ניכור הורי (מעודכן בשנת 2024)
19/03/2024 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 01/06/2025 13:24המציאות שבה הורה מביט בילד המתבגר שלו ומזהה בו יותר קיפאון מאשר תנועה, יותר ניתוק מאשר סקרנות, היא אחת החוויות המטלטלות ביותר של ההורות המאוחרת. זה לא רק מפחיד – זה שובר. במיוחד כאשר אותו מתבגר חסר מוטיבציה, חסר עניין בלימודים, לא ניגש לבחינות ברצינות, לא עובד, לא מראה רצון לרישיון נהיגה, ובקצרה – לא משתתף במרוץ החיים המודרני, אפילו לא כצופה. התחושה שמתארים הורים רבים היא של ילד שהפך ל"עציץ בסלון": נוכח פיזית אך כבוי לחלוטין.
במקרים כאלו, לא מדובר רק בדאגה לעתיד הילד – אלא בתחושת חוסר אונים חריף שמתפתחת עם הזמן לתסכול, ובהמשך גם לכעס ולעיתים לאיבה הדדית. במיוחד כאשר אין דמות הורית נוספת שנוכחת, כמו אב או בן זוג תומך, כל האחריות מתנקזת אל הורה אחד שנדרש גם לפרנס, גם להכיל, גם לתמוך וגם להוביל תהליך שינוי מול מי שלא משתף פעולה. במצב כזה, קשה להבחין מתי מדובר במתבגר "עצלן", ומתי מדובר במתבגר שחווה כיבוי פנימי עמוק – כזה שמונע ממנו גם את הצעד הראשון.
במילים אחרות, מתבגר חסר מוטיבציה הוא לא בהכרח מתבגר שלא רוצה – אלא לא פעם מתבגר שלא מסוגל. הנראות היא של אדם שמזלזל, שמסתפק במועט, שחי את חייו דרך מסכים, סרטונים, וחלומות רחוקים – אך מתחת לפני השטח מסתתרת לרוב מצוקה עמוקה: דיכאון סמוי, חרדה חברתית משתקת, לקות נוירו-התפתחותית בלתי מזוהה, או תחושת חוסר ערך שוחקת שנבנתה לאורך שנים של חוויות כישלון. עבור ההורה, הזיהוי של הקושי הזה הוא הצעד הראשון והכואב לקראת תנועה – תנועה שתדרוש ממנו לא רק שינוי גישה, אלא שינוי מערכתי בתפיסת התפקוד, הערך והתקווה.
אחת השאלות הבוערות ביותר שמתעוררות אצל הורים ואנשי מקצוע מול מתבגר חסר מוטיבציה היא: האם מדובר בעצלות או בכשל רגשי עמוק יותר? זוהי הבחנה קריטית – משום שהתגובה הרגשית וההתערבות הנדרשת משתנות לחלוטין בהתאם להבנה זו. עצלות מרמזת על בחירה, על הימנעות זמנית, אולי מתוך נוחות או חוסר עניין. כיבוי רגשי, לעומת זאת, הוא מצב שבו לא מתקיימת יכולת פנימית להניע את עצמך גם כשיש רצון לכך.
כיבוי רגשי בגיל התבגרות עשוי להתבטא כחיים במצב נומינלי: קמים, אוכלים, בוהים, גוללים – אך לא פועלים. לא מתוך התנגדות, אלא מתוך קפיאה. אותם מתבגרים לעיתים אומרים "אני יודע שאני צריך, אבל אני פשוט לא מצליח להזיז את עצמי". זו אינה התחמקות – זו חוויית תקיעות אמיתית שמוכרת במצבים של דיכאון סמוי, חרדה חברתית לא מטופלת, או כשל נוירו-התפתחותי שמייצר חוויית אי-מסוגלות כרונית. פעמים רבות, המתבגר החסר מוטיבציה נראה "שקוע בטלפון" או "לא מזיז את עצמו", אך הליבה הרגשית של המצב היא תחושת אפסות עמוקה: אמונה ש"זה לא משנה מה אעשה, אני לא אצליח ממילא".
במצבים אלו, ההתערבות הנכונה צריכה להתרחק משפה של תוכחה, דרישה והצבת יעדים בלתי ריאליים. מתבגר חסר מוטיבציה לא זקוק לעוד תזכורת על כך שהוא לא עומד בציפיות – הוא זקוק למפגש שיקומי עם חוויית מסוגלות. החזרת התחושה של "אני יכול", ולו בדברים הקטנים ביותר, היא הבסיס לכל שינוי. כאן גם מתחילה אחריותו של ההורה או המטפל: לזהות מתי ההתנהגות משדרת עצלות, ומתי היא בעצם קריאה שקטה לעזרה שלא נאמרת במילים.
