גבריות בפוסט טראומה: בין פגיעות, זעם ואחריות טיפולית

גבריות, טראומה והבעיה הקלינית של שפה רגשית

הדיון בגבריות ובטראומה נמצא בשנים האחרונות במרכז שיח מקצועי וחברתי רחב, אך לא פעם הוא נוטה להיתקע בין שתי עמדות קיצון. מצד אחד, יש נטייה לתאר גברים פוסט טראומטיים בעיקר דרך זעם, ניתוק, תוקפנות או סיכון. מצד שני, קיימת נטייה הפוכה לראות בזעם הגברי רק ביטוי מוסווה של כאב, ובכך לטשטש את ההבחנה החשובה בין הבנה קלינית לבין הצדקה התנהגותית. עבור אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, שתי העמדות הללו אינן מספיקות.

פוסט טראומה אצל גברים אינה נראית תמיד אותו הדבר. אצל חלק מהגברים המצוקה מתארגנת סביב עוררות יתר, דריכות, קשיי שינה, הימנעות ומחשבות חודרניות. אצל אחרים היא מתבטאת דווקא בהשטחה רגשית, הסתגרות, עיסוק כפייתי בעבודה, שימוש בחומרים, קושי באינטימיות, פגיעה בקשר הזוגי או התפרצויות זעם. יש גברים שמגיעים לטיפול עם שפה ברורה של כאב, אשמה או פחד, ויש כאלה שמגיעים רק לאחר שהסביבה כבר אינה מסוגלת לשאת את המחיר של הסימפטומים.

השאלה הקלינית אינה רק מה קרה למטופל, אלא באיזו שפה הוא למד לתאר את מה שקרה לו. אצל חלק מהגברים, במיוחד כאלה שגדלו בסביבות שבהן תפקוד, כוח, שליטה והחזקה עצמית קיבלו ערך מרכזי, פגיעות אינה נחווית רק ככאב אלא כאיום על הזהות. המטופל אינו אומר בהכרח “אני פוחד”, אלא “אני לא סובל רעש”. הוא אינו אומר “אני מתבייש”, אלא “כולם נהיו חלשים”. הוא אינו אומר “אני זקוק לעזרה”, אלא “אשתי שלחה אותי”.

לכן, עבודה טיפולית עם גברים המתמודדים עם פוסט טראומה דורשת תשומת לב לא רק לסימפטומים אלא גם לארגון הנפשי שמסביבם. כאשר אין שפה לפגיעות, מופיעות לעיתים שפות אחרות: הגוף מדבר דרך עוררות, עייפות, נוקשות או ניתוק. ההתנהגות מדברת דרך עבודה עודפת, שתייה, התפרצויות או הימנעות. הקשר הזוגי מדבר דרך מרחק, שליטה, חשדנות או קושי לשאת תלות. במובן זה, המטרה הטיפולית אינה רק חשיפה של תוכן טראומטי, אלא בנייה הדרגתית של יכולת לשאת מצבים רגשיים שהמטופל למד לזהות כסכנה.

חשוב להיזהר מפרשנות מהירה מדי של נוקשות, ציניות או התנגדות כ”גבריות רעילה”. לעיתים מדובר בהגנה שהייתה הכרחית להישרדות. עם זאת, הגנה שהייתה אדפטיבית בעבר עלולה להפוך בהווה למכשול כבד. כאשר גבר ממשיך לארגן את חייו סביב שליטה, הימנעות והקשחה, הוא עשוי להגן על עצמו מפני הצפה, אך באותו זמן לאבד בהדרגה קשר עם עצמו, עם משפחתו ועם האפשרות לעיבוד נפשי.

