פרויד מול אדלר - פסיכולוגיה על הבר

שני פסיכולוגים וינאים נכנסים לבר: אחד שואל על אמא שלך, השני שואל אם אתה מרוצה בעבודה

ברוכים הבאים לעולם שבו שאלות פשוטות כמו "למה אני מתנהג ככה?" הופכות לדיונים תיאורטיים חוצי דורות. ואם חשבת שמדובר בוויכוח אקדמי משמים, חכה שתראה כמה מהמטפלים שלך עוד מתווכחים בשקט בינם לבין עצמם, כל פעם שאתה שותק באמצע פגישה.

פרויד, אב הפסיכואנליזה, ראה את הנפש האנושית כתיאטרון פנימי של קונפליקטים, דחפים וחרדות. האדם, לדעתו, אינו מודע לרוב מה שמניע אותו. אם אתה מקבל החלטות גרועות בזוגיות, כנראה שאתה משחזר תבניות ילדות. אם אתה סובל מכאב גב כרוני, ייתכן שזה בכלל קשור לאשמה לא מודעת.

מולו ניצב אדלר, שראה את האדם לא רק כקורבן של עברו, אלא כבעל יכולת בחירה, שאיפה לשיפור עצמי, ונטייה טבעית להשתייכות. לטענתו, גם ההתנהגויות הכי לא הגיוניות הן בעצם ניסיונות (לעיתים כושלים) להשיג תחושת משמעות או שייכות.

הבדל מרכזי ביניהם הוא בכיוון המבט: פרויד חופר אחורה, אל שורשי הכאב. אדלר מצביע קדימה, אל כיוון הפעולה. האחד רואה את הסימפטום כביטוי של קונפליקט פנימי עמוק. השני רואה בו פתרון זמני לבעיה חברתית או אישית.

האם האדם נשלט על ידי לא־מודע מסתורי, או שיש בו גרעין חופשי שיוכל לבחור אחרת? תלוי את מי שואלים, ותלוי אם אתה בקליניקה של פרשן חלומות או של מעודד תחושת מסוגלות.

אתה בוכה בטיפול: פרויד כותב על זה מאמר, אדלר בודק אם זה עוזר לך להתקדם

פסיכולוג שואל מטופל שבוכה: "מה אתה מרגיש?"
אם זה פסיכולוג בגישה פרוידיאנית, הוא חושב "אולי זו העברה לא פתורה מאבא?"
אם זה פסיכולוג בגישה אדלריאנית, הוא תוהה "איך זה משרת את המטרה של המטופל?"
הבכי ממשיך. הפסיכולוג רושם במחברת. המטופל שוקל לעבור לרפואה סינית.

אבל רגע, נניח ברצינות שאתה יושב בטיפול, פתאום קורה לך משהו, אולי סיפור אישי קשה או רגע של הצפה רגשית, ואתה בוכה. איך כל אחד מהשניים האלה היה מגיב לזה?

פרויד היה נדרך. מבחינתו, הדמעות אינן סתם ביטוי של עצב, הן סימן לפריצת חומר נפשי לא מודע. הוא לא ינחם ולא יציע טישו, אלא יטה אוזן למה שנאמר לפני הבכי ואחריו. הוא יבחן אם זה קשור להעברה, להתנגדות, או אולי לזיכרון ילדות שעולה בדרכו הלא ישירה.

הבכי הוא רמז. רמז למה שאתה עוד לא יודע על עצמך.

לעומתו, אדלר היה שואל מה התועלת האפשרית של הדמעות. לא בציניות, אלא מתוך ההבנה שהרגש, גם כשהוא חזק, מכוון למשהו. אולי הבכי הוא דרך לומר "אני זקוק לעזרה" מבלי לבקש אותה במילים. אולי זו הדרך שלך להתחמק ממשימה שמפחידה אותך. ואולי זו פשוט תגובה כנה לרגע קשה, ובכל מקרה, אדלר לא יישאר רק בפרשנות, אלא יוביל אותך לחשוב: מה עכשיו?

כך יוצא שהגישה הפרוידיאנית מעמיקה לתוך משמעות הבכי, ואילו הגישה האדלריאנית בוחנת את תכליתו.

אף אחת לא "צודקת" תמיד. לפעמים אתה צריך להבין מה קורה בתוכך, ולפעמים פשוט להמשיך מכאן.

זוגיות: פרויד מזהה תסביך, אדלר שואל אם יש ביניכם שותפות

אם אתה שואל את פרויד למה שוב נמשכת לבת זוג מרוחקת רגשית, הוא ימלמל משהו על "החזרתיות הכפייתית של פצע ילדות לא פתור".
אם אתה שואל את אדלר, הוא יבדוק אם אתה בכלל יודע לדבר כשאתה כועס.

