תסביך אדיפוס כמבוך נפשי תרבותי
18/06/2025 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 03/06/2025 17:15המושג "העברה" נטבע אצל פרויד כעוגן הכרחי להבנת מהות הקשר הטיפולי. לא מדובר רק בתיאור של רגשות שהמטופל מפנה כלפי המטפל, אלא במופע של זיכרונות רגשיים מוקדמים – לרוב מהילדות – שמתעוררים ומתגלמים מחדש בשעה הטיפולית, כאילו מתרחשים בהווה. פרויד ראה בתופעה זו לא רק מכשול אלא גם פתח: "העברה היא שדה הקרב בו עלינו להיאבק, אך גם הזירה בה עלינו לנצח" (Freud, 1912).
החידוש הגדול של פרויד היה בתפיסה שהעבר אינו רק נזכר, אלא משוחזר. המטופל אינו רק מדבר על יחסים מוקדמים – הוא חי אותם מחדש, משליך אותם על דמות המטפל, ומתנהל מולה כאילו היא אמא, אבא, או דמות משמעותית אחרת מהעבר. החוויה הפנומנולוגית הזו, שנחווית פעמים רבות בעוצמה רגשית גבוהה, מוסברת דרך מושג המטא-פסיכולוגיה של "כפיית החזרה" – אותה דחיפות לא מודעת לשוב ולשחזר חוויות עבר טראומטיות או בלתי פתורות, מתוך ניסיון לא מודע לשלוט בהן, לתקן אותן, או להחיותן מחדש.
בהמשך התיאוריה הפרוידיאנית, בעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה, פרויד מחבר את העיקרון הזה לדחף המוות – רעיון מהפכני שלפיו האדם שואף, לעיתים, לא רק לעונג ולהישרדות אלא גם להרס עצמי ולחזרה למצב טרום-חיים. ההעברה הופכת לזירה שבה ניתן להתבונן בדחפים הללו בפעולה, תוך שימוש במטפל כ"מסך השלכה" שבו כל אלה מתגשמים – מבלי שהמטופל בהכרח מודע לכך.
הבנה זו של פרויד מציבה את ההעברה לא רק ככלי טכני, אלא כמנגנון יסודי דרכו הנפש חושפת את עצמה. דרכה, הלא-מודע נעשה מוחש, מתגשם בין שניים – ומזמן את הטיפול כאפשרות לתיקון, אך גם כסיכון לשחזור כואב. בכך, פרויד סלל את הדרך לכל מסורת פסיכואנליטית עתידית שמבקשת להביט על השעה הטיפולית כעל רגע חי, שבו ההיסטוריה הנפשית משתכפלת – ומזמינה עיבוד.
אצל מלאני קליין, מושג ההעברה מקבל עומק חדש – מרחיק לכת, ולעיתים גם מערער – כיוון שהוא נוגע לא רק בזיכרונות מודחקים אלא במבנים נפשיים ראשוניים, המופעלים כבר מהינקות. בעוד פרויד ראה בהעברה שעתוק של עבר ממשי, קליין רואה בה ביטוי חי לכוחות פנטזיוניים פנימיים – של חרדות ראשוניות, מנגנוני הגנה פרימיטיביים, ויחסי אובייקט מוקדמים שעדיין פעילים בתוך הנפש.
לפי קליין, המטופל אינו משליך על המטפל רק את דמות ההורה כפי שנחוותה בעבר, אלא משליך עליו חלקים פנימיים של העצמי ושל האובייקטים הפנימיים – טובים ורעים, אידיאליים ומפחידים – שנמצאים כל העת במאבק. ההעברה הופכת אפוא לתיאטרון נפשי שבו מופעלות עמדות קיומיות קונפליקטואליות, כמו הפיצול בין "אם טובה" ל"אם רעה", או הדחף להרס לצד הכמיהה לאיחוי. המטפל, בגישתה, אינו רק "מסך" פסיבי, אלא משתתף פעיל בזירה, שנדרש לשאת בתוכו את ההשלכות הפנימיות שהמטופל משליך עליו.