זעם אינו אבחנה: בין סימפטום, הגנה ויחסים

זעם הוא אחד הביטויים הקליניים המורכבים ביותר בעבודה עם גברים פוסט טראומטיים. הוא יכול להיות חלק ממערך של עוררות יתר, תגובתיות גבוהה וקושי בוויסות רגשי. הוא יכול לשמש כהגנה מפני רגשות פגיעים יותר, כמו פחד, בושה, תלות, אשמה או חוסר אונים. במקרים מסוימים הוא גם משמש אמצעי לשליטה בין אישית, וחשוב לומר זאת בפירוש. זעם אינו רק רגש פנימי. כאשר הוא מופיע בתוך קשר, הוא יוצר מציאות בין אישית.

כאשר מטופל מתאר התפרצויות זעם, השאלה אינה רק מה היה הטריגר. השאלה היא מה הזעם עושה בתוך המערכת הנפשית והבין אישית שלו. האם הוא מרחיק קרבה שמאיימת עליו. האם הוא מאפשר להימנע ממגע עם בושה. האם הוא מחזיר תחושת כוח רגעית מול חוויה פנימית של קריסה. האם הוא מכניע את האחר, וכך מונע מהמטופל להרגיש תלוי. האם הוא יוצר בבית אווירה שבה כולם מתאימים את עצמם אליו, ובכך מחזקים בלי כוונה את ההימנעות שלו.

כאן נדרשת עמדה טיפולית כפולה. מצד אחד, המטפל צריך להבין את הזעם כחלק ממבנה ההישרדות של המטופל. גינוי מוסרי בלבד לא יוביל לשינוי, ולעיתים רק יעמיק את הבושה ואת ההתגוננות. מצד שני, המטפל אינו יכול להפוך את הזעם לבעיה פנימית בלבד, כאילו אין לו השלכות ממשיות על בני זוג, ילדים, הורים או סביבת עבודה. טראומה יכולה להסביר תגובה, אך אינה מצדיקה פגיעה.

ההבחנה הזאת חיונית במיוחד כאשר המטופל או סביבתו משתמשים בטראומה כהסבר כולל לכל קושי. אם כל התפרצות מוסברת כטראומה, המטפל עלול לאבד את יכולתו לעבוד עם אחריות, בחירה, גבולות ותיקון. מנגד, אם כל התפרצות נתפסת רק כאלימות או אופי קשה, הולכת לאיבוד ההבנה של המנגנון הטראומטי.

במקרים שבהם התפרצויות זעם מופיעות כחלק מתמונה רחבה יותר של טראומה, חשוב לעבור בהדרגה מתיאור ההתנהגות להבנת הרצף הפנימי שקדם לה. מה קורה בגוף לפני ההתפרצות. איזו פרשנות ניתנה למבט, לטון או לבקשה. איזה רגש הופיע לשבריר שנייה לפני שהוחלף בכעס. האם יש שם עלבון, פחד, אשמה או תחושת השפלה. רק כאשר הזעם מפסיק להיות “הבעיה” ומתחיל להיות שער להבנת הארגון הנפשי, ניתן לעבוד איתו בלי להצדיק אותו.

דיכאון גברי סמוי והסכנה שבאבחון יתר תרבותי

הביטוי דיכאון גברי סמוי יכול להיות שימושי קלינית, אך הוא גם עלול להפוך למושג רחב מדי. לא כל גבר עצבני הוא מדוכא, לא כל התמכרות לעבודה מסתירה דיכאון, ולא כל הימנעות רגשית נובעת מטראומה. עם זאת, בעבודה קלינית חשוב להכיר בכך שאצל חלק מהגברים דיכאון אינו מתבטא בראש ובראשונה בעצב גלוי, בכי או דיווח ישיר על חוסר ערך, אלא דרך שינוי בהתנהגות, ביחסים ובוויסות.

מטופלים כאלה עשויים להגיע לטיפול בעקבות תלונות של הסביבה ולא בעקבות סבל מנוסח היטב. הם עשויים לומר שהם עייפים, חסרי סבלנות, מרוחקים, לא נהנים מכלום, לא מסוגלים לשאת רעש, או מרגישים שהם קיימים רק כדי לתפקד. לעיתים הם יתארו ירידה בחשק, איבוד עניין, עצבנות, התפרצויות, שימוש בחומרים, צפייה כפייתית במסכים או שקיעה בעבודה. לא תמיד הם יאמרו “אני בדיכאון”.

