פסיכולוגית קלינית
26/11/2024 יאיר בראון -פסיכולוג קליני
יאיר בראון -פסיכולוג קליני | 19/10/2025 15:52תסמונת דה-קלרמבו, או בשמה האחר ארוטומניה, מתוארת בספרות הפסיכיאטרית כצורה ייחודית של מחשבת שווא אירוטית, שבה הסובייקט מאמין באמונה עיקשת שאדם אחר, לרוב דמות בעלת מעמד גבוה יותר, או אדם הנתפס כסמל לאהבה אידיאלית, מאוהב בו. אולם מנקודת מבט פסיכואנליטית, מדובר בהרבה יותר מהפרעה דלוזיונלית. הארוטומניה חושפת את הגבול הדק שבין צורך להיות נאהב ובין הפנטזיה המוחקת את האחר, ואת המאבק הפנימי בין תלות, דימוי עצמי והחיפוש אחר אובייקט מושלם שישלים את החסר.
כבר בראשית המאה העשרים הצביע דה-קלרמבו על הדינמיקה הכפולה של “שלב התקווה” ו”שלב הכעס”: תחילה האמונה באהבה הדדית, אחר כך ההתמוטטות כשזו מתנפצת. תיאור זה, שעמד בבסיס התפיסה הפסיכיאטרית של ההפרעה, מקבל בעידן הפסיכואנליטי משמעות רחבה בהרבה. כאן, ההזיה האירוטית אינה רק תוצר של דלוזיה אלא ביטוי לארגון נפשי פרימיטיבי שמבקש להשיב שליטה על חוויה של חוסר, של דחייה ושל ריק.
הסובייקט הארוטומני אינו מאמין באהבה של האחר במקרה, הוא זקוק לה נואשות. זוהי אהבה שלא נובעת מהאובייקט, אלא מהעצמי המבקש תיקוף קיומי. מבחינה דינמית, ניתן לראות בה תגובה רגרסיבית לפצע נרקיסיסטי עמוק: מקום שבו תחושת העצמי מתפרקת, והאהבה הופכת למנגנון תיקון. האדם הופך תלוי באמונה שהאחר רואה אותו, שהקיום שלו מאושר דרך המבט הזה. בכך, הארוטומניה משמרת את אחד מהדחפים האנושיים הבסיסיים ביותר, הצורך להיראות, אך מעוותת אותו לכדי דלוזיה טוטאלית.
הניסיון הקליני מלמד כי במקרים רבים ההפרעה מופיעה במצבים של בדידות רגשית קיצונית או לאחר חוויות של דחייה ונטישה. החוויה האירוטית משמשת תחליף לקשר ממשי, אך גם מחסום מפני התמוטטות פנימית. האדם מאבד את היכולת להפריד בין מציאות לפנטזיה משום שהפנטזיה היא זו שמחזיקה אותו. במובן הזה, הארוטומניה אינה רק פתולוגיה אלא ניסיון נואש של הנפש לשמר רצף.
מבחינה קלינית, ההבנה הזו משנה את נקודת המבט על המטופל. הוא אינו “מאוהב באדם הלא נכון”, אלא נלחם על קיומו הנפשי דרך דמות אידיאלית שהוא עצמו ברא. ההפרעה אם כן אינה סיפור על אהבה, אלא על הישרדות.
ההבנה של ארוטומניה כתופעה נפשית עברה דרך ארוכה, ממחלקות הפסיכיאטריה של פריז בתחילת המאה העשרים ועד למסדרונות הקליניקות הפסיכואנליטיות של ימינו. גאטיאן דה-קלרמבו, שעמד בראש בית החולים סן־אן בפריז, תיאר בראשונה תופעה שבה המטופל משוכנע שאדם אחר מאוהב בו, לעיתים דמות ציבורית, מורה, רופא או בן אצולה. הוא ראה בכך “הפרעה דלוזיונלית טהורה”, כלומר מצב שבו אין צורך בגירוי חיצוני ממשי כדי לעורר את הדלוזיה, שכן מקורה בלוגיקה פנימית של הנפש.
