מיינדפולנס בטיפול נפשי: לא להרגיע, אלא ללמוד להישאר

בין מיינדפולנס פופולרי למיינדפולנס קליני

מיינדפולנס הפך בשנים האחרונות למילה שכמעט כולם מכירים. יש אפליקציות שמבטיחות רגיעה, סרטונים שמלמדים נשימות, סדנאות שמציעות עצירה מהמרוץ וקורסים קצרים שמדברים על נוכחות. חלק מזה יכול להיות מועיל מאוד. אדם שלומד לעצור רגע, לשים לב לנשימה, להרגיש את הגוף או לא למהר להגיב לכל מחשבה, עשוי להרוויח משהו חשוב. אבל כאשר מדברים על מיינדפולנס בתוך טיפול נפשי, צריך להיזהר מהשטחה. בקליניקה, מיינדפולנס אינו עוד עצה לחיים רגועים יותר. הוא מפגש עם חומרים נפשיים שלעיתים אינם רגועים כלל.

מטופל שמגיע עם חרדה אינו בהכרח זקוק לכך שיאמרו לו לנשום. לעיתים הוא כבר שמע את זה עשרות פעמים, ובכל פעם הרגיש שמשהו בו נכשל כי הנשימה לא עזרה. מטופלת בדיכאון אינה בהכרח יכולה לשבת בעיניים עצומות ולפגוש את עצמה. לפעמים עצם ההפניה פנימה מגבירה את תחושת הריק, הבושה או חוסר התקווה. אדם שחי אחרי טראומה עשוי לחוות את השקט לא כמרחב של מנוחה, אלא כפתח למשהו מאיים מדי. לכן מיינדפולנס קליני חייב להתחיל בענווה. לא כל אדם מוכן לתרגול כזה. לא כל שלב בטיפול מתאים לו. ולא כל תרגיל שנראה עדין מבחוץ נחווה כעדין מבפנים.

אפשר לחשוב על זה דרך מושג מרכזי מהגל השלישי של CBT: קשיבות לרגע הנוכחי. אבל בקליניקה, זה לא אומר לשבת יפה ולהקשיב לנשימה. זה אומר לעזור למטופל לשים לב למה שמתרחש עכשיו, בגוף, במחשבה, ברגש ובקשר עם המטפל, בלי להפוך מיד כל תחושה לאיום וכל מחשבה לאמת מוחלטת.

דנה, שם בדוי, אמרה באחת הפגישות: בכל פעם שאומרים לי לנשום אני מרגישה שעוד פעם אני לא מצליחה לעשות משהו פשוט. רק כשהמטפלת הפסיקה להציע לה נשימות והתחילה לשאול מה קורה לה ברגע שבו מציעים לה להירגע, נפתח החומר הטיפולי האמיתי. מיינדפולנס, במקרה הזה, לא התחיל מהנשימה. הוא התחיל מהבושה שהתעוררה סביב הדרישה להיות רגועה.

המרווח הזה, בין החוויה לבין התגובה, הוא לב העבודה. הוא אינו מבטל כאב, אבל הוא מאפשר לאדם לא להיות מנוהל לגמרי על ידי הכאב. מיינדפולנס אינו מבטיח שלווה. הוא מציע אפשרות קשה יותר, ולעיתים עמוקה יותר: להישאר נוכחים גם כאשר בפנים לא שקט.

כשהמחשבה מפסיקה להיות פקודה

אחד הדברים המתעתעים ביותר בעבודה טיפולית הוא הכוח של מחשבות להישמע כמו אמת. אדם יכול לומר לעצמו אני לא שווה כלום, וברמה השכלית להבין שזה משפט קשה מדי, אבל ברמה הרגשית להרגיש שהוא מתאר מציאות. אישה יכולה לדעת שהתגובה של בן הזוג אינה בהכרח דחייה, ובכל זאת לחוות בגוף תחושה של נטישה. מטופל חרד יכול להבין שאין סכנה ממשית, ועדיין לחוש שהמערכת כולה פועלת כאילו משהו רע עומד לקרות. מחשבה אינה רק מילים בראש. היא מגיעה עם טון, זיכרון, תחושת גוף והיסטוריה רגשית.

