סכיזופרניה: לחיות בין שני עולמות

סכיזופרניה מבפנים

סכיזופרניה. מילה אחת שמספיקה כדי לעורר תחושת אי נוחות. היא מרחפת בין פחד לסקרנות, בין רצון להבין לבין צורך להתרחק. אבל מה באמת מסתתר מאחורי המונח הזה, שמופיע לעיתים קרובות מדי בכותרות ומעט מדי בחיים עצמם?

דמיינו את עצמכם יושבים בבית קפה מוכר. הכל רגיל: הריח של הקפה, הרעש הקבוע של הכוסות, האנשים שמדברים סביבכם. ואז, פתאום, משהו משתנה. קול זר לוחש לכם משפט שאין לו הסבר. הוא נשמע אמיתי לחלוטין, אולי אפילו מוכר. אתם מסתכלים סביב, מחפשים את מי שדיבר, אבל אין שם אף אחד. הרגע הזה, שבו העולם נסדק לרגע והמוח משחק בכם,  הוא אולי ההצצה הכי קרובה שאדם שאינו חולה יכול לקבל למה שחווה אדם עם סכיזופרניה.

הפרעה זו היא לא רק אובדן קשר עם המציאות, אלא לעיתים גם אובדן קשר עם עצמך. הגבול שבין מחשבה לתחושה מיטשטש, והעולם מתחיל להיראות כמו מקום זר שבו הכל נוגע בך, אבל שום דבר לא באמת שלך. חלק מהאנשים מרגישים שהם נרדפים, אחרים שומעים קולות או רואים דמויות שלא קיימות. יש מי שמרגיש שמישהו שולט בו, גונב לו מחשבות או שותל לו רעיונות בראש. אלו אינם דימויים פיוטיים, זו מציאות יומיומית למיליוני אנשים ברחבי העולם.

והשאלה הגדולה היא איך ממשיכים לחיות כך. איך קמים בבוקר, הולכים לעבודה, מדברים עם בני משפחה, כשאפילו הקול הפנימי שלך הפך לאויב שמבלבל אותך? בעולם שבו מדברים בקלות על דיכאון או חרדה, סכיזופרניה עדיין נחשבת למילה שאנשים לוחשים. אולי כי היא מפגישה אותנו עם הגבול הכי שביר של הנפש האנושית, הגבול שבין מה שנראה לבין מה שמורגש, בין העולם שבחוץ לעולם שבפנים.

אבל מאחורי ההפרעה הזו מסתתר סיפור אנושי. אנשים שחולמים, עובדים, אוהבים, נאבקים להבין את עצמם. והם לא “משוגעים”, לא “מנותקים מהמציאות”, אלא בני אדם שהמוח שלהם פשוט בוחר לפעמים דרך אחרת לתפוס את העולם.

כשהמציאות מאבדת צורה

איך יודעים מתי המחשבות חורגות מהגבול הדק שבין דמיון למציאות? איך מבדילים בין פחד אמיתי לבין כזה שנולד בתוך הראש? בסכיזופרניה, השאלות האלה לא רק תיאורטיות, הן חלק משגרת החיים. כל יום הוא מבחן מתמשך של הבחנה, ניסיון להבין מה אמיתי ומה לא, מי מדבר ומי רק נדמה שמדבר.

התסמינים של סכיזופרניה נחלקים לרוב לשני עולמות — אבל בעצם מדובר בשתי פנים של אותה חוויה אנושית עמוקה. בצד האחד נמצאים התסמינים ה"חיוביים", אלה שמוסיפים משהו לעולם הפנימי: הזיות, שמיעת קולות, תחושת נרדפות, אמונה שמישהו עוקב או משפיע עליך מרחוק. יש רגעים שבהם הקול הזה שמדבר בתוכך מרגיש אמיתי יותר מכל קול אחר. הוא משכנע, לעיתים גם פוקד, ולפעמים נשמע כמעט כמו חבר ישן שחזר מהעבר.

בצד השני נמצאים התסמינים ה"שליליים", אלה שלוקחים ממך משהו: המוטיבציה, הסקרנות, היכולת להרגיש חום ואהבה. אנשים רבים עם סכיזופרניה מתארים תקופות של קהות רגשית, כאילו הלב נרדם. הם יודעים שהם אמורים לשמוח, להתרגש, לכעוס, אבל משהו שם תקוע. אפילו להרים טלפון לחבר הופך למשימה כבדה מדי.

