התוקפנות לפי ויניקוט בילדים ובני נוער

תקציר

המאמר עוסק בתפיסת התוקפנות אצל ילדים ונוער לפי דונלד ויניקוט מתוך ראייה התפתחותית וקלינית. בניגוד לגישות הרואות בתוקפנות ביטוי לפתולוגיה או כשל מוסרי, ויניקוט תופס אותה ככוח חיים ראשוני וכמרכיב הכרחי בבניית העצמי והקשר עם האחר. המאמר מציג את הרצף מן התוקפנות הגולמית בינקות, דרך כשל סביבתי והתהוות הנטייה האנטי חברתית, דרך מושגי ההרס והישרדות האובייקט, ועד לתוקפנות בגיל ההתבגרות כהזדמנות מחודשת לתיקון. בהמשך נדונים ההיבטים הקליניים בעבודה עם ילדים ונוער תוקפניים, כולל נושא השנאה בהעברה הנגדית, והמאמר נחתם בהצגת התוקפנות כחוט התפתחותי רציף בבניית העצמי, המשחק והיצירתיות.

תוקפנות כחיות ראשונית ולא ככוונת זדון והיסוד של שנאה אובייקטיבית

ויניקוט מציב את התוקפנות בנקודת מוצא רדיקלית ביחס לתפיסות מוסריות וחינוכיות רווחות. עבורו, תוקפנות אינה תוצר של רוע, חוסר שליטה או כשל חינוכי, אלא ביטוי ראשוני של חיות נפשית. כבר מראשית החיים, התינוק פועל בעולם באמצעות דחפים מוטוריים וחושיים עוצמתיים. בעיטות, נשיכות, אחיזות חזקות, צעקות ותנועות גוף גסות נתפסות כחלק טבעי ובלתי נפרד מן האופן שבו החיות הנפשית פוגשת גוף וסביבה. אין כאן כוונת זדון, אלא אנרגיית חיים גולמית שטרם עברה ויסות, טרם אורגנה מבחינה רגשית וטרם הבחינה בבירור בין עצמי לבין אחר.

בדוגמה של אם החווה את תינוקה כמתקיף אותה בעת ההנקה, הנשיכה נחווית על ידה כפגיעה מכוונת, כמעט כאלימות מודעת. מבחינת ויניקוט, זוהי נקודת מבחן מכרעת בהתפתחות. התינוק אינו תוקף מתוך רוע אלא מתוך חיות בלתי מווסתת. אך גורל התוקפנות אינו מוכרע על פי הדחף עצמו אלא על פי האופן שבו הסביבה מפרשת אותו ונענית לו. כאשר האם מצליחה להחזיק בתוכה את ההבנה שהתוקפנות אינה מופנית נגדה כסובייקט אלא מבטאת את עוצמת החיים של התינוק, מתאפשר תהליך של ויסות, אינטגרציה והפנמה הדרגתית של גבולות. לעומת זאת, כאשר האם פגועה מדי, שחוקה, בודדה, חסרת תמיכה או מוצפת רגשית, היא עלולה לפרש את החיות כתקיפה ממשית. במצב זה נפגעת היכולת שלה לשמש סביבה מחזיקה, והתגובה הרגשית שלה לתינוק משתנה מן היסוד. החיות נחווית כאיום ולא כתנועה מתפתחת.

ויניקוט מדגיש כי לתוקפנות הראשונית תפקיד מהותי בהתפתחות תחושת המציאות. דרך מגע עוצמתי עם הסביבה, דרך התנגדות, דחיפה, אחיזה ונשיכה, מתהווה בהדרגה החוויה שיש משהו מחוץ לעצמי שאינו נשלט לחלוטין על ידי הפנטזיה. התוקפנות מאפשרת לתינוק לחוש שיש אחר שיש לו קיום משל עצמו. במובן זה, התוקפנות אינה רק ביטוי של דחף אלא גם מנגנון גילוי של העולם ושל האחר.

כאן משתלב מושג יסודי נוסף של ויניקוט והוא השנאה האובייקטיבית של האם. ויניקוט מעז לנסח כי אם בריאה חווה כלפי תינוקה גם רגשות של שנאה ממשית. זוהי שנאה הנובעת לא מקונפליקטים לא מודעים של האם אלא ממציאות הקשר עצמה. התינוק פולש לגופה, תובע ללא הרף, מונע שינה, גורם כאב, שוחק את משאביה הנפשיים והגופניים ומציב דרישות בלתי פוסקות. במובן זה השנאה היא תגובה אובייקטיבית למציאות התובענית של הטיפול בתינוק חסר ישע.

הנקודה המכרעת אינה עצם קיומה של השנאה אלא היכולת של האם לשאת אותה מבלי לפעול מתוכה. אם המסוגלת להכיר בשנאה זו ואינה מתנתקת רגשית, אינה פועלת בנקמנות ואינה נסוגה מהקשר, יוצרת עבור התינוק חוויה מכוננת של אחר המסוגל לשאת גם רגשות שליליים מבלי למחוק את היחסים. במפגש זה מונח היסוד הראשון למציאות נפשית שורדת. הילד לומד כבר בשלב מוקדם שגם כאשר הוא תוקפני, פולשני ותובעני, הקשר אינו מתפרק בהכרח.

