הילד שלי לא יכול יותר: הורות בצל סכנת האובדנות

המקום שבו הכאב של ילד והפחד של הורה נפגשים

"הילד שלי לא יכול יותר. הוא לא רוצה לחיות. אני רואה איך הוא סובל ועולות בי מחשבות שאפילו מפחיד אותי לנסח. אולי עדיף שהיה נגמר כבר. לא כי אני רוצה לאבד אותו, אלא כי אני לא מסוגלת לראות אותו ככה." 

המשפט הזה מסוכן ומפחיד, אבל הוא אמיתי. הורה שמגיע לנקודה הזאת אינו הורה רע. הוא הורה מותש. הורה שאוהב עד שהלב נשבר לו מבפנים.

רבים מההורים שמגיעים לטיפול עם ילד אובדני מספרים על חוויה דומה. הם מרגישים שהם חיים בתוך ערפל סמיך. כל יום הוא מאבק. כל לילה הוא פחד. יש רגעים שבהם הילד שותק כל כך חזק עד שההורה מרגיש שהוא לא באמת שם. ויש רגעים שבהם הילד מדבר כל כך חזק על הרצון להיעלם עד שההורה מרגיש שהוא לא באמת נשאר.

מחקרים העוסקים בתגובת הורים למצבי אובדנות אצל ילדים מראים שוב ושוב שההורה אינו רק עד לסבל. הוא בתוכו. הוא סוחב על גבו תחושת כישלון קשה: "משהו בי נשבר. משהו בי לא עבד. איך לא הצלחתי להיות הורה מספיק טוב". החוויה הזאת מועצמת על ידי החברה שמטילה על ההורה סטיגמה כבדה. הורים רבים מפחדים לשתף אפילו מול אנשי טיפול כדי שלא ייתפסו כמי שנכשלו בתפקידם. הם חוששים שיאמרו עליהם שהם לא שמו לב בזמן, שהם לא הבינו את הילד, שהם לא החזיקו מספיק חזק. הבושה הזאת סוגרת אותם, מקטינה אותם, ומרחיקה אותם מהיכולת לבקש עזרה.

הילד מצדו נושא כאב אחר. הוא לא מצליח לדמיין מחר. הוא לא מצליח לדמיין עתיד שבו משהו ישתנה. הוא מוצף עד כדי כך שהוא מרגיש שאין לו מקום בעולם. מחקרים של גלינקר וגיבונס מצביעים על כך שילדים במצוקה עמוקה אינם רק עצובים. הם מרגישים שהם תקועים בתוך עצמם. שכל מחשבה הופכת נגדם. שהם משחזרים שוב ושוב תחושה שהם נטל. שהם מאכזבים. שהם הבעיה.

בתוך הדינמיקה הזאת מתרחש דבר כמעט בלתי נראה. הילד מסתיר את האמת מפחד לפגוע בהורה. ההורה מסתיר את האמת מפחד לפגוע בילד. שניהם מגנים זה על זה. ושניהם נשארים לבד. הבדידות הזאת היא המקום המסוכן. זהו האזור שבו המחקר אומר שהסיכון עולה. לא בגלל חומרת הסימפטומים בלבד אלא בגלל היעדר האפשרות לדבר אותם.

כאשר הם מגיעים אלינו אנשי המקצוע, הם לא מחפשים טיפול בלבד. הם מחפשים מקום לנשום. הם מחפשים מישהו שיאמר להם שהכאב שלהם מובן. שהפחד שלהם טבעי. שהם לא צריכים לבחור בין להיות חזקים לבין להתפרק. הם צריכים שנחזיק את האמת שלהם איתם. לא נסביר להם איך להרגיש. פשוט נהיה איתם במקום שבו הם כבר נמצאים. כאן מתחילה ההחלמה. לא בהנחיות טכניות ולא בהתערבויות פורמליות. היא מתחילה ברגע ששני אנשים פצועים מרשים לעצמם לבוא כפי שהם. כשההורה אומר בקול "אני לא יכול יותר". וכשהילד אומר בקול "אני מפחד מעצמי". זהו רגע של אמת. וכשיש אמת כזאת יש גם סיכוי לחיים.

מה קורה להורה שמחזיק ילד אובדני

הפחד, העומס והאשמה שמצטברים מתחת לפני השטח

הורה שמחזיק ילד אובדני חי בתוך מתח פנימי כמעט בלתי נתפס. מבחוץ הוא נראה מתפקד. הולך לעבודה. מבשל. מדבר עם מורים. מקבל החלטות רפואיות. אבל מבפנים הוא חי בתחושת חירום מתמשכת. כל תנועה של הילד מרגישה כסימן. כל שתיקה מרגישה כאיום. אפילו חיוך קטן יכול להיות מבלבל. ההורה אינו יודע אם הילד רגע אחד עלה מעל פני המים או שהוא פשוט מסתיר כדי שלא ידאגו לו.