אצל ממשיכיה של קליין, כמו וילפרד ביון, מושג ההעברה התרחב עוד יותר. ביון הדגיש את המפגש בין מצבים מנטליים גולמיים (beta elements) לבין פונקציית ההחזקה של המטפל (alpha function). ההעברה, בגישה זו, אינה רק חזרתיות אלא גם קריאה עמוקה של הנפש שמבקשת שיחזיקו בה, שיתמללו אותה, שיהפכו את כאוס התוך-נפשי למחשבה ניתנת לעיבוד. המטפל הוא זה שמכיל, מתרגם ומחזיר – תהליך שמהווה תנאי לשינוי.
כך, בגישה הקלייניאנית והביוניאנית, ההעברה אינה רק כלי לאנמנזה או לאבחנה, אלא מהות העבודה עצמה – זירה דינאמית שמאפשרת למטופל לעבור תהליך רגשי-התפתחותי מחודש. כל רגע של העברה הוא גם רגע של סכנה רגשית – אך גם פוטנציאל לתנועה נפשית שלא התאפשרה בעבר.
גישתו של דונלד ויניקוט מביאה עמה מפנה רגשי וקיומי בהבנת מושג ההעברה. ויניקוט מרחיק את הדגש מהתוכן הלא-מודע, המוּשלך על המטפל, אל האיכות הרגשית של הקשר עצמו. העברה, אצלו, איננה רק שיחזור של יחסי עבר אלא התרחשות חדשה – חיה, רכה ולעיתים שבירה – שמתקיימת בתוך מרחב שנוצר בין שניים. זוהי חוויה של "יחד", שבה נולד פוטנציאל למשחק, תיקון, והתהוות מחודשת של העצמי.
בעוד פרויד וקליין התמקדו במטען הלא-מודע שמופנה כלפי המטפל, ויניקוט רואה בהעברה בקשה רגשית עמוקה: "האם תוכל להחזיק אותי גם כשאני כועס? גם כשאני נזקק? גם כשאני נעלם לתוך שתיקה?". זוהי דרישה למרחב שיאפשר תנועה בין תלות לעצמאות, בין נזקקות לביטוי עצמי, בין סיכון להתמסרות. ההעברה אינה רק ביטוי לבעיות נפשיות – היא עצמה מהווה צורת תקשורת מוקדמת שמבקשת קשר, תיקון וחוויה מתקנת.
בתוך המרחב המעברי – אותו אזור נפשי ביניים שבו מתרחשת חוויה שאינה פנימית לחלוטין אך גם לא חיצונית – מתאפשר למטופל לשחק, לדמיין, לחקור את עצמו דרך הקשר. ההעברה הופכת לזירה של משחק טיפולי: המקום שבו המטופל מעז "לשחזר" את העבר מתוך ביטחון שהמטפל לא יתפרק, לא ינטוש, ולא יהפוך לאובייקט הרסני. זוהי חוויית קיום שיכולה להוביל להתפתחות של "עצמי אמיתי" – כזה שלא זכה להתהוות בילדות בשל כשלי סביבה ראשוניים.
הייחוד בגישתו של ויניקוט הוא בעמדה הלא-חודרנית שהוא מציע למטפל: נוכחות יציבה, לא שופטת, שמאפשרת למטופל להיות לפני שהוא נדרש להבין. ההעברה אינה עוד דרך להבין את הלא-מודע, אלא קודם כל דרך להיות בקשר. בכך הופכת ההעברה לא רק לתוכן שנדרש לפירוש, אלא למרחב שמאפשר התהוות עצמית מחדש – אולי לראשונה.
היינץ קוהוט, אבי הפסיכולוגיה של העצמי, מציע תשתית תיאורטית חדשה למושג ההעברה – לא כזירה של קונפליקטים תוך-נפשיים ודחפים פרוידיאניים, אלא כבקשה עמוקה של הנפש לגדול ולהתארגן דרך קשר אמפתי. קוהוט אינו מתמקד בפירוק תכנים לא-מודעים אלא בשיקום חוויית העצמי, כשההעברה מהווה קריאה עמוקה של המטופל לנוכחות מחזיקה, רואה ומבינה.
