התמכרות לתרופות: עלייה חדה בשימוש בתרופות הרגעה ושינה בישראל
19/02/2024 Psychologim.com
Psychologim.com | 15/04/2025 11:03המיניות האנושית היא מרכיב טבעי, עוצמתי ומורכב של החוויה האנושית. היא נטועה בזהות הפסיכולוגית והביולוגית שלנו, משתנה לאורך החיים, ומשקפת הקשרים תרבותיים, בין-אישיים ופנימיים. אך כאשר הדחף המיני יוצא משליטה, הופך לצורך כפייתי ולא נשלט שפוגע בתפקוד היום-יומי – אנו מדברים על תופעה המכונה התמכרות למין. זהו מצב שנמצא בתווך שבין התנהגות אנושית נורמטיבית לבין פתולוגיה נפשית, ומטשטש את הגבול בין צורך רגשי לבין דחף בלתי נשלט.
התמכרות למין אינה מופיעה ברשימות האבחון המרכזיות (DSM-5, ICD-11) כקטגוריה ברורה, אך קיימת הכרה גוברת בקהילה הקלינית בקיומה כתסמונת בעלת מאפיינים של התמכרות התנהגותית. בדומה להימורים, קניות כפייתיות או שימוש באינטרנט, מדובר בהתנהגות מתגמלת המלווה בתחושת אופוריה רגעית, אך גם באובדן שליטה, תחושת בושה, סבל רגשי ולעיתים אף סיכון עצמי או פגיעה בזולת. ההתנהגות המינית הכפייתית יכולה להתבטא בצריכת פורנוגרפיה מרובה, קיום יחסי מין מזדמנים ובלתי מבוקרים, אוננות כפייתית, או אובססיה לריגוש מיני המוביל להזנחת תחומי חיים אחרים.
חוקרים כמו פ. גולד ו-ק. יאנג מציינים כי מאפייניה של ההתמכרות למין כוללים: חשק עז לביצוע הפעולה המינית, ירידה הדרגתית בתחושת הסיפוק, צורך בהגברה של תדירות או עוצמה, והמשך ההתנהגות למרות תוצאות שליליות. המנגנון הפסיכולוגי-נוירולוגי מאחורי ההתמכרות כולל דפוסי תגמול דומים לאלה הקיימים בהתמכרות לסמים – שחרור דופמין במערכת הגמול במוח, שמחזק את הדחף לחזור על הפעולה.
ראוי להדגיש כי לא כל מיניות תכופה מעידה על בעיה. ההבחנה הקלינית דורשת בחינה זהירה של הסבל הסובייקטיבי, תחושת אובדן השליטה, הפגיעה ביחסים בין-אישיים ובתחומי חיים אחרים, והתמשכות ההתנהגות למרות השלכות שליליות. תהליך ההבחנה מחייב רגישות תרבותית ומודעות להבדלים בין נורמות מיניות, כמו גם לביקורת המופנית כלפי מיניות חופשית – במיוחד בקרב נשים ובני קהילת הלהט"ב – כדי לא לקטלג מיניות בריאה כפתולוגיה.
הבסיס להבנת התמכרות למין עובר דרך הפסיכודינמיקה של האדם – דרך מערכות היחסים המוקדמות שלו, דפוסי ההתקשרות, וחוויות טראומטיות או חסר רגשי. במחקרים שנערכו בעשורים האחרונים, נמצא כי רבים מהסובלים מהתנהגות מינית כפייתית מדווחים על רקע של התעללות (מינית, פיזית או רגשית), הזנחה רגשית או אובדן משמעותי בילדותם. במובן זה, ההתמכרות למין אינה עוסקת בהנאה או תשוקה, אלא בבריחה: דרך לשלוט ברגשות כאב, בדידות, בושה או חוסר ערך.