המחקרים מלמדים שהורה במצב כזה נמצא בשחיקה רגשית גבוהה מאוד. גיבונס מצא כי הורים לילדים אובדניים חווים רמות חרדה גבוהות שמגיעות לרוב לפני שהילד עצמו מבין את חומרת מצבו. ההורה מרגיש אחריות מלאה על המצב. הוא מאמין שבכל רגע נתון עליו להיות דרוך. עליו לעקוב. עליו להבין. עליו להציל. התחושה הזאת אינה רק עומס רגשי. היא גם עיוות של חוויית העצמי. במקום להיות הורה הוא הופך למערכת התרעה אנושית שמחפשת סימנים של סכנה בכל נשימה של הילד.

העומס הזה מעמיק בגלל לחץ חברתי כבד. החברה מצפה מהורה להיות מסוגל לכל. להבין הכל. לקלוט הכל בזמן. כאשר ילד נמצא במצוקה נפשית עמוקה ההורה מרגיש שהאור הזרקור מופנה אליו. מה הוא פספס. למה הוא לא שם לב. למה הילד לא פנה אליו קודם. הסטיגמה הזאת הופכת את המצוקה לחריפה יותר. הרבה הורים מפחדים להודות שהם על סף שבירה כי הם חוששים שהודאה כזאת תיתפס כחולשה או כהורות כושלת. הם נזהרים אפילו בפני אנשי טיפול מתוך פחד מפני שיפוט.

הורה כזה אינו ישן. הוא מפחד לישון. הוא חושש שאם יניח את הראש יקרה משהו. המוח שלו לא מפסיק לחפש פתרונות. אבל ברגעים רבים אין פתרון. יש רק עייפות עמוקה שמצטברת עד שההורה מרגיש שהוא פשוט מסוגל לקרוס. חלק מההורים מתארים זאת כמצב שבו הם עצמם מתחילים לאבד כוח חיים. לא בגלל שהם רוצים למות אלא בגלל שהם מתכלים מרוב פחד ודאגה.

והנה המקום המסוכן ביותר: רבים מההורים פוחדים לדבר את האמת. הם מפחדים לומר שהם מותשים. שהם חוששים לפעמים לחשוב מחשבות קשות. שהם מרגישים לפעמים שאולי נגמר להם הכוח. המחקר מראה שהפחד הזה לא מדויק. דווקא הורים שהעזתם לדבר את האמת שלהם היו אלה שהצליחו להחזיק לאורך זמן בצורה טובה יותר. קאו ולוי מצאו ב־2021 שהורים שהביעו רגשות של פחד, אשמה, תשישות ותסכול היו מסוגלים יותר להתחבר רגשית לילדם ולייצר עבורו מרחב יציב. הילד מצדו אינו מבין שההורה מותש. הוא מבין רק דבר אחד: "אני גורם להורה שלי לקרוס". מכאן נוצרת אצל הילד מחשבה מסוכנת: "אם אני נטל, אם הכאב שלי מכאיב גם לו, אולי עדיף שאיעלם כדי להציל אותו". זו נקודה רגישה מאוד שבה שני סבלות נפגשים בלי שאף אחד מהשניים יודע איך לדבר אותם.

תפקידנו כאנשי מקצוע הוא להיות העדות הראשונה לכאב הזה. להורה יש צורך עמוק שמישהו יראה אותו. לא רק את הילד. אותו. את המצוקה שלו. את הפחד. את אובדן האמון שלו בעצמו. רק כשמישהו מחזיק אותו יש לו שוב אפשרות להחזיק את הילד.

כששני סבלות נפגשים

הדינמיקה הרגשית בין ילד אובדני להורה שמותש מפחד

אחת התופעות המוכרות ביותר במצבי אובדנות אצל ילדים היא העובדה שהכאב מעולם אינו של ילד בלבד. הוא פועל בתוך מערכת משפחתית שבה כל אחד נוגע בכאב של האחר. ילד שמרגיש שהוא אינו רוצה לחיות פוגש הורה שמרגיש שאינו יודע איך לחיות עם הידיעה הזאת.

מחקרים של גרבר וקפלדי מתארים את התהליך הזה כמעגל קסמים הרסני שנולד מחוסר אונים הדדי. הדינמיקה הזו פועלת בלופ סגור:

• הילד מרגיש שהוא נטל ומפחד לפגוע בהורה -> הוא מסתיר את רגשותיו ומחשבותיו.
• ההורה מרגיש שהילד מתרחק, חווה חרדה עצומה ומרגיש שנכשל -> הוא מגביר את הניסיון לשלוט, לחקור ולבדוק.
• הילד מפרש את הדאגה כעדות לכך שהוא מכאיב להורה -> תחושת ה"נטל" מתעצמת והוא מסתגר עוד יותר.

