כשל אמפתי בטיפול פסיכולוגי

הגדרה והקשר תיאורטי

כשל אמפתי בטיפול פסיכולוגי מתאר את הרגע שבו המטפל לא מצליח לקלוט את החוויה של המטופל כפי שהיא נחווית מבפנים. זה יכול להישמע כמו עניין קטן, חוסר מילה מתאימה או תגובה שהגיעה מוקדם מדי, אבל עבור המטופל המשמעות עשויה להיות עמוקה הרבה יותר. אמפתיה היא לא רק כלי טיפולי חשוב, אלא גם הבסיס שעליו נשענת תחושת הביטחון של המטופל בקשר. כשאמפתיה נעדרת, אפילו לרגע, החדר יכול להפוך ממקום בטוח למקום שבו חוזרות חוויות ישנות של דחייה או חוסר נראות.

התיאוריה הפסיכואנליטית, ובמיוחד פסיכולוגיית העצמי, הדגישה עד כמה אמפתיה היא לא קישוט או נימוס אלא תנאי הכרחי ליצירת תהליך טיפולי משמעותי. לפי הגישה הזו, אמפתיה היא מעין גשר שמאפשר למטפל להבין את החוויה של המטופל לא רק מבחוץ אלא מבפנים, כאילו הוא חי אותה לרגע בעצמו. כאשר הגשר הזה מתמוטט, גם אם לרגע קצר, נוצרת תחושה של בדידות בתוך הקשר.

כשל אמפתי לא מתרחש רק בגלל חוסר רגישות. לעיתים הוא תוצר של עומס רגשי אצל המטפל, של הסחת דעת רגעית, או של תגובה אינטלקטואלית מדי שמדלגת מעל הרובד הרגשי. מטפל שמנסה לנרמל את החוויה באמירה כללית כמו "זה קורה לכולם" עלול להחמיץ את הכאב הספציפי של המטופל, ובכך לייצר תחושת החמצה.

ועדיין, חשוב לזכור שכשל אמפתי הוא חלק בלתי נמנע מהקשר הטיפולי. אי אפשר להיות נוכח באופן מושלם בכל רגע. השאלה האמיתית אינה האם יתרחש כשל, אלא כיצד המטפל יזהה אותו ומה יעשה איתו. כאן טמון הפוטנציאל להפוך את הפגיעה להזדמנות, לגעת במקום שכואב, ולעבד אותו ביחד.

סוגי כשל אמפתי: רגעי ומתמשך

כשמדברים על כשל אמפתי חשוב להבין שיש הבדל גדול בין משהו חד פעמי, נקודתי, לבין דפוס שחוזר על עצמו. כשל רגעי הוא כמו פספוס קטן. המטפל החסיר מילה, לא היה מספיק קשוב באותו רגע, אולי חשב על ניסוח של שאלה אחרת בזמן שהמטופל שיתף. זה יכול להיות אפילו הבהוב קצר של היסח דעת. ברוב המקרים מדובר במשהו שהמטפל יכול לזהות די מהר ולתקן. התיקון יכול להיות פשוט יחסית, למשל עצירה, שאלה חוזרת, או אפילו הודאה בכנות: "נדמה לי שלא הבנתי אותך עד הסוף, תוכל להסביר שוב?".

כשל אמפתי מתמשך זה כבר סיפור אחר. כאן לא מדובר ברגע בודד אלא בתחושה חוזרת שהמטפל לא באמת איתי, לא באמת מבין אותי. זה קורה כאשר יש פער מהותי בין סגנון העבודה של המטפל לבין הצרכים הרגשיים של המטופל. למשל, מטפל שנוטה מאוד לחשיבה קוגניטיבית עשוי לפספס שוב ושוב את הצורך של המטופל בהדהוד רגשי. עם הזמן נוצרת שחיקה. המטופל מרגיש שהוא לא מצליח להעביר את מה שבאמת חשוב לו, שהמילים שלו נופלות על אוזניים שלא מקשיבות באמת.

המשמעות של ההבחנה הזו אינה רק תיאורטית. היא קובעת אם אפשר לתקן את הכשל בתוך הקשר או שיש צורך בצעדים משמעותיים יותר. בכשל רגעי, תיקון טוב יכול להפוך לחוויה מתקנת חזקה. המטופל מגלה שאפשר לטעות ואפשר גם לתקן, שהקשר לא מתפרק בגלל החמצה אחת. זה יכול אפילו לחזק את האמון. לעומת זאת, בכשל מתמשך, לעיתים אין די בתיקון אחד. כאן מדובר על דינמיקה שלמה שדורשת עבודה עמוקה יותר, הדרכה מקצועית או שינוי בגישה.