התסמינים האלה לא מופיעים ביום אחד. הם מתגנבים לאט, לעיתים במשך חודשים או שנים, עד שהעולם נעשה שקט מדי או רועש מדי. המשפחה מתחילה לדאוג, החברים מתרחקים, ובתוך כל זה האדם עצמו מתקשה להסביר מה קורה לו. כי איך מתארים בלבול כזה? איך מספרים שאתה שומע קול כשאתה יודע שאף אחד אחר לא שומע?

ואולי הקושי הכי גדול הוא לא ההזיות ולא המחשבות, אלא תגובת הסביבה. אנשים נבהלים, שופטים, מצמצמים מבט. יש מי שמעדיף לא לדעת, לא לשאול. אבל כל מי שהתקרב באמת לאדם שחי עם סכיזופרניה יודע עד כמה המציאות הזו שברירית, עד כמה קל ללכת בה לאיבוד, ועד כמה חשובה שם יד אחת מושטת — יד שמזכירה שיש עדיין עולם אמיתי, יציב, שמחכה בחוץ.

מה גורם לסכיזופרניה

מה בעצם גורם לסכיזופרניה? האם היא נולדת איתנו, חבויה איפשהו במעמקי הגנים, או שהיא מתפרצת בעקבות חוויה מטלטלת, טראומה או בדידות? במשך עשרות שנים המדע מנסה לענות על השאלה הזו, אבל האמת, עדיין אין תשובה אחת ברורה. נראה שהמחלה הזו היא תוצאה של מארג עדין, שילוב מורכב בין גורל לתנאי חיים, בין תורשה לסביבה, בין מה שהמוח מביא מהבית לבין מה שהעולם עושה לו בדרך.

חוקרים יודעים היום שיש מרכיב גנטי ברור. אם לאדם יש קרוב משפחה מדרגה ראשונה שחולה בסכיזופרניה, הסיכון שלו עצמו עולה משמעותית. אבל גם זה לא מספיק. יש אנשים שנושאים את אותם גנים בדיוק, ולא מפתחים את ההפרעה לעולם. משהו נוסף צריך לקרות כדי להצית את הניצוץ.

כאן נכנסת לתמונה הסביבה. גורמים כמו טראומות ילדות, אובדן, בידוד חברתי או שימוש ממושך בסמים יכולים לשמש זרזים. יש גם עדויות לכך שחשיפה לזיהומים בזמן ההיריון או ללחצים קיצוניים בשלבי התפתחות מוקדמים עלולה להשפיע על המוח ברמה כימית. אבל שום גורם אחד לא מספיק לבדו. זה תמיד שילוב של נסיבות, צירוף לא צפוי של תורשה ופגיעות, שמתחברים לרגע אחד שבו המוח פשוט לא מצליח לשמור על האיזון.

ומה עם סטרס? כאן התמונה נעשית אישית מאוד. אנשים מסוימים יכולים לעבור שנים של מתח ולהישאר יציבים, בעוד אחרים קורסים בעקבות שינוי קטן. כאילו לכל אדם יש סף פנימי שונה, מערכת רגישות ייחודית שמחליטה מתי הנפש אומרת "די".

ובתווך עומדת השאלה האנושית ביותר: עד כמה אנחנו באמת שולטים במי שאנחנו? האם אפשר להאשים אדם בגנטיקה שלו, או בדרך שבה מוחו מפרש את המציאות? אולי במקום לחפש אשמה, הגיע הזמן לחפש הבנה. להבין שהמוח, כמו הלב, עלול לפעמים להיפגע, להתבלבל, לאבד כיוון. ולפעמים, דווקא שם, בתוך הבלבול הזה, נולדת ההזדמנות להעניק לאדם אחר קצת חמלה, במקום עוד תווית.

איך מאבחנים סכיזופרניה

איך בכלל מאבחנים סכיזופרניה? הרי אין בדיקת דם שמגלה אותה, ואין צילום מוח שמראה בבירור היכן הכול משתבש. זו לא מחלה שאפשר להצביע עליה במכשיר או במדד רפואי אחד. הסיפור כאן מורכב בהרבה, כי הוא מתרחש בין מילים, בין הבעות פנים, בין שתיקות שמספרות סיפור שאי אפשר למדוד.

