דדוקציה: תובנות לוגיות בעבודה טיפולית

הדדוקציה מהווה אבן יסוד במסורת הפילוסופית והמדעית המערבית, ומשמשת גם כיום ככלי חשיבה מרכזי בהבנת תהליכים קוגניטיביים, בקבלת החלטות, ובהערכת תוקף של טיעונים. בניגוד לאינדוקציה, שהיא תהליך של הכללה מתוך תצפיות ספציפיות, דדוקציה היא תהליך שבו מוסקים מסקנות מחייבות מהנחות כלליות. אם ההנחות בדדוקציה נכונות והטיעון בנוי בצורה תקפה לוגית – גם המסקנה תהיה בהכרח נכונה. זהו עקרון חשוב שמסייע לחשוב באופן בהיר, לשלול סתירות פנימיות, ולגבש מסקנות סדורות מתוך מערכת רעיונית מורכבת.

בפסיכולוגיה קוגניטיבית, דדוקציה נחקרת בין היתר כחלק מתפקודי החשיבה הגבוהים. היכולת לבצע היסקים דדוקטיביים נחשבת למדד של שליטה לוגית-מופשטת, והיא מופיעה כבר בגיל ההתבגרות לפי התאוריה ההתפתחותית של פיאז'ה. אולם מחקרים עדכניים מראים כי גם מבוגרים, ואפילו אנשי מקצוע, אינם תמיד מצליחים להפעיל דדוקציה באופן עקבי – בייחוד כאשר הטיעונים סותרים את האמונות האישיות או טעונים רגשית. תופעה זו ידועה כ"הטיית אמונה", והיא מאירה את הפער בין החשיבה הלוגית לבין מנגנונים אוטומטיים של עיבוד מידע.

השימוש בדדוקציה רלוונטי במיוחד גם בעבודה קלינית וטיפולית, הן מצד המטפל והן מצד המטופל. לדוגמה, טיפול CBT מתבסס בין השאר על בחינה לוגית של מחשבות אוטומטיות. המטופל לומד לבדוק האם המחשבה משתלבת עם עובדות ידועות, האם ניתן לגזור ממנה מסקנות שאינן סבירות, והאם קיים טיעון אלטרנטיבי תקף יותר. המיומנות הדדוקטיבית היא, אם כן, לא רק כלי לניתוח טקסטים לוגיים או בעיות מתמטיות – אלא גם משאב חשוב בניתוח עצמי ובהתמודדות עם מצוקה נפשית.

דדוקציה ככלי קליני בטיפול קוגניטיבי והתבוננות פנימית

במסגרת טיפול פסיכולוגי, החשיבה הדדוקטיבית ממלאת תפקיד כפול – הן ככלי עבודה של המטפל והן כמנגנון שמובנה בתוך עולמו הקוגניטיבי של המטופל. בטיפול מבוסס תובנה, כמו פסיכותרפיה דינמית או אקזיסטנציאלית, המטפל עשוי להשתמש בדדוקציה כדי להאיר דפוסים פנימיים או הסתעפויות לוגיות שנובעות מהאמונות של המטופל. לעיתים, באמצעות הקשבה דקדקנית וניסוח טיעונים דדוקטיביים מתוך דבריו של המטופל, ניתן לחשוף מבנים של חשיבה נוקשה, סתירות פנימיות, או הנחות סמויות שמקבעות את הסבל.

המטופל עצמו, פעמים רבות, משתמש בדדוקציה באופן אינטואיטיבי, גם אם לא במובן המדויק של המונח. כך למשל, מטופלת החווה דחייה רומנטית עלולה להסיק: "אם אני לא אהובה על ידי אדם זה, סימן שאני לא ראויה לאהבה". זו הסקה דדוקטיבית כביכול, אך היא מבוססת על הנחה שגויה (כלומר, שהערך העצמי תלוי באדם מסוים) ועל כך נבנית מערכת שלמה של רגשות שליליים. במצבים כאלה, המטפל יכול להזמין בחינה לוגית של ההנחה ולסייע למטופלת לבדוק האם הסקת המסקנה היא באמת תקפה או רק נדמית ככזו.

