הסודות האפלים מאחורי הבמה של אייל גולן
10/01/2025 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 07/07/2025 11:47יש פגיעות שלא משאירות סימנים נראים לעין, ויש טראומות שלא ניתן לזכור במילים אבל הן ממשיכות לפעול מבפנים, דרך הגוף, ההתנהגות, החלומות או התחושות הלא מוסברות. טראומה מינית לא מודעת היא מהמורכבות שבפגיעות, משום שהנפש עצמה שותפה פעילה בהדחקה שלה, כדי לאפשר הישרדות. פעמים רבות, מי שנושא בתוכו טראומה כזו אינו מזהה אותה ככזו: אין זיכרון ברור של אירוע, אין סיפור חד משמעי, ובמקום זה יש רצף ארוך של סימפטומים רגשיים וגופניים, תחושת זרות עצמית, בושה עזה, חרדה, ולעיתים מחשבות חודרניות בלתי נשלטות. ההקלה שיכולה לבוא רק מהידיעה שיש הסבר, מתעכבת, וכך גם האפשרות להחלים.
במקרים של טראומה מינית לא מודעת, הנפגעים לעיתים קרובות אינם מזהים את עצמם ככאלה. הם סובלים מסימפטומים אבל מקשרים אותם לחרדה, לדיכאון, לבלבול מיני או לבעיות אחרות. התחושה היא שמשהו עמוק לא כשורה, אבל אין לו שם. המצוקה מועצמת בשל הספק: אולי הכל מדומיין, אולי זו המצאה, אולי בכלל מדובר בבעיה מינית אחרת או נטייה לא מוסברת. הספק הזה כמו מעגל סגור ניזון מהיעדר סיפור ברור, ומעמיק את הבושה.
חלק מהאנשים שנושאים בתוכם טראומה מינית לא מודעת מעולם לא ידברו על כך, אבל רבים דווקא פונים לטיפול מתוך קושי אחר: בעיות במיניות, התמכרויות, קשיים גופניים כרוניים, תחושת ריחוק רגשי, או דפוסים חוזרים של חרדה ודיכאון. לעיתים, תהליך פסיכותרפיה ממושך, עבודה עם הגוף, או מסע פסיכדלי, פותחים פתח לתחושות שהיו חבויות. ברגעים כאלה, החוויה המבלבלת ביותר היא לגלות שעולה רגש בלי תמונה, בלי הקשר, בלי סיפור. רק בטן שמתכווצת, לב שדופק, עוררות מינית מוזרה שמופיעה ברגעים בלתי צפויים, ורצון להתרחק מהגוף או מהסביבה.
טראומה מינית לא מודעת אינה “פחות אמיתית” מפגיעה זכורה היטב. להפך פעמים רבות ההגנות שעבדו כל החיים הן העדות החזקה ביותר לכך שמשהו היה שם. ההתעקשות לזכור, להוכיח, או להבין בדיוק מה קרה, עלולה לעכב את ההכרה הפנימית. במקרים רבים, הריפוי מתחיל דווקא מהמקום שמוכן להניח את הצורך בסיפור ולהתחיל להקשיב לגוף, להחזיק את התחושות, ולתת אמון בכך שהזיכרון הפנימי גם כשהוא חסר מילים ראוי להתייחסות.
אם נאפשר לתחושות לעלות, מבלי למהר לשפוט או להכחיש אותן, נוכל לאט לאט לעזור לנפש לספר את הסיפור שלה. לפעמים זה קורה דרך בכי לא מוסבר, סיוטים חוזרים, תחושות בושה קשות מול דמויות מסוימות, או מבוכה פיזית שמופיעה במצבים אינטימיים. כל אלה הם דרכים של הגוף והנפש לומר: משהו בי נבהל, משהו בי לא מוכן עדיין לדבר, אבל אני צריך הכרה.