אך כבר אצל פרויד נמצא הרמז לתפיסה רחבה יותר. במאמרו על “הפסיכוגנזה של פרנויה” (1911), שבו ניתח את מקרה שרבר, הציע פרויד כי מחשבות שווא ארוטיות הן תוצר של מנגנון הגנה נגד דחפים הומוסקסואליים מודחקים. האהבה, לפי קריאתו, מתהפכת לשנאה, וההכחשה מתבטאת בהשלכה: “אני לא אוהב אותו, הוא אוהב אותי.” במובן זה, מחשבת השווא היא מנגנון שמגן על האגו מפני התפרקות זהותו המינית והנרקיסיסטית.
במחצית השנייה של המאה העשרים, לאקאן הרחיב את התיאוריה הזו באמצעות מושג הראי ומבנה הסובייקט המדומיין. עבורו, הארוטומניה אינה תוצר של דחף מיני אלא ביטוי לקריסת המבנה הסימבולי, אותו סדר שבו הסובייקט מקבל את מקומו דרך “האחר הגדול”. כאשר המבנה הזה מתערער, נוצר חלל שבו כל סימן חיצוני, מילה, מבט, מחווה, הופך למסר אישי. האחר אינו נתפס כאדם נפרד אלא כשלוחה של העצמי.
ההבנה הלאקאניאנית מעבירה את הדיון מהמישור התוכני למבני: הדלוזיה אינה “שגיאה בתפיסה”, אלא ניסיון לשיקום סדר סימבולי שהתמוטט. במילים אחרות, הסובייקט הארוטומני אינו טועה אלא יוצר מחדש עולם שבו הוא מסוגל להתקיים. האובייקט האהוב משמש לו כמראה יציבה שמחזירה לו זהות, ולכן גם כשהוא דוחה אותו, הדחייה עצמה רק מעמיקה את הדלוזיה.
בקליניקה האנליטית, תובנה זו מחייבת עמדה אחרת מצד המטפל. לא מדובר ב”הפרכת” הדלוזיה, אלא ביצירת מרחב שבו היא יכולה להתקיים מבלי לבלוע את כל העצמי. פסיכולוג נדרש להחזיק במקביל את המציאות ואת האשליה, לאפשר לדיבור להתרחש בין שני העולמות, עד שהנפש תוכל לבנות לעצמה סמל חדש, מקום שבו האהבה לא תהיה עוד דלוזיה אלא יחסי אובייקט ממשיים.
כדי להבין לעומק את המבנה הנפשי של הארוטומניה, יש להניח לרגע את ההסבר הדלוזיונלי הפשוט ולבחון את הדינמיקה הפנימית שבונה את עולמו של הסובייקט. אין מדובר רק באמונה מוטעית שאדם אחר מאוהב בו, אלא במבנה רגשי שמארגן את העצמי סביב תחושת היות נאהב. זהו מנגנון שיקום של נרקיסיזם שנשבר, ניסיון נואש להשיב את תחושת הערך שנמחקה.
במונחים פרוידיאניים, ניתן לראות בארוטומניה ביטוי של אהבה נרקיסיסטית משנית. הסובייקט משליך את דמותו על האחר, ולאחר מכן מאמץ את אהבת האחר המדומיין אליו כעדות לקיומו. בכך מתרחש תהליך כפול: הוא ממציא את האחר, ואז מתאהב בעצמו דרך המבט שלו. מה שנראה כלפי חוץ כהתאהבות באדם אחר, הוא למעשה ניסיון לשקם דימוי עצמי רדוף חוסר.
בתיאוריה של יחסי אובייקט, קליין וקרנברג הצביעו על תופעות דומות במצבי גבול: קושי באינטגרציה של ייצוגי טוב ורע, אידיאליזציה מוחלטת של האובייקט ופחד קיצוני מנטישה. הארוטומניה מציבה את האובייקט בעמדה אידיאלית כמעט אלוהית, אך בו בזמן מוחקת את נפרדותו. האהוב איננו סובייקט חי ונושם אלא השלכה של חלקי עצמי שלא עובדו, חלקים רעבים לאישור, לחיבור ולנראות.
