איך להתאבד ולהשאר בחיים כדי לספר על זה

יש שמות של ספרים שאי אפשר לעבור לידם בשקט. הם לא מבקשים להיות יפים, אלגנטיים או מנומסים. הם תופסים את הקורא במקום הכי חשוף שלו, כמעט מכריחים אותו לעצור, לשאול, להתכווץ, אולי אפילו להתרחק. איך להתאבד ולהשאר בחיים כדי לספר על זה, ספרה של אסנת הסנר, הוא שם כזה. כותרת שאינה מאפשרת קריאה אדישה, אבל דווקא משום כך חשוב לקרוא אותה בזהירות. לא כהזמנה אל המוות, אלא כניסיון לדבר על החיים אחרי שהחיים עצמם נעשו כבדים מדי.

הספר, רומן עברי שיצא בשנת 2020, מציב במרכזו את אלונה, אישה וסופרת המתמודדת עם מצוקה נפשית עמוקה, עם קשר משפחתי טעון, עם טיפול באב חולה אלצהיימר, ועם הצורך לכתוב מתוך מקום שבו המילים עצמן כמעט קורסות. זו אינה רק עלילה על משבר. זו עלילה על השאלה מה נשאר מאדם כאשר הכאב תופס יותר מדי מקום, ומה בכל זאת מאפשר לו להמשיך לנשום, לדבר, לזכור, לכתוב ולהיות בקשר עם העולם.

הכותרת הפרובוקטיבית מסתירה שאלה עדינה יותר

במבט ראשון, שם הספר עלול להישמע חד מדי, אולי אפילו בלתי נסבל. אבל בתוך הקשר ספרותי ופסיכולוגי, הוא פותח שאלה אחרת לגמרי: מה קורה לאדם שהגיע למקום שבו הוא מרגיש שאין לו עוד שפה רגילה לתאר את עצמו. כאשר אדם אומר שהוא לא יכול יותר, הוא לא תמיד מבקש סוף. לפעמים הוא מבקש שמישהו ישמע את עוצמת הכאב לפני שהיא תהפוך לשקט מוחלט.

כאן נמצא הכוח של הספר. הוא אינו מתייחס למצוקה נפשית כאל רעיון מופשט, ואינו הופך אותה לקישוט דרמטי. הוא מתעניין במה שקורה בתוך אדם שנמצא במאבק עם עצמו, עם זיכרונותיו, עם משפחתו, עם גופו ועם הסיפור שהוא מספר לעצמו על חייו. אלונה אינה רק דמות במשבר. היא דמות שמנסה להבין איך ממשיכים להתקיים כאשר ההמשכיות כבר אינה מובנת מאליה.

הספר מאפשר לדבר על מצוקה נפשית באופן שאינו מרדד אותה למשפטים יפים מדי. יש כאבים שלא נפתרים בהבטחה שהכול יהיה בסדר. יש רגעים שבהם אדם אינו צריך עידוד מהיר, אלא עדות. מישהו או משהו שיישאר איתו בתוך המקום שבו קשה לדבר. הספר של הסנר מבקש להיות עדות כזאת. לא פתרון, לא אבחנה, לא מדריך, אלא מקום שבו אפשר להניח את השאלה הקשה ביותר בלי להפוך אותה לסנסציה.

אלונה, הכתיבה והניסיון להחזיר סדר לעולם פנימי שבור

אחת הבחירות המשמעותיות בספר היא להפוך את הכתיבה לא רק למקצוע של הגיבורה, אלא למרחב נפשי. אלונה היא סופרת, ולכן ההתמודדות שלה אינה מתרחשת רק בתוך אירועי החיים, אלא גם בתוך השאלה כיצד מספרים אותם. איך כותבים כאב בלי להישטף בתוכו. איך נותנים צורה לחוויה פנימית שהיא עצמה חסרת צורה. איך הופכים זיכרון, חרדה, אשמה, כעס או בדידות למשפט שאפשר לקרוא.

במובן הזה, הכתיבה בספר אינה פעולה רומנטית. היא לא מוצגת כקסם שמרפא את הכול. היא קרובה יותר לעבודה פנימית קשה, כמעט גופנית. ניסיון לקחת חומר נפשי גולמי, כואב ומבולבל, ולהניח אותו על הדף כך שיהיה אפשר להסתכל עליו מבחוץ. לא כדי למחוק אותו, אלא כדי שלא יישאר כולו בתוך הגוף.

זהו אחד הממדים הפסיכולוגיים המעניינים של הרומן. כאשר אדם נמצא במצוקה עמוקה, אחת החוויות הקשות ביותר היא אובדן הרצף. אתמול, היום ומחר כבר אינם מתחברים זה לזה. העולם מצטמצם לרגע אחד בלתי נסבל. הכתיבה, במקרים כאלה, יכולה להיות ניסיון עדין להחזיר זמן. לבנות שוב התחלה, אמצע והמשך. לומר: היה משהו, קרה משהו, אני עדיין כאן כדי לספר אותו.