במרכז המודל של קוהוט ניצבים מושגים כמו "אובייקט עצמי" ו"העברות עצמיות", שלושה מהם בעלי חשיבות קלינית: ההעברה המיראית (mirror transference), שבה המטופל מבקש אישור לזוהר שלו דרך הערצת המטפל; ההעברה האידיאליזטורית, שבה המטפל נתפס כאובייקט כל-יכול שיש לסמוך עליו ולהתמזג עמו; וההעברה התאומה, שבה המטופל שואף להרגיש "כמו" המטפל – דומה, מובן, שייך.
במובנים רבים, קוהוט מציע לנו לחשוב מחדש על ההעברה לא כסטייה או תסמין, אלא כביטוי להיעדר חוויות של נראות וקשר אמפתי בילדות. ההעברה, לפיכך, היא לא רק שיחזור אלא השתוקקות – להתקבל, להיות משמעותי, להתהוות. תפקיד המטפל אינו לנתח או לפרש את ההעברה, אלא בראש ובראשונה להיות בה – באמפתיה עמוקה, בחוויה של נוכחות מחזירה חיים, עד שהמטופל יכול לבנות תחושת עצמי יציבה ומלוכדת.
בהקשר זה, קוהוט מציע את אחד הרעיונות המהפכניים ביותר בתולדות הפסיכואנליזה: שהמטפל אינו ניטרלי, אלא מקור של תיקון. ההעברה אינה מכשול שיש לנהל, אלא מנגנון גדילה שיש להזין. זהו מעבר חד מהעמדה הקלאסית של פירוש לעמדה טיפולית של "היענות אמפתית" – מקום שבו נבנית מחדש תחושת הערך של המטופל דרך הקשר.
בתוך כך, קוהוט מזיז את הזרקור ממטופל שסובל מבעיות של שליטה בדחפים, למטופל שפשוט מעולם לא זכה לחוויה של ראוּת. ההעברה, בגישה זו, איננה רק אמצעי לאנליזה – היא עצמה הדרך שבה הנפש נרקמת מחדש.
הגישה ההתייחסותית, שהתפתחה בשלהי המאה ה־20 מתוך קריאה ביקורתית של פרויד, קליין וקוהוט, מציעה שינוי פרדיגמטי בהבנת ההעברה: לא עוד כתיאטרון פנימי המופעל חד-צדדית על פני מסך המטפל, אלא כיחסים ממשיים, משותפים, דו-כיווניים, הנוצרים בכאן-ועכשיו של הקשר. המטפל אינו עוד פרשן ניטרלי, אלא משתתף פעיל במארג היחסים – עם רגשות, העברות נגדיות, בחירות ומעורבות רגשית בלתי נמנעת.
ברוח זו, סטיבן מיצ’ל ואחרים מציעים לראות בהעברה אירוע אינטרסובייקטיבי – תוצר של שני עולמות נפשיים הנפגשים ומתנגשים. ההעברה, אם כן, אינה רק שחזור של יחסים מוקדמים, אלא גם תולדה של מה שקורה בפועל בתוך הקשר הנוכחי בין המטפל למטופל. מטופל עשוי לחוות את המטפל כאכזרי, לא רק בשל השלכה פנימית אלא גם משום שהמטפל נמנע, חורג, שותק או פועל מתוך תגובה נגדית לא מודעת. יש כאן תזוזה מהבנה חד-כיוונית (מטופל משליך, מטפל מפרש) להבנה דיאלקטית: ההעברה נוצרת בין שני אנשים, וכל אחד מהם משפיע על עיצובה.
גישות התייחסותיות כמו אלה של לואיס ארון, ג'סיקה בנג'מין ואחרות מרחיבות את המושג אף יותר – ומציעות את "השלישי האנליטי": מרחב נפשי-יחסי שנוצר מתוך המפגש בין הסובייקטיביות של המטפל והמטופל, שבו מתקיימות אפשרויות חדשות להתבוננות, לתיקון, ולהתהוות. בתוך אותו מרחב, ההעברה הופכת לכלי של שינוי דו-צדדי – המטפל מושפע מהמפגש לא פחות מהמטופל, ולעיתים אף משתנה דרכו.