ההתנהגות המינית הכפייתית מהווה לעיתים קרובות ניסיון לוויסות רגשי עצמי – דרך מין האדם מנסה להקהות תחושות קשות או ליצור תחושת שליטה בעולם פנימי כאוטי. אך תחושת הרגיעה היא זמנית, ובעקבותיה מופיעה בדרך כלל תחושת ריקנות עמוקה או בושה. במקרים רבים, תחושת האשמה החריפה מגבירה את המעגל – ככל שהאדם חווה עצמו כ"לא בסדר", כך גוברת הפנייה לדפוס המוכר של פורקן מיני כהתנחמות, וכך ממשיכה ההתמכרות להתבסס.
תיאורטיקנים מהזרם ההתייחסותי והחווייתי מציעים לראות בהתמכרות למין קריאה עמוקה לקשר – ניסיון כושל ליצור מגע, קרבה ומשמעות דרך מין, במקום דרך תקשורת רגשית ואינטימיות. גברים ונשים המדווחים על התמכרות שכזו, מתארים לא אחת קושי להיות נאהבים באמת, חוויות נטישה, או חרדה מהתמסרות. במובן הזה, המין אינו המטרה – הוא האמצעי להימנע ממה שמפחיד יותר: אינטימיות חשופה, פגיעות וקשר אמיתי.
לצד ההסברים הפסיכודינמיים, קיימות גם גישות קוגניטיביות-התנהגותיות המדגישות את הדפוסים המחשבתיים שמזינים את ההתנהגות – כגון אמונות כמו "רק כך אוכל להרגיש טוב", "אני אדם מיני חסר תקנה", או "לא מגיע לי קשר אמיתי". מחשבות אלו הופכות לדלק בהתנהגות ומחזקות את תחושת חוסר האונים של האדם מול דחפיו. ההבנה של תהליך זה מאפשרת יצירת מרחב טיפולי שיכול לא רק לדכא את ההתנהגות, אלא לטפל בשורשיה הרגשיים.
כאשר בוחנים את תופעת ההתמכרות למין, חשוב להבין שהיא אינה מתקיימת בריק פסיכולוגי בלבד, אלא תמיד נטועה בהקשרים מגדריים, תרבותיים וחברתיים. נרטיבים על מיניות, בושה, גבריות ונשיות, וכן תפיסות תרבותיות של שליטה, פיתוי וחטא – כל אלו משפיעים לא רק על עצם היווצרות ההתנהגות, אלא גם על האופן בו היא נתפסת, מדווחת ומטופלת.
באופן מסורתי, גברים מזוהים יותר עם התמכרות למין – הן מבחינת השכיחות המדווחת והן דרך הדימוי הציבורי. החברה מרשה לגברים להיות מיניים, ואף מעודדת ביטוי מיני כדרך להפגין גבריות. בתוך נורמות אלו, גבר שמקיים יחסי מין מרובים או צופה בפורנוגרפיה עשוי להיתפס כנורמטיבי או "גברי", גם אם בפועל הוא חווה סבל פנימי או חוסר שליטה. במקרים כאלה, הפנייה לטיפול מתעכבת, שכן ההתנהגות עטופה בלגיטימציה תרבותית – מה שמקשה על זיהוי הבעיה.
מנגד, אצל נשים, ההתמכרות למין מלווה לרוב בסטיגמה כפולה: גם ההתנהגות עצמה – כמו ריבוי פרטנרים או עיסוק בפורנוגרפיה – נחשבת חורגת מהמוסכמות החברתיות הנשיות, וגם עצם הדיווח עליה מזמן שיפוט מוסרי. נשים רבות אינן פונות לעזרה מתוך פחד מתיוג כ"פתולוגיות", "מופקרות" או "מוזרות". לכן, הנתונים המחקריים נוטים להמעיט בשכיחות של התמכרות למין בקרב נשים, אף שמחקרים עדכניים מצביעים על כך שהפערים האמיתיים קטנים בהרבה מהשכיח להניח.
