פסיכותרפיה (בעברית טיפול פסיכולוגי)
20/11/2024 ד"ר תלמה כהן פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית ומשפחתית
ד"ר תלמה כהן פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית ומשפחתית | 08/10/2025 04:23היא יושבת מולי, שקטה, ואז אומרת כמעט בלחש שהיא לא רוצה יותר לחיות. באותו רגע כל הרעש שבעולם נעלם. גם הנשימה שלי. אני מרגישה איך משהו כבד יורד בחדר, כמו ערפל סמיך. במשך שבריר שנייה אני רק שם, מאזינה, נוגעת במבט, מנסה לא לברוח מהמילים. זו תגובה אנושית, כמעט גופנית. הראש עוד לא התחיל לחשוב, אבל הגוף כבר יודע, זה רגע של סכנה.
עם השנים למדתי לא לפחד מהשתיקה הזו. היא חלק מהמפגש עם כאב קיצוני, לא סימן לפסיביות. דווקא ברגע הזה מתרחש המעבר הדק בין נוכחות אנושית לפעולה מקצועית. להישאר עם המטופלת, להקשיב לעומק, זה לא אומר לחכות שיקרה נס. זה הרגע שבו מתחיל תהליך הערכת סיכון מדויק: שאלות ישירות על מחשבות, כוונות, תכנון, אמצעים, ואפילו על המוות עצמו. לא כבדיקה טכנית, אלא כשיחה כנה שמבקשת להבין את עומק המצוקה.
הניסיון מלמד שהחיבור האנושי הוא הבסיס, אבל הוא איננו מספיק. לצד הקשבה יש צורך לפעול, לבנות יחד תוכנית בטיחות, לנסח התחייבות הדדית לשמור על החיים עד לפגישה הבאה, ליצור רשימת טלפונים ואנשי קשר, לוודא שיש סביבה שיכולה להחזיק. המטופלת צריכה לדעת שאנחנו לא רק מבינים אותה, אלא גם יודעים מה לעשות.
זה אולי אחד המבחנים הקשים במקצוע שלנו, לא להיבהל עד כדי פעולה אימפולסיבית, ולא לקפוא בשם ההכלה. זהו מרחב שבו המטפל נדרש להיות גם עד לכאב וגם נציג של חיים. להחזיק בו זמנית את ההבנה שאין פתרון מיידי, ואת הידיעה שמרגע זה כל צעד חייב להיות מדויק, מבוסס, ומלא אחריות.
העבודה עם מטופלים אובדניים מזכירה שוב ושוב עד כמה האחריות שלנו כבדה ומורכבת. היא איננה רק אחריות מקצועית, אלא גם אנושית, ולעיתים כמעט הורית. אנחנו שומעים את הכאב, את חוסר התקווה, את התחושה שאין מוצא, ומבינים שבחלק מן הפגישות אנחנו מחזיקים לא רק את הנפש של המטופל, אלא גם את חייו. זה מקום שלא מתרגלים אליו, גם אחרי שנים.
האחריות הזו מתפצלת לשניים. מצד אחד, יש את החובה המקצועית, לפעול על פי הנהלים, לשאול שאלות ישירות, לתעד, להעריך רמת סיכון, להפעיל גורמי חירום אם נדרש. מצד שני, יש את האחריות הרגשית, לשמור על הקשר, לא לאבד את האמון, לא להפוך את השיח על אובדנות לסדרת צעדים פרוצדורליים שמוחקים את האדם שמולך.
המטפל המנוסה יודע שאין סתירה בין שני הרבדים. דווקא האקטיביות היא שמחזקת את הקשר, כשהיא נעשית מתוך אמפתיה ותיקוף. כשאנחנו בונים עם המטופל תוכנית בטיחות, שואלים אותו מה יכול לעזור לו ברגעי משבר, או מבקשים ממנו להסכים לפנות לעזרה אם משהו משתנה, אנחנו לא רק מגנים עליו, אלא גם משדרים לו אמונה בכך שעדיין יש בו חלק שרוצה לחיות.
הרבה פסיכולוגים מפחדים שפעולה תיתפס כשלילת אוטונומיה, אבל לרוב קורה ההפך. המטופלים מספרים שמה שמציל אותם הוא הידיעה שהמטפל לא רק הקשיב, אלא גם עשה משהו. שהם לא נשארו לבד עם האחריות. הפעולה, כשהיא נובעת ממקום של קבלה, אינה שוללת, היא מחזירה תחושת שליטה, סדר, אפשרות לתקווה.
האחריות שלנו היא כפולה: לשמור על חייו של המטופל, אך גם על הקשר איתו. זו משימה כמעט בלתי אפשרית, אך היא הליבה של העבודה עם אובדנות. להיות רך אך נחוש, מכיל אך ברור, עד שמתחיל להיווצר מרחב שבו אפשר לחיות שוב, אפילו קצת.