הדינמיקה הזו מתבטאת גם במנגנוני ההגנה הדומיננטיים בארוטומניה: הכחשה, השלכה, אידיאליזציה ופיצול. כל ניסיון של המציאות לאתגר את האמונה, דחייה, אדישות, או היעדר תגובה, מתפרש כהוכחה הפוכה. כך מתהפכת המציאות על ראשה: שתיקה הופכת לאהבה סמויה, מרחק הופך לאות אינטימי. הפנטזיה נעשית הרמטית לחלוטין.
מנקודת מבט פסיכואנליטית, יש כאן מאבק בין שני קטבים: הצורך להיות נאהב באופן מוחלט לבין האימה מנפרדות. אהבה אמיתית דורשת יכולת להכיר באחר כסובייקט עצמאי, אך בנפשו של הארוטומני, עצם האפשרות הזו בלתי נסבלת. לכן הוא יוצר עולם שבו אין פער, אהבה שאין בה סיכון, רק ודאות מוחלטת.
זהו, במובן העמוק, מבנה הישרדותי. האמונה באהבה משמשת מגן מפני התמוטטות פנימית, מפני ריק אובייקטאלי מוחלט. לכן גם ההתרסקות כשזו נסדקת, כשמושא האהבה מסיר את פניו, היא כה הרסנית. היא חושפת את מה שהיה שם כל הזמן: לא אהבה, אלא מאבק עיקש נגד היעדר.
במרחב הטיפולי, ארוטומניה חושפת את אחת הדילמות המורכבות ביותר למטפל: כיצד להכיל אהבה שאינה אמיתית אך נחווית ככזו באופן מוחלט? הקליניקה של הארוטומניה מתרחשת בתוך מרחב טעון שבו המטופל רואה במטפל, לעיתים מיידית ולעיתים לאחר תקופה קצרה, את מושא האהבה המדומיין. פסיכותרפיסט הופך למראה החיה של הפנטזיה, למי שמחזיק את הסוד: “הוא יודע שאני נאהב, גם אם הוא לא אומר זאת.”
ההעברה כאן אינה רק רגשית אלא קיומית. המטופל זקוק לאמונה שהקשר עם המטפל מוכיח את האמת הפנימית שלו, ולכן כל אמירה מקצועית, כל היסוס או גבול, עלולים להתפרש כסימן לאהבה מוסתרת או לבגידה נוראה. במובן זה, המרחב הטיפולי משחזר בדיוק את הדינמיקה הדלוזיונלית: המטפל הוא האובייקט האידיאלי שמקיים את העצמי.
מבחינת המטפל, ההתמודדות עם ההעברה הזו מלווה בהעברה נגדית מורכבת. בתחילה ייתכן רגש של חמלה, הרצון להגן על המטופל מפני קריסת הפנטזיה. בהמשך עשויים להתעורר תסכול, חרדה, ולעיתים אף משיכה ממשית, משום שהאהבה של המטופל משקפת תשוקה מוחלטת שאיש מאיתנו אינו חסין מלהיגרר לתוכה. במקרים מסוימים, המטפל עלול להיענות באופן חלקי לפנטזיה, מתוך רצון להרגיע או להחזיק את הטיפול, אך בכך הוא מחזק את הליבה הדלוזיונלית של הקשר.
גישה אנליטית מדויקת דורשת כאן עמדה כפולה: אמפתית אך בלתי נבלעת. המטפל נדרש להכיר באותנטיות של החוויה הרגשית מבלי לאשר את התוכן הדלוזיונלי. כל ניסיון “להוכיח” למטופל שהוא טועה רק מעצים את מנגנוני ההגנה שלו. על המטפל לאפשר למטופל לדבר את האהבה, לתת לה צורה, משמעות ושפה, עד שתוכל להיחוות כתשוקה אנושית ולא כוודאות פסיכוטית.