הסכנה במאמרים על דיכאון גברי היא יצירת דמות סטריאוטיפית של הגבר המדוכא כמי שמחליף עצב בזעם. בפועל, התמונה מורכבת יותר. אצל חלק מהגברים נראה עצבנות ותוקפנות. אצל אחרים נראה נסיגה, ריקנות, חרדה, עיסוק גופני, קושי בקבלת החלטות, ירידה בתפקוד או תלות סמויה. לכן נכון יותר לחשוב על דיכאון גברי לא כאבחנה נפרדת, אלא כעדשה קלינית הבוחנת כיצד דיכאון עשוי להופיע כאשר הבעת חולשה, תלות או עצב נחווית כמאיימת.

במקרים של פוסט טראומה, ההבחנה בין דיכאון לבין סימפטומים טראומטיים אינה תמיד פשוטה. קשיי שינה, הימנעות, ריחוק רגשי, אשמה, עצבנות ופגיעה בתפקוד יכולים להופיע בשני המצבים. לכן חשוב להעריך את רצף הזמן, את הקשר לאירוע טראומטי, את איכות מצב הרוח, את דפוסי ההימנעות, את מידת העוררות, ואת נוכחותם של סימני סיכון או התנהגויות מסוכנות.

המשימה הקלינית אינה להחליט במהירות אם מדובר בטראומה או בדיכאון, אלא להבין כיצד הסימפטומים מאורגנים בתוך חייו של האדם. האם הדיכאון התפתח לאחר קריסה של מערכות הגנה פוסט טראומטיות. האם הזעם מסתיר ייאוש. האם השימוש בחומרים משמש כניסיון לוויסות. האם ההתרחקות מהמשפחה היא הימנעות מקרבה שמעוררת אשמה או הצפה. ככל שההמשגה מדויקת יותר, כך הטיפול יכול להיות פחות כללי ויותר מותאם.

בושה, חוסר אונים ופגיעה בזהות הגברית

חוסר אונים הוא רגש מרכזי בעבודה עם טראומה, אך אצל חלק מהגברים הוא אינו מופיע באופן ישיר. לעיתים הוא מוסווה באמצעות שליטה, ביקורתיות, נוקשות, עיסוק כפייתי בפתרונות או התקפה על האחר. במובן זה, חוסר אונים אינו רק רגש קשה, אלא איום על העצמי. עבור מטופל שהזהות שלו נשענת על יכולת, שליטה, פרנסה, הגנה ותפקוד, חוסר אונים עלול להיחוות ככישלון עמוק.

בושה היא לעיתים החוליה החסרה בהבנת המעבר מפגיעות לזעם. המטופל אינו רק מפחד. הוא מתבייש בכך שהוא מפחד. הוא אינו רק זקוק. הוא מתבייש בכך שהוא זקוק. הוא אינו רק נפגע. הוא מתבייש בכך שאינו מצליח להיות מעל הפגיעה. כאשר הבושה אינה ניתנת לעיבוד, היא עלולה להתארגן כהתרחקות, זלזול בטיפול, התקפה על המטפל, ציניות או האשמת הסביבה.

בחדר הטיפול, בושה גברית יכולה להופיע בדרכים עקיפות. המטופל עשוי להקטין את חומרת המצוקה, להתבדח, לבטל את הצורך בטיפול, להדגיש שהוא בא רק כי בת הזוג ביקשה, או להציג את עצמו כאדם מעשי שאינו מתחבר לדיבורים. אם המטפל מפרש זאת מהר מדי כהתנגדות, הוא עלול להחמיץ את החרדה מפני חשיפה. אם הוא משתף פעולה יותר מדי עם ההימנעות, הוא עלול לחזק את המבנה שמונע שינוי.

