איך להתמודד עם בעל שחזר מהצבא והוא עצבני כל הזמן

המעבר החד מהלחימה לחיים בבית

חזרה הביתה אחרי שירות קרבי או מילואים ממושכים היא אחת התקופות המאתגרות ביותר לחיילים ולקצינים, ולעיתים גם לבני ובנות זוגם. המעבר מתנאי לחימה, בהם כל רגע הוא עניין של חיים ומוות, אל שגרת החיים האזרחית בבית, עם בני משפחה, ילדים קטנים, רעשים יומיומיים ודינמיקה שונה לחלוטין, הוא מעבר חד שדורש הסתגלות מורכבת. אצל חלק מהחיילים, המעבר הזה מתרחש בצורה חלקה, אך אצל אחרים, במיוחד אלה שנחשפו לאירועים טראומטיים, נוצרת תחושה מתמשכת שהם עדיין "בשטח".

המערכת הפיזיולוגית של הלוחם, שהורגלה לאורך שבועות או חודשים להיות במצב של ערנות מתמדת, מתקשה לחזור למצב של רגיעה. גירויים שגרתיים כמו בכי של תינוק, צעקות משחק של ילדים או אפילו רעש של כלי מטבח עלולים להתפרש כסימנים לאיום. הדבר נובע משינויים במערכת העצבים ובתפיסת הסביבה, שעדיין פועלת מתוך מצב חירום.

המשמעות לבני המשפחה היא שהם עשויים לחוות תגובות בלתי צפויות ולעיתים קיצוניות מצד בן הזוג ששב הביתה. מצב זה עשוי לכלול עצבנות, התפרצויות כעס, קושי לישון, ואף מקרים של אלימות מילולית או פיזית. כאן מתחילה השיחה על האפשרות של פוסט טראומה אצל חיילים, תופעה שמוכרת היטב בשדה הפסיכולוגיה הצבאית והאזרחית.

כדי להבין את התמונה המלאה, חשוב להכיר בכך שהשינוי ההתנהגותי אינו משקף "פגם באופי" או "חוסר רצון להסתגל", אלא הוא לרוב תוצאה של פגיעה נפשית ממשית הנגרמת מהחוויות בשדה הקרב. ההבנה הזאת היא הצעד הראשון בדרך לטיפול יעיל, לשיקום התפקוד בבית, ולהפחתת הסיכון לפגיעה במערכות היחסים המשפחתיות.

המנגנון הפסיכולוגי והפיזיולוגי של פוסט טראומה אצל חיילים

כדי להבין את פוסט טראומה אצל חיילים, חשוב להתבונן בשילוב שבין השפעות נפשיות לבין תגובות גופניות. בזמן לחימה, הגוף פועל במצב של כוננות מתמדת. המוח, ובעיקר האמיגדלה, מרכז העיבוד של פחד ואיום, מגיבה במהירות לכל סימן שיכול להתפרש כסכנה. מערכת העצבים הסימפתטית מפעילה רצף תגובות אוטומטיות: עלייה בקצב הלב, הגברת זרימת הדם לשרירים, חדות חושים וירידה בתהליכים שאינם הכרחיים להישרדות מיידית כמו עיכול או שינה עמוקה.

במצבי קרב, המנגנון הזה הוא הכרחי. הוא מאפשר לחייל להגיב במהירות, לשמור על חייו ועל חיי חבריו ליחידה. אך כאשר החשיפה למצבי איום נמשכת זמן רב, המערכת עלולה "להיתקע" במצב הזה גם לאחר החזרה לשגרה. במקום לחזור למצב של איזון, הגוף והמוח ממשיכים להתנהג כאילו הסכנה עדיין קיימת.

כאן נכנסת לתמונה הפוסט טראומה. אצל חיילים שחוו קרבות, אובדן חברים לנשק, פציעה או חשיפה מתמשכת לירי ופיצוצים, ההפעלה המתמדת של מערכת החירום הופכת להרגל עצבי. כל רעש חד או תנועה חדה עלולים להפעיל את אותם מסלולים עצביים כאילו מדובר באירוע קרבי נוסף.