כאן מיינדפולנס נפגש עם עבודה קוגניטיבית, אך אינו זהה לה. בתוך טיפול CBT המטפל עשוי לעזור למטופל לזהות דפוסי חשיבה, לבדוק ראיות, לאתגר פרשנות ולבנות אפשרות אחרת. מיינדפולנס מוסיף רובד נוסף. הוא אינו שואל רק האם המחשבה נכונה, אלא איך האדם מתייחס אליה. האם הוא נצמד אליה. האם הוא מציית לה. האם הוא נותן לה להחליט בשבילו. האם היא סוגרת אותו, משתיקה אותו או דוחפת אותו לפעולה שאחר כך הוא מצטער עליה.

במונחים של ACT, זהו רגע של דיפוזיה קוגניטיבית: מעבר מהזדהות מלאה עם המחשבה אל יכולת להתבונן בה כאירוע פנימי חולף. המטופל אינו נדרש להוכיח שהמחשבה שגויה, אלא ללמוד שאינו חייב לציית לה. במונחים של MBCT, אפשר לדבר גם על דה סנטרינג (Decentering), כלומר יכולת לראות מחשבות ורגשות כתופעות המופיעות בתודעה, ולא כהגדרה מלאה של העצמי.

בקליניקה ההבדל הזה חשוב מאוד. למשל, מטופלת אומרת: אני מרגישה שאני כישלון. אפשר למהר להציע לה מחשבה חלופית, אבל לפעמים דווקא עצירה עדינה תפתח משהו עמוק יותר. מתי המשפט הזה מופיע. מה קורה בגוף כשהוא מגיע. האם זו מחשבה של הרגע הזה או קול ישן מאוד. האם הוא מופיע במיוחד אחרי אכזבה, ביקורת, שתיקה, דחייה או עייפות. ברגע שהמחשבה נעשית אובייקט להתבוננות, היא מפסיקה להיות גורל.

אורי, שם בדוי, נהג לומר בכל פגישה: אני יודע שאני מגזים, אבל אני לא מצליח לעצור את זה. באחת הפגישות המטפל ביקש ממנו לא לעצור את המחשבה, אלא רק להוסיף לפניה את המילים עלתה בי המחשבה ש. המשפט אני עומד להיכשל הפך לעלתה בי המחשבה שאני עומד להיכשל. שום דבר דרמטי לא קרה באותו רגע, אבל משהו קטן התרופף. המחשבה עדיין הייתה שם, רק פחות דומה לפקודה.

זה אינו תהליך טכני. המטופל לא לומד רק לומר לעצמו זו רק מחשבה, כי גם המשפט הזה יכול להפוך לסיסמה ריקה. העבודה הטיפולית היא לפתח בהדרגה עמדה פנימית אחרת. עמדה שמסוגלת לומר: המחשבה הזאת הגיעה, היא מוכרת, היא כואבת, היא משכנעת מאוד, אבל איני חייב לפעול כאילו היא כל האמת. עבור אנשים שחיים שנים בתוך חרדה, דיכאון, בושה או אשמה, זו אינה אמירה קטנה. זו התחלה של חופש פנימי.

הגוף אינו רק רקע, הוא חלק מהטיפול

הרבה מטופלים מגיעים לטיפול ומדברים במילים של הראש: אני מבין, אני יודע, אני אומר לעצמי, אני מנסה לחשוב אחרת. אבל הגוף ממשיך לספר סיפור אחר. הלב דופק מהר, הנשימה קצרה, הבטן מתכווצת, הכתפיים מוחזקות, העייפות כבדה, והגוף כולו מתנהג כאילו הוא חי במציאות אחרת מזו שהאדם מתאר. לפעמים המטופל יודע להסביר היטב מה קורה לו, אבל אינו מצליח להירגע. זה לא מפני שהוא לא מנסה מספיק. לעיתים הגוף פשוט לא השתכנע עדיין שהוא בטוח.

כאן מיינדפולנס יכול להיות משמעותי מאוד בעבודה על ויסות רגשי. לא כתרגיל קסם להרגעה מיידית, אלא כדרך ללמוד את השפה של הגוף. בשפה מקצועית אפשר לדבר כאן על מודעות בין גופית, כלומר היכולת לזהות תחושות פנימיות כמו דופק, נשימה, כיווץ, חום, קור, רעב, כאב או עוררות. אבל המושג המקצועי חשוב פחות מהחוויה עצמה: המטופל מתחיל לזהות שהגוף אינו אויב, אלא מקור מידע.