עבודה טיפולית טובה באזור הזה דורשת קצב עדין אך לא נמנע. לא להציף את המטופל בדרישה לחשיפה רגשית, אך גם לא להישאר רק בשיח תפקודי. לעיתים נכון להתחיל מהגוף, מהאירוע הקונקרטי, מהמריבה האחרונה, מהלילה שבו לא ישן, מהשיחה שבה איבד שליטה. מתוך החומר הזה ניתן בהדרגה לזהות את הרגע שבו חוסר האונים הפך לכעס, שבו בושה הפכה לניתוק, שבו צורך בקשר הפך להתקפה.

הקישור בין טראומה לבין חוסר אונים נרכש אינו צריך להיכתב כסיסמה, אלא כהזמנה לחשוב על מצבים שבהם אדם מפסיק לחוות את עצמו כבעל השפעה. כאשר חוויה כזו פוגשת מבנה גברי שנשען על שליטה ויכולת, היא עלולה להפוך לבושה עמוקה. היעד הטיפולי אינו להפוך את המטופל לרגשי יותר במובן שטחי, אלא להרחיב את טווח האפשרויות שלו. אם בעבר היו לו שתי אפשרויות בלבד, להתנתק או להתפרץ, הטיפול מבקש ליצור אפשרות שלישית: לזהות, לשאת, לומר, לבקש, לעצור ולתקן.

התמכרות, עבודה כפייתית והתנהגויות ויסות

במאמר מקצועי על גבריות ופוסט טראומה חשוב לדייק את הדיון בהתמכרויות, עבודה עודפת והתנהגויות ויסות. לא כל עבודה מרובה היא הימנעות, לא כל ספורט אינטנסיבי הוא סימפטום, ולא כל שימוש בחומרים נובע מטראומה. עם זאת, אצל חלק מהגברים פוסט טראומה ודיכאון מתארגנים סביב ניסיונות ויסות שאינם נחווים בתחילה כבעיה.

עבודה יכולה לשמש כמבנה מחזיק. היא נותנת סדר, זהות, תחושת ערך ובריחה ממגע עם כאב. אצל מטופלים מסוימים, קריסה מופיעה דווקא בסופי שבוע, בחופשות או לאחר פרישה, כאשר המבנה החיצוני נחלש והחומר הטראומטי או הדיכאוני עולה. גם שימוש באלכוהול, קנאביס או חומרים אחרים עשוי להתחיל כניסיון להפחית עוררות, להירדם, להקהות אשמה או להתמודד עם בדידות. לאורך זמן, פתרון הוויסות עלול להפוך למקור נוסף של פגיעה.

מבחינה טיפולית, חשוב לא להסתפק בשאלה האם קיימת התמכרות, אלא לבדוק מה ההתנהגות מווסתת. האם היא מפחיתה עוררות. האם היא מאפשרת שינה. האם היא מונעת מגע עם זיכרונות. האם היא מחליפה קשר. האם היא מחזירה תחושת שליטה. האם היא מעניקה למטופל זהות במקום שבו הזהות הקודמת נפגעה.

העבודה עם התנהגויות ויסות דורשת עמדה לא שיפוטית אך ברורה. אם המטפל יתקוף את ההתנהגות מהר מדי, המטופל עשוי להרגיש שנלקח ממנו הכלי היחיד שמחזיק אותו. אם המטפל יתעלם ממנה, הוא יחמיץ גורם שממשיך לשמר את הטראומה, הדיכאון או הפגיעה המשפחתית. לכן יש צורך בהמשגה שמכבדת את הפונקציה של ההתנהגות, ובמקביל בוחנת את המחיר שלה.