ויניקוט היה אולי הראשון שראה באהבה הדלוזיונלית ביטוי של צורך עמוק במרחב ביניים. המטופל הארוטומני אינו משקר; הוא משחק במשחק רציני של הישרדות. התפקיד של המטפל הוא לא לשבור את הכלים אלא להחזיק את המשחק עד שהמציאות תוכל להיכנס בהדרגה. זהו תהליך עדין של פירוק האמונה מבלי לפרק את האמון.
הטיפול בארוטומניה דורש איפוק רגשי נדיר. הוא מחייב מודעות מתמדת למוקדי הפיתוי של ההעברה, לתשוקה להיענות, לנחם, להיות “האהוב”. רק כאשר המטפל מצליח להישאר נוכח אך לא נענה, מחזיק אך לא משיב, יכולה הנפש להתחיל לנוע מן הפנטזיה אל מציאות שיש בה מקום לאחר אמיתי.
במישור האבחנתי, הארוטומניה נעה על התפר שבין הפרעה פסיכוטית מובחנת לבין ביטוי ייחודי של מבנה נפשי פרגמנטרי. ההיסטוריה הפסיכיאטרית נטתה לראות בה הפרעה דלוזיונלית עצמאית, אך מנקודת מבט אנליטית יש להבין אותה כמופע של קריסת מבנה, לא כהפרעה בפני עצמה. ההבחנה בין ארוטומניה "ראשונית" לבין "משנית" חשובה להבנת עומק ההפרעה. בראשונה, הדלוזיה היא התוכן המרכזי, והיא מתקיימת במנותק מתמונה פסיכוטית רחבה. בשנייה, היא משולבת בתוך פתולוגיה מורכבת יותר, כגון סכיזופרניה או הפרעה דו־קוטבית.
הקליניקה מראה כי במבנה הארוטומני הראשוני, הקשר עם המציאות נותר לכאורה תקין, המטופל מסוגל לנהל חיים סדירים, לשמור על תפקוד מקצועי וחברתי, ולעיתים רק סביב נושא האהבה מופיעה דלוזיה מוחלטת. במבנים פסיכוטיים רחבים יותר, לעומת זאת, הארוטומניה היא ביטוי נוסף של פיצול כולל: פירוק בין סימבולי לממשי, בין שפה לחוויה. לאקאן הצביע על כך שהדלוזיה עצמה היא ניסיון של הנפש להשיב סדר במקום שבו “שם האב”, הפונקציה הסימבולית המארגנת, נעדרה. האהבה המדומיינת ממלאת את החלל שנפער עם קריסת ההחזקה של “האחר הגדול”.
מבחינה קלינית, יש להבחין בין ארוטומניה לבין תופעות של התאהבות אובססיבית, תלות רגשית או פנטזיות נרקיסיסטיות. במצבים גבוליים, קיימת תנועה בין רומנטיזציה מוגזמת לבין מחשבות שווא, אך הקו המבחין הוא מידת הוודאות הפסיכוטית: הארוטומני אינו מתלבט, הוא יודע. הוא אינו חווה תשוקה אלא שליחות רגשית.
הגבולות הדקים הללו חשובים במיוחד בטיפול: בעוד ההתאהבות האובססיבית ניתנת לעיבוד דרך תובנה והרחבת גבולות העצמי, הארוטומניה מחייבת יצירת מסגרת שמחזיקה את המציאות מבלי לפרוץ אותה. במבנים סכיזופרניים או דו־קוטביים יש לשלב טיפול תרופתי, אך גם כאן לא התרופה “מרפאת את האהבה”, אלא מחזירה את יכולת ההבחנה בין פנים לחוץ.
ההשוואה למבנים פסיכוטיים אחרים מגלה כי הארוטומניה היא אחד המקומות שבהם השפה עצמה קורסת: המטופל אינו מספר על אהבה, הוא מדבר מתוך האהבה. הוא אינו משתמש בשפה כדי לתאר מציאות, אלא כדי לייצר אותה. בכך נחשפת אולי התמצית הקשה ביותר של פסיכוזה, השפה חדלה להיות כלי תקשורת והופכת למרחב קיום.