אף אחד לא מדבר מספיק על הפחד. הוא נוכח בכל מפגש עם אדם אובדני, גם אצל פסיכותרפיסטים המנוסים ביותר. פחד שיקרה משהו מחוץ לשעה, פחד שנפספס, פחד מהאשמה שתבוא אם הדבר הבלתי אפשרי יתרחש. זה פחד שקט, עמוק, לפעמים אפילו לא מודע. הוא מתיישב בגוף, בחזה, בחלומות. אנחנו לומדים לחיות איתו, אבל הוא אף פעם לא נעלם.
הפחד הזה הוא גם מה שמגן עלינו. הוא מזכיר לנו להיות ערניים, לא לזלזל באיום, לא להתבלבל בין אמירה של “לא רוצה לחיות” לבין “אני לא הולכת לעשות כלום”. הוא מזכיר לנו לבדוק, לשאול, לעקוב, לשמור על קשר. אבל הפחד עלול גם להרחיק. לפעמים הוא גורם לנו לפעול מהר מדי, לשבור אמון, להכניס יותר מדי שליטה. ולפעמים הוא משתק, גורם לנו להיצמד לרעיון של “נכיל את זה” במקום לפעול.
שמירה על גבולות ברורים היא מה שמאפשר למטפל לא להישאב לפחד הזה. גבול אינו קיר, הוא עוגן. הוא אומר למטופל: אני איתך, אני לא נבהל, אבל אני גם לא אעשה עבורך את מה שאתה צריך לבחור לעשות בעצמך. הגבול שומר על המטופל וגם על המטפל, כדי ששניהם יוכלו להמשיך לנוע בתוך השדה הזה של חיים ומוות מבלי לאבד כיוון.
הגבול מתבטא גם בהחלטה מתי לערב אחרים. מתי לדבר עם משפחה, מתי לפנות לגורמי חירום, מתי לשקול אשפוז. אלו החלטות כבדות, אבל כשיש גבול פנימי ברור, הן נעשות ממקום שקט יותר. זה לא ביטוי של שליטה, אלא של אחריות.
הפחד והגבול הם שני צדדים של אותה תנועה. הפחד מזכיר כמה החיים שבריריים, והגבול מזכיר שאנחנו לא אלוהים. בין שניהם נוצר מרחב שבו אפשר להחזיק גם חרדה וגם חמלה, גם פעולה וגם עדינות. מרחב שבו המטפל נשאר אדם שחי את חייו, אבל לא מפנה את מבטו מן הסכנה.
כשמטופל נכנס לשלב אובדני אקוטי, הזמן מתחיל לפעום אחרת. משהו בלוח השנה הרגשי משתנה. כל שעה יכולה להיות משמעותית, וכל החלטה של המטפל עשויה לקבוע אם יישמר רצף חיים. בשלב הזה כבר אין מקום רק לשהות אמפתית. זו נקודת מעבר שבה המטפל נדרש להנהיג, לא רק להקשיב.
השלב האקוטי הוא לא רק מצב של סכנה, אלא גם של אפשרות. הרבה פעמים דווקא הרגעים שבהם הכול נדמה אבוד הם הרגעים שבהם המטפל יכול לבנות מחדש תחושת שליטה. זה דורש נוכחות מלאה, אך גם תוכנית ברורה. יצירת תוכנית בטיחות אינה טקס פורמלי, אלא פעולה שמחברת את המטופל למציאות. היא כוללת ניסוח מדויק של סימני אזהרה אישיים, זיהוי של מקורות תמיכה, התחייבות משותפת לשמירה על החיים, ויצירת גשר אל מחוץ לקליניקה, משפחה, חברים, מוקדי סיוע, חדר מיון.
מטפל שנמצא מול אדם במצב אובדני חריף יודע שהוא צריך לנוע בין שיחה שמכילה כאב לבין הנחיות ישירות: לוודא שאין אמצעים זמינים לפגיעה עצמית, לבדוק זמינות של ליווי מתמשך, להחליט האם נדרשת השגחה רפואית. אלה רגעים שבהם המטפל פועל, לא רק מדבר. ובכל פעולה יש גם מסר סמוי: אני רואה אותך, אני לא נבהל, אני מאמין שחייך חשובים מספיק כדי לפעול עכשיו.
במקביל לפעולה יש צורך בתקשורת מדויקת עם המטופל. לא לקחת ממנו את הכוח, אלא לשתף אותו בתהליך. לשאול אותו מה יקל עליו, מה גורם לו להרגיש בטוח יותר, מה עוזר לו להישאר בחיים עוד כמה שעות. האקטיביות הטיפולית איננה סותרת את האמון, היא מייצרת אותו.
במקרים האקוטיים האחריות שלנו היא כפולה: להחזיק את הכאב מבלי לאבד את הדחיפות, לפעול מבלי לאבד את הרוך. זו לא רק פרקטיקה, זו אמנות. לאפשר למטופל להרגיש שמישהו מחזיק את הקצה, עד שיתחיל להחזיק אותו בעצמו.