כך נוצר רצף רעיוני ברור בין התוקפנות הראשונית של התינוק, השנאה האובייקטיבית של האם והרעיון המאוחר יותר של הישרדות האובייקט. התינוק אינו זקוק לאם שאינה חשה שנאה, אלא לאם המסוגלת לשאת אותה מבלי להחריב את הקשר. זוהי התשתית המוקדמת לאמון בעתיד בכך שגם רגשות קשים, שלו ושל האחר, אינם מובילים בהכרח לנטישה.

כאשר הסביבה מצליחה לשרוד את התוקפנות ואת הרגשות הקשים שהיא מעוררת, מתבססת אצל הילד תחושה יסודית שהעולם יכול לשאת אותו גם בעוצמות הגבוהות ביותר של החיות שלו. זהו תנאי הכרחי להתפתחות של ויסות רגשי. לעומת זאת, כאשר התוקפנות הראשונית פוגשת חרדה הורית, דחייה, זרות או נסיגה רגשית, הילד לומד שחיותו מסוכנת, שיש לצמצם אותה או להסתיר אותה כדי שלא יאבד את הקשר.

מכאן נגזר העיקרון המרכזי של ויניקוט בנוגע לתוקפנות בילדות. תוקפנות אינה הבעיה. הכשל הסביבתי הוא הבעיה. התוקפנות רק מסמנת את המקום שבו החיות פוגשת גבול שאינו מצליח להכיל אותה. הבנה זו מניחה יסוד שונה לחלוטין גם לאבחון וגם להתערבות טיפולית. במקום לראות בתוקפנות סימפטום שיש לדכא, ויניקוט מזמין לראות בה שפה נפשית ראשונית שיש לה משקל התפתחותי עמוק בבניית העצמי והיכולת לקשר.

כשל סביבתי והמעבר מתוקפנות חיה לנטייה אנטי חברתית

ויניקוט מבחין הבחנה חדה בין תוקפנות כחיות ראשונית המתפתחת בתוך קשר לבין תוקפנות המקבלת אופי הרסני ומתמשך. המעבר בין שתי הצורות הללו אינו נובע מעוצמת הדחף עצמו אלא מאיכות הסביבה שפוגשת את החיות בשלבי החיים המוקדמים. תוקפנות חיה היא תנועה קדימה של החיים, ביטוי של כוח התפתחותי ראשוני. תוקפנות הרסנית היא תנועה שנולדה מתוך כשל סביבתי. הכשל, על פי ויניקוט, אינו בהכרח אירוע חד או טראומטי במובנו המקובל. לעתים מדובר בהיעלמות הדרגתית של פונקציות חיוניות של החזקה כגון זמינות רגשית, יציבות, עקביות, הגנה ונוכחות נפשית מספקת.

אחד הרעיונות המרכזיים של ויניקוט הוא שהנטייה האנטי חברתית אינה תוצר של חסך ראשוני בלבד אלא של חוויה מוקדמת של טוב ולאחר מכן אובדן שלו. הילד חווה בתחילת חייו סביבה שהייתה מחזיקה די הצורך, מגיבה לצרכיו ומספקת חוויה של המשכיות. בהמשך מתרחש קלקול במארג הזה. ייתכן שמדובר בדיכאון של אם, בעומסים נפשיים מתמשכים, בגירושין קשים, במחלה ממושכת, במשבר משפחתי עמוק או באובדן משמעותי. הילד אינו חווה רק חוסר אלא קיפוח. הוא יודע שהיה אפשר אחרת, ולכן תביעתו הרגשית טעונה בעוצמה מיוחדת.

במצב זה, התוקפנות משנה את משמעה. היא כבר אינה ביטוי ישיר של חיות גולמית אלא הופכת לתביעה כלפי הסביבה. מעשים כגון גניבה, הרס, שקר, חציית גבולות ואלימות אינם נתפסים אצל ויניקוט כהתפוררות של מצפון או כהעדר חינוך, אלא כביטוי למחאה לא מודעת. הילד אינו מחפש את החפץ שנגנב כשלעצמו אלא את החוויה הרגשית שנלקחה ממנו קודם לכן. הוא אינו פועל לשם ההפרה בלבד אלא כניסיון להשיב לעצמו תחושת קיום, ערך ונראות בתוך קשר.

הנטייה האנטי חברתית נושאת אפוא פרדוקס עמוק. מצד אחד היא פוגענית, מערערת סדר חברתי ומסכנת את הילד וסביבתו. מצד שני, היא גם ביטוי של תקווה. ויניקוט מדגיש כי הילד האנטי חברתי עדיין מאמין, גם אם באופן לא מודע, שיש מישהו בעולם שיוכל לראות אותו, לעצור אותו מבלי לשבור אותו, ולהשיב לו תחושת ערך שאבדה. הייאוש העמוק באמת מתבטא דווקא בנסיגה רגשית, בדיכאון שקט, באדישות ובוויתור על תביעה. הילד שאינו גונב, אינו שובר ואינו מתפרץ עוד הוא לעתים הילד שכבר חדל להאמין שהעולם מסוגל להיענות לו.

