עמוד הבית > מאמרים מקצועיים > גילוי עריות: הפגיעה שלא תמיד מסתיימת כשהמעשים נפסקים
אישה צעירה יושבת מכונסת ומודאגת סביב שולחן ארוחה משפחתית, בעוד בני משפחתה משוחחים ברקע, באווירה הממחישה את השתיקה והבדידות בעקבות גילוי עריות.

גילוי עריות: הפגיעה שלא תמיד מסתיימת כשהמעשים נפסקים

גילוי עריות עלול לפגוע לא רק בתחושת הביטחון של ילד, אלא גם באמון שלו באנשים הקרובים אליו ביותר. לפעמים, שנים לאחר שהפגיעה המינית הסתיימה, השתיקה המשפחתית והציפייה להמשיך כרגיל עדיין מלוות את מי שנפגע. מה קורה כשהמשפחה היא גם המקום שאמור להגן וגם המקום שממנו צריך להיזהר?
2

בקבוצה המשפחתית מופיעה הודעה רגילה לגמרי: "בשישי בשבע אצל אמא. כולם מגיעים".

לרוב האנשים אין סיבה להתעכב על המילה "כולם". אבל עבור מי שנפגע בילדותו מקרוב משפחה, היא עשויה להסתיר שאלה שלמה. האם להגיע ולפגוש שוב את האדם שפגע בו? האם להיעדר ולספוג שאלות? ואולי הפעם מישהו יציע להניח לעבר, כי בכל זאת, מדובר במשפחה.

אלה אינן בהכרח דילמות של אנשים שחיים בפחד מתמיד. הן יכולות להופיע בחייהם של אנשים עצמאיים, עם זוגיות, ילדים ועבודה, שכבר מזמן אינם תלויים בפוגע. ובכל זאת, מפגש משפחתי פשוט עלול להחזיר אותם למערכת יחסים שבה מעולם לא הייתה להם אפשרות אמיתית לבחור.

גילוי עריות בהקשר של פגיעה מינית בילדות מתרחש בתוך קשרים משפחתיים, לעיתים עם אדם שהילד אוהב, מעריץ או תלוי בו. הפוגע עשוי להיות הורה, אח, סב או קרוב משפחה אחר. יש פגיעות שנמשכות שנים, ואחרות מתרחשות באירוע יחיד. לעיתים הן מלוות באיומים, ולעיתים דווקא בחיבה, במתנות ובמסרים שהמעשים הם ביטוי לקשר מיוחד.

מה שהופך את הפגיעה למורכבת במיוחד אינו רק המעשה המיני, אלא ניצול של אמון, סמכות או תלות.

וכאן נמצאת אחת הסתירות הקשות להבנה: ילד יכול לאהוב אדם שפוגע בו. הוא יכול גם להמשיך לחפש את קרבתו, להתגעגע אליו ולהגן עליו מפני ביקורת. הרגשות האלה אינם מעידים שהפגיעה הייתה רצויה או חמורה פחות. הם מלמדים עד כמה מסובכים יכולים להיות יחסים שבהם אהבה ופחד מתקיימים יחד.

הילד שאוהב את האדם שמפחיד אותו

ילד קטן אינו בוחר את משפחתו. הוא תלוי במבוגרים כדי לקבל מזון, הגנה, חום ואהבה, וסומך עליהם גם כדי להבין מה מותר ומה אסור. כאשר אחד מהם פוגע בו מינית, מערכת היחסים שאמורה לעזור לו להבין את העולם הופכת למקור של בלבול.

אותו מבוגר שפגע בילד בלילה עשוי להכין לו ארוחת בוקר, לקחת אותו לבית הספר או להרגיע אותו כשהוא בוכה. עבור ילד, אלה אינם שני אנשים שונים. זאת אותה דמות, שאי אפשר פשוט להוציא מהחיים.

לעיתים הפוגע מנצל את הסתירה הזאת. הוא מציג את המעשים כסוד משותף, אומר לילד שהוא מיוחד עבורו או גורם לו להאמין שהחשיפה תפגע במשפחה. לפעמים אין צורך אפילו באיום. הילד יודע שהמבוגר חזק ממנו, שהוא זקוק לו ושלא ברור מה יקרה אם יתנגד.