כשהתודעה שותקת, הגוף מדבר. טראומה מינית לא מודעת אינה רק תופעה פסיכולוגית, אלא חוויה גופנית מוחשית. רבים מהסובלים ממנה מדווחים על כאבים באגן, התכווצויות בבטן התחתונה, תחושות של בחילה או צריבה במערכת העיכול, רגישות יתר במגע, ולעיתים גם תחושות עוררות מינית לא מותאמת להקשר. במקביל לסימפטומים הפיזיים מתפתחים דפוסי הימנעות ממגע אינטימי, סיוטים עם תכנים מיניים, תחושת ניתוק מהגוף, ולעיתים הפרעות אכילה או שימוש לרעה בחומרים. כל אלה אינם רק תסמינים הם סימנים. זוהי דרכו של הגוף לשאת סוד שלא סופר.
ההבנה שטראומה מינית לא מודעת פועלת דרך הגוף מתבססת כיום על גוף ידע נרחב מתחום הנוירוביולוגיה של הטראומה. החוקרת והמטפלת פטריסיה אוגדן, לצד ואן דר קולק, הצביעו על כך שטראומה שאינה מעובדת יוצרת "מעקפים" בתפקוד המוחי: האונה הפרה־פרונטלית (האחראית על חשיבה מילולית והמשגה) מתנתקת, בעוד שהמערכות הלימביות, ובעיקר האמיגדלה וההיפוקמפוס, ממשיכות לשדר מצוקה. כך נוצרת תחושת סכנה גופנית, גם כשאין איום מיידי בסביבה. התוצאה: הגוף מרגיש, זוכר, מגיב אך לא יודע להסביר למה.
ביטויים סומטיים של טראומה מינית לא מודעת עלולים להיראות גם כתגובות מיניות בלתי רצוניות בסיטואציות לא מותאמות: עוררות מינית בזמן חרדה, מחשבות חודרניות מיניות סביב ילדים או בני משפחה, תגובות בהלה בזמן אינטימיות או אובדן תחושה באיברים מיניים. חוויות אלו קשות במיוחד לעיכול, והן מקור עיקרי לבושה, אשמה ופחד. אנשים רבים שחווים אותן חוששים שהם סוטים, מסוכנים או פגומים אך בפועל, אלו תגובות נוירופיזיולוגיות נורמליות לתחושות שאינן מעובדות. הן אינן מעידות על כוונה, על פנטזיה מודעת, או על נטייה מינית כלשהי. הן מעידות על גוף שמבקש עזרה.
במקרים רבים, מתח נפשי כרוני בא לידי ביטוי בבעיות עיכול רפלקס, דלקת קיבה, גזים, שלשולים או עצירויות. אחרים סובלים מתשישות כרונית, קשיי שינה, התקפי פאניקה או פיברומיאלגיה. כל אלה נפוצים בקרב מי שהגוף שלהם נושא טראומה שלא ניתן לה או לא הורשה לה קול. התחושות הגופניות מגיעות לרוב ללא הקשר ברור, ונחוות כמוזרות, מביכות או בלתי נשלטות. לכן חשוב במיוחד שכל תהליך טיפולי בטראומה מינית לא מודעת יתייחס לגוף כשותף מלא לא כאובייקט לטיפול, אלא כעד חי לפגיעה שהייתה.
המפגש עם הגוף, אם כך, אינו מובן מאליו. הוא מצריך עדינות, סבלנות וביטחון. במקום לחפש אישור מילולי למה שקרה, אפשר להתחיל בשאלה: מה הגוף מרגיש? מה קורה כשאני עוצם עיניים ונושם לתוך הבטן? אילו אזורים מתכווצים, אילו נרדמים, ואילו מבקשים יד מלטפת? מתוך הקשבה כנה, עשוי לעלות זיכרון סומטי שאינו בהכרח דימוי ברור, אלא תחושה, רעד, או דמעה. וזו, לעיתים, התחלה של תיקון.