אצל אלונה, עצם הסיפור הוא ניסיון להחזיק את החיים. לא מפני שהסיפור פותר הכול, אלא מפני שהוא מונע מן הכאב להישאר אילם. וכאשר כאב מקבל מילים, גם אם הן שבורות, מתרחש דבר חשוב: האדם כבר אינו לגמרי לבד בתוכו.

טיפול בהורה חולה והמחיר הנפשי של אחריות מתמשכת

לצד ההתמודדות הנפשית של אלונה, הספר עוסק גם בטיפול באב חולה אלצהיימר. זהו ציר חשוב, משום שהוא מחבר בין כאב אישי לבין אחריות משפחתית מתמשכת. טיפול בהורה חולה אינו רק עניין טכני של סידורים, תרופות, ביקורים או החלטות רפואיות. הוא מפגיש את האדם עם אובדן הדרגתי, עם שינוי תפקידים, עם אשמה, עם כעס אסור, עם געגוע לאדם שעדיין חי אבל כבר אינו לגמרי כפי שהיה.

כאשר בת מטפלת באב שהולך ונעלם לתוך מחלה, היא מתמודדת לא רק עם ההווה אלא גם עם כל ההיסטוריה של הקשר. כל משפט שלא נאמר, כל פגיעה ישנה, כל צורך שלא קיבל מענה, כל אהבה שנותרה מסובכת. מחלת אלצהיימר יוצרת מצב אכזרי במיוחד: האדם שמולך נמצא שם, אבל גם מתרחק. הגוף נשאר, חלקים מן הזיכרון נחלשים, והקשר צריך להמציא את עצמו מחדש שוב ושוב.

בספר, האחריות הזאת אינה מנותקת מהמצוקה של אלונה. להפך, היא חלק ממנה. אדם יכול להמשיך לתפקד כלפי חוץ, לטפל, לדאוג, לענות, לסדר, להחזיק בית או משפחה, ובתוך כך להרגיש שהוא עצמו הולך ונשחק. זו אחת הנקודות החשובות שהספר מאפשר לראות: לפעמים האנשים שנראים אחראים מאוד הם גם האנשים שנמצאים בסיכון הכי גדול להיעלם בתוך האחריות שלהם.

דווקא לכן הקריאה בספר יכולה להיות משמעותית לא רק למי שמתעניין בספרות, אלא גם לאנשי טיפול. היא מזכירה שהשאלה אינה רק מה קרה לאדם, אלא כמה זמן הוא החזיק לבד את מה שקרה לו.

לא ספר על מוות, אלא ספר על הישארות

למרות הכותרת המטלטלת, הלב של הספר אינו המוות אלא ההישארות. זהו ספר על הרגע שבו אדם אינו בטוח שהוא מסוגל להמשיך, ובכל זאת משהו בו ממשיך. לפעמים זה קשר. לפעמים זו אחריות. לפעמים זו כתיבה. לפעמים זו דמות אחת שרואה אותו. לפעמים זו הידיעה העמומה שגם אם עכשיו הכול חשוך, ייתכן שהרגע הזה אינו כל הסיפור.

חשוב לומר זאת במיוחד כאשר כותבים על ספר כזה במרחב ציבורי. מצוקה נפשית אינה חומר דרמטי שנועד למשוך תשומת לב. היא מציאות אנושית קשה, ולעיתים מסוכנת. לכן הדרך הנכונה לקרוא את הספר אינה דרך סקרנות לגבי הקצה, אלא דרך השאלה מה יכול לעזור לאדם לא להישאר שם לבד. מה מאפשר לו להחזיק עוד רגע. מה מחזיר אליו קשר. מה נותן לו שפה. מה מזכיר לו שהוא אינו רק הכאב שלו.

במובן זה, הספר של אסנת הסנר מצטרף למסורת של יצירות שמנסות לדבר על אזורי נפש שאנשים רבים מעדיפים לעקוף. הוא אינו עושה זאת מתוך מרחק קר, אלא מתוך כניסה אל החוויה עצמה, אל המקום שבו חיים, זיכרון, משפחה, מחלה וכתיבה מסתבכים זה בזה. אלונה אינה סמל. היא דמות שמבקשת שיקראו אותה בלי למהר להסביר אותה.

ואולי זו הסיבה שהכותרת נשארת עם הקורא גם אחרי הקריאה. לא מפני שהיא מזעזעת, אלא מפני שמתחתיה מסתתרת בקשה פשוטה מאוד: אל תסתכלו רק על הרגע שבו אדם נשבר. הסתכלו גם על מה שעזר לו להישאר. על הסיפור שהוא הצליח לספר. על החיים שאולי לא נראו אפשריים, אבל בכל זאת המשיכו עוד יום אחד, ואז עוד יום.