כמבוגרים, אנחנו נוטים לשאול מדוע ילד שנפגע לא ברח, לא צעק או לא סיפר למישהו. אלא שהשאלות האלה מניחות שהיו לו אפשרויות שבפועל לא תמיד עמדו לרשותו.

במצבי פחד, תלות או חוסר אונים, ילדים עשויים לקפוא, לשתוק, לנסות לרצות את הפוגע או להיענות לדרישותיו. גם אם הילד לא התנגד, וגם אם המשיך לגלות חיבה כלפי הפוגע, אין בכך הסכמה לפגיעה.

בבגרותו, אותו ילד עשוי להיזכר ברגע שבו חייך אל הפוגע, קיבל ממנו מתנה או ביקש את קרבתו, ולשאול את עצמו מה הדבר אומר עליו.

לפעמים מתווספת שאלה מכאיבה עוד יותר: אם אהבתי אותו, אולי מה שקרה לא היה באמת פגיעה?

אבל אהבה אינה מעניקה לאדם רשות לפגוע. למעשה, כאשר הפוגע הוא אדם אהוב, הקשר הרגשי עשוי להקשות על הילד לזהות את המתרחש ולבקש עזרה.

ההכרה הזאת אינה פשוטה גם שנים לאחר מכן. היא מחייבת אדם להחזיק בשתי אמיתות שלא נעים להניח זו לצד זו: היו בקשר גם חוויות של חום וקרבה, ובתוך אותו קשר התרחשה פגיעה.

אין צורך למחוק זיכרונות טובים כדי להכיר בפגיעה. וגם אין צורך להמעיט בחומרתה כדי להצדיק את העובדה שהיו רגשות חיוביים כלפי הפוגע.

הספרות המקצועית על טראומה מינית מתארת מגוון רחב של תגובות לפגיעה. השלכותיה עשויות להיות קשורות לגיל הילד, למשך הפגיעה, ליחסים עם הפוגע ולתמיכה שקיבל מהסביבה. אין דפוס רגשי אחד שמאפיין את כל הנפגעים, והיעדרם של תסמינים גלויים אינו מפחית מחומרת המעשים.

לפעמים המשפחה מעדיפה לשכוח. הנפגע לא תמיד יכול

כשפגיעה מינית מתרחשת בתוך המשפחה, החשיפה שלה עלולה לטלטל הרבה יותר מהקשר בין הפוגע לנפגע. היא עשויה לערער את האופן שבו בני המשפחה רואים את עצמם, את זיכרונותיהם המשותפים ואת האנשים הקרובים להם.

אדם שנתפס כהורה מסור או כאח אהוב מתגלה כמי שפגע בילד. פתאום זיכרונות משפחתיים מקבלים משמעות אחרת. מי ידע? מי חשד? האם היו סימנים שאיש לא רצה לראות?

יש משפחות שמגיבות באמונה, בתמיכה ובהגנה על הנפגע. אחרות מתקשות להכיל את הדברים. לעיתים מתוך הלם וחוסר ידיעה, ולעיתים מתוך פחד מההשלכות החברתיות, הכלכליות והמשפחתיות של החשיפה.

חשוב לא לבלבל בין מי שלא ידע על הפגיעה לבין מי שידע ובחר להתעלם ממנה. ובכל זאת, מרגע שהפגיעה נחשפת, לתגובה של בני המשפחה עשויה להיות השפעה עמוקה על האדם שנפגע.

"את בטוחה שזה מה שהיה?"

"אבל למה לא סיפרת אז?"

"הוא כבר אדם מבוגר. מה יעזור לפתוח את זה עכשיו?"

לא כל שאלה כזאת נשאלת מתוך כוונה לפגוע. לפעמים מי ששואל באמת מתקשה להאמין שאדם קרוב מסוגל למעשה כזה. אלא שהנפגע עלול לשמוע בה מסר אחר: כדי שנוכל להמשיך להיות משפחה, אנחנו צריכים שתפסיק לדבר על מה שקרה.

זאת נקודה שבה הפגיעה מקבלת לעיתים משמעות נוספת. האדם שנפגע מוצא את עצמו אחראי לכאורה לא רק לכאב שלו, אלא גם לכאב שחשיפתו מעוררת אצל אחרים.

אם הוא מתרחק מהמשפחה, הוא עלול להיתפס כמי שמפרק אותה. אם הוא מסרב להשתתף באירועים שבהם הפוגע נוכח, הוא עשוי להיתקל בטענות שהוא אינו מסוגל לסלוח. ואם הוא ממשיך בקשר, יש מי שיפרשו זאת כהוכחה שהפגיעה לא הייתה חמורה כל כך.