חשוב לומר – הנראות של שני המצבים עלולה להיות דומה מאוד, אך התגובה אליהם לא יכולה להיות זהה. הורה שמנסה להילחם בעצלות באמצעים של נוקשות, שליטה וסנקציות – מול ילד שבעצם קורס מבפנים – עלול להחמיר את מצב הרוח, להעמיק את התחושות של כישלון, ואף לייצר נתק רגשי שמקשה על תהליך השיקום. לכן, ההבחנה הזו היא לא עניין תיאורטי – אלא קריטית להתערבות נכונה.
כאשר מדברים על מתבגר חסר מוטיבציה, נוטים לעיתים לחשוב שמדובר בילד "שאין לו רצון", אך מתחת לפני השטח מתגלה תהליך עמוק יותר: היעדר תחושת מסוגלות. מתבגרים רבים שמתקשים לגייס כוחות לפעולה – בין אם בלמידה, ביצירת קשרים חברתיים או במאמץ להתקבל לעבודה – לא חווים רק קושי רגעי אלא תפיסה עצמית בסיסית של חוסר ערך. פעמים רבות מדובר בילדים שצברו חוויות חוזרות של כישלון, דחייה או ביקורת לאורך שנות ההתפתחות שלהם, מה שמייצר תשתית רגשית פגיעה. התחושה השלטת היא "אין טעם לנסות, כי אני לא אצליח ממילא", וזו תחושת עומק שאינה נעלמת עם עידוד בלבד.
מחקרים בפסיכולוגיה התפתחותית מראים כי תחושת מסוגלות נבנית מהצלחות מצטברות, קטנות ככל שיהיו, ותחושת כישלון נבנית מהצטברות חוויות שבהן הילד לא הרגיש שהוא מצליח לעמוד בציפיות – לא של אחרים, אלא גם ובעיקר של עצמו. כאשר מתבגר מגיע לשלב שבו הוא נחשב בוגר יותר, אך אין לו ניסיון אישי שמגבה את האמונה שהוא יכול, יודע או מצליח – הוא עשוי לבחור לא לנסות כלל. לא מתוך עצלנות, אלא מתוך מנגנון הגנה: ניסיון הוא סיכון, וכישלון רק יעמיק את התחושה שהוא "מקולקל".
במקרים כאלה, מתבגר חסר מוטיבציה לא יחפש אתגרים – הוא יתחמק מהם. כל יעד, גם אם הוא פשוט בעיני ההורה, נראה למתבגר כהר עצום שמולו אין לו סיכוי. לדוגמה: לגשת לבחינת תיאוריה, לשלוח קורות חיים, או אפילו לפנות למורה כדי לבקש הארכת מועד – כל אלו נראים עבורו כמו פעולות שיש בהן סיכון רגשי גבוה מדי. הוא יבחר שלא להתנסות כלל, ובכך ימנע מהכישלון – אך גם מההזדמנות לבנות מחדש את תחושת המסוגלות שלו.
הבשורה החיובית היא שתחושת מסוגלות אינה תכונה מולדת – אלא יכולת נרכשת. בעזרת סביבה תומכת, אמפתית אך גם עקבית, ניתן לחשוף מתבגר חסר מוטיבציה להתנסויות מותאמות שיכולות להחזיר לו בהדרגה את החוויה שהוא יכול. זהו תהליך איטי, אך משמעותי – והוא מתחיל בהכרה עמוקה בכך שהילד לא "עושה דווקא", אלא נלחם פנימית על כל פעולה שנראית לאחרים מובנת מאליה.
אחד המכשולים הגדולים ביותר בהתמודדות עם מתבגר חסר מוטיבציה הוא הפער בין כוונת ההורה לבין האפקט בפועל. הורים רבים נוקטים באמצעים כמו שלילת מסכים, קנסות, אולטימטומים או תוכחות בסגנון "אתה לא תצא כלום", מתוך רצון אמיתי לזעזע, להציב גבולות או "לנער" את הילד מהקיפאון. אך בפועל, תגובות כאלה רק מעמיקות את הפער, מחריפות את תחושת הבידוד, ולעיתים אף מייצרות תגובת נגד של ניתוק רגשי מוחלט. כאשר ילד חש שכעסו של ההורה גובר על הבנתו, הוא מפסיק לנסות להסביר את עצמו – ולעיתים גם מפסיק לנסות בכלל.