במקרים שבהם קיימת התמכרות משמעותית, יש לשקול שילוב של טיפול ייעודי בהתמכרויות, פסיכיאטריה, טיפול קבוצתי או עבודה מערכתית. טיפול בטראומה ללא התייחסות לשימוש בחומרים עלול להיות מוגבל. מנגד, טיפול בהתמכרות ללא הבנת הטראומה עלול להישאר התנהגותי מדי ולא לגעת בשורש המצוקה. הקושי המקצועי הוא להחזיק גם את ההכרה בכך שההתנהגות הייתה ניסיון הישרדותי, וגם את ההבנה שהיא עלולה כעת להמשיך לפגוע במטופל ובסביבתו.

זוגיות ומשפחה: בין אמפתיה לגבולות

פוסט טראומה אינה נשארת בתוך האדם. היא נכנסת למרחב הזוגי והמשפחתי, לעיתים בלי שיקראו לה בשם. בני זוג וילדים עשויים לחיות לאורך זמן לצד דריכות, ניתוק, חוסר צפיות, התפרצויות או היעדרות רגשית. במקרים כאלה, המערכת המשפחתית מתארגנת סביב הסימפטום: מה לא לומר, מתי לא להתקרב, כיצד למנוע התפרצות, כיצד לא להעמיס.

עבור אנשי מקצוע, חשוב להימנע משתי טעויות. הטעות הראשונה היא לראות במשפחה רק מקור תמיכה עבור המטופל. הטעות השנייה היא לראות בה רק קורבן של הסימפטומים שלו. בפועל, המשפחה היא מערכת חיה שבה מתרחשים דפוסי הסתגלות, הימנעות, כעס, אשמה, הצלה, תלות ופגיעה הדדית.

כאשר בת זוג אומרת שהיא הולכת על ביצים, זו אינה רק תלונה זוגית. זו אינדיקציה קלינית לאופן שבו הטראומה או הזעם של המטופל מארגנים את המרחב הביתי. כאשר ילדים לומדים לנחש את מצב הרוח של האב, מדובר במידע חשוב על העברה בין דורית אפשרית של דריכות וחוסר ביטחון רגשי. כאשר המטופל מתאר את עצמו כמי שרק מביא כסף הביתה, חשוב לבדוק האם מדובר בדיכאון, בושה, ניכור זוגי, מבנה משפחתי, או שילוב של כמה גורמים.

במקרים כאלה, טיפול זוגי או עבודה מערכתית יכולים להיות חיוניים, אך רק כאשר קיימים תנאים בסיסיים של ביטחון, אחריות ונכונות לבחינה עצמית. טיפול זוגי אינו אמור להפוך לזירה שבה בן זוג אחד מסביר את פגיעתו והשני נדרש להכיל ללא גבול. הוא גם אינו אמור לעקוף מצבים של סיכון, אלימות או פחד ממשי בבית. במצבים כאלה יש צורך בהערכת סיכון, הגנה ותכנון טיפול מתאים.

העבודה הקלינית צריכה להחזיק גם את טובת המטופל וגם את בטיחותם הנפשית והפיזית של בני המשפחה. לא מספיק לעזור לו להבין את הכעס. יש צורך לבחון האם קיימת אווירה מאיימת בבית, האם יש פגיעה רגשית מתמשכת, האם יש הסלמה, האם בני המשפחה מפחדים ממנו, והאם נדרש טיפול פרטני, זוגי, משפחתי או התערבות נפרדת עבור בני המשפחה.

הקו האתי ברור: אמפתיה למטופל אינה מחייבת נאמנות עיוורת לנרטיב שלו. לעיתים דווקא העמדה האמפתית ביותר היא זו שמחזירה אחריות. לא מתוך ענישה, אלא מתוך ההבנה שבלי אחריות לא תיתכן קרבה אמיתית.

אובדנות והערכת סיכון: זהירות במקום דרמטיזציה

החלק העוסק באובדנות דורש זהירות מיוחדת. במאמר מקצועי לאנשי בריאות הנפש אין צורך להרחיב בתיאורים קונקרטיים של דרכי פגיעה או התנהגויות קטלניות. לא משום שהנושא אינו חשוב, אלא משום שכתיבה אחראית על אובדנות צריכה להימנע מפירוט מיותר ולהתמקד בהערכת סיכון, גורמי מגן, פנייה לעזרה והתערבות.