מתוך תפיסה זו נגזרת גם הבנתו של ויניקוט את משמעות הגבול. גבול אינו רק אמצעי משמעת או ענישה אלא תפקוד סביבתי מחזיק. כאשר ילד פורץ גבולות, הוא אינו בוחן רק איפה עובר הקו אלא גם מי עומד מאחוריו. הוא שואל האם יש מי שמסוגל לשאת את תוקפנותו מבלי להתפרק ומבלי לפעול בנקמנות. גבול שמוצב מתוך נוכחות רגשית יציבה עשוי להיחוות כהגנה. גבול שמוצב רק כאקט טכני, מתוך זעם או נקמנות, נחווה כהמשך ישיר של הכשל הסביבתי.

ויניקוט מתנגד בחריפות לתפיסות הממהרות לייחס להתנהגות אנטי חברתית אופי מולד, הפרעת אישיות קבועה או העדר מצפון בסיסי. בעיניו, ברוב המקרים מדובר בהתארגנות הגנתית סביב חוויה של חסך וקיפוח רגשי. גם כאשר קיימים רכיבים ביולוגיים, טמפרמנטליים או נוירולוגיים, משמעותם הקלינית אינה ניתנת להבנה במנותק מן ההקשר הסביבתי שבו פגשו החזקה או את היעדרה.

בתוך חדר הטיפול, תפיסה זו משנה מן היסוד את עמדת המטפל. המטפל אינו ניצב מול עבריין קטן שיש לתקנו אלא מול ילד הנאבק להשיב לעצמו חוויה בסיסית של קשר שנשבר. המטפל נדרש לשאת לא רק את התוקפנות אלא גם את חוויית האובדן שמפעילה אותה. דרך עקביות, יציבות, גבולות ברורים והישרדות רגשית אל מול מתקפות, מתאפשר בהדרגה תיקון של החוויה שבה התוקפנות הובילה בעבר לנטישה, לנסיגה רגשית או לקריסה של האחר.

המעבר מתוקפנות חיה לנטייה אנטי חברתית, אם כן, אינו מעבר מאנרגיה תקינה לפתולוגיה אלא טרנספורמציה של חיות בתוך הקשר של כשל סביבתי. הבנה זו מניחה יסוד אחר הן לעבודה קלינית והן להתערבויות חינוכיות, רווחתיות ומשפטיות. השאלה המרכזית אינה רק כיצד לעצור התנהגות אלא כיצד לשקם את התנאים הרגשיים שבתוכם הפכה התוקפנות לשפת מאבק על קיום.

הרס והישרדות האובייקט כתשתית להתפתחות קשר ולוויסות תוקפנות

אחד המהלכים התיאורטיים העמוקים והמהפכניים ביותר של ויניקוט בהבנת התוקפנות מצוי במושג ההרס והישרדות האובייקט. כאן מתבהרת התוקפנות לא רק כתוצר של כשל וחסך, אלא גם כשלב הכרחי בהתפתחות היחסים עם אחר ממשי. ויניקוט מציע כי בראשית החיים האובייקט נחווה כיצור סובייקטיבי, כלומר כהשלכה של עולמו הפנימי של התינוק, כמשהו שקיים כל עוד הוא נחווה ונענה לדחפיו. בשלב זה אין עדיין הבחנה יציבה בין פנים לחוץ, בין פנטזיה למציאות ובין עצמי לאחר.

המעבר מאובייקט סובייקטיבי לאובייקט ממשי מתרחש, על פי ויניקוט, דרך חוויה של הרס. התינוק הורס את האובייקט בפנטזיה ולעתים גם בהתנהגות. הוא נושך, דוחף, מתנגד, מסרב, משליך חפצים, צורח ותוקף. פעולות אלו אינן ביטוי לרוע אלא ניסיון קיומי לבחון האם האובייקט קיים מעבר לדחפיו. אם האובייקט שורד, כלומר אינו נעלם, אינו מתפרק רגשית ואינו מגיב בהרס נגדי, מתבססת לראשונה חוויה של אחר נפרד, בעל קיום משל עצמו. מכאן נולדת האפשרות ליחסים ממשיים, לאהבה שאינה תלויה בשליטה ולוויסות רגשי.

ההרס, אם כן, אינו סוף הדרך אלא תנאי למימוש הקשר. רק אובייקט ששורד הרס יכול להפוך לאובייקט ממשי. כאשר האובייקט אינו שורד, כאשר הוא נעלם, נשבר, נסוג רגשית או מגיב בעוינות ממושכת, הילד נותר כלוא בעולם של אובייקטים פנימיים בלבד. במצב זה אין התבססות של מציאות משותפת, והקשר נותר שברירי, מאוים ונתון לחזרה כפייתית של מתקפות.

כאשר חוויית ההישרדות נכשלת שוב ושוב, התוקפנות מאבדת את איכותה ההתפתחותית והופכת לדפוס קבוע של בדיקה נואשת. הילד ממשיך להרוס לא כדי לגלות את האחר אלא מתוך חוסר אמון עמוק בעצם אפשרות קיומו של אחר שורד. ההרס חדל להיות שלב ומתקבע כעמדה. זוהי אחת התשתיות העמוקות לנטייה האנטי חברתית. במצב זה, הקשר עם האחר נתפס מראש כזירה של מאבק, שבה אחד הצדדים בהכרח ייעלם או ינצח.