ברוך הבא לזירה שבה פסיכותרפיה הופכת לאישית במיוחד: מערכות יחסים. כאן, כל תיאוריה פסיכולוגית נדרשת להתמודד עם שאלות כמו למה אנחנו מתאהבים במי שאנחנו מתאהבים, למה אנחנו רבים על הכלים, ולמה דווקא מול האדם הכי קרוב, אנחנו מרגישים הכי לבד.

פרויד ראה בזוגיות במה להצגה החוזרת של הדינמיקה המשפחתית. אם אתה מקנא, בורח או נצמד, ייתכן שאתה משחזר משהו שנחווה בילדות. המטופל לא מודע לכך, אבל חייו הרגשיים בוגרים מוקלטים על גבי קלטות ישנות. הדרך לשחרור, לפי פרויד, היא לחשוף את המקור: לזהות את הדמות מהעבר שאתה משליך על בת הזוג, להבין מה קרה שם, ולפרום את הקשר.

לעומת זאת, אדלר ניגש לזוגיות כמו למערכת יחסים בין שותפים. הוא לא יתעמק דווקא בעבר, אלא ישאל איך נראית חלוקת התפקידים בזוגיות, האם יש ביניכם תקשורת פתוחה, ומה כל אחד מכם מרגיש שהוא תורם או מקבל.

מבחינתו, קונפליקטים בזוגיות לא נובעים בהכרח מתסביך, אלא מפערים בתחושת השייכות והערך.

כך יוצא שפרויד שואל "מה לא פתור אצלך שגורם לך לבחור ככה?", ואדלר שואל "איך אתה יכול לפעול אחרת כדי ליצור קשר בריא יותר?".

שניהם מזהים את הכאב, רק שהאחד מדבר בשפת הלא־מודע והאחר בשפת האפשרות.

המטפל: פרויד מתמוסס לתוך הלא־מודע שלך, אדלר פשוט מדבר איתך

מטופל שואל את המטפל: "מה אתה חושב על מה שסיפרתי?"
אם זה מטפל פרוידיאני, הוא יבהה בתקרה ויחשוב: מה גרם לו לשאול דווקא עכשיו?
אם זה מטפל אדלריאני, הוא יענה: "אני חושב שזה צעד אמיץ מצידך לשתף".
המטופל, כרגיל, רק רצה תשובה פשוטה.

הקשר בין פסיכותרפיסט למטופל הוא לב־ליבו של כל תהליך טיפולי. רק שכמו בכל נושא אחר, גם כאן פרויד ואדלר ראו את זה אחרת לגמרי.

פרויד תפס את הקשר הטיפולי כזירה שבה המטופל משליך על המטפל דמויות מעברו, תהליך שנקרא "העברה". המטפל לא אמור להתערב רגשית, אלא להוות מעין מסך לבן, ניטרלי, שקט, לא נוכח מדי, כדי שהמטופל יוכל לראות בו את מי שהוא באמת מתמודד מולו מבפנים.

המטפל הפרוידיאני לא בהכרח יענה לך כשאתה שואל שאלה אישית. הוא אולי לא יגיד לך אם הוא היה פעם באהבה, או אם יש לו כלב. הוא יחשוב: למה אתה צריך לדעת את זה עכשיו?

לעומת זאת, אדלר האמין בקשר שוויוני בין מטפל למטופל. הוא ראה במטפל דמות של מורה שותף, מישהו שאפשר לדבר איתו בגובה העיניים, לחלוק איתו מחשבות, לשמוע עידוד. האמון הטיפולי, מבחינתו, נבנה על תחושת שותפות ולא על מסתורין.

המטפל האדלריאני עשוי לשתף מהעבר שלו, להגיב ברגש, ולשאול אותך לא רק איך אתה מרגיש, אלא גם מה אתה מתכנן לעשות עם זה.

שתי הגישות מבינות שהקשר חשוב, אבל לא מסכימות מה בונה אותו: השלכה והתבוננות פנימית, או חיבור ותחושת ערך.

אתה מרגיש חסר ערך? פרויד יבדוק מתי זה התחיל, אדלר ישאל מה אתה עושה עם זה

פסיכולוג שואל מטופל: "למה אתה מרגיש חסר ערך?"
המטופל עונה: "לא יודע, אני פשוט מרגיש שלא מגיע לי כלום."
פרויד מחייך וממלמל: קלאסיקה של סופר־אגו קשוח עם קונפליקט אדיפלי לא פתור.
אדלר שואל: "ואיפה אתה מרגיש שלא תורם לקבוצה?"