בקרב גברים פוסט טראומטיים, יש חשיבות מיוחדת להערכת סיכון שאינה מסתפקת בשאלה הישירה האם קיימות מחשבות אובדניות. חלק מהמטופלים יתקשו להצהיר על מצוקה כזו, ימעיטו בערכה, יתביישו בה או יתארו אותה באופן עקיף. לכן יש לשים לב לייאוש, נסיגה חדה מקשרים, תחושת נטל, אובדן משמעות, עלייה בשימוש בחומרים, התנהגויות סיכון, פרידה רגשית מהסביבה, החמרה פתאומית במצב הרוח או שינוי חד לאחר תקופה ממושכת של מצוקה.

בדיון מקצועי על כשמטופל מאיים באובדנות חשוב להבחין בין דרמטיזציה לבין אחריות קלינית. יש צורך לבדוק האם יש אדם קרוב שמודע למצב, האם המטופל מסכים לשיתוף גורם תמיכה, האם קיימים גורמי מגן ממשיים, האם קיימת גישה לאמצעים מסכנים, האם יש היסטוריה של סיכון קודם, והאם יש תחלואה נלווית כמו דיכאון, שימוש בחומרים, כאב כרוני, בדידות, משבר משפטי או משבר כלכלי.

במקום לדבר על אובדנות גברית כאילו מדובר בתכונה מגדרית, נכון יותר לדבר על מפגש בין מגדר, בושה, דפוסי פנייה לעזרה, נגישות לאמצעים, שימוש בחומרים, טראומה, דיכאון ותמיכה חברתית. חלק מהגברים נמצאים בסיכון לא מפני שהם גברים בלבד, אלא מפני שהם חיים בתוך מערך שבו מצוקה אינה מקבלת ביטוי בזמן, והפנייה לעזרה מתרחשת לעיתים מאוחר מדי.

כאשר עולה חשש מיידי, ההתערבות אינה יכולה להישאר ברמת שיח. יש צורך בהערכת סיכון מסודרת, בניית תוכנית ביטחון, עירוב גורמי תמיכה לפי הצורך, הפחתת גישה לאמצעים מסכנים, פנייה לשירותי חירום או הפניה דחופה לפסיכיאטריה בהתאם לרמת הסיכון. במאמר מקצועי, זו השפה הנכונה: לא הפחדה, לא תיאור גרפי, ולא הקטנה של הסיכון, אלא אחריות קלינית ברורה.

מעגלי גברים, טיפול קבוצתי וטיפול פרטני

מעגלי גברים יכולים להיות מרחב משמעותי של שייכות, שיקוף, נרמול והפחתת בושה. עבור חלק מהגברים, עצם המפגש עם אחרים המתמודדים עם קשיים דומים מאפשר מעבר מהחוויה שמשהו בי פגום אל החוויה שיש כאן דפוס שניתן להבין ולעבד. עם זאת, חשוב להימנע מהצגה של מעגלי גברים כפתרון כולל או כתחליף אוטומטי לטיפול מקצועי.

יש להבחין בין מרחב תמיכתי, קבוצה טיפולית מונחית, קבוצה פסיכו חינוכית, טיפול קבוצתי דינמי, טיפול ממוקד טראומה וטיפול פרטני. לכל אחד מהם תפקיד אחר, יתרונות אחרים וסיכונים אחרים. במיוחד כאשר יש היסטוריה של טראומה מורכבת, דיסוציאציה, אלימות, שימוש פעיל בחומרים או סיכון אובדני, יש צורך בשיקול דעת מקצועי לגבי התאמת הקבוצה.

