התמכרות לתרופות: עלייה חדה בשימוש בתרופות הרגעה ושינה בישראל
19/02/2024 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 19/09/2024 10:29 | עודכן: 14/06/2026ביום רגיל לגמרי, אחרי שהילדים נרדמים, היא מוזגת לעצמה כוס יין. לא משהו חריג. לא סיפור. כוס אחת בסוף יום עמוס. אבל בחודשים האחרונים הכוס הזאת כבר לא מרגישה כמו בחירה. היא מחכה לה עוד לפני שהיום נגמר. לפעמים זו כוס שנייה. לפעמים שלישית. לפעמים היא אומרת לעצמה שזה רק בגלל התקופה, בגלל החדשות, בגלל המלחמה, בגלל זה שאי אפשר כבר לנשום במדינה הזאת. ובבוקר, כשהיא קמה עייפה ועצבנית, היא מבטיחה לעצמה שהיום לא.
בבית אחר, נער בן 16 נכנס לחדר אחרי בית הספר ולא יוצא כמעט עד הלילה. ההורים אומרים “מסכים”, “גיימינג”, “דור מקולקל”, אבל כשהם מנסים לכבות לו את המחשב הוא לא רק כועס. הוא מתפרק. כי שם, במשחק, הוא יודע מי הוא. יש לו חברים, הישגים, חוקים ברורים. מחוץ למסך מחכה לו עולם מסובך יותר: בית ספר, חרדה חברתית, מלחמה, הורים לחוצים, וגוף שלא מצליח להירגע.
ובדירה קטנה במרכז, מילואימניק שחזר מעוד סבב אומר שהוא בסדר. הוא עובד. הוא מחייך. הוא עונה להודעות. בלילה הוא משתמש במה שעוזר לו להירדם. אחר כך גם בצהריים. אחר כך לפני פגישה. הוא לא קורא לזה התמכרות. הוא קורא לזה “הדבר היחיד שעוזר לי לא להשתגע”.
כך נראית התמכרות ברוב המקרים. לא כמו בסרטים. לא תמיד רחוב, קריסה או אדם שאיבד הכול. הרבה פעמים היא נראית כמו תפקוד. כמו בית. כמו עבודה. כמו הורות. כמו נער שכולם חושבים שהוא עצלן. כמו אישה שמחזיקה משפחה שלמה. כמו צעיר שחזר ממלחמה ומנסה להחזיק את עצמו.
וזה כבר לא סיפור קטן. לפי נתוני המרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש, כפי שפורסמו בשנים האחרונות, שיעור הישראלים שנמצאים בשימוש בעייתי או בסיכון להתמכרות עלה בצורה חדה מאז 2018. ב-2018 דובר על אחד מכל עשרה ישראלים, ובהמשך כבר דווח על אחד מכל ארבעה. חשוב לדייק: זה לא אומר שכל אדם רביעי “מכור” באותה חומרה, אלא שהרבה יותר ישראלים נמצאים היום על הרצף שבין שימוש מוגבר, שימוש בעייתי והתמכרות. העלייה קשורה בין היתר לקורונה, ל-7 באוקטובר ולחיים ממושכים בתוך מתח ומלחמה.
מי שמרגיש שהדפוס כבר גובה ממנו מחיר יכול להתחיל בבדיקה של מטפלים העוסקים בטיפול בהתמכרויות, אבל לפני שבוחרים טיפול צריך להבין משהו עמוק יותר: התמכרות היא לא רק “בעיה של שליטה”. לפעמים היא הדרך שבה אדם מנסה לא להרגיש יותר מדי בבת אחת.
כמעט אף אחד לא מתחיל במילה התמכרות. אנשים אומרים “אני בתקופה קשה”, “זה רק בערב”, “כולם שותים”, “אני פשוט אוהב לשחק”, “אני עובד הרבה כי אין ברירה”, “אני יכולה להפסיק מתי שאני רוצה”. לפעמים זה באמת נכון. לא כל שימוש הוא התמכרות, ולא כל הרגל מוגבר הוא בעיה קלינית.