אין רגש עוצמתי ומשתק כמו בושה. היא מתמקמת עמוק מתחת לעור, ולעיתים קשה להבחין בה כי היא עצמה הופכת לחלק מהזהות. בטראומה מינית לא מודעת, הבושה אינה רק תגובה לפגיעה, אלא הופכת לסביבה רגשית קבועה, כרונית. האדם מרגיש שהוא עצמו לא ראוי, פגום, מלוכלך, מסוכן. התחושות האלה מלוות לא רק את הגוף, אלא גם את המחשבות, מערכות היחסים, חיי המין והדימוי העצמי. חלק ניכר מהסובלים מטראומה כזו מפתחים דפוסי פיצול בין ה"אני החיצוני" המתפקד, המודע והיומיומי, לבין חלקים פנימיים שנושאים את הזיכרון, הפחד והבלבול.
פיצול נפשי אינו תופעה נדירה או קיצונית, אלא מנגנון הגנה נפוץ במצבי טראומה, במיוחד כזו שהתרחשה בילדות. כשאין יכולת לעבד את מה שקרה, הנפש מפרקת את החוויה לחלקים. לעיתים, אדם עשוי לחוות עצמו כמי שנמשך או נרתע בצורה לא מוסברת, כמי שחוזר שוב ושוב לדפוסים מזיקים או נתקף בהצפה רגשית קשה ללא סיבה נראית לעין. התחושות והמחשבות האלו אינן מקריות הן תוצאה של פער עמוק בין מה שהנפש מנסה לזכור, לבין מה שהיא מנסה לשכוח.
הספק שאתה מרגיש האם משהו באמת קרה או שזו המצאה הוא לבה של הטראומה הלא מדוברת. יש חלקים שמאמינים בכל נים ושריר שמשהו התרחש, וחלקים אחרים שמתנגדים לכך בכל תוקף. זהו מאבק פנימי קשה, שבו כל צד בטוח שהוא שומר על החיים. יש חלק שמבקש לדעת, לזהות, לדבר ויש חלק שמגייס חרדה, הכחשה וביקורת פנימית כדי להגן על העצמי מהתמוטטות. חשוב להבין: הפיצול הזה אינו עדות לחולשה, אלא ליכולת ההישרדות המופלאה של הנפש.
במקרים רבים, טראומה מינית לא מודעת צפה דווקא לאחר חשיפה לתוכן טראומטי של אחרים בין אם מדובר בשיחה, כתבה, סרט או קבוצה טיפולית. הטריגר החיצוני מפעיל את הזיכרון הפנימי, אך עדיין לא מתגבשת תמונה ברורה. כך נוצרת תחושת חוסר אמון עצמי: למה אני מגיב בעוצמה כזו, אם לא קרה לי כלום? מה זה אומר עלי שאני חושב או מרגיש דברים כאלה? במקום להקשיב למה שהגוף והרגש מספרים, האדם עלול להיבהל, להדחיק שוב, ולהתכנס לתוך בושה וספק מחודשים.
במקום לחפש אמת מוחלטת זיכרון צלול, עדות, שם של הפוגע אפשר לבחור באמון שקט בגוף. תחושת הבושה הקשה שמופיעה בקרבה לאנשים מסוימים, התכווצות הגוף במצבים אינטימיים, עוררות מינית שמביכה ומערערת כל אלה הם סימני דרך. ככל שנוכל להתבונן בהם מבלי לשפוט, לתת להם מקום מבלי להתבלבל מזהותם כך נתחיל להחזיר את השליטה לידיים שלנו. לא כל תחושה צריכה הסבר, ולא כל ספק צריך הכרעה. אבל כל רגש צריך הקשבה.
לעיתים הדרך להחלים מתחילה בדיוק כאן בנכונות להחזיק את הפער הפנימי, את הסתירה, את הקולות המתנגשים. לא כדי לדעת את האמת, אלא כדי להרגיש פחות לבד.