כמעט כל בחירה עלולה להפוך לכתב אישום נגדו.

הדרישה לשמור על שלמות המשפחה נשמעת לעיתים כמו ערך שאין לערער עליו. אלא שכאשר כדי לשמור על אותה שלמות נדרש אחד מבני המשפחה להכחיש את חווייתו, כדאי לשאול על שלמותו של מי בעצם שומרים.

גם הקושי להתרחק מהמשפחה אינו מעיד על חולשה. ניתוק קשר עם פוגע עשוי להיות כרוך באובדן קשר עם הורים, אחים, אחיינים ואנשים שלא היו שותפים לפגיעה. לפעמים הוא כרוך גם במחיר כלכלי או חברתי כבד.

לכן אין טעם לשאול מדוע נפגע אינו פשוט מנתק קשר. לפעמים הוא עושה זאת. לפעמים הוא בוחר לשמור על קשר מוגבל, ולפעמים הוא עדיין אינו יודע מה נכון עבורו.

הבעיה מתחילה כאשר הסביבה דורשת ממנו לקבל החלטה מסוימת כדי להוכיח שהחלים.

סליחה אינה חובה טיפולית. ניתוק קשר אינו מדד לבריאות נפשית. וגם הרצון להמשיך להשתייך למשפחה אינו מבטל את זכותו של אדם להכיר במה שנעשה לו.

כשהפגיעה מסתיימת, אבל חלק מהתגובות נשארות

אנשים שחוו גילוי עריות בילדותם אינם נראים בהכרח כמו אנשים שמתקשים להתמודד עם החיים. רבים מהם עובדים, לומדים, מגדלים ילדים ומקיימים מערכות יחסים מספקות.

אבל לפעמים דווקא בתוך החיים הרגילים מתגלה עד כמה העבר עדיין נוכח.

אדם יכול להרגיש בטוח עם בן זוגו, ובכל זאת להירתע ממגע בלתי צפוי. הוא עשוי להתקשות לומר לא, גם כשברור לו שמותר לו. או להרגיש שהוא חייב להיענות לציפיות של אחרים כדי שלא יכעסו עליו.

אלה אינן תגובות ייחודיות לנפגעי גילוי עריות, והן יכולות לנבוע מסיבות רבות. אבל אצל חלק מהנפגעים הן קשורות לדרכי התמודדות שהתפתחו בתקופה שבה התנגדות, כעס או הבעת רצון אישי לא היו בטוחים.

מה שעזר לילד להתמודד עם סביבה מאיימת עלול להמשיך לפעול גם כשהאיום כבר אינו קיים.

ילד שלמד שכדאי לו להיות קשוב מאוד למצבי הרוח של המבוגרים סביבו עשוי להפוך למבוגר שמבחין בכל שינוי קטן בקולו של אדם אחר. מי שלמד שגבולותיו אינם נשמרים עלול להתקשות לזהות מתי הוא עצמו רוצה בקרבה ומתי הוא נענה לה מתוך פחד לפגוע במישהו.

במקרים מסוימים הפגיעה מלווה בתסמינים של פוסט טראומה, כגון זיכרונות חודרניים, סיוטים, דריכות והימנעות ממצבים המזכירים את האירועים. פגיעה חוזרת וממושכת, במיוחד בתוך יחסי תלות, עשויה להיות קשורה גם לפוסט טראומה מורכבת, הכוללת קשיים בוויסות רגשי, בדימוי העצמי ובמערכות יחסים.

אצל חלק מהנפגעים מופיעה גם דיסוציאציה, תחושה של ניתוק מהרגשות, מהגוף או מהסביבה. לעיתים האדם מרגיש שהוא נמצא במקום מסוים, אך אינו חווה את המתרחש סביבו באופן מלא.

דיסוציאציה ופוסט טראומה מורכבת אינן אותו הדבר. תחושת ניתוק אינה מעידה בהכרח על פוסט טראומה, וגם אינה מהווה כשלעצמה הוכחה לפגיעה מינית בעבר.

אבל לא כל ההשלכות קשורות לפחד. אחת החוויות המורכבות ביותר היא בושה.