בחדר הטיפול, רעיון זה מקבל משמעות קלינית חדה ומוחשית במיוחד. הילד התוקפני אינו רק מתנגד לתהליך הטיפולי אלא מפעיל על הקשר הטיפולי את מבחן ההרס והישרדות האובייקט. הרס של משחקים, קריעת ציורים, התקפות מילוליות, איומים בעזיבה, שליטה בסטינג, הפרות חוזרות של גבולות או שתיקות עוינות כולם מהווים ניסיונות לבדוק האם גם כאן האובייקט ישרוד. המטפל אינו רק דמות מקצועית ניטרלית אלא מגלם עבור הילד את האפשרות של אחר ממשי.

הישרדותו של המטפל אינה הישרדות פיזית בלבד אלא הישרדות רגשית. אין הכוונה להימנעות מהצבת גבולות אלא דווקא ליכולת להציב גבול שאינו מלווה בנטישה, בנקמנות או בהתפרקות רגשית. גבול כזה מהווה עדות חיה להישרדות האובייקט. הילד מגלה לראשונה שהאחר מסוגל לשאת את התקפתו מבלי להיעלם ומבלי להשיב בהרס נגדי.

היכולת של פסיכולוג לשאת את ההתקפות מבלי לפעול מתוכן מחייבת עמדה פנימית יציבה במיוחד. לעתים קרובות מתעוררים במטפל רגשות של כעס, פגיעה, השפלה, רצון להרחיק וחוסר אונים. רגשות אלו אינם תקלה אלא חלק מן השדה הבין סובייקטיבי שהילד יוצר. השאלה הקלינית אינה האם רגשות אלו יופיעו אלא האם המטפל יוכל להכילם, לעבד אותם ולהישאר נוכח מבלי להזדהות איתם באופן הרסני.

מעבר לחדר הטיפול, מושג ההרס והישרדות האובייקט מאפשר להבין גם דינמיקות יומיומיות של תוקפנות בבית ובמסגרות חינוכיות. ילד ההורס חפצים, מקלל את הוריו או מתעמת עם סמכות, בוחן לא רק גבולות אלא גם את עצם קיומם של יחסים שורדים. כאשר ההורה או הדמות הסמכותית מגיבים בהיעלמות רגשית, בהתפרקות או בנוקשות קיצונית ומתמשכת, ההרס מתגבר. כאשר מתאפשרת הישרדות בתוך גבול, מתחיל להתבסס אמון.

דרך מושג ההרס והישרדות האובייקט מתבהר כי תוקפנות אינה רק תגובה לחסך אלא גם ניסיון פעיל להשתית מציאות של קשר. הילד אינו רק נפגע סביל של סביבתו אלא גם פועל בתוך מצוקתו בניסיון נואש ליצור אחר ממשי. בכך מציע ויניקוט תפיסה עמוקה של התוקפנות ככוח דיאלקטי הנע בין הרס לבניין.

במובן זה, התוקפנות אינה רק איום על הקשר אלא גם אחד השערים המרכזיים שדרכם מתאפשר קשר שהוא חי, ממשי ומבוסס על נוכחות של שני סובייקטים. רק כאשר ההרס פוגש הישרדות, מתאפשרת יציאה מן המעגל הכפייתי של מתקפה ונסיגה אל עבר קשר שיש בו הכרה הדדית, יציבות ויכולת לוויסות רגשי.

תוקפנות בגיל ההתבגרות כהזדמנות שנייה להתארגנות נפשית ולקשר מתקן

ויניקוט רואה בגיל ההתבגרות שלב התפתחותי ייחודי שבו מתעוררים מחדש, בעוצמה רבה, אותם קונפליקטים ראשוניים של חיות, גבול, הישרדות וקשר. זהו שלב המאופיין בשינויים גופניים מואצים, בהתעצמות הדחפים, בערעור הזהות ובהתרופפות התלות הישנה בדמויות הסמכותיות. בתוך סערה זו התוקפנות מקבלת לעתים ביטויים של מרד, אלימות, סיכון עצמי, פגיעה בזולת ולעתים גם פגיעה בעצמי. אך עבור ויניקוט אין מדובר רק בהתנהגות סוערת שיש לרסן, אלא במאמץ נפשי מחודש לארגון העצמי ולבחינה מחודשת של הקשר עם האחר.

המתבגר, בדומה לתינוק בראשית חייו, ניצב מחדש מול שאלות יסוד של קיום בתוך קשר. מי אני כשהגוף שלי משתנה במהירות. עד כמה אני תלוי באחרים ועד כמה אני נפרד מהם. האם יש מי שיכול לשאת את עוצמותי החדשות מבלי להתמוטט. התוקפנות המתעוררת בשלב זה אינה מכוונת רק כלפי חוץ אלא גם כלפי פנים. היא נוגעת בזהות המתהווה, בדימוי העצמי, בתחושת הערך, וביכולת לשאת בו זמנית תלות ועצמאות, קרבה וריחוק.

כאשר קדמו לגיל ההתבגרות כשלים בהחזקה הראשונית, המתבגר עלול לשחזר בעוצמה את חוויות הנטישה, הקיפוח והאובדן. אלימות כלפי הורים, מורים או בני סמכות אחרים, שימוש בחומרים פסיכואקטיביים, התנהגות מינית מסוכנת, נהיגה פרועה, עבריינות רכוש וקטטות חוזרות בין בני גיל כולם עשויים להיקרא כהמשכים של אותה נטייה אנטי חברתית שתיאר ויניקוט בילדות. אלא שכעת, בשל התעצמות הדחפים והיכולת הגופנית, הפגיעה חמורה יותר והסיכון מוחשי יותר.