אחת ההתמודדויות המרכזיות עם טראומה מינית לא מודעת היא שבניגוד לפגיעות שנזכרות באופן ישיר, כאן אין "סיפור לספר". מטופלים מגיעים לטיפול עם מכלול של תסמינים נפשיים, גופניים, מיניים אך לא תמיד הם או המטפלים מבינים שמדובר בטראומה מינית. לעיתים קרובות, רק אחרי חודשים או שנים של עבודה טיפולית הדרגתית, מתחילות לעלות תחושות עמומות, תמונות חלקיות, זיכרונות רגשיים או סימנים גופניים שמצביעים על פצע לא מדובר. בשלב הזה, חשוב במיוחד שלמטפל תהיה הבנה עמוקה של טראומה התפתחותית ושל האפשרות שמה שעולה הוא אמיתי גם אם לא נגיש עדיין במילים.
המרחב הטיפולי עשוי להוות עבור חלק מהמטופלים שיחזור של דינמיקות טראומטיות במיוחד אם מדובר בטראומה שהתרחשה בתוך מערכת יחסים של סמכות, תלות או קירבה. הדינמיקה הטיפולית עשויה לעורר העברות רגשיות עוצמתיות: פחד להיחשף, בושה מול המטפל, צורך לרצות או להתנתק. מטפלים שאינם מיומנים בעבודה עם טראומה מינית לא מודעת עלולים לפרש חלק מהתנהגויות המטופל כהתנגדות, כהפרעת אישיות או כבעיה מוסרית במקום כהבעת כאב שלא קיבל עדיין שפה.
גישות טיפול שמציעות עבודה גופנית־רגשית כגון , EMDR, טיפול SE או IFS עשויות להיות מתאימות במיוחד. גישות אלו אינן דורשות זיכרון נרטיבי, אלא מתמקדות בתחושות, תנועות, רגשות, ודיאלוג פנימי. גם טיפול פסיכודינמי או טיפול אינטגרטיבי יכולים לתמוך מאוד כל עוד קיימת עדינות, כבוד למה שלא נאמר, ונכונות לשאת יחד את הספק. השאלה אינה "האם זה קרה", אלא "איך זה מרגיש, ומה זה מבקש".
בשנים האחרונות, יותר ויותר מטופלים פונים למסעות פסיכדליים במרחב טיפולי או טקסי, מתוך תקווה לפרוץ את מחסום הזיכרון או לשחרר את הגוף מהמתח הכרוני שבו הוא נתון. לעיתים, מסע כזה מביא להקלה משמעותית פריקת מתח, עלייה של רגש, חיבור לחוויה עמוקה של חמלה. עם זאת, לא אחת מגיעה גם רגרסיה לאחר המסע: תחושות לא מעובדות צפות, הזיכרון אינו מגובש, והבושה גוברת. לכן חיוני שכל עבודה כזו תלווה בתהליך אינטגרציה רגשי, גופני ומילולי, עם איש מקצוע שמבין את מורכבות התהליך.
לא כל מטפל מתאים לעבודה כזו. יש לוודא שלמטפל יש ניסיון בעבודה עם טראומה מינית, הבנה של דיסוציאציה והסכמה לנוע בקצב של המטופל. יש מטפלים שמבקשים לדבר, להבין, ולחקור ויש מטפלים שיודעים גם לשתוק, לשהות, ולהיות עם הלא נודע. בטראומה מינית לא מודעת, החזקה טיפולית שקטה עשויה לרפא יותר מאלף פרשנויות.
בעבודה טיפולית מעמיקה, הדגש עובר מהצורך לדעת אל היכולת להרגיש. ככל שהמטופל לומד לבטוח בגוף שלו, להכיר בחלקים השונים שבתוכו, ולהחזיק את הספק והבושה בלי להזדהות איתם כך מתחילה תנועה של ריפוי. לא דרך גילוי דרמטי של אמת נשכחת, אלא דרך נוכחות איטית, עקבית ואוהבת עם הכאב.
