האחר נוצרים מתוך הדפוסים הסדיסטיים-מזוכיסטיים, ולעיתים – נלכדים בתוכם.
ממשיכי הדרך של פרויד, ובהם מלאני קליין, דונלד ויניקוט, הרברט רוזנפלד ואחרים, הרחיבו את ההבנה הפסיכואנליטית של תוקפנות ואובדן, תוך התמקדות בקונפליקט בין כוחות של שמירה לעומת הרס. קליין, למשל, הציבה את התוקפנות כמרכיב ראשוני של הנפש – כזה שמתעורר עם תחושת תסכול בסיסי, ומופנה לעיתים כלפי האם הנתפסת כמקור לא מספק או כמאיימת.
המזוכיזם, בהקשר זה, כבר איננו ניתוח מיני בלבד – אלא מצב נפשי שבו האדם מקבל את תוקפנותו של האחר כדי לשמר תחושת קשר, גם במחיר של סבל. הילד הסופג את זעמה של האם עשוי להעדיף לראות בה כצודקת, ולתפוס את עצמו כאשם – כי כך נשמר דימוי של שליטה בעולם כאוטי.
בהמשגה זו, הסבל אינו רק כאב – הוא גם אשליה של קשר. אדם מזוכיסטי, במיוחד בהקשרים טראומטיים או רגרסיביים, עשוי לדבוק במצב של כניעה כדי לא לאבד את הקשר עם האחר. לעומתו, הסדיסט – יפעל כדי להכחיד את האחר מתוך צורך נואש לחוש שליטה ולהימנע מחרדה עמוקה מפני חוסר האונים.
התיאוריות ההתייחסותיות הביאו קפיצה נוספת: הסבל והגרימה לו נתפסו כצורות של תקשורת – מעוותת, אמנם, אך כזו המבקשת נראות. החוזה הסדיסטי-מזוכיסטי הוא, לעיתים, הדרך היחידה בה מצליחים שני אנשים להרגיש שהם משפיעים זה על זה.
בתוך המרחב הקליני, הבנה זו מחייבת את המטפל לזהות מתי הוא נמשך לתפקיד הסדיסטי – המבקר, המתווה, המגיב – ומתי המטופל בוחר בהזדהות המזוכיסטית – לעיתים מתוך צורך עמוק שיראו את כאבו, גם אם בדרך עקומה.
מרחב הטיפול הפסיכודינמי מזמן עיסוק אינטנסיבי באותן תנועות סמויות של כוח, שליטה, כניעה והזדהות – בדיוק המקומות שבהם סדיזם ומזוכיזם אינם רק תכנים מודעים, אלא מבנים חיים של יחסים. הדינמיקה הטיפולית עלולה להפוך עצמה לזירה שבה המטופל בונה מחדש את מערכות היחסים המזוכיסטיות שמהן הגיע, או אף להפוך את פסיכותרפיסט לדמות הסדיסטית, גם אם באורח לא מודע.
מטופלים מזוכיסטיים עשויים להיתפס כאדישים כלפי ההצעות הטיפוליות, אך למעשה הם רוויים רגשות עזים של אכזבה, כניעה או ניסיון לחיות את הכאב מתוך תקווה שמישהו סוף־סוף יראה אותו. תגובות כאלה מבלבלות לעיתים קרובות פסיכולוגים – במיוחד כשנראה שהמטופל דוחה כל עזרה. למעשה, זהו אקט של הישרדות: העדפה לא להתרפא כדי לשמר קשר, גם אם פוגע.
מצדו השני של הרצף, מטופל סדיסטי עלול לבחון את גבולותיו של המטפל, להעמיד אותו במצבים של השפלה סמויה, ולפעמים אף לשבש את המפגש דרך ביטויי בוז, זלזול או ביטול. דינמיקות אלו עלולות לעורר רגשות נגדי־העברה עזים – החל מחמלה מעיקה ועד רצון ממשי להתרחק מהמטופל, או להשיב באותה מידה של תוקפנות.
במקרים מסוימים, המטפל עלול להזדהות לא מודע עם התפקידים האלה – לחוות עצמו כמציל או כמעניש, כנשלט או ככוחני. העבודה הטיפולית מחייבת זהירות כפולה: מחד, הכרה מלאה בדינמיקה הקשה שמתעוררת; ומאידך, הכלה, יצירת גבולות יציבים – והצעה למרחב שבו אפשר לפרק את מבנה הסבל ולהציב לו משמעות.