כך, מושג ההעברה בגישה ההתייחסותית אינו רק דרך להבין את המטופל – אלא גם דרך להבין את המטפל, את היחסים, ואת הכוחות המורכבים הפועלים ביניהם. זוהי קריאה אתית ורגשית לוויתור על עמדת העל, לטובת עמדה פגיעה, נוכחת, אנושית. המטפל מוזמן להיות שותף למטופל, לא רק מראה ניטרלית אלא גם עד, מגיב, ולעיתים – אובייקט ממשי שמפעיל ומשתנה בעצמו.
ההעברה, בגישה זו, היא לא רק השתקפות העבר, אלא גם אירוע חדש – בלתי צפוי, ייחודי, שמתרחש לראשונה בחדר הזה, בין שניים שמעולם לא היו יחד לפני כן.
במבט אינטגרטיבי על מושג ההעברה כפי שהתפתח לאורך הדורות, ניכר שמדובר לא רק ברעיון יסוד בפסיכואנליזה – אלא בלב החוויה הטיפולית עצמה. מה שהתחיל כ"שיבוש" בשדה הקשרי, הפך לאט־לאט להבנה הולכת ומתרחבת של מהות הקשר האנושי, הלא-מודע, ההשתוקקות וההיווצרות. עם זאת, הגישות השונות מעלות גם שאלות תיאורטיות וקליניות מהותיות – שחייבות להילקח בחשבון בעת העבודה בחדר.
כך למשל, האם תפקיד המטפל הוא לפרש את ההעברה – או להכיל אותה? האם עליו לשקף את המנגנונים הלא-מודעים ולשבור את השחזור – או להשתתף בו בזהירות, ולספק בו תיקון? פרויד היה עונה כי הפירוש מייצר ידיעה, שהופכת את הלא-מודע למודע. קוהוט היה מציע דווקא נוכחות אמפתית שמשיבה את תחושת העצמי דרך קשר מיטיב. ויניקוט היה ממעט במילים, ומבקש מהמטפל פשוט להחזיק – להיות. ומנגד, מיצ’ל או ארון היו שואלים לא רק מה משליך המטופל, אלא גם מה מביא המטפל, ואילו מבנים משותפים נוצרים בין השניים.
כמטפלים דינאמיים, ההתמודדות עם העברה מחייבת לא רק הבנה מושגית אלא ערנות יומיומית: כיצד ההעברה מופיעה ברגע הזה? האם אני מפרש מוקדם מדי? האם אני נמנע מלהגיב? האם אני מופעל רגשית אך מסתתר מאחורי נייטרליות מקצועית? ומה זקוק המטופל הזה – עכשיו – כדי להרגיש מוחזק, מובן, נוכח?
במציאות קלינית מורכבת, לעיתים נדרשת תנועה עדינה בין עמדות – בין אמפתיה לפירוש, בין הכלה להתמרה, בין שתיקה לפעולה. הבחירה כיצד להתערב דורשת לא רק הכשרה אלא גם אינטואיציה אתית, קשב עמוק למה שמתרחש, והכרה בכך שההעברה – תמיד – היא יותר מאשר מושג. היא החיים עצמם בתוך המפגש.
בסופו של דבר, לחשוב מחדש על ההעברה משמעו להישאר בתנועה, בסקרנות, באי-ידיעה. לא רק להבין את המטופל, אלא גם לאפשר לחוויה המשותפת לעצב אותנו כמטפלים – שוב ושוב – באור אחר.
הקשבה שקטה , סקרנית, מכבדת, ובונה - הן לעצמי (המטפל) והן לאדם שמולי (המטופל) - היא זו שתכוון את האינטואיציה היצירתית בתנועה שבין הפוזיציות המתוארות במאמר, תוך כדי פתיחות ובחינה מתמדת האם תגובותינו תרמו לקידום התהליך, או דווקא בלמו אותו, ותוך פתיחות לעשות את התיקון הנדרש, בין אם בזמן ההתרחשות, ובין אם בדיעבד, תוך פתיחות לאפשרות לחלוק את הדבר עם המטופל, עם תורם הדבר להתהוות של השינוי הטיפולי.