מטופל שמזהה שהכיווץ בחזה מופיע לפני התקף חרדה מתחיל להכיר את הרגעים המוקדמים של ההצפה. מטופלת ששמה לב שהידיים שלה מתקררות בכל פעם שהיא עומדת לומר משהו אישי יכולה להבין כיצד הגוף מזהה סכנה בקשר. אדם שמגלה שהוא מפסיק לנשום בכל פעם שמישהו מבקר אותו, מתחיל לראות עד כמה החוויה הרגשית אינה רק מחשבה אלא תגובה של מערכת שלמה.

כאשר רוני, שם בדוי, התבקש לשים לב למה שקורה בגופו בזמן שהוא מדבר על הבוס שלו, הוא נדהם לגלות שהאגרופים שלו קפוצים עד כדי הלבנת המפרקים, בעוד שקולו נשאר רגוע ומונוטוני. ברגע הזה הגוף סיפר משהו שהמילים עדיין ניסו להסתיר. הוא לא אמר אני כועס. הוא אמר אין לי בעיה עם זה. אבל הגוף כבר החזיק את המחאה.

אבל דווקא כאן נדרשת זהירות. לא כל מטופל יכול להתחיל מהגוף. יש אנשים שעבורם הגוף הוא מקום מאיים. עצימת עיניים, סריקת גוף, תשומת לב לנשימה או שהייה בתחושה פנימית עלולות להגביר מצוקה. מטופלים עם היסטוריה של טראומה, דיסוציאציה או חרדה גופנית קשה עלולים לחוות את התרגול כהתקרבות מהירה מדי למקום שלא היה להם מספיק ביטחון לפגוש. לכן מטפל טוב לא מתאהב בטכניקה. הוא בודק מה המטופל יכול לשאת.

לפעמים מיינדפולנס מתחיל דווקא מבחוץ. לשים לב לרגליים על הרצפה. לבחור נקודה בחדר ולהתבונן בה. לשמוע צליל רחוק. להרגיש את משענת הכיסא. להישאר בעיניים פקוחות. לשים לב לחדר לפני שמפנים קשב פנימה. במונחים קליניים, אפשר לראות בכך קרקוע, כלומר חזרה עדינה להווה כאשר החוויה הפנימית נעשית עוצמתית מדי. אלה אינם תרגילים פחותים. עבור חלק מהמטופלים, זהו בדיוק השער הנכון.

הגוף אינו רק מקור לתסמינים. הוא גם מקום שבו אפשר ללמוד ביטחון מחדש. אבל הלמידה הזאת חייבת להתרחש בקצב של המטופל, ולא בקצב של השיטה.

מתי מיינדפולנס עלול להציף

אחת הסיבות שמיינדפולנס זכה לפופולריות רחבה היא הדימוי הרך שלו. הוא אינו נשמע מאיים. יושבים, נושמים, שמים לב. מבחוץ זה נראה פשוט. אבל בקליניקה, דווקא הפשטות הזאת עלולה להטעות. שקט אינו תמיד מקום בטוח. עבור חלק מהמטופלים, שקט הוא המקום שבו מתחילים לשמוע חזק מדי את מה שבדרך כלל מצליחים להרחיק.

במיוחד בעבודה עם פוסט טראומה מורכבת, מיינדפולנס צריך להיות מותאם בזהירות. מטופלים שחוו איום מתמשך, פגיעה מוקדמת, יחסים לא בטוחים או מצבים שבהם הגוף הפך לזירת סכנה, אינם תמיד חווים הפניה פנימה כמשאב. לפעמים תשומת לב לנשימה מעוררת תחושת מחנק. תשומת לב לגוף מעוררת ניתוק. עצימת עיניים מעוררת דריכות. שתיקה בחדר מעוררת בהלה שאין לה מילים. במצבים כאלה, התרגול לא נכשל. הוא פשוט נבחר מוקדם מדי או הוגש בצורה שאינה מתאימה למערכת העצבים של המטופל.

כאן חשוב להכניס מושג קליני מרכזי: חלון הסבילות. כאשר המטופל נמצא בתוך טווח שבו הוא מסוגל להרגיש, לחשוב ולהישאר בקשר, תרגול מיינדפולנס יכול להיות מועיל. כאשר הוא יוצא מהטווח הזה אל הצפה, קיפאון או ניתוק, התרגול עלול להפוך למעמיס מדי. המטפל אינו צריך לשאול רק האם התרגול נכון, אלא האם המערכת של המטופל מסוגלת לשאת אותו עכשיו.