גם זהות מינית ונטייה מינית משפיעות על הדרך שבה מתמודדים עם התמכרות למין. בקרב קהילת הלהט"ב, למשל, נמצא כי ההתמודדות עם דיכוי חברתי, תחושת ניכור או צורך בהסתרה – יכולה להוביל לשימוש מופרז במין ככלי לוויסות עצמי. חלק מהמחקרים אף מצביעים על כך שגברים הומוסקסואלים מדווחים בשכיחות גבוהה על שימוש מיני כפייתי, כחלק מהתמודדות עם בדידות או חיפוש קבלה.
כמו כן, הקשרים תרבותיים-דתיים משפיעים רבות על האופן שבו נתפסת המיניות והיכן עובר קו הגבול בין "חטא", "סטייה" או "התמכרות". בחברות שמרניות, ייתכן שמגע מיני מזדמן ייחשב לבעיה חמורה, בעוד שבחברות ליברליות, רק פגיעה בתפקוד תיחשב מדד לבעיה. הקשר זה מחייב זהירות קלינית, שכן אבחון לא זהיר עלול לשקף תפיסות מוסריות ולא מצוקה נפשית אמיתית.
העידן הדיגיטלי יצר מהפכה באופן שבו בני אדם נחשפים למין, צורכים תוכן מיני, מקיימים תקשורת מינית – ומתמודדים עם התמכרות. אף שהתמכרות למין התקיימה גם לפני עידן האינטרנט, הרי שהמדיום הדיגיטלי הפך את ההימשכות אל תוכן מיני לנגישה, זמינה ואנונימית באופן חסר תקדים. מדובר לא רק על פורנוגרפיה, אלא גם על אפליקציות הכרויות, רשתות חברתיות, שיחות סייבר ומצלמות בשידור חי. כל אלו מזינים דפוסים כפייתיים, ולעיתים אף ממכרים, של חיפוש מתמיד אחרי גירוי חדש, חיזוק מיידי ודופמין.
העיקרון שמוביל את ההתמכרות הדיגיטלית הוא העיקרון הפסיכולוגי של variable reward – חיזוק בלתי צפוי. בדומה למכונות מזל, כל גלילה או קליק עשויים להניב גירוי מיני חדש, אטרקטיבי או קיצוני יותר, כך שנוצר רצון בלתי פוסק לחיפוש, גם אם הסיפוק הולך ופוחת. המשתמש נמשך אל תחושת הציפייה יותר מאשר לתוצאה עצמה – מה שמקבע את ההתנהגות. במצב כזה, ההתנהגות המינית אינה עוד ביטוי לתשוקה, אלא טקס אובססיבי שמטרתו להפיג מתח, שעמום או תחושת ריקנות.
נוסף על כך, תוכן מיני דיגיטלי גורם לעיתים לעיוות בתפיסת המיניות, הגוף והקשר. אנשים שנחשפים מגיל צעיר לפורנוגרפיה אינטנסיבית, או מנהלים חיי מין כמעט בלעדית דרך אפליקציות והודעות, עשויים לפתח קושי בהתקשרות רגשית, פגיעה ביכולת לחוות עוררות מינית במציאות, ותחושת ניכור מהגוף. בחלק מהמקרים, המטופלים מדווחים על כך שאינם מצליחים לחוות אינטימיות או משיכה מינית ביחסים זוגיים, אף שיש להם דחף מיני עז – תופעה שמכונה לעיתים "תשוקה נטולת מושא".
מחקרים עדכניים, כגון זה של נ. דניס ופ. רוזנברג (2021), מדגישים את ההקשר בין שימוש מוגזם בפורנוגרפיה לא רק לפגיעה בזוגיות ובתפקוד המיני, אלא גם לעלייה בדיכאון, בחרדה ובתחושת בידוד. הפורנו, במקום לספק ריגוש מיני, הופך לעיתים לתחליף נחות לקשר אנושי – מקור לכאב רגשי ולא להנאה.