אם אי פעם ישבת על כיסא מול פסיכולוג ואמרת שאתה פשוט לא שווה כלום, תדע שאתה לא לבד. השאלה היא מה עושים עם זה.

עבור פרויד, תחושת חוסר ערך היא עדות לחוויה נפשית עמוקה שלא עובדה. זו יכולה להיות אשמה לא מודעת, קונפליקט בין איד לבין סופר־אגו, או ניסיון להעניש את עצמך על דחפים פנימיים שהודחקו. לפעמים, האדם מרגיש חסר ערך כי הוא מחזיק עמוק בתוכו קול ביקורתי, של הורה, של דמות סמכות, או של עצמו בן השבע, שמעולם לא קיבל ריפוי.

פרויד לא ימהר להרגיע אותך. הוא יעדיף שתישאר רגע בתחושת חוסר הערך, כדי להבין אותה לעומק. הוא מאמין שהדרך לשחרור מתחילה בהכרה, לא בהסחת דעת.

לעומת זאת, אדלר יראה בתחושת חוסר הערך סימן לכך שאתה מרגיש לא שייך. אולי אתה לא תופס את עצמך כמשמעותי עבור אחרים, אולי אתה מרגיש שלא תורם, או שלא זקוקים לך.

הוא לא יתעכב על מתי התחושות האלה נולדו, אלא על איך הן מתפקדות עכשיו. מה הן מונעות ממך לעשות? ואיך אפשר לפעול אחרת כדי לבנות תחושת ערך חדשה?

אם פרויד מחפש את השורש, אדלר שותל ענף.

ובשפה יותר טיפולית: פרויד מפרש, אדלר מחזק.

אז מי צודק? פרויד חופר, אדלר בונה, ואתה בינתיים מחפש מטפל פנוי

פסיכולוג צעיר מתלבט:
"אני מרגיש שאני גם רוצה לעזור למטופל להבין את עצמו לעומק, וגם רוצה שיצא מהפגישה עם תחושת מסוגלות."
המדריך שלו עונה: "ברוך הבא לדילמה שפרויד ואדלר לא פתרו מעולם."

אחרי שש פרקים של ניתוחים, דמעות, זוגיות ותחושת ערך, אפשר לעצור ולשאול: אז מה עדיף, להיות מטופל בגישה פרוידיאנית או אדלריאנית?

ובכן, אם אתה אוהב לחשוב, להרהר, לפענח סימבולים של חלומות ולמצוא הקשרים בין כאבי הבטן שלך לבין המריבה ההיא בגיל שלוש, פרויד יספק לך קרקע עשירה מאוד. הוא ייקח אותך ברצינות עמוקה, יכבד כל סימפטום, ויאמין שבתוך הסבל שלך טמון סיפור שטרם סופר.

אם לעומת זאת אתה מחפש מישהו שיאמר "אני מאמין בך", שיקשיב בלי להיעלם מאחורי שתיקה טיפולית, ושישאל אותך איך אפשר לשנות משהו כבר מחר, כנראה שאדלר ירגיש כמו בית.

אבל זו לא שאלה של או־או. הפסיכולוגיה המודרנית כבר מזמן לא בוחרת צד. פסיכולוגים רבים משלבים היום עומק פסיכודינמי עם כלים אקטיביים, שיחות על עבר עם הסתכלות על העתיד, הבנה של דחפים עם חיזוק של יכולות.

אז לא, אתה לא צריך לבחור בין אבא סמכותי מהדור הישן לבין דוד מעודד עם קלינקס. אתה יכול למצוא מטפל שמכיר את שניהם, ולפעמים גם אותך.

ואם לסכם במשפט אחד?
פרויד ילמד אותך למה אתה סובל, אדלר יזכיר לך שאתה מסוגל, ואתה, כמו כולנו, פשוט מנסה לחיות בתוך זה איכשהו.

ביבליוגרפיה

Adler, A. (1927). Understanding Human Nature. Greenberg.
Adler, A. (1931). What Life Should Mean to You. Little, Brown and Company.
Ansbacher, H. L., & Ansbacher, R. R. (1956). The Individual Psychology of Alfred Adler: A Systematic Presentation in Selections from His Writings. Basic Books.
Freud, S. (1900). The Interpretation of Dreams. Macmillan.
Freud, S. (1917). Introductory Lectures on Psycho-Analysis. Liveright.
Gay, P. (1988). Freud: A Life for Our Time. W. W. Norton & Company.
Corey, G. (2016). Theory and Practice of Counseling and Psychotherapy (10th ed.). Cengage Learning.
Engler, B. (2013). Personality Theories: An Introduction (9th ed.). Cengage.
Corsini, R. J., & Wedding, D. (Eds.). (2013). Current Psychotherapies (10th ed.). Cengage Learning.