מעבר לכך, המוח שומר זיכרונות טראומטיים בצורה מקוטעת ולא תמיד מודעת. לעיתים, מדובר בדימויים חדים, ריחות, קולות או תחושות גוף שמופיעים באופן בלתי צפוי, פלאשבקים או חלומות חוזרים. התגובה הגופנית לחוויות אלה עשויה להיות זהה לתגובה בזמן אמת בשדה הקרב, גם אם מדובר במצב שגרתי בבית.

הבנה של המנגנון הזה חשובה במיוחד לבני זוג ולמשפחות. היא מאפשרת להם לראות שהתגובות של החייל אינן "בחירה" אלא תוצאה של שינויים עמוקים במערכת העצבים והנפש. זו גם נקודת המוצא לטיפול, בין אם דרך פסיכותרפיה ממוקדת טראומה, טיפול תרופתי, או שילוב של השניים.

סימני אזהרה והשלכות על התא המשפחתי

אחד האתגרים המרכזיים בזיהוי פוסט טראומה אצל חיילים הוא העובדה שבחלק מהמקרים הסימנים אינם מופיעים מייד עם החזרה מהשירות. לעיתים מדובר בתהליך הדרגתי שבו ההתנהגות משתנה לאט, ולעיתים יש הופעה פתאומית של תסמינים. בני ובנות הזוג הם לרוב הראשונים להרגיש שמשהו אינו כשורה, ולכן חשוב שיכירו את סימני האזהרה.

הסימנים עשויים לכלול: רגישות מוגברת לרעש או תנועה, התפרצויות כעס שלא היו אופייניות בעבר, קושי לשמור על שינה רציפה, תחושת מתח תמידית, והסתגרות רגשית. לעיתים מתווספים גם סימנים של הימנעות, הימנעות ממקומות מסוימים, ממפגשים חברתיים, או משיחות על נושאים הקשורים לשירות הצבאי. במקרים אחרים, ההתמודדות עם המצוקה נעשית דרך שימוש מופרז באלכוהול או חומרים אחרים בניסיון להרגיע את מערכת העצבים.

ההשפעה על המשפחה עלולה להיות משמעותית. כאשר בן זוג חי במצב מתמיד של דריכות וכעס, האווירה בבית הופכת מתוחה ולעיתים מאיימת. ילדים עשויים לפתח פחד, נסיגה חברתית או התנהגות תוקפנית בעצמם כתוצאה מהחשיפה למתחים. בני הזוג עשויים להרגיש שהם "מהלכים על קליפות ביצים", חוששים מתגובתו של החייל כמעט לכל מצב.

חשוב להדגיש כי אפילו אירוע בודד של פגיעה פיזית בבני המשפחה הוא אות אזהרה ברור שיש לפעול בעקבותיו באופן מיידי. גם אם מדובר במעשה חד פעמי, עצם קיומו מעיד על כך שהמצוקה הגיעה לנקודת רתיחה ומסכנת את שלומם של הקרובים ביותר. במצב כזה אין להסתפק בהבטחות ש"זה לא יקרה שוב,  נדרש טיפול פסיכולוגי, ולעיתים גם התערבות של גורמי רווחה או אכיפת חוק כדי להבטיח את הבטיחות של כל בני הבית.

בנקודה זו, חשוב שבני ובנות זוג יידעו שיש להם זכות מלאה לפנות לעזרה, הן עבור עצמם והן עבור החייל. פנייה מוקדמת למוקדי סיוע יכולה למנוע הידרדרות, לשמור על המשפחה, ולהוות שלב ראשון בהחזרת תחושת הביטחון בבית.