חשוב להדגיש: אין פירוש הדבר שהורה צריך להסכים להתנהגות לא מתפקדת או להימנע מהצבת גבולות. אך ההבדל המרכזי הוא בגישה. מתבגר חסר מוטיבציה לא זקוק להורה שיתפקד כמו מפקח – הוא זקוק למבוגר משמעותי שמסוגל לראות מעבר להתנהגות: לזהות את הקושי, לשים לב למקום שבו הילד מתכווץ ולא נלחם, ולפעול משם. שינוי משמעותי מתרחש כאשר הילד מרגיש שמבינים אותו, גם אם לא מסכימים איתו.
מה כן עוזר? קודם כל – להפסיק לנסות "להציל" אותו. במקום לדרוש ממנו לפעול לפי קנה מידה חיצוני (כמו תעודת בגרות או גיוס), חשוב לייצר שיחה שממוקדת בו עצמו: מה קשה לך? ממה אתה פוחד? מתי הרגשת בפעם האחרונה שעשית משהו שאתה טוב בו? היכולת של ההורה להתעניין מתוך סקרנות אמיתית ולא מתוך לחץ לשנות – היא מפתח ראשון. לעיתים זו תהיה שיחה קצרה, לעיתים תתקבל בהתחלה בהתנגדות – אבל היא מציבה קרקע רגשית אחרת.
צעד שני הוא להנמיך את רף הדרישות. כשילד מרגיש כישלון, הדרך היחידה לגרום לו לזוז היא להציע הצלחה בטוחה – גם אם קטנה. אם המשימה היא עבודה, אולי זה לא ראוי להתחיל מחמישה משמרות בשבוע, אלא מחצי שעה של עזרה בבית. אם מדובר בלימודים – אולי לא מבחן שלם, אלא רק סיכום של עמוד אחד. המפתח הוא לא כמות – אלא חוויה של עשייה שלא הסתיימה בתחושת כישלון.
לבסוף – הגישה. מתבגר חסר מוטיבציה לא יגיב למילים כמו "תתבגר כבר", "אני לא מוכנה לראות אותך הורס את עצמך", או "אתה עושה בושות למשפחה". המילים האלו לא יוצרות שינוי – הן סוגרות את הדלת. שינוי מתחיל ממבט אחר: "אני רואה שקשה לך", "אני כאן איתך, גם אם אתה לא מצליח עכשיו", "אני לא מוותרת עליך". אלו מסרים שמעבירים תחושת ערך שאינה תלויה בתפקוד – וממנה אפשר להתחיל תנועה.
מתבגרים חסרי מוטיבציה שמרגישים נתק רגשי או חוסר מסוגלות זקוקים לטיפול מותאם שיבנה מחדש את תחושת האמונה בעצמם. טיפול קלאסי של שיחות טהור לא תמיד יהיה אפקטיבי עבור מתבגרים כאלה, במיוחד אם הם מתקשים לבטא את רגשותיהם או מתחברים יותר לפעולות מוחשיות מאשר למילים. כאן נכנס תפקידם של סוגי טיפול אלטרנטיביים שמתמקדים לא רק בשיחה, אלא גם בהפעלת הכלים הרגשיים והפיזיים של המתבגר.
אחת השיטות המועילות היא טיפול באומנויות, שבו הילד יוכל להביע את רגשותיו מבלי להרגיש את הלחץ שבמילים. טיפול בציור, בכתיבה יצירתית, או אפילו במוזיקה – כל אלו מאפשרים למתבגר להוציא את תחושותיו בצורה פחות ישירה ועם פחות חשש משיפוט. שיטות אלו עוזרות לא רק בהבנה עצמית, אלא גם ביצירת תחושת מסוגלות על ידי פעולה יצירתית. כאשר המתבגר רואה את עצמו יוצר משהו, זהו צעד ראשון בדרך להחזרת הביטחון העצמי.
גישה נוספת שמתאימה למתבגרים כאלה היא טיפול גופני (סומטי). טיפול זה מתמקד בקשר שבין הגוף לנפש, ומשתמש בתרגולים כמו יוגה, מדיטציה, או אפילו טיפול באמצעות בעלי חיים (כגון כלבי טיפול). כאשר המתבגר מרגיש תקוע במציאות הרגשית שלו, לעיתים הדרך היעילה ביותר לעורר אותו היא דרך תנועה או קשר פיזי – לא תמיד דרך שיחה.