אבל יש רגע שבו המשפטים האלה מתחילים לעבוד קשה מדי. אדם שמבטיח לעצמו לא לשתות השבוע ומגלה שהוא שוב שתה. נער שאומר שהוא נכנס למשחק לשעה ונשאר עד ארבע בבוקר. אישה שקונה שוב ושוב דברים שהיא לא צריכה ואז מסתירה את החבילות. גבר שמוחק היסטוריה מהטלפון כי הוא לא רוצה שיראו כמה זמן היה במסך. שם מתחילה השאלה האמיתית.
התמכרות אינה נמדדת רק בכמות. היא נמדדת במחיר. האם השינה נפגעת. האם הזוגיות נשחקת. האם יש הסתרה. האם יש ירידה בעבודה או בלימודים. האם האדם צריך את החומר או ההתנהגות כדי להירגע, להירדם, לתפקד או לא לקרוס. האם הוא עדיין בוחר, או שכבר נבחר בשבילו.
במקום הזה טיפול פסיכולוגי לא אמור להתחיל בהטפה. הוא אמור להתחיל בשאלה פשוטה יותר: מה הדבר הזה עושה בשבילך, ולמה כל כך קשה לוותר עליו.
אם זיהיתם את עצמכם או אדם קרוב בתיאור הזה, הצעד הראשון אינו חייב להיות החלטה דרמטית על “גמילה עכשיו”. לפעמים הוא מתחיל בשיחה דיסקרטית עם איש מקצוע שמבין שהתמכרות אינה רק הרס, אלא גם רשת ביטחון שהפכה מסוכנת.
יש אנשים שלא היו קוראים לעצמם מכורים לפני המלחמה. הם עבדו, גידלו ילדים, יצאו, ישנו פחות או יותר. ואז הגיעו אזעקות. חדשות. מילואים. פינוי מהבית. ילדים שלא נרדמים. הורים שלא חוזרים לעצמם. חברים שנפגעו. טלפונים שמפחידים לפתוח. ופתאום משהו שהיה “רק מדי פעם” התחיל לקבל תפקיד חדש.
האלכוהול כבר לא היה בילוי, אלא כיבוי. המסך לא היה מנוחה, אלא בריחה. העבודה לא הייתה שאפתנות, אלא דרך לא לעצור. התרופה לא הייתה רק עזרה זמנית, אלא משהו שקשה לדמיין את הלילה בלעדיו. ההתמכרות לא תמיד נולדת מתוך רצון ליהנות. לעיתים היא נולדת מתוך רצון לא להרגיש.
החוויה הזאת אינה רק סיפור אישי של אדם אחד. משרד הבריאות פרסם כי מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל חלה עלייה בשימוש מזיק באלכוהול, סמים, גיימינג והתנהגות מינית, בעיקר בקרב מי שכבר נמצאים בסיכון להתמכרות. לפי אותו פרסום, השינוי הבולט ביותר במחקר של המרכז הישראלי להתמכרויות נצפה אצל משיבים בסיכון להתמכרות לגיימינג, כאשר יותר ממחציתם שינו את היקף העיסוק במשחקים מאז פרוץ המלחמה, וחלק גדול מהם הגביר אותו.
לכן אי אפשר לכתוב היום על התמכרות בישראל בלי לדבר על פוסט טראומה. לא כל התמכרות היא טראומה, ולא כל אדם שמשתמש סובל מפוסט טראומה. אבל כשחברה שלמה חיה זמן ממושך בדריכות, יותר אנשים יחפשו משהו שירגיע את הגוף מהר. הבעיה היא שמה שמרגיע מהר, עלול גם להתחיל לנהל את החיים.
אצל הרבה אנשים התמכרות לאלכוהול לא מתחילה בבוקר ולא מתחילה לבד. היא מתחילה בארוחה. בחג. בסוף יום. במשהו שנראה נורמלי לגמרי. דווקא בגלל זה קשה לזהות אותה בזמן.
הכוס הראשונה אומרת: מגיע לי.
השנייה אומרת: היה לי יום קשה.
השלישית אומרת: רק ככה אני נרדם.
ואז מגיע הבוקר, עם עייפות, אשמה, עצבנות והבטחה קטנה שאף אחד לא שומע: היום לא.
בשלב הזה האדם עדיין יכול לתפקד. הוא לא בהכרח מפסיד עבודה. הוא לא בהכרח נראה “מכור”. אבל הבית כבר מרגיש. הילדים מרגישים שהוא פחות סבלני. בן הזוג מרגיש שמשהו מתרחק. הגוף מרגיש. השינה מרגישה. והאדם עצמו מרגיש שהוא כבר לא לגמרי חופשי.