ב-CBT, כמו גם בגישות רציונליות אחרות, מושם דגש מובהק על זיהוי היסקים שגויים ועל תיקונם. ההנחה היא שמחשבות לא מסתגלות נובעות לעיתים קרובות מהיסקים לוגיים פגומים – כלומר, הנחות שמובילות למסקנות חרדתיות, דיכאוניות או קטסטרופליות, למרות שאין בהן הכרח לוגי. בתרגול משותף, המטופל לומד להבחין בין מה שנובע באופן תקף מהמציאות, לבין מה שנבנה מתוך פרשנות או הכללה מוקצנת. כך למשל, מטופל המפחד להיכשל בעבודה עשוי להסיק: "אם אכשל, יפטרו אותי מיד, ואז אפסיד הכל". כאשר בוחנים את ההנחות אחת-אחת באופן דדוקטיבי, ניתן לגלות שהן אינן הכרחיות, ולעיתים אינן סבירות.

בכך, החשיבה הדדוקטיבית לא רק משמשת לתיקון דפוסים קוגניטיביים אלא אף תורמת לתחושת שליטה, עקביות פנימית וחיזוק הקשר בין קוגניציה לרגש. יכולת זו, כשהיא מתורגלת ומובנת היטב, מאפשרת למטופלים להחזיר לעצמם תחושת יכולת לפענח את עולמם ולגבש עמדות מבוססות יותר, גם מול אתגרים רגשיים עזים.

דדוקציה בעבודתם של מטפלים

היסק דדוקטיבי, למרות היותו מושג פילוסופי-לוגי, אינו מוגבל לעולם הטיפול הפסיכולוגי הקלאסי. למעשה, הוא מופיע כמעט בכל מערכת יחסים טיפולית שבה המטפל מסייע למטופל להבין את עולמו הפנימי, לנסח אמונות ולבחון מסקנות. עובדים סוציאליים קליניים, לדוגמה, נדרשים פעמים רבות לפענח עמדות פנימיות של מטופלים תוך שימוש בהיגיון דדוקטיבי, במיוחד כאשר מדובר במצבי משבר, דינמיקות בין-דוריות, או מערכות יחסים מתוחות. יכולת זו מאפשרת למטפל לבחון יחד עם המטופל את תוקפן של אמונות יסוד – לעיתים אמונות חברתיות, פוליטיות או משפחתיות שמכתיבות לו תחושת ערך או בושה.

מטפלים בהבעה ויצירה, על אף שעבודתם נראית פחות "שכלתנית", נעזרים אף הם בחשיבה דדוקטיבית בעת פרשנות לתוכן סימבולי. כאשר מטופלת יוצרת דימוי חזותי של "חדר ריק", המטפלת עשויה לשאול – אילו הנחות נמצאות בבסיס התחושות שמתעוררות ביצירה? אם התחושה היא של בדידות, האם היא נובעת מכך שאין שם אחרים, או מכך שאף אחד לא נכנס? האם זה מלמד על אמונה סמויה כמו "אם אני לא מזמינה – לא יאהבו אותי"? דרך דדוקציה עקיפה, ניתן לעיתים לנסח מחדש אמונות תוך חקירה פתוחה ולא שיפוטית.

גם בטיפול ממוקד טראומה, כולל גישות כמו טיפול SE (חווייתי גופני) או EMDR, מופיעים רגעים שבהם המטפל מזמין את המטופל לבדוק – האם התחושות שעולות בגוף אכן מחייבות פרשנות מסוימת? אם הלב פועם בחוזקה, האם זה אומר בהכרח שיש סכנה? שאלות אלו, גם אם אינן מוצגות כתרגיל לוגי, פועלות על עקרון דדוקטיבי: בחינה של קשר סיבתי בין הנחות למסקנות, ובחינה האם ההיקש באמת תקף.

באופן זה, הדדוקציה חוצה גבולות דיסציפלינריים ומהווה תשתית חשיבתית עבור מגוון גישות טיפוליות. כאשר המטפל משתמש בכלי זה באופן רגיש, מדויק ולא נוקשה – הוא יכול לעזור למטופל להרחיב את טווח האפשרויות הפנימיות, לפרק מחשבות מקובעות, ולגבש מבט רך אך בהיר יותר על חייו.

חשיבה דדוקטיבית בטיפול רגשי עם ילדים ובני נוער

בעבודה טיפולית עם ילדים ובני נוער, הדדוקציה אינה תמיד נוכחת במובנה הפורמלי, אך היא מתרחשת באופן טבעי דרך השפה, הדמיון והמשחק. ילדים, גם בגיל צעיר יחסית, מפעילים לעיתים היסקים לוגיים פשוטים שמתבססים על הנחות חבויות – לעיתים מדויקות, ולעיתים מעוותות או מוקצנות. כך לדוגמה, ילד שסובל מחרדה חברתית עשוי לומר: "אם אני לא אגיד משהו מצחיק – יחשבו שאני משעמם". המשפט הזה מבטא תהליך דדוקטיבי מובהק: מהנחת יסוד ("כדי שיאהבו אותי, אני חייב להצחיק") נגזרת מסקנה רגשית והתנהגותית שמשפיעה על תפקודו בקבוצה. לעיתים קרובות, עצם העלאת ההיסק למודעות מאפשרת למטפל לבחון יחד עם הילד – האם זו באמת ההנחה היחידה האפשרית? האם היו מקרים שבהם אנשים אהבו אותו גם כששתק?