קבוצה שאינה מוחזקת היטב עלולה להציף, לחזק הזדהויות הרסניות, או להפוך למרחב שבו כאב מקבל אישור אך לא עובר עיבוד. מנגד, קבוצה טובה יכולה לספק למטופל חוויה מתקנת של קשר עם גברים אחרים, ללא תחרות, בוז או דרישה לתפקוד מתמיד. עבור מטופלים מסוימים, עצם האפשרות לשמוע גבר אחר מדבר על פחד, בושה או אובדן שליטה יכולה לפתוח מרחב שלא היה נגיש בטיפול פרטני בלבד.

הטיפול הפרטני מאפשר עבודה עדינה יותר עם בושה, העברה, הימנעות, אשמה ותכנים טראומטיים. טיפול זוגי יכול להיות חיוני כאשר הסימפטומים כבר התארגנו בתוך הקשר. טיפול משפחתי או הדרכת הורים עשויים להידרש כאשר ילדים מושפעים מהמצב. במקרים רבים, דווקא שילוב בין כמה מרחבים יוצר את המענה השלם יותר.

כאשר עובדים עם גברים סביב ויסות רגשי, המטרה אינה ללמד אותם לדבר רגשית באופן מלאכותי, אלא להרחיב את היכולת לזהות מצבים פנימיים לפני שהם הופכים לפעולה. השאלה אינה רק מה אתה מרגיש, אלא מה קורה לך רגע לפני שאתה נעלם, תוקף, שותה, עובד בלי הפסקה או מתנתק. זו שאלה קלינית מדויקת יותר, ולעיתים גם נסבלת יותר עבור מטופלים שמתקשים עם שיח רגשי ישיר.

לקראת שינוי חברתי שאינו מחליף חשיבה קלינית

שינוי חברתי ביחס לגבריות חשוב, אך במאמר מקצועי צריך להיזהר מסיסמאות רחבות מדי. אמירות כמו החברה צריכה לאפשר לגברים לדבר הן נכונות, אך אינן מספיקות. אנשי מקצוע זקוקים לשפה שמחברת בין תרבות לבין קליניקה: כיצד נורמות מגדריות מופנמות לתוך מבנה העצמי, כיצד בושה מתארגנת כהימנעות, כיצד פגיעות נחווית כסכנה, כיצד זוגיות הופכת לזירה של שחזור טראומטי, וכיצד טיפול יכול להחזיק גם הכרה בכאב וגם דרישה לאחריות.

השינוי החברתי אינו מתרחש רק בקמפיינים, אלא גם בחדר הטיפול. הוא מתרחש כאשר מטפל אינו נבהל מזעם אך גם אינו נכנע לו. כאשר הוא מזהה בושה מתחת לציניות. כאשר הוא אינו מפרש שתיקה כחוסר שיתוף פעולה בלבד. כאשר הוא מזמין אחריות בלי להפעיל השפלה. כאשר הוא רואה את בני המשפחה ולא רק את המטופל. כאשר הוא יודע להעריך סיכון בלי להיבהל ובלי להקל ראש.

במובן זה, תפקידם של פסיכולוגים ואנשי טיפול אינו רק לטפל בסימפטומים, אלא לעזור למטופל לבנות מחדש יחס מורכב יותר לעצמו. לא יחס שבו הוא או חזק או חלש, או שולט או קורס, או פוגע או נפגע. אלא יחס שבו ניתן להכיר בכאב בלי למחוק אחריות, להכיר בפגיעות בלי להישאב לבושה, ולהכיר בזעם בלי להפוך אותו לזהות.

המודל הקליני הנדרש הוא כזה שמחזיק מורכבות. גבר יכול להיות גם פצוע וגם פוגע. גם קורבן של טראומה וגם אחראי לתיקון. גם זקוק לאמפתיה וגם זקוק לגבולות. גם מתקשה לבקש עזרה וגם נדרש ללמוד לעשות זאת. אם הדיון המקצועי בגבריות ובפוסט טראומה יצליח להחזיק את המורכבות הזו, הוא יהיה חזק בהרבה משיח שמסתפק בסיסמאות על גברים, רגש וחברה.