משרד הבריאות מתאר סימנים כמו צורך מוגבר לשתות, תסמיני גמילה, הזנחת אחריות והמשך שתייה למרות פגיעה בבריאות, ביחסים, בעבודה או במצב הכלכלי. בטיפול מצוינים בין היתר טיפול פסיכולוגי, CBT, קבוצות תמיכה ולעיתים טיפול תרופתי בהשגחה רפואית. מי שמזהה שימוש בעייתי בתרופות הרגעה או שינה יכול לקרוא גם על התמכרות לתרופות, כי לא פעם ההתמכרות מתחילה דווקא ממשהו שניתן בתחילה כדי לעזור.
יש התמכרות שלא תמיד קוראים לה התמכרות, כי היא נראית כמו אחריות אזרחית. לבדוק חדשות. להתעדכן. לדעת מה קורה. לפתוח פייסבוק. לרענן אתר חדשות. לבדוק אם יש אזעקות. אם יש הודעה חדשה. אם פורסם שם. אם קרה משהו בצפון, בדרום, בעזה, באיראן, בכנסת, בבתי החולים.
בישראל של השנים האחרונות, הרבה אנשים לא “גוללים” סתם. הם עומדים על המשמר. לפחות כך זה מרגיש. אבל כשהבדיקה הופכת לכפייתית, כשהטלפון נפתח כל כמה דקות, כשהגוף מתמלא דריכות מכל כותרת, וכשהאדם כבר לא מצליח להיות עם הילדים, לעבוד או להירדם בלי לבדוק שוב, החדשות מפסיקות להיות מידע והופכות למנגנון הפעלה.
זו לא התמכרות קלאסית כמו אלכוהול או הימורים, ולא נכון לאבחן אותה בקלות. אבל מבחינה נפשית, המעגל יכול להיות דומה: מתח, בדיקה, הקלה קצרה, כותרת חדשה, שוב מתח. האדם אומר לעצמו שהוא רק רוצה לדעת, אבל בפועל הוא מזין שוב ושוב את אותה מערכת חרדה.
במקרים כאלה כדאי לקרוא גם על התקף חרדה, משום שלפעמים הצורך לבדוק חדשות אינו נובע מסקרנות, אלא מניסיון להרגיע מערכת אזעקה פנימית שפועלת בלי הפסקה. טיפול לא בהכרח יתחיל באיסור על חדשות, אלא בבדיקה עדינה: מה אתה מקווה להרגיש אחרי הבדיקה, ומה קורה לך בגוף כשאתה לא בודק?
אם אתם מרגישים שהחדשות כבר לא רק מעדכנות אתכם אלא מנהלות את מצב הרוח, השינה והנוכחות שלכם בבית, זה סימן שכדאי לעצור ולבדוק את הדפוס, גם אם הוא נראה “נורמלי” ביחס לתקופה.
כשאמא של נער אומרת “הוא מכור למחשב”, לפעמים היא צודקת. אבל לפעמים המשפט הזה קצר מדי. כי המחשב הוא רק המקום שבו רואים את הבעיה. לא תמיד המקום שבו היא התחילה.
יש נערים שהמסך הוא המקום היחיד שבו הם מצליחים. בבית הספר הם מרגישים טיפשים. בחוץ הם מרגישים דחויים. בשיחות פנים אל פנים הם נלחצים. במשחק הם מהירים, חכמים, שייכים. יש להם קבוצה. יש להם הישגים. יש להם זהות. ואז ההורה מגיע ואומר “תכבה עכשיו”, והנער לא שומע רק בקשה טכנית. הוא שומע שלוקחים לו את המקום היחיד שבו הוא לא מרגיש כישלון.
זה לא אומר שצריך לוותר. מסך יכול להרוס שינה, לימודים, קשרים ותפקוד. אבל אם מתייחסים רק למסך ולא לבדידות, לחרדה, לדיכאון, להפרעת הקשב או למתח המשפחתי, המלחמה בבית רק תחריף.