יש מקרים שבהם המטופל לא מבחין מיד בין השניים. הוא מרגיש שמשהו לא עובד, שהחיבור לא קיים, אבל לוקח זמן להבין אם זה עניין רגעי או בעיה מתמשכת. גם למטפל לפעמים קשה לשים לב. לכן חשוב להיות ערניים לשינויים קטנים בתחושת הקשר.

כשל רגעי יכול להיות נקודת מפנה חיובית. כשל מתמשך עלול להיות תחילת הסוף של טיפול. ההבדל בין השניים טמון לא רק במטפל ובמטופל אלא גם במידת המודעות ובנכונות לעבד את מה שקרה.

גורמים פסיכודינמיים ופסיכו ביולוגיים לכשל אמפתי

כשמחפשים להבין למה מתרחש כשל אמפתי, לא מספיק להסתכל רק על מה שהמטפל אמר או לא אמר. צריך להתבונן ברבדים עמוקים יותר, כאלה שפועלים מתחת לפני השטח. כאן נכנסים לתמונה גם ההסברים הפסיכודינמיים וגם ההיבטים הפסיכו ביולוגיים.

במישור הפסיכודינמי, אחד הגורמים המרכזיים הוא מה שנקרא העברה נגדית. כלומר, מצבים שבהם המטפל מגיב למטופל לא רק מתוך מה שקורה ברגע הנוכחי, אלא מתוך חוויות או פצעים לא מעובדים משלו. למשל, מטפל שחווה בעבר חוויה של דחייה משמעותית עשוי להגיב באופן מתגונן כלפי מטופל שמביע כלפיו כעס. הוא לא בהכרח מודע לכך, אבל הפצע הישן מתעורר והופך את ההקשבה לפחות זמינה. יש גם מקרים של הזדהות השלכתית, שבה המטפל נמשך לתוך עולם רגשי שהמטופל משליך עליו, ומגיב מתוך המקום הזה במקום מתוך עמדה יציבה.

הממד השני הוא ביולוגי יותר. מטפל הוא גם בן אדם, וכמו כל אדם הוא מושפע מעייפות, מחוסר שינה, מעומס מתמשך. אפילו תזונה לקויה או חוסר איזון פיזי יכולים לשחוק את היכולת להיות נוכח בצורה מלאה. לחץ מתמשך, מה שאנחנו רגילים לקרוא סטרס, משפיע על המוח ועל היכולת לעבד רגשות של האחר. לפעמים המטפל רוצה להיות שם בכל הלב, אבל הגוף והמוח שלו לא מאפשרים את זה באותו רגע.

שחיקה מקצועית היא דוגמה מובהקת לשילוב בין שני הממדים. המטפל נשחק רגשית בגלל עומס טיפולי, התמודדויות חוזרות עם חומרים טראומטיים, או תחושת חוסר אונים מול קשיים של מטופלים. התוצאה היא ירידה ברמת האנרגיה, חוסר סבלנות, ולעיתים גם התרחקות רגשית כמעט בלתי נמנעת. השחיקה היא לא רק פיזיולוגית ולא רק רגשית, אלא שילוב של שניהם.

מה שעולה מכל זה הוא שכשל אמפתי אינו תמיד תוצאה של חוסר מקצועיות. לעיתים הוא נובע משילוב נסיבות פנימיות וחיצוניות, חלקן קשורות לעולם הפנימי הלא מודע של המטפל וחלקן לגוף שלו ולמצבו הפיזי. הבנה רחבה של המנגנונים הללו חשובה לא רק כדי לזהות את הכשל אלא גם כדי לאפשר למטפלים לדאוג לעצמם, לשמור על איזון ולבקש הדרכה ותמיכה כשהם זקוקים לכך.

השלכות כשל אמפתי על הקשר הטיפולי והברית הטיפולית

הקשר שבין מטפל למטופל נבנה לאט לאט. הוא לא נולד ברגע אחד, אלא מתעצב מתוך מאות אינטראקציות קטנות. מילה שנאמרת בזמן, שקט שמוחזק, הבעת פנים שמאותתת הקשבה. כל אלה יחד יוצרים את מה שנקרא הברית הטיפולית. כשמתרחש כשל אמפתי, אפילו קצר, הברית הזו עלולה להיסדק. לפעמים זה סדק קטן שאפשר לאחות במהרה, ולפעמים זו חריקה שממשיכה להדהד מפגישה לפגישה.