בעידן שבו הסמארטפון נוכח בכל מקום, וצריכת פורנו היא עניין פרטי ובלתי מפוקח, אתגר ההתמודדות עם התמכרות למין הפך מסובך ומורכב יותר. טיפול יעיל מחייב לא רק הפחתת השימוש, אלא גם הבנה עמוקה של התלות בתיווך הדיגיטלי, ושל הצרכים הפסיכולוגיים שהוא משרת.
התמכרות למין מציבה אתגרים טיפוליים ייחודיים בשל מורכבותה הפסיכולוגית, המגדרית, התרבותית והרגשית. מדובר בהתנהגות שמתקיימת בלב הלגיטימי של הקיום האנושי – מיניות – אך הופכת לאובססיבית, חזרתית ובלתי נשלטת. לכן, הטיפול מחייב גישה רגישה, אינטגרטיבית ורב-שכבתית, שלא רק מנסה להפסיק את ההתנהגות עצמה, אלא להבין ולהכיל את מה שמסתתר מאחוריה.
הגישה הרווחת כיום בטיפול בהתמכרות למין משלבת בין טיפול CBT, התמקדות בדפוסי חשיבה מעוותים והתנהגויות מזיקות, לבין טיפול רגשי-דינמי שמעמיק בחוויות ילדות, טראומות והקשרים בין מיניות, דימוי עצמי ובושה. ב-CBT, המטופל לומד לזהות את הטריגרים שמובילים להתנהגות הכפייתית, בונה אסטרטגיות של שליטה בדחפים, ונעזר במעקב מובנה כדי לשנות הרגלים. עם זאת, טיפול קוגניטיבי בלבד לעיתים אינו מספק, בעיקר כאשר ההתנהגות היא ביטוי לכאב רגשי עמוק ולאו דווקא לדפוס מחשבתי שגוי.
בטיפול הדינמי או ההתייחסותי, העבודה מתמקדת בחוויה הסובייקטיבית של המטופל, ברגשות של בדידות, בושה או פגיעה, ובחיפוש אחר קשר ומשמעות. לא אחת, החשיפה ההדרגתית של המטופל לתחושות שאותן ניסה להקהות באמצעות המין, מאפשרת תהליך עמוק של ריפוי. במקרים רבים, נוצרת בטיפול "ברית רגשית" שמחליפה את מערכת היחסים שהייתה למטופל עם ההתנהגות המינית הכפייתית – ברית המושתתת על קבלה, סקרנות ואמפתיה.
במקרים חמורים או מתמשכים, קיימות גם קבוצות תמיכה בסגנון "12 הצעדים", כגון Sex Addicts Anonymous (SAA), בהן המשתתפים חולקים את חוויותיהם ולומדים להישען על קהילה כמקור תמיכה והחזקה. עבור מטופלים מסוימים, השייכות הקבוצתית היא גורם מכריע ביכולת להחזיק תהליך של שינוי לאורך זמן.
כמו כן, ישנה חשיבות גדולה להתייחסות לנושאים של זהות מינית, מיניות חיובית ודימוי גוף – כדי שהמטופל לא יפנים מסרים מוסרניים או מדכאים לגבי מיניותו. חלק מהאתגר בטיפול הוא לא רק להפסיק את ההתנהגות הכפייתית, אלא לשקם את היכולת לחוות עונג מיני, אינטימיות וקשר בריא – מבלי לחשוש מהחלקים הללו או לראות בהם מקור לבושה.
לעיתים יש מקום לשלב גם התערבות תרופתית – במיוחד אם קיימת חפיפה עם מצבים של דיכאון, חרדה או הפרעה טורדנית-כפייתית. במקרים מסוימים משתמשים במייצבי מצב רוח או בתרופות נוגדות דחף מיני, אך תמיד מתוך שיקול דעת רפואי מדויק ובהתאם להערכת מצב מקיפה.