ליאת, שם בדוי, תיארה את עצמה כמי שלא מרגישה כלום. בתרגיל נשימה קצר היא החלה לבכות, לא משום שעלתה מחשבה קשה, אלא משום שלראשונה מזה זמן רב היא הרגישה את הגוף שלה. המטפלת לא המשיכה בתרגיל ולא אמרה לה להישאר עם זה. היא עצרה, ביקשה ממנה לפתוח עיניים, לשים לב לחלון בחדר ולתאר שלושה דברים שהיא רואה. במקרה כזה, המיינדפולנס לא נכשל. הוא סימן למטפלת שצריך להאט ולבנות יותר ביטחון לפני שנכנסים פנימה.

לכן חשוב לומר במפורש: לא תמיד מתחילים ממיינדפולנס. כאשר המטופל מוצף מאוד, מתנתק לעיתים קרובות, מתקשה להבחין בין עבר להווה, חווה את הגוף כמאיים או מרגיש שכל תרגיל הוא עוד מבחן שבו עליו להצליח, ייתכן שצריך להתחיל במקום אחר. קודם לבנות קשר. קודם ליצור תחושת ביטחון. קודם לעבוד על קרקוע פשוט, יציבות, שפה רגשית, גבולות, שגרה ויכולת לזהות מצוקה לפני שהיא נעשית בלתי נסבלת.

מיינדפולנס מותאם טראומה אינו מבקש מהמטופל להיכנס עמוק פנימה. הוא מזמין אותו להתקרב במידה קטנה, ואז לחזור החוצה. רגע של תשומת לב לגוף, ואז מבט בחדר. רגע של הבחנה ברגש, ואז חזרה לקול של המטפל. התנועה בין פנים לחוץ חשובה לא פחות מהשהייה עצמה. לפעמים דווקא היכולת לצאת מהחוויה היא מה שמאפשר בהמשך להיכנס אליה בלי לקרוס.

כאשר משתמשים במיינדפולנס באחריות, הוא אינו תרגיל של אומץ אלא תרגיל של מינון. השאלה אינה כמה המטופל מסוגל להרגיש, אלא כמה הוא מסוגל להרגיש ועדיין להישאר מחובר לעצמו, לחדר ולקשר הטיפולי.

בדיכאון וחרדה, המטרה אינה לחשוב חיובי

יש משהו מתסכל מאוד עבור מטופלים בדיכאון או בחרדה כאשר מציעים להם להירגע, לחשוב חיובי או לשחרר. לא משום שהכוונה רעה, אלא משום שהחוויה הפנימית שלהם אינה נענית להוראות כאלה. אדם מדוכא אינו בהכרח יכול לבחור לראות את האור. אדם חרד אינו בהכרח יכול להאמין שהכול בסדר. לפעמים הוא יודע היטב שאין סכנה ברורה, אבל הגוף שלו מתנהג אחרת. לפעמים היא יודעת שיש אנשים שאוהבים אותה, אבל בפנים התחושה היא של ריק, אשמה או בדידות שאינה נעלמת.

בתוך טיפול בדיכאון וחרדה, מיינדפולנס יכול לעזור דווקא משום שהוא אינו דורש מהמטופל לזייף רגיעה. הוא אינו אומר לו להחליף כאב במחשבה יפה. הוא מזמין אותו לזהות את האופן שבו הדיכאון או החרדה מתארגנים בתוכו. עכשיו מופיעה מחשבה שאין טעם. עכשיו עולה דאגה לגבי העתיד. עכשיו הגוף מתכווץ. עכשיו יש דחף להסתגר. עכשיו אני רוצה לבטל את הפגישה, לא לענות להודעה, להימנע, לברוח לכמה שעות מהחיים. ההבחנות האלה אולי אינן דרמטיות מבחוץ, אבל הן מתחילות לפרק את החוויה הגדולה לחלקים שאפשר לשאת.

במונחים של ACT, אפשר לדבר כאן על קבלה, לא ככניעה ולא כהסכמה עם הסבל, אלא כהפסקת המאבק העיוור בכל מה שמופיע בפנים. מושג נוסף הוא הימנעות חווייתית, אותה נטייה להתרחק מכל מחשבה, רגש או תחושת גוף שמכאיבים. בטווח הקצר ההימנעות מקלה. בטווח הארוך היא עלולה לשמר חרדה, דיכאון, צמצום והימנעות מהחיים עצמם.