סיכום

הדיון בגבריות בפוסט טראומה אינו צריך לבחור בין עמדה חברתית לעמדה קלינית. הוא צריך לחבר ביניהן באופן מדויק יותר. נורמות מגדריות, בושה, שתיקה והימנעות אכן משפיעות על האופן שבו חלק מהגברים מבטאים מצוקה. אך כדי שהדיון יהיה מקצועי, עליו להבחין בין טראומה, דיכאון, זעם, התמכרות, אובדנות, יחסים זוגיים ומערכת משפחתית.

מאמר מקצועי על גבריות בפוסט טראומה צריך להפסיק לדבר על גברים כקבוצה אחת, ולהתחיל לדבר על אופני ארגון נפשי שונים אצל חלק מהגברים. עליו להחליף פירוט מסוכן סביב אובדנות בשפה של הערכת סיכון והתערבות אחראית. עליו להחליף חזרתיות על דיכוי רגשי בניתוח קליני של בושה, חוסר אונים, הגנות, יחסים ואחריות. ובעיקר, עליו להחזיק את המתח המרכזי בעבודה עם גברים פוסט טראומטיים: להבין לעומק את הכאב, בלי לאפשר לכאב למחוק את האחר.

ביבליוגרפיה

Bryant, R. A. 2019. Posttraumatic stress disorder: a state of the art review of evidence and challenges. World Psychiatry, 18, 259 עד 269. 

Wong, Y. J., Ho, M. H. R., Wang, S. Y., and Miller, I. S. K. 2017. Meta analyses of the relationship between conformity to masculine norms and mental health related outcomes. Journal of Counseling Psychology, 64, 80 עד 93. 

Silvestrini, M. 2022. It is a sign of weakness: masculinity and help seeking among male veterans receiving PTSD services. Psychology of Men and Masculinities. 

Taft, C. T., Street, A. E., Marshall, A. D., Dowdall, D. J., and Riggs, D. S. 2007. Posttraumatic stress disorder, anger, and partner abuse among Vietnam combat veterans. Journal of Family Psychology, 21, 270 עד 277. 

Taft, C. T., Weatherill, R. P., Woodward, H. E., Pinto, L. A., Watkins, L. E., Miller, M. W., and Dekel, R. 2009. Intimate partner and general aggression perpetration among combat veterans presenting to a posttraumatic stress disorder clinic. American Journal of Orthopsychiatry, 79, 461 עד 468. 

Gilbar, O., Taft, C. T., and Dekel, R. 2020. Male intimate partner violence: examining the roles of childhood trauma, PTSD symptoms, and dominance. Journal of Family Psychology, 34, 1004 עד 1013. 

Rice, S. M., Fallon, B. J., Aucote, H. M., and Möller Leimkühler, A. M. 2013. Development and preliminary validation of the Male Depression Risk Scale: furthering the assessment of depression in men. Journal of Affective Disorders, 151, 950 עד 958. 

Macdonald, J. A., et al. 2020. Profiles of depressive symptoms and anger in men. Journal of Affective Disorders. 

Holliday, R., Borges, L. M., Stearns Yoder, K. A., Hoffberg, A. S., Brenner, L. A., and Monteith, L. L. 2020. Posttraumatic stress disorder, suicidal ideation, and suicidal self directed violence among US military personnel and veterans: a systematic review of the literature from 2010 to 2018. Frontiers in Psychology, 11. 

Carretta, R. F., McKee, S. A., and Rhee, T. G. 2023. Gender differences in risks of suicide and suicidal behaviors in the USA: a narrative review. Current Psychiatry Reports. 

Monson, C. M., Fredman, S. J., Macdonald, A., Pukay Martin, N. D., Resick, P. A., and Schnurr, P. P. 2012. Effect of cognitive behavioral couple therapy for PTSD: a randomized controlled trial. JAMA, 308, 700 עד 709.