ישנם אנשים שחיים עם תחושת אשמה עמוקה על התנהגות מינית מהעבר, לעיתים כזו שהתרחשה בגיל ההתבגרות או מול בני גילם, והם מאמינים שהם אלו שפגעו. תחושת האשמה הזו, כשהיא נחווית באופן מופרז, כפייתי או מלווה בזעזוע פנימי עמוק, עשויה להצביע על שכבה עמוקה יותר של חוויה לא רק של פוגענות, אלא גם של פגיעוּת מוקדמת יותר. עבור מי שחווה טראומה מינית לא מודעת, המרחב שבין הפוגע לנפגע הופך לעיתים למעורפל: העמדה המוסרית של "הייתי לא בסדר" חוסמת גישה לעמדה הקורבנית, מתוך צורך עמוק להרגיש בשליטה.
זיהוי מוקדם של חלקים מיניים־פוגעניים מהעבר, במיוחד כשמדובר בהתנהגות מינית מבולבלת, נובעת לא פעם מתוך ניסיון להבין את מקור התחושות הקשות. במובן מסוים, קל יותר להאמין שאתה זה שפגע מאשר להעז להכיר בכך שמשהו כואב ובלתי מובן קרה לך. זה מעניק תחושת סדר מוסרי: אם אני האשם, לפחות אני מבין את ההיגיון. אבל מתחת לאשמה הזו מסתתרת לעיתים קרובות שכבה רגשית עמוקה יותר, של בושה, פחד ובלבול שמצביעים על פצע קדום.
במקרים רבים, דווקא אחרי תהליך של השלמה עם העבר, סליחה עצמית והבנה של נסיבות ההתנהגות מתחילים לעלות רגשות חזקים נוספים: זיכרונות סומטיים, סיוטים, מחשבות חודרניות או דימויים מיניים לא רצוניים. התופעות הללו מעוררות חרדה קשה, שכן הן עלולות להתפרש כחלק מהזהות, או כביטוי לנטייה לא מוסרית. בפועל, מדובר בסימפטומים מוכרים של טראומה מינית לא מודעת, במיוחד כזו שהתרחשה בגיל צעיר או בסביבה אינטימית, שבה התודעה לא יכלה לשאת את המידע במלואו.
אחת המלכודות הקשות ביותר היא התחושה ש"אולי המצאתי את כל זה כדי לכפר על אשמה". גם כאן, מדובר במנגנון הישרדותי עמוק שמנסה להרחיק מהכאב האמיתי. הפחד מהיותי פוגעני, מלווה לעיתים בתחושות גוף קשות כיווץ, סלידה עצמית, בחילה, ניתוק אך גם אלו הם תוצר של פצע, לא עדות לאשמה מוסרית אמיתית. חשוב לומר באופן חד וברור: מי שמבקש להבין, לתקן, לנהוג באחריות, ולשאול את עצמו שאלות כמעט תמיד אינו אדם מסוכן. להיפך, מדובר באדם שמרגיש כאב עמוק ומנסה לעשות איתו עבודה אתית.
במרחב הטיפולי, חשוב שהמטפל ידע להחזיק את המורכבות: לא לנקות אוטומטית מאחריות, אך גם לא להניח שהכל נובע ממקום פוגעני. פעמים רבות, ההתנהגות המבולבלת בעבר במיוחד בגיל צעיר היא תוצר של בלבול שנוצר כשמיניות נחשפה באופן לא מותאם, לא מדויק, לעיתים כחוויה פוגענית שאינה נזכרת. במילים פשוטות: לפעמים הילד שפגע הוא גם הילד שנפגע, אבל רק צד אחד נגיש לזיכרון.
רק מתוך מרחב שמסכים להחזיק את הכאב הכפול גם האשמה וגם הפגיעות ניתן יהיה לאפשר למטופל להתחיל להחזיר לעצמו את התחושה שהוא אנושי, שהוא לא רע, ושהזיכרון שלא בא אינו סיבה לפקפק בעצמו.