לפעמים אדם מתבייש בכך שלא התנגד. לפעמים בכך שהמשיך לאהוב את הפוגע. יש מי שחוששים לספר לבני זוגם, לא משום שהם אינם סומכים עליהם, אלא משום שהם מפחדים שהחשיפה תשנה את הדרך שבה יראו אותם.

כאן מתגלה פער שקשה להסביר באמצעות היגיון בלבד. אדם יכול לדעת שלא היה אחראי לפגיעה, ובכל זאת להרגיש אשם. הוא יכול להאמין שבן זוגו אוהב אותו, ובכל זאת לחוש פחד מקרבה.

האם העובדה שאדם מתקשה לבטוח באחרים אומרת שלעולם לא יוכל לבנות קשר בטוח? האם מי שלמד בילדות להימנע מעימותים ימשיך בהכרח לרצות אחרים גם בבגרותו?

לא. חוויות מוקדמות עשויות להשפיע על דפוסי התנהגות ורגש, אבל הן אינן גוזרות את העתיד.

אנשים שחוו גילוי עריות אינם בהכרח מתקשים במיניות, אינם בהכרח בוחרים בקשרים פוגעניים ואינם חייבים לשאת אבחנה נפשית כלשהי.

הפגיעה עשויה להיות חלק משמעותי מסיפור החיים, אך היא אינה הסיפור כולו.

להחלים בלי להיות חייבים לסלוח או לשכוח

אחד הקשיים בטיפול בנפגעי גילוי עריות הוא שהקשר עצמו עלול לעורר חשד. אדם שנפגע בתוך יחסים של אמון נדרש כעת ליצור אמון עם אדם אחר, מטפל שמחזיק בידע מקצועי, שואל שאלות אישיות ולעיתים מציע להתקרב לזיכרונות מכאיבים.

לכן טיפול מותאם טראומה אינו מתחיל בהכרח בסיפור מלא של מה שהתרחש. לעיתים הוא מתחיל בבעיה שמעסיקה את האדם כיום: קושי לישון, פחד ממפגש משפחתי, תחושת ניתוק בזמן אינטימיות או קושי להציב גבול בלי להרגיש אשמה.

השאלה אינה כמה פרטים אפשר להוציא מן הזיכרון, אלא מה האדם צריך כדי להרגיש בטוח יותר בחייו.

עבור חלק מהנפגעים, הדרך הזאת כוללת עיבוד הדרגתי של הזיכרונות המכאיבים. טיפולים ממוקדי טראומה, כגון טיפול קוגניטיבי התנהגותי ממוקד טראומה וגישת EMDR, יכולים לסייע בהתמודדות עם תסמינים פוסט טראומטיים. אחרים עשויים להזדקק תחילה לעבודה על ויסות רגשי, על תחושת הביטחון או על היכולת ליצור קשרים מיטיבים. בחירת הטיפול והקצב שלו צריכים להתאים לאדם, ולא להפך.

חשוב גם שמי שמלווה את התהליך יהיה בעל הכשרה וניסיון רלוונטיים בטיפול בטראומה מינית, במיוחד כאשר קיימים תסמינים מורכבים של ניתוק, בושה או קשיים במערכות יחסים.

אבל לעיתים השינוי המשמעותי בטיפול אינו מתרחש בזמן שהאדם מדבר על העבר. הוא מתרחש שבוע אחר כך, כשהוא מצליח לבקש משהו שתמיד התקשה לבקש.

אולי הוא אומר לבן זוגו שמגע מסוים אינו נעים לו. אולי הוא מפסיק להסביר באריכות מדוע אינו יכול להגיע לאירוע משפחתי. ואולי הוא פשוט מצליח לזהות את העובדה שהוא כועס, בלי למהר להאשים את עצמו בכעס הזה.

לא כל שינוי כזה נראה דרמטי מבחוץ. אבל עבור מי שלמד בילדות שרצונותיו וגבולותיו אינם חשובים, האפשרות להתייחס אליהם ברצינות יכולה להיות משמעותית מאוד.

גם לתגובה של הסביבה יש מקום בתהליך ההחלמה. כאשר אדם מספר על פגיעה מינית, אין צורך לדרוש ממנו הוכחות, לחקור אותו על פרטים או ללחוץ עליו להגיש תלונה. חשוב להקשיב, להימנע מהאשמה ולכבד את קצב החשיפה שלו.