מתבגרים, במיוחד כאלה עם קושי בזהות עצמית או דימוי גוף, נוטים להפעיל היסקים דדוקטיביים נוקשים. נערה המתבוננת במראה עשויה לחשוב: "אם אני לא נראית כמו הבנות באינסטגרם – אף אחד לא ירצה אותי". גם כאן מדובר בטיעון שנשמע פנימי ואינטואיטיבי אך מושתת על הנחה חברתית מקובעת, שאינה נבדקה. חלק מרכזי בעבודה עם נוער הוא ללמד אותם לבחון את הדרך שבה הם בונים את מסקנותיהם – לא בהאשמה, אלא בסקרנות ביקורתית: מה קורה כשבודקים את זה? האם כל מי שנראה אחרת אכן לא אהוב? האם התוצאה שהם חוששים ממנה בהכרח נגזרת מהמראה החיצוני?

באמצעות שאלות פתוחות, ניסוחים מחודשים וכתיבה משותפת של "סיפורי אלטרנטיבה", ניתן לעודד ילדים ונוער לפתח רגישות לחשיבה דדוקטיבית, גם אם לא באמצעות מונחים מופשטים. המשחק, היצירה, וגם דיאלוג ישיר – יכולים לשמש כלים להבהרת הקשרים בין מחשבה, הנחה, מסקנה ותגובה רגשית. במקרים רבים, הילדים מגלים בעצמם שהמסקנות שלהם אינן מחויבות המציאות, ודווקא זה מה שמעניק להם תחושת חופש פנימי, ביטחון ועצמאות רגשית.

בעולם שבו הילדים חשופים לזרמים חזקים של השוואה, מסרים סותרים וציפיות חברתיות מוקדמות – היכולת לזהות הנחות ולהתיר היקשים מקבעים היא יכולת טיפולית ולא פחות מכך – חינוכית. הדדוקציה, כשהיא מונגשת ברגישות, יכולה להפוך לכלי שמרחיב את המרחב המחשבתי והרגשי גם עבור הילדים עצמם.

גבולות הדדוקציה – בין תובנה רגשית לצורך בשליטה קוגניטיבית

למרות יתרונותיה המובהקים, החשיבה הדדוקטיבית אינה תמיד מועילה בהקשר טיפולי. ישנם מצבים שבהם הנטייה להסיק מסקנות לוגיות מתוך כללים פנימיים עלולה להפוך לכלי הגנה שמרחיק את המטופל מחוויה רגשית ישירה. מטופלים בעלי שליטה קוגניטיבית גבוהה, בפרט כאלה שמגיעים עם רקע אינטלקטואלי עשיר או נטייה לאובססיביות מחשבתית, נוטים לעיתים להשתמש בדדוקציה כדי להסביר, לנתח ולפרש את רגשותיהם – אך בלי לאפשר לעצמם לחוש אותם באמת. דפוס זה מכונה לעיתים "אינטלקטואליזציה", והוא יוצר אשליה של תנועה נפשית מבלי שבפועל מתרחשת נגיעה בחוויה הגולמית.

מצבים רגשיים מורכבים, כמו אבל, חרטה, קנאה או אהבה כפולה, אינם ניתנים תמיד לפירוק לוגי. כשמטופל מנסה "לפתור" קונפליקט רגשי דרך היסקים דדוקטיביים – "אם עשיתי כך, סימן שאני אדם רע", או "אם אני אוהב שתי נשים, כנראה שאיני נאמן" – הוא עלול להחמיץ את המורכבות הפנימית שמבקשת דווקא החזקה ולא פתרון. במקרים כאלה, המטפל עשוי להזמין הפסקה מההיגיון ולפנות אל הגוף, אל הדמיון או אל הרגש הבלתי מנוסח – מרחבים שבהם אין הכרח בהנחות ומסקנות, אלא קיום פשוט של מה שיש.