הטיפול בהתמכרות למין אינו תהליך קצר, ולעיתים כולל מעידות, חזרה לדפוסים ישנים או תחושת ייאוש. אך הניסיון הקליני מראה שכאשר נבנית ברית טיפולית חזקה, וניתנת לגיטימציה לחקור את המיניות לא כהתנהגות בעייתית אלא כביטוי רגשי, הדרך להחלמה הופכת אפשרית – גם אם מורכבת.
התמכרות למין נמצאת בנקודת תפר רגישה בין תחומי הפסיכולוגיה, הרפואה, המוסר והתרבות הפופולרית. זהו נושא טעון שזוכה לא פעם לטיפול שטחי או לעגני בשיח הציבורי – מוצג כסטייה, כבדיחה, או כ"תרוץ של גברים בוגדניים". גם בתרבות הפופולרית, מוויקיפדיה ועד סדרות טלוויזיה, ההתמכרות למין נתפסת פעמים רבות דרך דמויות קריקטוריות – מה שמקשה על הסובלים ממנה לראות בעצמם נזקקים לעזרה לגיטימית ומקצועית. התוצאה היא בידוד חברתי נוסף, שמעצים את תחושת הבושה והאשמה – בדיוק הרגשות שמזינים את ההתמכרות עצמה.
בנוסף, היעדר קטגוריה קלינית רשמית במדריכים האבחוניים המרכזיים כמו DSM-5, מחזק את חוסר הבהירות האקדמית והקלינית לגבי גבולות התופעה. אף שקיימת הסכמה רחבה על קיומם של דפוסים כפייתיים סביב מיניות, חוסר ההכרה הפורמלית מונע אחידות טיפולית, סבסוד ציבורי, ואף את פיתוחם של פרוטוקולים טיפוליים מבוססי ראיות. בתוך כך, פסיכולוגים רבים נאלצים לאלתר או להסתמך על מודלים כלליים להתמכרויות, מבלי להתייחס להיבטים הייחודיים של מיניות, זהות מגדרית, טראומה מינית או דינמיקה זוגית.
עם זאת, מגמות חדשות בפסיכותרפיה ובפסיכיאטריה מצביעות על שינוי. בשנים האחרונות מתגבשת הכרה באבחנה חדשה: Compulsive Sexual Behavior Disorder (CSBD), שהוכללה במהדורה האחרונה של ICD-11. זוהי התפתחות משמעותית, המעידה על שינוי תפיסתי – מהשקפה מוסרית או חברתית על "התנהגות מינית לא נורמטיבית", אל הבנה קלינית של מצוקה אמיתית שמקורה באובדן שליטה. שינוי זה עשוי להוביל לעידוד פנייה לטיפול, לפיתוח כלים מותאמים ולהכשרת אנשי מקצוע עם רגישות לנושא.
לצד ההתפתחות הקלינית, עולה גם שיח פמיניסטי ומגדרי שמבקש לבחון את תופעת ההתמכרות למין לא רק כבעיה אישית, אלא כביטוי לקשרים החברתיים סביב מיניות, שליטה, כוח ובושה. נטען, למשל, כי חלק מהתנהגויות הנתפסות כהתמכרות הן תוצאה של תסריטי מיניות אלימים ומנוכרים המובנים בתרבות הפורנוגרפית – במיוחד כלפי נשים. מתוך גישה זו, הטיפול אינו רק תיקון של אדם "שיצא משליטה", אלא עבודה עמוקה של פירוק והבניה של מהי מיניות בריאה, הדדית ומחוברת.
בעתיד, סביר שנראה שילוב של גישות בין-תחומיות שכוללות פסיכותרפיה, נוירוביולוגיה, חינוך מיני מודע מגדר, וטכנולוגיות טיפוליות מותאמות (כגון אפליקציות ניטור ותמיכה). ככל שהשיח יהפוך פחות שיפוטי ויותר מכיל, כך יתאפשר מרחב טיפולי אפקטיבי יותר – כזה שלא רואה במין אויב, אלא חלק מהותי מהחיים שדורש הבנה, רגישות ושיקום.