מחקר של הביטוח הלאומי ואוניברסיטת בר-אילן, שפורסם ביולי 2025, מצא שיעורים גבוהים של שימושים בעייתיים בקרב בני נוער בזמן המלחמה. בפרסום דווח על שיעורים חריגים של שימוש בעייתי ברשתות חברתיות וסיכון גבוה להתמכרות. חשוב לקרוא את הנתונים בזהירות: מדובר במדדי סיכון ושימוש בעייתי, לא באבחנה קלינית של התמכרות אצל כל אותם בני נוער. ועדיין, הם מצביעים על כך שהמסך הפך בתקופת המלחמה לאחד ממוקדי הסיכון המרכזיים עבור בני נוער.
במצבים כאלה טיפול משפחתי או טיפול זוגי יכול לעזור להורים להפסיק לנוע בין שתי תגובות לא יעילות: החרמה, איומים וענישה מצד אחד, או ויתור מוחלט מצד שני. ברוב הבתים צריך גם גבול וגם קשר. גם שעת כיבוי וגם שיחה על מה כל כך מפחיד כשמכבים.
אצל צעירים אחרי צבא, חיילים ומילואימניקים, ההתמכרות יכולה להיראות אחרת. הם לא תמיד מתפרקים. הרבה פעמים הם דווקא ממשיכים. עובדים, לומדים, יוצאים, עושים ספורט, מעלים סטורי, עונים “הכול טוב”. אבל בערב משהו נסדק.
אחד צריך משהו כדי להירדם. אחת נכנסת לקניות אונליין בכל פעם שהיא מרגישה ריקנות. אחר נשאב להימורים כי הריגוש שם יותר פשוט מהחיים. מישהי עובדת עד חצות כדי לא לשבת רגע עם עצמה. הם לא בהכרח מבקשים עזרה, כי בעיניהם “יש אנשים שעברו דברים קשים יותר”. זו אחת המלכודות הישראליות: תמיד יש מישהו שסבל יותר, ולכן אסור לך לקרוא למה שקורה לך מצוקה.
אבל הגוף לא עובד לפי היררכיית סבל. אם הוא דרוך, הוא דרוך. אם הוא לא ישן, הוא לא ישן. אם הוא מוצא דרך אחת מהירה להירגע, הוא עלול לחזור אליה שוב ושוב.
בגלובס דווח ביולי 2025, על בסיס נתוני המרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש, כי מאז 2018 חל זינוק של כ-150% במספר המדווחים על בעיית התמכרות, וכי בקרב צעירים בני 18 עד 26 התופעה רחבה במיוחד, סביב אחד מכל שלושה בסיכון להתמכרות. צעירים שמזהים שימוש כדי לברוח מחרדה, דריכות או זיכרונות יכולים להיעזר גם במאמר על התקף חרדה, משום שלפעמים ההתמכרות היא ניסיון לא מוצלח לווסת פחד שלא קיבל שם.
אם המשפט “אני מתפקד, אז כנראה שאין לי בעיה” נשמע מוכר מדי, כדאי לשים לב. תפקוד חיצוני אינו תמיד סימן לחופש פנימי. לפעמים הוא רק אומר שהאדם עדיין מצליח להחזיק את החזית.
מעט מאוד אנשים מספרים את האמת המלאה מיד. הם מקטינים. מעגלים. מסתירים. מוחקים. אומרים “זה לא כמו שאתה חושב”. לפעמים הם משקרים לא כי לא אכפת להם, אלא כי הם מתביישים כל כך שהם לא מסוגלים לעמוד במבט של מישהו אחר.
אישה שמסתירה בקבוקים לא תמיד מזלזלת במשפחה שלה. לפעמים היא לא מסוגלת לסבול את עצמה. גבר שמוחק היסטוריית גלישה לא בהכרח חושב שאין בעיה. לפעמים הוא יודע שיש בעיה ולכן מוחק. נער שמשקר על שעות משחק לא תמיד “מניפולטיבי”. לפעמים הוא מבועת מהרגע שבו ייקחו לו את הדבר היחיד שמחזיק אותו.
הבושה יוצרת מעגל אכזרי. ככל שמתביישים יותר, מסתירים יותר. ככל שמסתירים יותר, נשארים לבד. ככל שנשארים לבד, ההתמכרות נעשית המקום היחיד שבו יש הקלה. לכן טיפול טוב לא עובד דרך השפלה. הוא גם לא מוותר על אחריות, אבל הוא מבין שאחריות בלי בושה משתקת היא דבר אחר לגמרי.