המטרה איננה ל"בטל" את הסדיזם או המזוכיזם, אלא להכיר בכך שהם לעיתים קרובות מנגנוני הישרדות. כאשר הם זוכים להבנה, לייצוג ולחמלה – הם עשויים להפוך ממחוללי סבל לאמצעי שינוי עמוק.
סדיזם ומזוכיזם אינם שמורים רק למרחב הפתולוגי או לחדר הטיפול; הם נוכחים במבנים זוגיים ומשפחתיים רבים – לעיתים כצל, ולעיתים ככוח גלוי שמתעתע בשם אהבה, הקרבה או מסירות. מה שנתפס לעיתים כמערכת יחסים רומנטית או "מורכבת" – עשוי למעשה לשקף דינמיקה בלתי מודעת של משיכה הדדית למבנה של שליטה וכניעה.
במערכות זוגיות, המזוכיזם עשוי להתבטא בדפוס של הקרבה עצמית קיצונית, שבה אחד מבני הזוג נוטה לוותר על צרכיו, לשאת ביקורת או השפלה – תוך שמירה על דימוי של בן זוג מסור, שמבין, שמבליג. מנגד, הסדיזם עשוי להופיע כצורך מתמיד לתקן, לעצב, להשפיע ואף לשלוט – לעיתים במסווה של דאגה.
המורכבות מתעצמת כאשר שני בני הזוג שותפים לאותה פנטזיה לא מודעת: המזוכיסט מקבל הגדרה עצמית דרך הסבל, והסדיסט זקוק לאחר שמסכים לשאת את תוקפנותו. כך נוצרת מערכת יחסים יציבה לכאורה, אך כזו המובילה לשחיקה, ניכור רגשי ואף אלימות.
בתוך המשפחה, דינמיקות אלו עשויות לעבור מדור לדור – כמעין תסריט בלתי מדובר שבו אהבה מתמזגת עם כאב, והיחסים בין הורה לילד כוללים לעיתים יסודות של שליטה מוחלטת, או לחילופין – תלות מזוכיסטית שמונעת מהילד לגדול.
פסיכואנליטיקאים רבים מדגישים כי הבנה של מערכות יחסים אלו מחייבת התבוננות זהירה: לא כל אקט של ויתור הוא מזוכיזם, ולא כל גבול הוא סדיזם. ההבדל טמון בהקשר הרגשי, בכפייתיות ובחוסר האפשרות לבחור אחרת. כאשר הדינמיקה הפנימית נהפכת לדפוס קשיח של זהות – הסבל הופך בלתי נמנע.
בקליניקה, זוגות שמגיעים עם חוויה של תקיעות רגשית, מאבקי כוח חוזרים או תחושת אובדן של עצמי בתוך הקשר – מזמינים בחינה של אותם דפוסים, שלעיתים שוכנים עמוק מתחת לפני השטח. התפקיד הטיפולי אינו לשפוט, אלא להאיר את המנגנון, לאפשר שפה אחרת – ולעיתים, לעורר את השאלה: האם האהבה חייבת לכלול סבל כדי להרגיש אמיתית?
התרבות המודרנית רוויה בתכנים סדיסטיים ומזוכיסטיים – מסרטים, דרך חדשות ועד ייצוגים במדיה החברתית. אבל מעבר לאסתטיקה של סבל, שאלה עמוקה יותר עולה: מדוע הצופה נמשך לסבל? מדוע אנו מזהים בעצמנו רגשות עזים דווקא אל מול סצנות של כאב, עונש או השפלה?
הסוציולוגיה הפסיכואנליטית רואה בתשוקה למעמדים אלו לא רק הדחקה אישית, אלא תנועה קולקטיבית של עיבוד – או מנגנון של פיצוי רגשי על טראומות לא מעובדות. החברה, כמו היחיד, שואפת לשלוט בכאב על ידי חזרתו האסתטית, לעיתים אפילו הארוטית, כדי להפחית את עוצמתו.