מטופל שחווה כשל אמפתי רגעי עשוי להרגיש פגוע, אבל אם המטפל מבחין בכך ומחזיר תשומת לב כנה, הדבר יכול להפוך לנקודת תיקון. יש מטופלים שדווקא מתוך רגעי החמצה כאלה לומדים משהו חדש על האפשרות לשרוד קונפליקט. הם מגלים שאפשר להתאכזב ולדבר על זה, ואפילו לחזור ולהרגיש קרבה לאחר מכן. במובן הזה, הכשל הופך להזדמנות.

אבל כשמדובר בכשל מתמשך, התמונה משתנה. חוויה עקבית של חוסר נראות או של חוסר הבנה יכולה לפגוע בשורשי הקשר. המטופל מתחיל להרגיש שהוא נלחם על המקום שלו בחדר, שהמטפל לא באמת מקשיב או לא באמת מבין. לאט לאט מצטברת תחושת בדידות. תחושה זו אינה נשארת רק בגבולות הקשר הטיפולי אלא גם מחיה מחדש חוויות עבר של דחייה והזנחה. במקרים כאלה הברית עלולה להתרופף עד כדי סיום מוקדם של הטיפול.

הכשל משפיע גם על המטפל. לעיתים הוא מרגיש אשם או חסר אונים, ולעיתים הוא כלל לא מבחין בהתרחקות. אם אין לו מספיק מודעות או תמיכה, המתח יכול להצטבר אצלו ולהפוך לשחיקה. כך הכשל מתפשט לשני הכיוונים, פוגע במטופל וגם במטפל.

לכן, ההשלכות של כשל אמפתי אינן נמדדות רק ברגע שבו הוא מתרחש. הן נמדדות באופן שבו הוא מעובד. טיפול שמסוגל לשאת את הכאב של הפגיעה ולעבד אותו הופך את הברית למוצקה יותר. טיפול שמתעלם מהפגיעה או אינו מסוגל להכיר בה עלול לפרק את הברית ולהשאיר את המטופל עם התחושה שהוא שוב לבד.

אסטרטגיות לזיהוי מוקדם ותיקון של כשל אמפתי

כשל אמפתי לא קורה יש מאין. ברוב הפעמים אפשר להרגיש אותו מתקרב, גם אם לא במודע. מטפל שמקשיב טוב לא רק למטופל אלא גם לעצמו יכול לזהות סימנים מוקדמים. למשל, אם הוא מתחיל לחשוב על מה יאמר במקום להיות קשוב למה שנאמר כרגע, אם הוא שם לב שדעתו מוסחת, או שהוא מגיב באופן אוטומטי מדי. גם מה שקורה בצד של המטופל יכול להדליק נורה אדומה. ירידה פתאומית בקשר עין, שינוי בטון הדיבור, חוסר רצף בדיבור או שתיקה כבדה שאינה אופיינית – כולם עשויים להעיד שהתרחש פספוס.

כדי להתמודד עם מצבים כאלה יש חשיבות לעצירה מהירה. עצירה לא במובן של להפסיק את השיחה אלא במובן של לשים לב ולהתייחס. שאלה פשוטה כמו "אני מרגיש שאולי פספסתי אותך עכשיו, זה נכון?" יכולה לפתוח פתח. ברגע כזה המטפל מראה שהוא לא חושש להודות בחוסר, ושהקשר חשוב לו יותר מהעמדה המקצועית הבלתי מעורערת.

כאשר הכשל כבר התרחש, התיקון דורש כנות ונוכחות. לא מספיק להגיד "טעיתי". יש צורך להקשיב מחדש, לאפשר למטופל לתאר איך הוא הרגיש באותו רגע, ולהיות איתו בתוך הפגיעה. דווקא ההישארות בתוך המקום הלא נעים היא מה שמייצרת את החוויה המתקנת. המטופל לומד שגם אם יש אכזבה, אפשר לשאת אותה ביחד ולא להישאר לבד.

הדרכה מקצועית היא אמצעי חשוב למניעת כשלים אמפתיים חוזרים. מטפל שנמצא בליווי קבוע יכול לבחון עם קולגה מה קרה בחדר, לקבל פרספקטיבה אחרת וללמוד דרכי תגובה חדשות. גם שיח עם עמיתים מאפשר להבין שהחמצות הן חלק מהעבודה, ושאין מטפל שחף מהן לחלוטין.