יחד עם זאת, ויניקוט מדגיש כי גיל ההתבגרות אינו רק חזרה כפייתית על העבר אלא גם צומת התפתחותי שבו יכולה להיפתח אפשרות שונה. בניגוד לינקות ולילדות המוקדמת, שבהן הילד תלוי כמעט לחלוטין בסביבתו הראשונית, המתבגר פוגש כעת רשת רחבה יותר של דמויות משמעותיות. מורים, מטפלים, מדריכים, דמויות סמכות, קבוצת השווים ולעתים גם בני זוג ראשונים יכולים, בתנאים מסוימים, לשמש סביבה מחזיקה מאוחרת. כל אחת מן הדמויות הללו עשויה לגלם עבור המתבגר אפשרות חדשה של קיום בתוך קשר שאינו מתמוטט מול עוצמותיו.

במובן זה, התוקפנות בגיל ההתבגרות עשויה להיתפס כניסיון מחודש לבחון האם הפעם יימצא אחר שיצליח לשלב גבול והישרדות גם יחד. המתבגר בודק בעוצמה רבה האם הסביבה תקרוס מולו, תנטוש אותו, תעניש אותו בנקמנות או שמא תישאר נוכחת גם כאשר הוא מערער על יסודות הקשר והסמכות. זהו מבחן נוסף של הרס והישרדות האובייקט, הפעם בגוף בוגר למחצה, בזירה חברתית רחבה יותר ובמערכת מורכבת יותר של יחסים.

התוקפנות המתבגרית מכוונת לעתים קרובות כלפי דמויות אשר המתבגר תלוי בהן או מצפה מהן ליותר. ההתקפה אינה מקרית. היא ממוקדת דווקא במקום שבו קיימת תקווה סמויה להחזקה. כאשר מתבגר מקלל מורה, מתעמת באלימות עם הורה או מערער על סמכות של מדריך, לא פעם הוא מפעיל כלפיהם את אותה דרישה לא מודעת להישרדות שנולדה מתוך חוויות מוקדמות של כשל. מאחורי ההרס מסתתרת שאלה קיומית פשוטה אך חדה האם גם עכשיו תישאר.

בהקשר זה, גם לצלע השלישית במערכת המשפחתית תפקיד משמעותי. לעתים האב או דמות המייצגת את החוק והמסגרת מאפשרים לאם להיות פנויה יותר רגשית, ולעתים הם מהווים זירה מרכזית לבדיקת גבולות וסמכות. גיל ההתבגרות מאופיין לא אחת בעימות ישיר עם דמות זו, כדרך לבחון את יציבות החוק ואת יכולתו להכיל תוקפנות מבלי להישבר. גם כאן, עקרון ההישרדות רלוונטי. המסגרת אינה צריכה להתמוטט כדי להיחוות כמגינה.

עבור ויניקוט, העבודה עם מתבגרים תוקפניים מחייבת שילוב מדויק בין גבול ברור לבין נוכחות רגשית שאינה נסוגה. אין כאן מקום לאידאליזציה של התוקפנות ואי אפשר להתעלם מסכנותיה הממשיות. עם זאת, גבול שאינו מלווה בהכרה במצוקה שמאחוריו עלול להיחוות כהמשך של כשל מוקדם. לעומת זאת, גבול המוצב מתוך קשר, מתוך עקביות ומתוך החזקה, עשוי לאפשר למתבגר לגלות לראשונה כי עוצמותיו אינן בהכרח מובילות לאובדן הקשר.

כאשר מתבגר פוגש שוב ושוב רק תגובות של ענישה, הדרה או ניתוק, התוקפנות עלולה להחריף וללבוש צורות כרוניות של הרס עצמי והרס הזולת. אך כאשר מופיעה דמות אחת לפחות המסוגלת לשאת את המורכבות לשלב סמכות ואמפתיה, גבול ונוכחות, עשוי להיווצר סדק ראשון בדפוס הישן. גיל ההתבגרות הופך אז לפחות זירת הרס ויותר זירת אפשרות.

במובן זה, התוקפנות המתבגרית אינה רק בעיה שיש לפתור אלא גם קריאה לקשר אחר. היא משחזרת את מאבקי הילדות במרחב חדש, מסוכן ומאתגר יותר, אך גם פתוח יותר לתיקון. זהו רגע שבו יכולה להיוולד חוויה אחרת של עצמי בתוך קשר, חוויה שאינה מבוססת רק על מאבק, שליטה והרס, אלא גם על הכרה הדדית, הישרדות ואפשרות לחיות בעוצמה בתוך קשר שאינו מתפורר.

עבודה קלינית עם ילדים ונוער תוקפניים ברוח ויניקוט ושנאה בהעברה הנגדית

כאשר ילד או מתבגר תוקפני מגיעים לטיפול, הנטייה הראשונית של הסביבה ולעתים גם של המטפל היא לראות בתוקפנות בעיה התנהגותית שיש לבלום, לרסן או לתקן. ויניקוט מציע עמדה שונה מן היסוד. התוקפנות אינה רק סימפטום שיש להכחיד אלא שפה נפשית ראשונית שיש לפגוש. היא אמצעי תקשורת רגשי לעתים היחיד הזמין לילד לבטא מצוקה עמוקה, חסך מוקדם וחוויות של כשל בקשר. לפיכך, השאלה הראשונה בעבודה הקלינית אינה כיצד מפסיקים את התוקפנות אלא מה היא מנסה לומר, ומי אמור לשמוע אותה.