במונחים קליניים-תרבותיים, ניתן לחשוב על ייצוגים של מזוכיזם כצורך "להרגיש משהו" בעולם שהולך ונעשה קהה. הסבל, גם כשהוא פיקטיבי, משחזר תחושת חיות, זהות, מיקוד רגשי. לעומת זאת, הסדיזם – בצורתו הפוליטית, המשפטית או הרשתית – עלול להציע לצופה את תחושת העליונות, הצדק או הנקמה, כתחליף להתמודדות עם חוסר אונים אישי.
ישנם אף חוקרים שטוענים כי החברה עצמה מקיימת מנגנונים מזוכיסטיים: קבלת עוול או סבל כריטואל שמספק משמעות. במצבים של מלחמה, מגפה או דיכוי – הציבור עשוי לפתח תודעת סבל קולקטיבית שהיא גם מקשרת, גם מאחדת, וגם יוצרת תחושת שליטה באבסורד.
ולבסוף, קיימת השאלה המוסרית – מדוע אנשים לעיתים חשים אשמה דווקא כשהם מצליחים להשתחרר מדפוס של סבל? מדוע כה רבים בוחרים להישאר בקשרים פוגעניים או במצבים של דיכוי רגשי? התשובה, ברוח הפסיכואנליזה, מצויה לעיתים בשורשים מוקדמים: הסבל כחלק מזהות, העונש כצדק פנימי, והכאב כצורת אהבה מוכרת.
האתגר הטיפולי והתרבותי כאחד הוא לייצר חלופות: לא לבטל את קיומם של הדחפים, אלא להעניק להם מבנים חדשים של עיבוד. ליצור שפה רגשית שמכירה בקונפליקט, אך גם מאפשרת קיום שאינו תלוי בסבל כדי לחוש אמיתי.
העיסוק בסדיזם ובמזוכיזם מוביל פעמים רבות לדיכוטומיה חדה: התוקפן מול הקורבן, השולט מול הנשלט, ההרסני מול הסובל. אך מה אם נוכל להניח לרגע את הקטגוריות ולבחון את החוויה האנושית דרך המשקפיים הפסיכואנליטיים כהתנסות מורכבת, מעגלית, כזו שאינה ניתנת לחלוקה פשוטה?
פסיכותרפיסטים בגישות פסיכואנליטיות עכשוויות, במיוחד אלה המזוהים עם הגישה ההתייחסותית, מבקשים להתרחק מהפרדה נוקשה בין "סדיסטי" ל"מזוכיסטי", ולזהות את השיח הפנימי שבו האדם פוגש את עצמו בשני הקולות. ההרס הפנימי והצורך לחזור אליו שוב ושוב, לעיתים דווקא מתוך תקווה להתארגנות חדשה, מעיד על כך שהסבל – גם אם מכאיב – הוא לעיתים הדרך היחידה שנותרה לבטא כאב עמוק שאין לו מילים.
התהליך הטיפולי שואף לאפשר אינטגרציה: הבנה של מנגנוני ההזדהות עם תוקפנות, ניתוב של הצורך להכאיב אל עבר פעולה מודעת, או לחלופין, קבלה אמפתית של הצורך לשאת כאב – מבלי לחזור על דפוסים הרסניים. כאן נוצרת אפשרות לריפוי, לא דרך תיקון חיצוני בלבד, אלא דרך יצירת קשר טיפולי שבו האדם מותר לעצמו להיראות, להישמע, ולזכות בהחזקה שאינה תלויה בסבל.
תקווה עולה בדיוק במקום שבו המטופל מתחיל להרגיש שמותר לו גם לא לסבול. כשהמטפל מצליח לשאת את הכאב מבלי להגיב בסדיזם סמוי (הדרכה, ביקורת, פרשנות כוחנית), וכשהמטופל מרשה לעצמו להתאבל על מה שלעולם לא ניתן היה להשיג דרך סבל – שם מופיעה תחושת חופש חדשה.
בסופו של דבר, המפגש האנושי העמוק, החומל והמאפשר – הוא הדרך בה אנו מחזירים לדחפי החיים את מקומם מול דחפי המוות. לא מתוך הכחשה של התוקפנות, אלא מתוך הכרה במורכבותה – ומתוך האמונה כי גם במעמקי הכאב, אפשר לגלות אפשרות חדשה לקשר.
מעולה
תודה