כאשר מדובר בחשד לפגיעה בילד, נדרשת גם פעולה להגנתו בהתאם לחובת הדיווח ולנסיבות. בישראל אפשר לפנות למוקד הרווחה 118, לעובד סוציאלי לחוק הנוער או למשטרה. נפגעות ונפגעי תקיפה מינית יכולים לפנות גם למרכזי הסיוע בטלפונים 1202 ו־1203.

החלמה אינה מבטיחה שכל זיכרון יפסיק לכאוב, ואינה הופכת את מה שהתרחש לפחות חמור. היא יכולה לאפשר לאדם לחיות בלי שכל החלטה בהווה תהיה כבולה למה שהיה בעבר.

נחזור להודעה בקבוצה המשפחתית.

"כולם מגיעים", כתוב שם.

בעבר, מי שנפגע אולי היה מגיע רק כדי שלא יכעסו עליו. אולי היה נשאר בבית וממציא תירוץ. ואולי היה מבלה ימים שלמים בניסיון להחליט איזו אפשרות תכאיב פחות.

אחרי תהליך של החלמה, ייתכן שעדיין יהיה קשה לקבל החלטה. אולי יבחר להגיע, אולי ייפגש עם חלק מבני המשפחה בנפרד, ואולי יישאר בבית.

מה שעשוי להשתנות אינו בהכרח ההחלטה עצמה, אלא השאלות שמנחות אותה.

לא עוד איך למנוע מאחרים לכעוס, מה יחשבו עליו או האם הוא פוגע בשלמות המשפחה, אלא מה הוא רוצה, מה בטוח עבורו ואילו קשרים הוא מעוניין לשמר.

ילד שנפגע בתוך משפחתו לא תמיד היה יכול להחליט מה יקרה לו, ממי להתרחק ולמי לספר. כאדם בוגר, הוא יכול בהדרגה לגלות שהאפשרות לבחור כבר אינה חייבת להישאר בידי אחרים.

והוא לא צריך לקבל את רשותה של המשפחה כדי לעשות זאת.

מקורות מקצועיים

סהר, ז', ופולק כהן, י'. (2026, 1 ביוני). פגיעה מינית בילדות. משרד הבריאות, בנפש בריאה. https://me.health.gov.il/mental-health/information-and-updates/managing-sexual-abuse/childhood-sexual-abuse/

Association of Rape Crisis Centers in Israel. (n.d.). How to respond to a disclosure of abuse: Support principles. https://1202.org.il/en/support-and-information/help-others/response/

National Institute for Health and Care Excellence. (2018). Post-traumatic stress disorder (NICE guideline NG116). https://www.nice.org.uk/guidance/ng116

RAINN. (2026, May 31). Healing after child sexual abuse: A guide for survivors. https://rainn.org/for-survivors-of-child-sexual-abuse/healing-after-child-sexual-abuse/

האם הכתבה עניינה אותך?
תגובות
  • כתבה מעולה ומקיפה. שאלה - במה זה שונה ממי שסבלו בילדותם מהתעללות מינית, או שברגע שהיא במשפחה, היא נקראת גילוי עריות?

    אורלי א.
    |
    04/12/2024 19:27
    • גילוי עריות אינו סוג נפרד של טראומה, אלא מונח המתייחס למעשים מיניים בין בני משפחה. כאשר מדובר בפגיעה מינית בילדות, ההבדל המרכזי הוא שהפוגע הוא בן משפחה, ולא אדם מחוץ למשפחה. המשמעות הפסיכולוגית עשויה להיות מורכבת במיוחד, משום שהפגיעה מתרחשת בתוך מערכת יחסים שאמורה לספק ביטחון, הגנה ואמון. לעיתים מתווספים לכך תלות בפוגע, רגשות אהבה ופחד כלפיו, סודות משפחתיים וקושי לחשוף את הפגיעה מבלי לערער קשרים עם בני משפחה אחרים. עם זאת, חשוב להדגיש שגם פגיעה מינית מחוץ למשפחה, במיוחד בידי אדם מוכר ובעל סמכות, עלולה לגרום להשלכות דומות וחמורות לא פחות. חומרת הפגיעה אינה נקבעת רק לפי הקרבה המשפחתית, אלא גם לפי נסיבותיה, משכה והתגובה של הסביבה.

      Psychologim.com
      |
      10/11/2026 21:22