האבחון מתחיל לרוב בשאלות פשוטות לכאורה: איך אתה ישן? האם אתה שומע קולות? האם אתה מרגיש שמישהו משפיע עליך מבחוץ? מאחורי השאלות הללו מסתתרת עבודה פסיכיאטרית עדינה מאוד. הרופא מנסה להבין אם מדובר בלחץ חולף, בדיכאון עמוק, או בתסמינים שמרמזים על התחלה של פסיכוזה. לעיתים זה תהליך ארוך, שנמשך שבועות או חודשים, עד שהתמונה מתחילה להתבהר.

מה שמאתגר במיוחד הוא העובדה שסכיזופרניה אינה נראית באופן אחיד. כל אדם חווה אותה אחרת. אצל אחד היא מופיעה כרעש פנימי בלתי פוסק, אצל אחר כהרגשה שכל העולם בוחן אותו. יש אנשים שנראים מתפקדים לחלוטין כלפי חוץ, אך מבפנים נאבקים לשרוד כל יום.

לרופאים יש כלים דיאגנוסטיים כמו ה־DSM או ה־ICD, ספרים עבים שמגדירים מתי קבוצה של תסמינים הופכת לאבחנה. אבל מעבר לטבלאות ולסעיפים, מדובר תמיד במפגש אנושי. הרופא צריך להקשיב, לא רק למה שנאמר אלא גם למה שנשמע בין השורות. לפעמים דווקא משפט אחד פשוט, מבט אחד חטוף, חושף עולם שלם של בלבול ופחד.

ובסופו של דבר, האבחנה אינה רק עניין של מדע, אלא גם של אמון. אדם צריך להסכים לדבר על הדברים שהוא הכי מתבייש בהם, לשתף במה שקורה לו בראש, בזמן שהוא עצמו לא בטוח מה אמיתי ומה לא. זה דורש אומץ, רגישות ואמון הדדי.

והשאלה שנשארת פתוחה היא לא רק איך לאבחן סכיזופרניה, אלא גם איך לא לאבד את האדם מאחורי ההגדרה. כי בין השורות של כל תיק רפואי מסתתרת נפש שמבקשת פשוט שיבינו אותה.

איך מטפלים כששני עולמות מתנגשים

איך מטפלים באדם שחי בשני עולמות במקביל? עולם אחד ממשי, עם חשבונות, עבודה, משפחה, ועולם שני שבו כל דבר מקבל משמעות אחרת, עמוקה ולעיתים מפחידה. סכיזופרניה מאתגרת את גבולות הטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי, כי היא נוגעת בשורשי ההכרה האנושית, במקום שבו מציאות ודמיון מתערבבים זה בזה.

הטיפול בסכיזופרניה הוא שילוב של כמה רבדים שפועלים יחד. התרופות הן רק אחד מהם. נכון, הן עוזרות להשקיט את הקולות, לצמצם מחשבות שווא ולהחזיר תחושת יציבות, אבל הן לבדן אינן מספיקות. התרופה יכולה להחזיר שקט, אך לא בהכרח את האמון בעצמך. כאן נכנסים לתמונה טיפולים פסיכולוגיים, ההתערבויות המשפחתיות והתמיכה החברתית.

פסיכולוגים, העובדים הסוציאליים, בני המשפחה והמטפלים הרפואיים, כולם הופכים למעין צוות ליווי של הנפש. כל אחד מהם מחזיק קצה אחר של החוט, מנסה לאסוף את האדם חזרה למרכז חייו. טיפול פסיכולוגי מאפשר לדבר על הפחדים ועל המציאות המעורפלת, להבין את הקולות במקום לפחד מהם, ולפעמים גם לגלות שהם רק ביטוי למצוקה עמוקה יותר.

אבל טיפול טוב דורש גם סביבה תומכת. אדם שחוזר מהאשפוז או מהמשבר צריך לדעת שיש לו לאן לחזור. דירה מסודרת, קהילה שמבינה, אנשים שמכירים את הסימנים המקדימים, אלה יכולים להיות ההבדל בין נסיגה לבין תקווה.

בשנים האחרונות צומחות גישות חדשות שמנסות לראות את החולה לא כמי שצריך “לתקן” אלא כמי שצריך ללוות. גישות שמשלבות תרפיה באמנות, פסיכותרפיה קבוצתית, טיפול CBT ושיקום תעסוקתי. לא מעט אנשים מצליחים בזכותן לחזור לחיים פעילים, למצוא עבודה, ללמוד, להתאהב.

והשאלה הגדולה נשארת, מה בעצם מרפא? התרופה? השיחה? אולי עצם הידיעה שאתה כבר לא לבד. כי כשמישהו יושב מולך, מקשיב באמת, בלי לשפוט ובלי לפחד, לפעמים זה הרגע שבו המציאות מתחילה להתייצב. שם, בדיוק שם, מתחיל הריפוי.