בחברה שמקדשת ודאות, זיכרון ברור, זהות מגובשת ואבחנות חד־משמעיות, אין כמעט מקום לתחושות לא ודאיות, במיוחד כשמדובר בתחום הטעון של טראומה מינית לא מודעת. רבים מהמתמודדים מרגישים שלא רק שהם נאבקים בעצמם, אלא שגם הסביבה אינה יכולה להכיל את המורכבות: "אם אין סיפור אולי אתה מדמיין", "אם זה באמת קרה תתלונן", "אם אתה מרגיש כך כנראה שזה קשור לנטייה המינית שלך". אבל האמת הטראומטית אינה פועלת לפי חוקים של היגיון פשוט. היא מתפתחת בהדרגה, בתוך מרחב של רגישות, התכווננות, ונכונות לפגוש כאב שלא קיבל מילים.
הריפוי במקרים כאלה הוא תמיד איטי. הוא דורש גוף שנלמד להקשיב אליו מחדש, חלקים פנימיים שמקבלים לגיטימציה, וביטחון בסיסי שהתחושות שלנו אמיתיות גם אם אינן ברורות. לעיתים השינוי מתחיל דווקא מתוך הבחירה להפסיק לחפש הוכחות. ברגע שאדם נותן לעצמו רשות לחוות, בלי צורך להוכיח או להיזכר, מתפנה מקום לרגש לבוא ובתוכו גם ההבנה הפנימית שמובילה לצמיחה.
אחד האתגרים המרכזיים בתהליך הזה הוא ללמוד להחזיק את הספק מבלי להיבהל ממנו. רבים מהמטופלים שואלים את עצמם שוב ושוב: "אולי אני מגזים", "אולי אני ממציא", "אולי זה בכלל בגלל שאני לא בסדר". הריפוי מתרחש כשמופיע קול נוסף, עדין, שיכול לומר: "ואולי כל זה פשוט כואב כי הגוף שלי באמת זוכר, גם אם אני לא". זו אינה הצהרה של ידיעה, אלא של חמלה. זו האפשרות לא להיבהל מהשאלות, לא להתכנס בבושה, אלא להישאר בנוכחות, באמון ובקצב שלך.
בחוויה של טראומה מינית לא מודעת, אחת התחושות הקשות ביותר היא הבדידות. תחושה של חריגות, של סוד שאין לו שפה, של פצע שלא מקבל אישור. לכן גם החיבור לקהילה, לקבוצות תמיכה, לאנשים שעוברים דבר דומה יכול להיות מרפא כשלעצמו. לאו דווקא בשביל לחשוף הכול, אלא כדי להרגיש שאינך לבד. שיש עוד מי שנאבק עם תחושות מוזרות, עם ספק פנימי, עם גוף שמתכווץ או מגיב בצורה לא מובנת ועם תקווה שעדיין בוערת לאט.
לבסוף, חשוב לזכור שאין דרך אחת לריפוי. יש מי שעובר תהליך עמוק דרך גוף, תנועה ומגע, ויש מי שדווקא מילים, כתיבה או קשר רגשי ארוך טווח הם שפותחים בו את הדלת. יש מי שבוחר לצעוד בדרך רוחנית, ויש מי שזקוק למסע בטוח בעולמות הפסיכדליים. כל עוד המפגש הוא מתוך חמלה, הקשבה וכבוד למורכבות הדרך הנכונה היא זו שמתאימה בדיוק לך.
אם תסכים ללכת בקצב שלך, ולא להיבהל מהספקות, תגלה שדווקא מתוך חוסר הוודאות יכולה לצמוח אינטימיות חדשה עם עצמך. אינטימיות עדינה, שקטה, אמיצה כזו שלא נולדת מתוך ידיעה, אלא מתוך אהבה.