דרכי פעולה במצב חירום והגנה על בני המשפחה

כאשר מתרחשת התפרצות כעס חריגה או תגובה אלימה מצד חייל הסובל ממצוקה נפשית, הצעד הראשון והחשוב ביותר הוא שמירה על בטיחות מיידית של כל הנוכחים. זהו שלב שבו אין מקום להיסוסים או לניסיון "להרגיע" באמצעות שיחה. המערכת שלו נמצאת בהצפה רגשית ופיזיולוגית, והתגובה האוטומטית עלולה להיות בלתי נשלטת.

במצב כזה, יש לנקוט פעולות מיידיות: להרחיק את הילדים ואת עצמך ממוקד האירוע, לעבור לחדר בטוח או לצאת מהבית אם נדרש. אם קיים חשש ממשי לפגיעה פיזית, חובה להתקשר למוקדי חירום כמו 100 (משטרה) או 118 (רווחה) כדי להפעיל גורמים מוסמכים. צעד זה אינו נועד "להעניש" את החייל אלא להגן על כל המעורבים ולמנוע מצב שבו אירוע בודד הופך לדפוס חוזר.

לאחר חלוף ההצפה, יש להימנע מלהיכנס מיד לעימותים או דיונים. בזמן שהמערכת העצבית שלו חוזרת לאיזון, יכולת החשיבה ההגיונית מוגבלת. השיחה על מה שקרה ועל הצעדים הבאים צריכה להתקיים רק כשהוא רגוע יותר ומסוגל להקשיב. במקביל, כדאי לתעד את האירועים, גם לצורך הבנה אישית של הדפוסים וגם במידה ונדרשת פנייה לגורמי מקצוע.

בני ובנות הזוג צריכים לדעת כי יש להם כלים לקבל סיוע מיידי במצבים כאלה. מוקדי סיוע כמו ער"ן, נט"ל, או קווי חירום של משרד הביטחון וקופות החולים פועלים 24 שעות ביממה ויכולים להנחות בזמן אמת כיצד לפעול.

הגנה על בני המשפחה כוללת גם קביעת גבולות ברורים מראש. כדאי לנהל שיחה בשגרה (כשאין סערה) על כך שבכל מצב של תחושת איום, אתה או את תפעילו מנגנון הגנה, וזה לא נתון למשא ומתן. גבולות כאלה מגנים על כולם ומסמנים לחייל שהמצב דורש טיפול מקצועי.

במקרים רבים, התערבות בשלב הזה יכולה למנוע הידרדרות למצבים חמורים יותר. פנייה לטיפול בשלב מוקדם לא רק שומרת על ביטחון פיזי, אלא גם משמרת את האפשרות לשיקום מערכת היחסים והחזרת האמון בבית.

פנייה לעזרה במערכת הצבאית והאזרחית

כאשר עולה חשד לפוסט טראומה אצל חיילים, חשוב לדעת שהדרך לעזרה פתוחה הן במסגרת הצבאית והן במסגרת האזרחית. ההכרה בכך שמדובר במצב רפואי ונפשי ולא בבעיה אישית חולפת, היא הצעד הראשון לקבלת טיפול מתאים.

במסגרת הצבאית, ניתן לפנות למפקד הישיר או לקצין הקישור ולבקש הפניה ישירה לקצין בריאות הנפש (קב"ן). במקרה של חיילי מילואים, ניתן ליצור קשר דרך מוקד המידע של צה"ל במספר 1111, ולבקש חיבור לקב"ן מילואים או למרכזי החוסן האזוריים. מרכזים אלה מספקים טיפול קצר מועד ותמיכה במצבי טראומה ומצוקה חריפה.

במערכת האזרחית, האפשרויות מגוונות: ניתן לפנות לקופות החולים ולקבוע תור דחוף במרפאות בריאות הנפש, תוך הדגשה שמדובר במצב חירום משפחתי. קיימים גם מוקדי חירום נפשיים כמו ער"ן (1201) או נט"ל (1-800-363-363), שמספקים תמיכה מיידית, הכוונה והפניה לגורמי טיפול. בנוסף, מוקד רווחה 118 פועל 24/7 ויכול לסייע במצבים שבהם יש סכנה מיידית למשפחה.