מבט לעתיד, בין מדע לתקווה

האם יום אחד נדע לרפא סכיזופרניה באמת? לא רק להשתיק את הקולות או לאזן את המחשבות, אלא להחזיר לאדם את תחושת היציבות, את הקשר הטבעי עם עצמו ועם העולם? זו אולי אחת השאלות הגדולות ביותר שמעסיקות את עולם הפסיכיאטריה כיום.

המדע מתקרב בצעדים איטיים אך עקביים להבנה עמוקה יותר של המוח האנושי. חוקרים מצליחים למפות את המסלולים הכימיים והחשמליים שמעורבים בהפרעה, לזהות גנים מסוימים שמשפיעים על הסיכון לחלות, ולפתח תרופות מדויקות יותר, שמנסות לגעת בלב הבעיה ולא רק בתסמינים. לצד זה, צומחות גישות טיפוליות חדשות שמחברות בין מוח לנפש: טיפול קוגניטיבי ממוקד מציאות, טיפולים פסיכולוגיים המשלבים טכנולוגיות הדמיה מוחית, ואפילו מחקרים שמנסים להבין כיצד הקשר האנושי עצמו, שיחה, מבט, אמפתיה, משנה את מבנה המוח לאורך זמן.

אבל גם בתוך כל ההתקדמות הזו, האתגר האמיתי נשאר אנושי. איך נגרום לחברה להפסיק לפחד? איך נצליח לגרום לאנשים להבין שסכיזופרניה אינה סוף הדרך אלא תחילתו של מסע שונה? כשמדברים עם מטופלים שחיים עם האבחנה הזו, הם כמעט תמיד אומרים את אותו משפט: “הדבר שהכי קשה להתמודד איתו הוא לא המחלה, אלא הבדידות”.

כאן נכנסת התקווה. יותר מתמיד, מתחילה להתפתח תרבות של הבנה, של הכלה, של דיבור פתוח על מחלות נפש בלי בושה. בבתי חולים ובקהילות שיקום בישראל ובעולם מנסים ליצור עבור החולים מקום שבו הם לא רק מטופלים אלא גם שותפים פעילים בתהליך. גישה שמאמינה שאדם יכול להבריא לא רק באמצעות תרופה, אלא גם באמצעות תחושת שייכות, באמצעות קשר אנושי שמחזיר לו את האמון בעצמו.

אז אולי העתיד של טיפול בסכיזופרניה לא יגיע רק ממעבדות וממכשירי הדמיה, אלא גם מהמקום הכי פשוט, היכולת שלנו לראות אדם לפני שאנחנו רואים אבחנה. להבין שהשיגעון, במובנים רבים, הוא חלק מהאנושיות עצמה, ושבתוך הכאוס הזה מסתתרת האפשרות הגדולה ביותר, להיות שוב שלם.

ביבליוגרפיה

Gottesman, I. I. (1991). Schizophrenia Genesis: The Origins of Madness. W. H. Freeman.

Gottesman, I. I., & Shields, J. (1972). Schizophrenia and Genetics: A Twin Study Vantage Point. Academic Press.

Kahn, R. S., Sommer, I. E., Murray, R. M., Meyer-Lindenberg, A., Weinberger, D. R., Cannon, T. D., & Insel, T. R. (2015). Schizophrenia. Nature Reviews Disease Primers, 1, 15067.

Modinos, G., Allen, P., & Grace, A. A. (2020). Translating the MAM model of psychosis to humans. Trends in Neurosciences, 43(10), 784-797.

Owen, M. J., Sawa, A., & Mortensen, P. B. (2016). Schizophrenia. The Lancet, 388(10039), 86-97.

Schizophrenia Working Group of the Psychiatric Genomics Consortium. (2014). Biological insights from 108 schizophrenia-associated genetic loci. Nature, 511(7510), 421-427.

Tandon, R., Nasrallah, H. A., & Keshavan, M. S. (2009). Schizophrenia, “just the facts” 5. Treatment and prevention. Schizophrenia Research, 110(1-3), 1-23.

Van Os, J., Kenis, G., & Rutten, B. P. F. (2010). The environment and schizophrenia. Nature, 468(7321), 203-212.

Walker, E. F., & Diforio, D. (1997). Schizophrenia: A neural diathesis-stress model. Psychological Review, 104(4), 667-685.