מיכל, שם בדוי, הייתה אומרת: אם אני מרגישה עצב, זה אומר שאני חוזרת אחורה. במשך זמן רב היא ניסתה להילחם בכל עצב קטן כאילו הוא סימן להתמוטטות מתקרבת. העבודה הטיפולית לא הייתה לשכנע אותה שהעצב חיובי, אלא לעזור לה לשהות איתו במינון זעיר בלי להפוך אותו לאסון. באחת הפגישות היא אמרה: אולי עצב הוא לא תמיד התחלה של נפילה. אולי לפעמים הוא פשוט עצב. זה נשמע משפט קטן, אבל מבחינה טיפולית הוא סימן לתנועה גדולה.

בדיכאון, מיינדפולנס יכול לעזור לזהות את הרגע שבו מחשבה הופכת לזהות. לא רק עלתה בי מחשבה שאני חסר ערך, אלא אני חסר ערך. לא רק יש בי עייפות, אלא אין לי עתיד. לא רק קשה לי עכשיו, אלא תמיד יהיה קשה. העבודה הקלינית היא להחזיר מרווח בין המצב לבין האדם. הדיכאון עדיין קיים, אבל הוא כבר אינו כל האדם.

בחרדה, מיינדפולנס יכול לעזור לזהות את מנגנון ההסלמה. מחשבה אחת הופכת לתרחיש, התרחיש הופך לאיום, האיום מפעיל את הגוף, והגוף משכנע את האדם שהסכנה אמיתית. כאשר המטופל לומד לשים לב לשרשרת הזאת, הוא אינו בהכרח נרגע מיד, אבל הוא מתחיל להבין מה קורה לו בזמן אמת. הבנה כזאת יכולה להפחית בהדרגה את תחושת חוסר האונים.

זה אולי נשמע צנוע, אבל בטיפול נפשי צניעות היא לא חולשה. מיינדפולנס אינו מבטיח שהחרדה תיעלם או שהדיכאון יתפוגג. הוא מציע למטופל לא להיות לבד לגמרי בתוך החוויה. ללמוד לזהות אותה, לתת לה שם, לפגוש אותה במינון אפשרי, ולגלות שלא כל גל פנימי חייב להפוך לסערה שמנהלת את החיים.

המטפל עצמו, בין טכניקה לנוכחות

מיינדפולנס אינו רק כלי שנותנים למטופלים. הוא גם מבחן עדין לנוכחות של המטפל. קל יחסית להנחות תרגיל נשימה. קשה הרבה יותר להישאר באמת עם מטופל כאוב מבלי למהר להציל אותו, להסביר לו, להרגיע אותו או להציע לו פתרון לפני שהחוויה קיבלה מקום. לפעמים המטפל עצמו מתקשה לשאת את הרגע. הוא מרגיש שהשעה תקועה, שהמטופל סובל מדי, שהוא חייב לעשות משהו. דווקא שם מתחילה השאלה האם מיינדפולנס הוא טכניקה חיצונית או עמדה טיפולית.

בגישות כמו טיפול קבוצתי בגישת DBT, קשיבות היא מיומנות יסוד. היא מלמדת לעצור לפני פעולה, להבחין ברגש, לבחור תגובה, לשאת מצוקה בלי להחריף אותה. אבל עבור המטפל, הקשיבות אינה מסתכמת בהוראת מיומנויות. היא קשורה ליכולת להרגיש מה קורה בו בזמן שהוא פוגש את המטופל. האם הוא מתכווץ מול כעס. האם הוא נבהל מבכי. האם הוא מזדהה מדי עם כאב. האם הוא מתרחק כשמתקרבים אליו. האם הוא ממהר לתת תרגיל דווקא ברגע שבו המטופל צריך שמישהו פשוט יישאר איתו.

במונחים מקצועיים, אפשר לראות בכך חלק מהעמדה של קבלה ונוכחות טיפולית. המטפל אינו רק מפעיל פרוטוקול, אלא משתמש בעצמו ככלי אבחוני ורגשי. הוא שם לב לא רק למה שהמטופל אומר, אלא גם למה שקורה בו עצמו מול המטופל. לפעמים הדחף של המטפל להרגיע מהר מדי הוא חומר טיפולי לא פחות חשוב מהחרדה של המטופל.

יעל, שם בדוי, מטפלת בתחילת דרכה, שמה לב שבכל פעם שמטופל שתק יותר מעשר שניות היא הציעה לו תרגיל נשימה. בפיקוח היא הבינה שהקושי לא היה רק של המטופל לשהות בשקט, אלא גם שלה. השתיקה עוררה בה תחושה שהיא אינה עושה מספיק. מהרגע הזה, מיינדפולנס הפסיק להיות עבורה כלי שהיא נותנת לאחרים, והפך לשאלה על היכולת שלה לשהות עם אי ודאות בתוך הטיפול.