גם בצד המטפל, השימוש בדדוקציה מחייב זהירות. לעיתים המטפל, מתוך רצון לעזור או לקדם תובנה, בונה טיעון לוגי מובהק מדי: "אם אתה מרגיש כך – זה כנראה בגלל הדינמיקה עם אביך". טענה כזו עשויה להיות נכונה מבחינה לוגית, אך היא עלולה להיתפס כחודרנית, או לעורר התנגדות אם אינה תואמת את הקצב והנכונות של המטופל. יתרה מכך, מטופלים שחוו יחסי כוח נוקשים בעבר (כמו נפגעי סמכות הורית או מוסדית) עשויים לפרש טיעון לוגי כהחפצה נוספת – ניסיון לנסח את עולמם במונחים חיצוניים להם.

לכן, גבולות הדדוקציה אינם רק שאלה של נכונות או תקפות – אלא שאלה של הקשר, טון, ועיתוי. במרחב טיפולי טוב, דדוקציה אינה נכפית אלא מוצעת; היא אינה מחליפה את הרגש, אלא משרתת אותו בעדינות. היא נוכחת לצד אינטואיציה, חוויה, זיכרון, שתיקה – ומתוך השלם הזה, המסקנה עשויה לצמוח לא כפתרון אלא כהכרה.

דדוקציה כמנוף לחיזוק זהות, בחירה ומשמעות בטיפול

היכולת לגזור מסקנות מתוך הנחות אינה רק תהליך לוגי – היא ביטוי של סובייקטיביות פועלת, של אדם הבונה לעצמו הבנות, עמדות וכיווני פעולה. בטיפול, הדדוקציה יכולה להפוך לכלי שמחזק את תחושת הזהות של המטופל, כאשר היא מאפשרת לו לנסח לעצמו עקרונות פנימיים ולבחון את נאמנותו להם. ברגע שהמטופל מזהה אילו הנחות הוא נושא איתו – מה הוא מאמין על אהבה, על הצלחה, על ערך עצמי – הוא יכול להתחיל לשאול את עצמו: האם אני בוחר בהן? האם הן משרתות אותי? האם אני רוצה לשמר או לעדכן אותן?

כאן מתרחשת תנועה עדינה ועמוקה מהתבוננות פסיבית בחיים – לעמדה בוחרת. לא כל מטופל יבקש או יוכל להגיע לשלב זה, אך עבור רבים, בעיקר בטיפולים ארוכי טווח או בתהליכים של מעבר (כמו גירושים, שינוי קריירה, או התמודדות עם משבר קיומי), ברור שהשאלות הגדולות אינן רק רגשיות אלא גם לוגיות: מה משתמע מהאמונות שלי? מה נובע מהערכים שאני מחזיק? מה קורה כשאני שם את העקרונות שלי זה מול זה – ומתמודד עם הסתירה?

היסק דדוקטיבי בתהליך טיפולי הוא גם דרך לנסח מחדש את האני. אדם שמבין ש"החלטתי לא לחזור לזוגיות שפוגעת בי, כי אני מאמין שזכותי להרגיש בטוח", עושה שימוש בהנחה מוסרית כדי להצדיק בחירה. במובן הזה, הדדוקציה לא רק עוזרת לו לחשוב – היא מעצבת את זהותו, בונה אוטונומיה, ויוצרת עמוד שדרה פנימי שאינו תלוי רק באחרים או בנסיבות.

כשהדדוקציה משולבת במודעות, מתוך כבוד לרגש ולחוויה, היא יכולה להפוך לכלי משמעותי בתהליך של הענקת משמעות – פעולה אנושית עמוקה שמחברת בין עבר להווה, בין סבל לתקווה, ובין פרטים לכיוון. כך הופכת החשיבה הלוגית עצמה למעשה טיפולי – לא כאמצעי לשלוט ברגש, אלא כגשר בין קוגניציה לנפש חיה.

ביבליוגרפיה

Beck, J. S. (2011). Cognitive behavior therapy: Basics and beyond (2nd ed.). Guilford Press

Evans, J. St. B. T. (2002). Logic and human reasoning: An assessment of the deduction paradigm. Psychological Bulletin, 128(6), 978–996

Fisher, A., & Scriven, M. (1997). Critical thinking: Its definition and assessment. Edgepress

Kahneman, D. (2011). Thinking, fast and slow. Farrar, Straus and Giroux

Piaget, J. (1957). The child's conception of the world. Rowman & Littlefield

Shahar, G., & Carver, C. S. (2016). Self-criticism and self-enhancement: Theory, research, and clinical implications. Oxford University Press

Tversky, A., & Kahneman, D. (1983). Extensional versus intuitive reasoning: The conjunction fallacy in probability judgment. Psychological Review, 90(4), 293–315