במקום הזה יש ערך רב לקהילה המקצועית של פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים קליניים, שמחזיקים יחד ידע וניסיון. השיתוף הזה לא רק מעשיר את הכלים אלא גם מזכיר למטפל שהוא לא לבד בהתמודדות עם המורכבות של כשל אמפתי.

בסופו של דבר, האסטרטגיה הטובה ביותר היא שילוב בין ערנות מתמדת לנוכחות אמיצה. לזהות כשלים לפני שהם מתרחבים, ולהיות מוכנים לתקן כאשר הם מתרחשים.

משמעות התיקון ככלי לשינוי טיפולי

כאשר מדברים על כשל אמפתי יש נטייה לראות בו בעיה שצריך לפתור. משהו שהתרחש וחייבים לתקן כדי לא לאבד את הקשר. אבל מי שמתבונן לעומק מגלה שהתיקון עצמו יכול להפוך לאחד הרגעים המשמעותיים ביותר בטיפול.

התיקון פותח בפני המטופל חוויה חדשה: לא כל פגיעה מסתיימת בנטישה או בניתוק. אפשר לטעות, אפשר להכאיב, ואפשר גם לחזור ולבנות מחדש את החיבור. עבור מטופלים רבים שגדלו בסביבה שבה כשל ביחסים הסתיים תמיד בחוסר נראות או בדחייה, מדובר בחוויה מרפאת. הם מגלים שקשר יכול לשרוד, ואף להתחזק מתוך הקושי.

מהצד של המטפל, התיקון הוא לא פחות מאתגר. הוא דורש להניח לרגע את התפקיד המקצועי המגן, ולהיות מוכנים להישאר במקום שבו התרחש הכשל. לא להתגונן, לא להסביר יתר על המידה, אלא פשוט להקשיב ולשאת יחד עם המטופל את תחושת הפגיעה. זו אינה רק טכניקה טיפולית אלא נכונות להיות חשופים, להודות בחולשה ולהראות שהקשר לא מתפרק בגלל טעות.

תיקון כשל אמפתי הוא גם שיעור ביחסים בכלל. המטופל לומד דרכו דפוס חדש: במקום לברוח מקונפליקט, אפשר לשהות בו ולפתור אותו. זהו ידע רגשי שעשוי ללוות אותו גם מחוץ לחדר, בתוך מערכות היחסים המשמעותיות שלו עם בני זוג, בני משפחה וחברים.

יש גם ממד מקצועי עמוק. מטפל שחווה עם מטופליו תהליכים של תיקון מפתח גמישות, סבלנות ויכולת לשאת מורכבות. הוא לומד שהטיפול אינו תהליך סטרילי שבו הכול מתנהל לפי תכנון מוקדם, אלא קשר חי שכולל גם טעויות. דווקא בטעויות האלה מתרחשים רגעים של קרבה אמיתית, שבהם המטופל מרגיש שרואים אותו באמת.

כך התיקון הופך מכלי טכני לאירוע בעל עוצמה טיפולית. הוא מחזק את הברית, מעמיק את האמון, ומלמד את שני הצדדים שיעור חשוב על האפשרות של קשר אנושי לשרוד ולצמוח מתוך משבר.

ביבליוגרפיה

Gabbard, G. O. (2010). Long-term psychodynamic psychotherapy: A basic text. American Psychiatric Publishing.
Horvath, A. O., Del Re, A. C., Flückiger, C., & Symonds, D. (2011). Alliance in individual psychotherapy. Psychotherapy, 48(1), 9–16. https://doi.org/10.1037/a0022186
Kohut, H. (1984). How does analysis cure? University of Chicago Press.
Maroda, K. J. (2010). Psychodynamic techniques: Working with emotion in the therapeutic relationship. Guilford Press.
Norcross, J. C., & Lambert, M. J. (2018). Psychotherapy relationships that work III. Psychotherapy, 55(4), 303–315. https://doi.org/10.1037/pst0000193
Safran, J. D., & Muran, J. C. (2000). Negotiating the therapeutic alliance: A relational treatment guide. Guilford Press.
Singer, T., & Lamm, C. (2009). The social neuroscience of empathy. Annals of the New York Academy of Sciences, 1156(1), 81–96. https://doi.org/10.1111/j.1749-6632.2009.04418.x