חיילים ששירותם הצבאי גרם לפגיעה נפשית זכאים לפנות לאגף השיקום במשרד הביטחון לצורך הכרה כנכי צה"ל. ההכרה מקנה טיפולים חינם ולעיתים גם פיצוי כלכלי. חשוב לדעת שהתהליך עשוי להיות מורכב, ולכן כדאי להיעזר בעובד סוציאלי או בארגון סיוע ללוחמים.

הפנייה לעזרה אינה סימן לחולשה אלא להפך, היא ביטוי לאחריות כלפי עצמך וכלפי המשפחה. חיילים רבים חוששים שסטיגמה תפגע בשמם הטוב, אך בפועל, טיפול מוקדם יכול למנוע פגיעה ארוכת טווח בשירות הצבאי, בחיים האזרחיים ובקשרים האישיים.

בפרק הבא נעמיק בתפקידם של בני ובנות הזוג בתהליך ההחלמה, ונבין כיצד ניתן לשמור על תמיכה רגשית לצד שמירה על גבולות ובטיחות בבית.

תפקיד בני ובנות הזוג בתמיכה ובהגנה

כאשר חייל או קצין מתמודד עם פוסט טראומה, בני ובנות הזוג הופכים לעיתים לגורם התמיכה המרכזי, אך גם למי שנושאים בנטל הרגשי והמעשי הכבד ביותר. התפקיד הזה מורכב ודורש איזון עדין בין אמפתיה והכלה לבין שמירה על גבולות ברורים והגנה על עצמם ועל הילדים.

בני הזוג הם לרוב הראשונים להבחין בשינויים בהתנהגות, החל מהפרעות שינה וחלומות קשים ועד להתפרצויות כעס, הסתגרות או חוסר סבלנות לילדים. הם חווים מקרוב את הקושי של החייל לנהל חיי משפחה תקינים, ולעיתים מוצאים עצמם "צועדים על קליפות ביצים" כדי לא להצית תגובה שלילית. מצב כזה עלול לשחוק את הקשר הזוגי ולפגוע בבריאות הנפשית של בן הזוג התומך.

כדי לשמור על עצמם, חשוב שבני ובנות הזוג יקבעו גבולות ברורים: מה מותר ומה אסור במסגרת הביתית, אילו התנהגויות לא מקובלות בשום מצב, ואילו צעדים יינקטו אם הגבולות נחצים. הגבולות אינם רק כלי משמעת, הם מסייעים לחייל להבין את חומרת המצב ואת הצורך בטיפול.

בנוסף, על בני הזוג למצוא לעצמם מערך תמיכה משלהם. זה יכול לכלול שיחות עם חברים ובני משפחה, הצטרפות לקבוצות תמיכה לבני זוג של חיילים פוסט טראומטיים, או פנייה לטיפול אישי. תמיכה רגשית מאפשרת להם לעבד את החוויות שלהם ולשמור על כוחות להמשך.

לצד שמירה על עצמם, בני ובנות הזוג ממלאים תפקיד חשוב בהכוונת החייל לקבלת טיפולי פסיכותרפיה. הם יכולים לסייע בזיהוי מוקדי סיוע, בקביעת פגישות, ובמתן ליווי פיזי ונפשי בתחילת התהליך. לעיתים, עצם הידיעה שהבן או הבת זוג יהיו שם ברגעים הקשים, יכולה להוות גורם מכריע בהחלטה לפנות לעזרה.

האיזון בין תמיכה לבין הגנה עצמית הוא המפתח לשמירה על התא המשפחתי בתקופות קשות. בסופו של דבר, המטרה היא לא רק לשרוד את התקופה הזו, אלא להניח תשתית לשיקום אישי ומשפחתי מלא.