העבודה הטיפולית עם ילדים ונוער תוקפניים מתנהלת בתוך שדה רגשי טעון במיוחד. התוקפנות מפעילה במפגש הטיפולי רגשות עזים אצל המטפל כגון כעס, חוסר אונים, פגיעה, בלבול, ולעתים גם דחייה עמוקה. רגשות אלו אינם תקלה בעבודה אלא חלק בלתי נפרד מן השדה הבין סובייקטיבי. הילד אינו רק מספר על חוויותיו בעבר אלא משחזר אותן בתוך הקשר עם המטפל, ומפעיל עליו באופן חי את הדינמיקות של הרס, בדיקה וחיפוש אחר הישרדות.

עמדת המטפל, ברוח ויניקוט, אינה עמדה שיפוטית, מתקנת או מחנכת במובן הישיר. המטפל אינו משמש כשוטר של ההתנהגות אלא כסביבה מחזיקה. החזקה זו אינה מתמצה בנוכחות בסטינג או בהצבת גבולות טכניים, אלא כוללת זמינות רגשית מתמשכת, עקביות, יציבות, ויכולת לשאת התקפות נפשיות מבלי להתמוטט ומבלי לפעול בהרס נגדי. המטפל נדרש להיות מי ששורד רגשית בתוך המתקפות, ובכך מאפשר לילד לפגוש לראשונה אובייקט שאינו נעלם מול עוצמתו.

הצבת גבולות בעבודה עם ילדים תוקפניים היא חיונית, אך משמעותה תלויה באופייה הרגשי. גבול שאינו מלווה בנוכחות רגשית נחווה על ידי הילד כהמשך של נטישה מוקדמת או של כשל סביבתי. גבול המוחזק מתוך קשר, מתוך יציבות ומתוך הכרה במצוקה שמאחורי ההתנהגות, עשוי להיחוות כהגנה וכמסגרת מחזיקה. הילד אינו בוחן רק היכן עובר הקו אלא האם יש מי שעומד מאחוריו, מי שיישאר גם כאשר הוא דוחף, הורס ומאתגר.

אחד האתגרים העמוקים ביותר בעבודה עם ילדים ומתבגרים תוקפניים הוא יכולתו של המטפל לשרוד רגשית לאורך זמן. ההישרדות אינה מתייחסת רק להמשך קיומו של הטיפול אלא לקיומו הנפשי של המטפל בתוך הקשר. הילד בודק שוב ושוב האם גם כאן יצליח להרוס, לבטל, לרוקן מתוכן, לשלוט או להרחיק את האחר. כל התקפה היא שאלה חוזרת על האפשרות של קשר שאינו מתמוטט מול החיות.

שנאה בהעברה הנגדית

ויניקוט היה מן הראשונים שהעזו לנסח בפשטות ובכנות שמטפלים בילדים אנטי חברתיים חווים לעתים רגשות של שנאה ממשית כלפי מטופליהם. הוא לא ראה בכך כשל מוסרי של המטפל אלא תגובה אנושית בלתי נמנעת למציאות טיפולית קשה של מתקפות חוזרות, חתירה תחת הסמכות, בדיקות בלתי פוסקות של הגבול, שחיקה רגשית וחוויות מתמשכות של חוסר אונים. במצבים אלו עלולות להתעורר תחושות של דחייה, זעם, רצון להרחיק ואף משאלות ענישה לא מודעות.

ויניקוט מדגיש כי הסכנה האמיתית אינה בעצם הופעת השנאה אלא בהכחשתה. כאשר המטפל אינו מכיר בינו לבין עצמו בקיומם של רגשות קשים, הוא עלול להפוך מזויף בעיני הילד. הילד, הרגיש באופן חד לאמת הרגשית של האחר, חש בפער בין העמדה המוצהרת לבין הרגש המודחק. במצבים כאלה עלולות להתפתח תגובות לא מודעות של נקמנות סמויה, נוקשות יתר, התרחקות רגשית או נסיגה הדרגתית מן הקשר הטיפולי.

לעומת זאת, כאשר המטפל מסוגל להכיר ברגשות הקשים שעולים בו ולשאת אותם מבלי לפעול מתוכם, הוא מייצר עבור הילד חוויה עמוקה של הישרדות הקשר. הילד פוגש לראשונה אחר שחווה כלפיו גם רגשות שליליים ועדיין נשאר נוכח, עקבי ומחויב. זוהי חוויה מתקנת מהותית עבור מי שחווה בעבר קשרים שהתפרקו ברגע שהתעוררה בהם תוקפנות. ההכלה של השנאה בהעברה נגדית אינה פעולה טכנית אלא תהליך פנימי מורכב, הדורש לעתים עיבוד מתמיד במסגרת הדרכה.

וינייטה קלינית להמחשת הנטייה האנטי חברתית כהפעלת תקווה

ילד בן תשע הופנה לטיפול לאחר שגנב שוב ושוב כסף מתיקי מורים בבית הספר. המערכת החינוכית התמקדה בשאלה כיצד לעצור את ההתנהגות באמצעות ענישה והרתעה. בפגישות הראשונות הילד שתק, שיחק באלימות בדמויות והכחיש כל מעורבות במעשים. המטפל הציב גבול ברור ועקבי לגבי כללי החדר אך שמר על נוכחות רגועה, יציבה ולא מענישה. באחת הפגישות, לאחר עימות קצר סביב גבול, הילד אמר בשקט: גם אם תכעס, אתה תמשיך לראות אותי שבוע הבא.