כאשר ההתמכרות יושבת על תחושת חוסר ערך, ייאוש, הסתגרות או אובדן עניין, כדאי לבדוק גם קשר לדיכאון. לא כדי להדביק עוד אבחנה, אלא כדי להבין אם ההתמכרות היא ניסיון לכסות מצב רוח שאדם כבר לא יודע איך לשאת.
בני משפחה של אדם עם התמכרות חיים לפעמים בתפקידים שלא בחרו. אחד נהיה שוטר. אחת נהיית מצילה. אחד בודק ארנקים, טלפונים, בקבוקים, חשבונות. אחת מכסה חובות. אחד מאיים לעזוב. אחת מפחדת לדבר כדי לא להדליק פיצוץ בבית.
אלה תגובות מובנות. התמכרות מכניסה משפחות לחוסר אונים. אבל לא כל תגובה מובנת היא תגובה שעוזרת. חקירה בלתי פוסקת יכולה להעמיק הסתרה. הצלה חוזרת יכולה לאפשר המשך פגיעה. איומים שלא מממשים יכולים להפוך לרעש רקע. שתיקה יכולה להפוך לשיתוף פעולה עם משהו שכולם כבר יודעים שקורה.
המשפחה לא יכולה להיגמל במקום האדם. אבל היא יכולה להציב גבולות, להפסיק לכסות, להפסיק לשקר לסביבה, להציע עזרה מקצועית, ולדאוג שגם בני המשפחה יקבלו תמיכה. משרד הבריאות מרכז מידע על שירותים ומסגרות בתחום התנהגות מזיקה והתמכרות, כולל מסגרות טיפול, שיקום וגמילה.
כאשר ההתמכרות פוגעת באמון, בהורות או בזוגיות, טיפול זוגי יכול לעזור לבני הזוג לדבר לא רק על השימוש עצמו, אלא על הפחד, הכעס, הבגידה, העייפות והשאלה איך ממשיכים לחיות באותו בית בלי שההתמכרות תהיה הדמות המרכזית בו.
“פשוט תפסיק” הוא כנראה המשפט הכי לא מועיל שאדם מכור שומע. ברוב המקרים הוא כבר ניסה. הוא ניסה בלילה. ניסה בראש השנה. ניסה אחרי ריב. ניסה אחרי בדיקה רפואית. ניסה אחרי שהילד ראה. ניסה אחרי שהבנק התקשר. הבעיה אינה שאין לו רגעים של רצון. הבעיה היא שהרצון לבדו לא מחזיק מול מערכת שלמה של דחף, הרגל, כאב, גוף וסביבה.
בטיפול לא מתחילים תמיד מהשאלה איך מפסיקים. לפעמים מתחילים מהערב שבו זה קורה. מה קרה בשעה שלפני השתייה. מי התקשר. איזו מחשבה עברה. איזה רגש היה בלתי נסבל. מה האדם אמר לעצמו כדי להצדיק את זה. מתי הוא כבר ידע שזה הולך לקרות. ואיפה היה אפשר להכניס רגע קטן של בחירה לפני שהמעגל סגר עליו.
אדם יכול למשל להגיע לטיפול ולומר: “אני שותה רק בלילה”. אבל כשמפרקים את הלילה, מתברר שהשתייה מתחילה הרבה קודם. היא מתחילה בהודעה מהעבודה בשש בערב. ממשיכה בצעקה על הילד. עוברת דרך אשמה. אחר כך שתיקה בבית. אחר כך מחשבה אחת: “אין לי כוח להרגיש את זה עכשיו”. הכוס מגיעה רק בסוף. אם מטפלים רק בכוס, מפספסים את כל הדרך אליה.
טיפול טוב מתחיל במיפוי. מתי הדחף מגיע. מה קורה לפני. מה האדם מרוויח לרגע. מה הוא משלם אחר כך. מי יודע. מי לא יודע. איפה הסכנה. איפה הבושה. האם יש דיכאון, חרדה, טראומה, הפרעת קשב, בעיות שינה או מצב רפואי. האם צריך רופא. האם צריך גמילה בפיקוח. האם צריך טיפול פרטני, קבוצתי, משפחתי או שילוב.