CBT (טיפול קוגניטיבי-התנהגותי) ממוקד במתבגרים חסרי מנוע פנימי יתמקד יותר בשינוי ההתנהגויות חסרות המוטיבציה, ובסיסם הרגשי והקוגניטיבי. טיפול כזה מסייע למתבגר להבין את הקשר בין מחשבותיו לבין פעולתו: איך מחשבה כמו "אני לא אצליח בזה" יכולה להוביל לתחושת חוסר אונים ואז להימנעות. על ידי זיהוי שגיאות מחשבתיות, המתבגר לומד כיצד לשנות את הגישה למטלות שגורמות לו להרגיש לא מסוגל, כך שהוא לומד להתמודד עם מצבים מאתגרים ולהפוך אותם לאפשריים.
טיפול קבוצתי יכול גם להיות אלטרנטיבה מצוינת למתבגרים חסרי מוטיבציה, במיוחד אם מדובר בבעיות חברתיות. עבודה בקבוצה מאפשרת למתבגר לחוות את עצמו בקונטקסט חברתי, מבלי להיות מנותק. הוא יכול לראות את חבריו מקבלים תמיכה, להרגיש שייך, ולפעמים אף ללמוד על ההתמודדות של אחרים עם קשיים דומים.
במקרים שבהם דיכאון סמוי או נמשך, יש מקום גם להתערבות פסיכיאטרית. פעמים רבות, מתבגרים אלו לא מביעים את עצמם באופן ישיר, ולא תמיד יש להם את הכלים להבין את מה שהם חווים. מתן תרופות על ידי רופא פסיכיאטר יכול לשמש כשלב ראשון בתהליך, לא כאופציה ראשונה, אלא ככלי נלווה לטיפול שמבוסס על שיחה, תנועה ופעולה.
כאשר מתבגר חסר מוטיבציה מושך אליו את עיקר תשומת הלב והמשאבים הרגשיים של המשפחה, ההורה עלול למצוא את עצמו מתרוקן. ככל שהמאבק נמשך – בין הרצון "להציל" את הילד לבין הצורך לשמור על שגרה בסיסית – ההורה מתעייף, מאבד סבלנות, ומתחיל לא רק לדאוג אלא גם להתבייש, לכעוס או לנתק מגע. התהליך הזה, שבתחילתו מלווה בחמלה, הופך אט־אט לשחיקה עמוקה שמסכנת את הקשר עצמו.
לכן חשוב להבין: ההורה הוא לא פסיכולוג של הילד, והוא לא אמור להיות זה שמוציא אותו מהבור. תפקידו של ההורה הוא להיות עוגן רגשי – מישהו שנמצא שם גם כשהילד לא מגיב, שמסמן את הגבולות אך לא מעניש מתוך עלבון, שמסוגל לומר "קשה לי לראות אותך ככה, אבל אני עדיין איתך". המסר שצריך לעבור הוא מסר של קשר, לא של תנאי. לא "אני אוהב אותך אם תתפקד", אלא "אני כאן, גם כשאתה לא מתפקד".
עם זאת, החמלה הזו לא סותרת גבולות. חשוב לייצר מסגרת – שעות שינה, מינון זמן מסך, חובות בסיסיות בבית – לא כאמצעי לשליטה, אלא כהבעה של ערכים. מתבגר חסר מוטיבציה יוכל להתחיל לצאת מהקיפאון רק אם ירגיש שיש גבולות ברורים אך אנושיים. ולא פחות חשוב – ההורה צריך לשמור גם על עצמו. טיפול הורי, קבוצת תמיכה, או שיח פתוח עם איש מקצוע – כל אלו אינם מותרות. הם דרושים כדי שההורה לא יישבר לפני שהילד מתחיל לזוז.
לצד זה, חשוב לדעת לשחרר. לא את הילד – אלא את השליטה בתוצאה. ייתכן שהשינוי יקרה לא השנה, ולא מול העיניים שלנו. חלק מההורות הוא ההכרה בכך שהתהליך לא תמיד מתרחש לפי לוח הזמנים שלנו. ההשקעה רגשית, הנוכחות, המסר שלא ויתרנו – כל אלה נרשמים. גם כשהמתבגר נראה אטום, הוא סופג. גם כשהוא לא מגיב – הוא שומע.
בסופו של דבר, מתבגר חסר מוטיבציה לא באמת רוצה להישאר תקוע. הוא פשוט לא מאמין שהוא יכול לזוז. ההורה לא יכול להזיז אותו – אבל הוא יכול להדליק עבורו פנס קטן של אמונה, ולהישאר שם, עד שהוא יראה את הדרך בעצמו.