ברגע זה התבהרה המשמעות הרגשית של הגניבה. לא החפץ שנלקח היה במוקד אלא שאלת הקשר. הילד הפעיל דרך המעשה שאלה ויניקוטיאנית מובהקת של הישרדות האובייקט האם גם עכשיו תישאר. האם תראה אותי מעבר למעשה. התגובה הטיפולית לא עסקה בהוקעה מוסרית של המעשה אלא בהכרה בכך שהגניבה היא ניסיון נואש להשיב לעצמו חוויה של נראות וקיום בתוך קשר. רק לאחר שהתבססה חוויה עקבית של הישרדות רגשית, החלה התנהגות הגניבה להיחלש בהדרגה.

דוגמה זו ממחישה כיצד הנטייה האנטי חברתית אינה רק הפרת חוק אלא הפעלה לא מודעת של תקווה כלפי הסביבה. כאשר המעשה פוגש החזקה ולא רק ענישה, מתאפשר תיקון של המשמעות הרגשית שמאחוריו ושל דפוס הקשר כולו.

עבודה מקבילה עם הורים ומסגרות

בעבודה עם הורים לילדים תוקפניים נדרש תהליך מקביל של החזקה רגשית. הורים חווים לא פעם רגשות עזים של זעם, בושה, אשמה, ייאוש ודחייה כלפי ילדם. המרחב הטיפולי נועד לא רק ללמד טכניקות להצבת גבולות אלא גם לאפשר להורים להכיר ברגשות הקשים מבלי להזדהות איתם באופן הרסני. הורה שמצליח לשאת בתוכו גם רגשות שליליים כלפי ילדו ועדיין להישאר נוכח, עקבי ומגן, מספק לילד חוויה מתקנת עמוקה של קשר שאינו נשבר מול החיות.

במסגרות חינוכיות האתגר מורכב אף יותר. מורים, מחנכים ואנשי צוות נדרשים להחזיק אחריות קבוצתית, בטיחות ומשמעת, ולעתים אין להם מרחב רגשי לעיבוד התחושות הקשות שמעוררים ילדים תוקפניים. כאשר תחושות אלו אינן מעובדות, הן עלולות להתבטא בהדרה, בהקשחה מופרזת של גבולות או בסימון הילד כבעייתי בלבד. כאשר מתאפשרת בתוך המסגרת החזקה רגשית של הצוות עצמו, נפתחת אפשרות לראות בילד לא רק סיכון אלא גם סובייקט במצוקה.

העבודה הקלינית עם ילדים ונוער תוקפניים על פי ויניקוט היא אם כן עבודה איטית, תובענית ומתישה לעתים. אין בה פתרונות מהירים ואין בה התקדמות ליניארית. היא כוללת נסיגות, התקפות חוזרות, בדיקות בלתי פוסקות של הגבול ושל הקשר. אך בכל פעם שהקשר שורד גם כאשר רגשות קשים עולים משני הצדדים, נזרע זרע קטן של אמון. לעתים זהו האמון הראשון שניתן לילד בחייו בכך שחיותו אינה מסוכנת מדי עבור האחר ואינה מחייבת נטישה.

הרצף ההתפתחותי של התוקפנות כבניית עצמי, קשר וסובייקטיביות

כאשר מתבוננים בתוקפנות דרך המהלך השלם שמציע ויניקוט מן הינקות ועד גיל ההתבגרות, מתבהר כי אין מדובר בתופעה מקומית או סימפטומטית בלבד, אלא בחוט נפשי רציף השזור בתהליך בניית העצמי ובהתהוות היכולת לקשר עם האחר. התוקפנות נולדת כחיות גולמית, פוגשת את השנאה האובייקטיבית של הסביבה הראשונית, נבחנת דרך ההרס והישרדות האובייקט, עלולה להתארגן כנטייה אנטי חברתית במצבי כשל סביבתי, ושבה ומתעוררת בעוצמה מחודשת בגיל ההתבגרות כניסיון נוסף לתיקון. זהו רצף נפשי עמוק ולא רק רצף של גילאים.

בראשית החיים, התוקפנות היא ביטויה הישיר ביותר של החיות. היא אינה מכוונת נגד האחר אלא נוכחת כתנועה של חיים המבקשת מגע עם המציאות. בעיטה, נשיכה, דחיפה וצעקה הם דרכים ראשוניות לבדוק שיש עולם מחוץ לעצמי. כאשר התוקפנות הזו פוגשת סביבה המסוגלת לשאת אותה, כולל את רגשות השנאה האובייקטיבית שהיא מעוררת, מתחילה להיבנות חוויית אמון בסיסית. התינוק לומד שעוצמותיו אינן הורסות בהכרח את הקשר. כאן נזרע היסוד לוויסות רגשי, לדחיית סיפוקים וליכולת לשאת מורכבות רגשית בעתיד.