בצד הפסיכולוגי, טיפול CBT יכול לעזור לאדם לזהות מצבי סיכון, מחשבות שמצדיקות שימוש, דחפים, נפילות ותוכניות פעולה. לצד CBT יש מקום גם לגישה מוטיבציונית, טיפול דינמי, טיפול משפחתי, טיפול ממוקד טראומה, קבוצות תמיכה ולעיתים טיפול תרופתי. טיפול טוב לא מחפש רק “להוריד את ההתנהגות”, אלא לבנות חיים שבהם יש פחות צורך לברוח.
כשאדם כבר מחליט לפנות לעזרה, הדבר האחרון שהוא צריך הוא להסתבך בחיפוש. לפעמים הוא מחפש “טיפול בהתמכרויות בתל אביב”, “מטפל בהתמכרויות בחיפה”, “טיפול בגיימינג לנוער בשרון” או “פסיכולוג להתמכרויות בירושלים”. אבל בפועל, לא תמיד יש איש מקצוע מתאים בדיוק באותה שכונה או באותה עיר.
לכן בעמודי המטפלים באתר מוצגות לעיתים תוצאות לפי קרבה גיאוגרפית, במעגלים קרובים. כלומר, אם אין מטפל מתאים בדיוק בעיר שחיפשתם, ייתכן שיוצגו גם מטפלים מערים סמוכות או מאזורים קרובים. זה נועד להרחיב את האפשרויות, במיוחד בתחומים שבהם התאמה מקצועית חשובה לא פחות מהמרחק.
אפשר להתחיל דרך עמוד פסיכולוגים ומטפלים, לבדוק תחום טיפול, אזור, ניסיון מקצועי וגישה טיפולית, ואז לפנות לשיחה ראשונית. במצבי התמכרות, התאמה טובה אינה רק עניין של מיקום. חשוב לבדוק אם המטפל מכיר עבודה עם דחפים, בושה, חרדה, טראומה, משפחה או שימוש בחומרים, בהתאם לסיפור הספציפי שלכם.
החלמה אינה תמיד רגע דרמטי. לפעמים היא מתחילה במשפט קטן: “אני חושב שזה יצא משליטה”. לפעמים בהודעה למטפל. לפעמים בבקשה מבן זוג לא לכעוס רגע, רק להקשיב. לפעמים בבדיקה רפואית. לפעמים בהורה שמפסיק לצעוק על הילד ומתחיל לשאול מה קורה לו כשהמסך נכבה.
הדרך לא תמיד ישרה. יש אנשים שמפסיקים וחוזרים. יש כאלה שמתקדמים ואז נופלים. יש משפחות שמתעייפות. יש רגעים שבהם נדמה שההתמכרות חזקה יותר מכל דבר אחר. אבל נפילה אינה סוף הסיפור. היא מידע. היא מספרת איפה התוכנית לא הייתה מספיק חזקה, איזה כאב לא קיבל מענה, איזה מצב סיכון לא נלקח בחשבון.
החלמה אמיתית היא לא רק להפסיק לשתות, להשתמש, להמר, לשחק או לברוח למסך. היא ללמוד לחיות בלי שהכאב ינהל את הכול. לבנות שינה. קשר. גוף. שגרה. יכולת להגיד אמת. יכולת לשאת ערב קשה בלי לברוח מיד. יכולת לבקש עזרה לפני שהכול מתפרק.
כאן יש מקום לפסיכותרפיה, לא רק כטכניקה להפסקת התנהגות, אלא כמרחב שבו אפשר להבין את האדם שההתמכרות ניסתה לשמור עליו, גם אם עשתה את זה בדרך שפגעה בו.
אם אתם מזהים שהדפוס כבר לא נשאר בגבולות של “הרגל”, אין צורך לחכות לקריסה כדי לבקש עזרה. לפעמים פנייה מוקדמת לטיפול היא בדיוק מה שמונע מהבעיה להפוך לסיפור גדול יותר.
* המידע במאמר נועד להעשרה בלבד ואינו מחליף אבחון, טיפול רפואי, טיפול פסיכולוגי או ייעוץ מקצועי אישי. במקרים של שימוש בחומרים, תסמיני גמילה, סכנה רפואית, פגיעה חמורה בתפקוד או חשש לסיכון, יש לפנות לאיש מקצוע מוסמך או לשירות רפואי מתאים.