העיבוד האנליטי של הארוטומניה הוא אולי מן המורכבים ביותר בעולם הטיפול. הנפש הארוטומנית מתעקשת להישאר במרחב שבו האהבה אינה רק רגש אלא תנאי קיום. כל ניסיון לחדור ישירות אל תוך הדלוזיה משבש את האיזון העדין שמחזיק את המטופל בחיים. לכן, מטרת הטיפול איננה "לשכנע" את המטופל שהאהבה איננה אמיתית, אלא לעזור לו לגלות כיצד היא נולדה בתוכו, וכיצד היא משמרת את המבנה הפנימי שלו.
במונחים אנליטיים, התהליך הוא של המרת האובייקט: המעבר מהאובייקט המדומיין החיצוני אל האובייקט הפנימי, זה המייצג את החלקים הלא־מעובדים של העצמי. המטפל אינו מפרק את הפנטזיה אלא מתרגם אותה, משפה של הזיה לשפה של רגש. באמצעות הקשבה עדינה, ניתן לחשוף את הכאב הראשוני שהוליד את האמונה באהבה הזו: הפצע הנרקיסיסטי, ההיעדר האימהי, חוויית הנטישה.
העמדה האנליטית מחייבת כאן את מה שניתן לכנות אתיקה של אי־התערבות פעילה. המטפל מחזיק במציאות מבלי להטיף לה, ומאפשר למטופל לנוע בין עולמו הפנימי לבין מה שניתן לשאת מן המציאות החיצונית. ככל שהדיבור מתרחב, כך נבנית מחדש ההבחנה בין אני לאחר, בין פנטזיה לקשר אמיתי. במקרים מסוימים, השינוי מתרחש כמעט בלי שהמטופל ישים לב, כאשר הדיבור על “הוא” מתחלף בהבנה של “אני”.
הגבולות האתיים של הטיפול כאן חיוניים. כל קרבה רגשית עודפת עלולה לחזק את הדלוזיה, אך גם ריחוק נוקשה מדי עלול לפרק את הברית הטיפולית. על המטפל לנוע בין אמפתיה למרחק, בין החזקה לעמידה על גבולות, תוך שמירה על מודעות מתמדת למוקדי הפיתוי של ההעברה. יש להיזהר במיוחד מפני מצבים שבהם המטפל עצמו הופך, מבלי משים, לאובייקט דמיוני חדש, “האהוב המרפא”.
האפשרות לריפוי בארוטומניה היא תמיד חלקית. במקרים שבהם מדובר במבנה פסיכוטי ראשוני, השאיפה היא לא לאחידות אלא ליכולת לחיות עם הפיצול, להכיר בכך שהאהבה קיימת בתודעה אך לא במציאות. לעיתים זהו הישג מרשים בפני עצמו: להחזיק את הפנטזיה מבלי להיות נבלע בה.
במובן הרחב יותר, העבודה האנליטית עם ארוטומניה מאתגרת את מושג האהבה עצמו. היא מזכירה לנו שאהבה יכולה להיות גם ניסיון לאחות את הקרע שבין עצמי לאחר, בין קיום לבדידות. בטיפול, המטפל והמטופל נעים יחד על גבול דק, לא כדי לבטל את האשליה, אלא כדי לאפשר לה להפוך לדיבור אנושי, לאפשרות של קשר אמיתי שבו האובייקט שוב איננו מראה אלא אדם.
Ifeanyichukwu, N., & Faden, J. L. (2016). Erotomania and mood disorder: a case report and literature review. Journal for Affective Disorders, 190, 423-429. ScienceDirect
Faden, J. (2017). Delusional disorder, erotomanic type, exacerbated by social media use (Case Report). International Journal of Mental Health & Addiction. PMC
Segal, J.H. (1989). Erotomania revisited: From Kraepelin to DSM-III-R. American Journal of Psychiatry, 147(5), 625-630.
Berrios, G.E., & Kennedy, N. (2002). Erotomania: a conceptual history. History of Psychiatry, 13(51), 381-400.
Erotomania: A case series. (2021). PMC. Case series and literature review of primary vs. secondary erotomania.
Medical News Today. (2024). Erotomania: Causes, symptoms, diagnosis, and treatment.