כאשר החזקה זו נפגעת במידה משמעותית, התוקפנות משנה את איכותה. היא חדלה להיות רק תנועה של חיים והופכת לתביעה. הילד אינו פועל עוד רק מתוך דחף אלא מתוך דרישה רגשית להשבה. פעולות של גניבה, שקר, הרס וחציית גבולות נטענות במשמעות של מאבק על חוויית קיום שנפגעה. הנטייה האנטי חברתית מתארגנת כמענה לכשל סביבתי, ולא כהתפרקות של המצפון. היא מבטאת בו זמנית פגיעה עמוקה ותקווה עיקשת לכך שמישהו יראה, יעצור ויישאר.

כאשר גם תביעת התקווה הזו אינה פוגשת הישרדות רגשית, התוקפנות עלולה להתקבע כשפת הקשר היחידה. העצמי מתארגן סביב ציפייה לקריסה של האחר או לעוינותו. הקשר נחווה מראש כזירה של מאבק. במצב זה, גם כאשר מופיעים ניסיונות להתקרבות, הם מלווים בשחזור של מתקפות, בדיקות גבול וחבלה בקשר, שכן האמון הבסיסי באפשרות של הישרדות נפגע בשורשו.

בכניסה לגיל ההתבגרות, הרצף הזה מתעורר מחדש בעוצמה מחודשת. השינויים בגוף, בהתפתחות המינית, בזהות ובהשתייכות החברתית מעמידים את העצמי שוב בפני שאלות יסוד. מי אני כאשר איני עוד ילד. עד כמה אני תלוי ועד כמה אני נפרד. מה קורה לחיות כאשר אין לה עוד מקום ברור בתוך מסגרות ישנות. התוקפנות בגיל זה אינה רק המשך של דפוסים מוקדמים אלא גם ניסיון חדש לארגון הנפש. היא מכוונת בו זמנית אל החוץ ואל הפנים, אל היחסים ואל הזהות.

כאשר מתבגר פוגש בשלב זה דמות אחת לפחות המסוגלת לשלב גבול ברור עם נוכחות רגשית שאינה נסוגה, עשוי להיווצר תיקון מאוחר אך משמעותי. החיות, שעד כה נחוותה כהרסנית או מאיימת, מתחילה להתארגן מחדש ככוח של משחק, יצירתיות, חשיבה ויוזמה. כאן מתממש החיבור העמוק בין תוקפנות למשחק כפי שויניקוט עצמו הדגיש. היכולת לשחק בחופשיות תלויה בכך שהתוקפנות עברה אינטגרציה בתוך קשר שורד. ילד או מתבגר שאינו יכול לבטא תוקפנות כלל מתקשה לעתים גם לשחק, לחלום וליצור.

מתוך כך מתבהרת תפיסתו של ויניקוט את התוקפנות לא כאויב שיש לדכא אלא ככוח נפשי שיש לו תפקיד הכרחי בהתפתחות. תוקפנות שאינה פוגשת החזקה הופכת להרסנית. תוקפנות הפוגשת הישרדות יכולה להפוך לאנרגיה של חיים, קשר ויצירה. ההבדל אינו טמון בדחף עצמו אלא במרחב שבו הוא פועל ובאופן שבו הסביבה מצליחה לשאת אותו.

מן הפרספקטיבה הזו, עבודתם של פסיכותרפיסטים, הורים ואנשי חינוך אינה מתמצה בניסיון להפסיק התנהגות מפריעה, אלא בשותפות בתהליך התפתחותי ארוך של ויסות החיות. מדובר בעבודה מתמשכת, רוויית נסיגות ואכזבות, אך גם בעלת פוטנציאל עמוק לתיקון. בכל שלב שבו מתאפשרת הישרדות רגשית מול תוקפנות, מתווסף נדבך לבניית עצמי המסוגל לשאת עוצמה מבלי לפרק את הקשר.

ויניקוט מציע מבט מורכב ואמיץ על הילד התוקפני ועל המתבגר האלימותי. לא כבעיה שיש לפתור באמצעים טכניים בלבד, אלא כמי שנאבק על זכותו הבסיסית לחיות בעוצמה בתוך קשר שאינו מתמוטט מול חיותו. זהו מבט המחייב את המבוגר לוותר על פתרונות מהירים, על תגובות מוסריות פשטניות ועל הפנטזיה לשליטה מלאה. אך בד בבד, זהו מבט הפותח פתח לאופטימיות עמוקה. גם כאשר התוקפנות נראית קשה, הרסנית ומאיימת, היא עדיין עשויה לשאת בתוכה אפשרות למפגש, לתיקון ולבניית עצמי חי בתוך קשר שורד.

ביבליוגרפיה

Abram, J. (1996). The language of Winnicott. Karnac.

Abram, J. (2007). The clinical paradigms of Melanie Klein and Donald Winnicott. Routledge.

Fonagy, P., & Target, M. (2003). Psychoanalytic theories: Perspectives from developmental psychopathology. Whurr.

Ogden, T. H. (2001). The primitive edge of experience. Karnac.

Taubner, S., Wiswede, D., & Nolte, T. (2014). Mentalization and hostile aggression. Psychodynamic Psychiatry, 42(2), 215–243.

Winnicott, D. W. (1949). Hate in the counter-transference. International Journal of Psycho-Analysis, 30(1), 69–74.

Winnicott, D. W. (1958). Through paediatrics to psychoanalysis. Tavistock Publications.

Winnicott, D. W. (1971). Playing and reality. Tavistock Publications.

Winnicott, D. W. (1984). Deprivation and delinquency. Routledge.