זו נקודה חשובה במיוחד בעבודה ממושכת. מטפלים נחשפים לעומס רגשי כבד: כאב, בדידות, פגיעה, אובדן, חרדה, יחסים הרסניים, בושה וייאוש. אם המטפל אינו שם לב לעצמו, הוא עלול להישחק, להתקשח או להפוך טכני מדי. מיינדפולנס עבור המטפל אינו בהכרח ישיבה ארוכה במדיטציה. לפעמים הוא רגע קצר בין פגישות שבו הוא מבחין שהוא עייף. נשימה אחת לפני שהוא פותח את הדלת למטופל הבא. הכרה בכך שהוא לקח איתו הביתה משפט שנאמר בקליניקה. יכולת לשאול את עצמו מה הופעל בי עכשיו, לפני שהוא מפרש את המטופל.

כאשר המטפל מתרגל נוכחות כזאת, הוא אינו נעשה מושלם יותר. הוא נעשה אנושי יותר במובן המקצועי של המילה. הוא יודע שלא כל כאב דורש פתרון מיידי. לא כל שתיקה היא כישלון. לא כל הצפה חייבת להיעצר מיד. לפעמים הדבר המרפא ביותר הוא נוכחות יציבה, שאינה נבהלת מהחוויה ואינה ממהרת למחוק אותה.

בסופו של דבר, מיינדפולנס בטיפול נפשי הוא הרבה יותר מתרגול. הוא דרך להקשיב לחיים הפנימיים בלי להפוך אותם לאויב. עבור המטופל, זו אפשרות להפסיק להילחם בכל מחשבה ותחושה. עבור המטפל, זו תזכורת לכך שטיפול אינו רק מה שאומרים או עושים, אלא גם האופן שבו נשארים.

ביבליוגרפיה

Brewer, J. A., Worhunsky, P. D., Gray, J. R., Tang, Y. Y., Weber, J., and Kober, H. Meditation experience is associated with differences in default mode network activity and connectivity. Proceedings of the National Academy of Sciences, 108, 20254 עד 20259.

Goyal, M., Singh, S., Sibinga, E. M. S., Gould, N. F., Rowland Seymour, A., Sharma, R., Berger, Z., Sleicher, D., Maron, D. D., Shihab, H. M., Ranasinghe, P. D., Linn, S., Saha, S., Bass, E. B., and Haythornthwaite, J. A. Meditation programs for psychological stress and well being: A systematic review and meta analysis. JAMA Internal Medicine, 174, 357 עד 368.

Kabat Zinn, J. An outpatient program in behavioral medicine for chronic pain patients based on the practice of mindfulness meditation: Theoretical considerations and preliminary results. General Hospital Psychiatry, 4, 33 עד 47.

Kabat Zinn, J., Lipworth, L., and Burney, R. The clinical use of mindfulness meditation for the self regulation of chronic pain. Journal of Behavioral Medicine, 8, 163 עד 190.

Kuyken, W., Hayes, R., Barrett, B., Byng, R., Dalgleish, T., Kessler, D., Lewis, G., Watkins, E., Brejcha, C., Cardy, J., Causley, A., Cowderoy, S., Evans, A., Gradinger, F., Kaur, S., Lanham, P., Morant, N., Richards, J., Shah, P., Sutton, H., Vicary, R., Weaver, A., Wilks, J., Williams, M., Taylor, R. S., and Byford, S. Effectiveness and cost effectiveness of mindfulness based cognitive therapy compared with maintenance antidepressant treatment in the prevention of depressive relapse or recurrence. The Lancet, 386, 63 עד 73.

Segal, Z. V., Williams, J. M. G., and Teasdale, J. D. Mindfulness Based Cognitive Therapy for Depression. Guilford Press.

Shapiro, S. L., Brown, K. W., and Biegel, G. M. Teaching self care to caregivers: Effects of mindfulness based stress reduction on the mental health of therapists in training. Training and Education in Professional Psychology, 1, 105 עד 115.

Teasdale, J. D., Segal, Z. V., Williams, J. M. G., Ridgeway, V. A., Soulsby, J. M., and Lau, M. A. Prevention of relapse and recurrence in major depression by mindfulness based cognitive therapy. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 68, 615 עד 623.

Treleaven, D. A. Trauma Sensitive Mindfulness: Practices for Safe and Transformative Healing. W. W. Norton.