יש רגע בטיפול שבו משהו עדין משתנה. לא דרמטי, לא מציף, אלא כמעט שקט. המטופל שמעד כל כך הרבה פעמים על סף החיים מתחיל לדבר שוב על העתיד. לא על תקווה גדולה, אלא על פעולות קטנות: להכין ארוחה, לצאת החוצה, לדבר עם מישהו. אלו הרגעים שבהם החיים מתחילים לחזור לחדר, לאט, בזהירות, כמו אור ראשון אחרי לילה ארוך.
עבור המטפל, זהו שלב רגיש לא פחות מהשלב האקוטי. יש בו שמחה, אבל גם דריכות. כי גם כשהסכנה דועכת, הפחד לא נעלם. אתה לומד לזהות שהחזרה לחיים איננה קו ישר. היא גלית, מלאה עליות וירידות, ימי בהירות וימי חשכה. המטופל עלול להתבלבל מהתחזקות רגעית, לחשוב שהוא כבר “בסדר”, ולוותר על טיפול או על מערכות תמיכה. דווקא כאן נדרשת עדינות אחרת, פחות של חירום, יותר של עקביות.
המעבר הזה מזכיר לנו שהאקטיביות לא מסתיימת כשהאיום חולף. המטפל ממשיך להיות מעורב, בודק איתו איך הוא מתמודד ביום יום, איך נראים הטריגרים, מה עוזר לו לשמור על יציבות. התערבויות קצרות וממוקדות חיים כמו תרגילי נשימה, כתיבה, או פעולות שמחזירות תחושת שליטה, הופכות לכלים מרכזיים.
זה גם הזמן שבו נוצר מקום לשאלות של משמעות. למה לחיות, מה נותן טעם, מה חסר כדי שהחיים יהיו ראויים להישאר. כאן העבודה פסיכולוגית מעמיקה שוב, לא רק לשמור על החיים, אלא לעזור לבנות חיים שניתן לשאת.
המטפל, שחווה חודשים של מתח ודריכות, לומד להקשיב אחרת. לא רק לסכנה, אלא גם לרמזים של החלמה. לחיוך הראשון, לבדיחה, לשתיקה שנראית אחרת. זו לא רק הקלה, זו גם אחריות חדשה. כי עכשיו הטיפול חוזר להיות מרחב של חיים, עם כל המורכבות, עם פצעים פתוחים, אבל גם עם אפשרות אמיתית לנוע קדימה.
כשמטופל אובדני מתחיל להתייצב, משהו משתנה גם אצל המטפל. אחרי חודשים שבהם כל פגישה לוותה בדריכות פנימית, המטפל מרגיש פתאום שניתן לנשום. אבל עם הנשימה חוזרת גם עייפות אחרת, עמוקה, כזו שהצטברה מתחת לפני השטח. היא לא נראית כלפי חוץ, אבל היא שם, תוצאה של תקופה ארוכה שבה נדרשנו להיות דרוכים, מכילים, מחזיקים חיים שאינם שלנו.
ברגעים האלה, ההתחדשות של המטפל איננה מותרות, אלא חלק בלתי נפרד מהעבודה. היא לא רק צורך אישי, אלא תנאי אתי. מטפל שלא ידאג לעצמו עלול לשקוע לתוך דפוס של נוקשות או אדישות, או לחלופין לתוך הזדהות יתר. ההתחדשות איננה חופשה, אלא תנועה פנימית של חזרה לעצמך, לחיים שלך, לגוף שלך, לשגרה שבה אתה לא המטפל אלא אדם.
יש מטפלים שמוצאים את ההתחדשות בשתיקה. אחרים בכתיבה, בלימוד, באמנות, בטבע. אצל חלק, ההתחדשות מתרחשת דווקא דרך שיחה עם עמיתים, דרך הדרכה שבה מותר לשתף את הפחד ואת העייפות בלי להתבייש. המפגש הזה בין מטפלים שחולקים את אותו שדה עדין של חיים ומוות יוצר אחווה שקטה, כמעט סודית, שאפשר לנשען עליה.
ההתחדשות היא גם חזרה אל המשמעות. היא מזכירה לנו למה אנחנו כאן. לא כדי למנוע כל מוות, אלא כדי ליצור עוד חיים. לא כדי לשלוט בגורל, אלא כדי להחזיק יחד מרחב שבו מוות איננו פתרון יחיד. דווקא אחרי תקופה של סכנה, המטפל יכול להתחיל לראות מחדש את העומק של האנושיות, את היכולת של אנשים לבחור בחיים למרות הכול, ואת הזכות שלנו להיות עדים לכך.
בסוף, אולי זה מה שנשאר מהעבודה עם אובדנות, הידיעה שהמפגש עם המוות מלמד על החיים. שכל שיחה כזו משנה משהו גם בנו, מרככת אותנו, מזכירה שאפשר להיות גם עדינים וגם נחושים, גם מותשים וגם מלאי אמונה. זו ההתחדשות האמיתית, לא לשוב להיות מי שהיינו, אלא להמשיך להיות מי שלמד לחיות קצת יותר לעומק.