כך, שני הצדדים מגנים זה על זה ובכך מאבדים את האפשרות להישען זה על זה. זוהי בדידות מורכבת שמעמיקה את הסיכון.

בתוך הדינמיקה הזאת יש גם מרכיב של עיוות חשיבתי אצל הילד. מחקרים עדכניים על מצוקה אובדנית בקרב נוער מצביעים על הופעה נפוצה של חשיבה דיכוטומית (All-or-Nothing Thinking). הילד אומר לעצמו: "או שאני מספיק טוב – או שאני כלום", "או שאני אהוב – או שאני נטל", "או שאני מצליח – או שאני כישלון מוחלט". הקטבים האלה אינם מאפשרים ראיית גוונים של חצי הצלחה, חצי נחמה או חצי חיבור. וכאשר המציאות נחווית דרך שני קצוות חד משמעיים, המחשבה האובדנית מתפקדת עבור הילד כיציאה ממציאות בלתי נסבלת. לא מתוך רצון למות אלא מתוך רצון לברוח מהקוטב הפנימי שאינו מאפשר נשימה.

מחקרים במודל ABFT (Attachment-Based Family Therapy) מראים שכאשר ילד מאמין שהוא גורם להורה לסבול, רמת הסיכון שלו עולה. לא בגלל שההורה אינו תומך, אלא בגלל שהילד מפרש את הדאגה כמשהו שהוא עצמו מייצר. במקביל, ההורה אינו מבין את כל מנגנוני החשיבה של הילד. הוא רואה משבר, שתיקה, נסיגה, התפרצויות. אבל הוא אינו רואה את מחשבות השחור ולבן. ולכן הוא מנסה להרגיע באמצעות אמירות כמו "אתה לא נטל" או "אני פה איתך". אבל לילד שקוע בחשיבה דיכוטומית, אמירות אלו נחוות כלא מותאמות למציאות הפנימית שלו. כך נוצרת אי הבנה שמעמיקה את הפער.

אבל המחקר מצביע על נקודה מעודדת. קאו ולוי מצאו ב־2021 שכאשר מטפלים מייצרים מרחב שבו שני הצדדים יכולים לדבר את האמת בלי להישבר, מופיעה תנועה חדשה. הילד מרגיש שהוא אינו נטל. ההורה מרגיש שאינו כישלון. ושני הצדדים לראשונה מזה זמן רב מצליחים להרגיש שהם נושמים יחד. לא פלא אם כך שהטיפול המשפחתי במצבי אובדנות אינו רק טכניקה אלא מרחב אנושי עמוק. תפקידנו אינו לבחור צד. תפקידנו הוא להחזיק לשניהם את החוט שהולך לאיבוד. להראות להם שהקשר שלהם אינו שבור. הוא פצוע. ואת הפצע הזה ניתן לטפל בו.

מה קורה בתוך הילד

המבנה הרגשי והקוגניטיבי של מצוקה אובדנית בילדות ובגיל ההתבגרות

כשאנחנו פוגשים ילד או נער שמדבר על רצון למות אנחנו לרוב פוגשים רק את השכבה החיצונית ביותר של סערה פנימית עמוקה. ילדים כמעט לעולם לא משתמשים בשפה אובדנית כשורת התראה יחידה. הם מגיעים לשם אחרי תקופה ארוכה של מאבק בלתי נראה. מבחוץ זה נראה כמו עצב, כמו נסיגה, כמו כעס או סגירות. מבפנים זה מרגיש כמו כישלון פנימי מתמשך. כמו מאמץ חסר נשימה לשרוד עוד יום.

מחקריו של גלינקר מראים שהחוויה האובדנית אצל ילדים אינה רק כאב. היא תחושה של חוסר מוצא. הילד מנסה שוב ושוב להיאחז במה שנשאר לו בחיים הפנימיים שלו אבל הכול מצטמצם. לפעמים לתחושת ערך נמוך. לפעמים לחרדה שאינה מרפה. לפעמים לדימוי עצמי שמרגיש קרוע מבפנים. ובמוקד עומד קול פנימי שאומר לו בכל יום: "אתה מכאיב. אתה נטל. אתה לא שווה את המאמץ". הקול הזה אינו קול רציונלי. הוא קול שמנוהל על ידי עייפות נפשית עמוקה.

המודל הביולוגי מוסיף עוד שכבה להבנה. מחקרים ניטוריים מצביעים על כך שילדים במצבי לחץ ממושכים מראים ירידה בתפקוד מערכות הוויסות המוחיות. אזורים הקשורים לתכנון, לויסות רגשות ולחשיבה מורכבת הופכים פחות נגישים בעומס. המשמעות היא שילד במצוקה אינו יכול לסנן גירויים, אינו יכול לארגן את מחשבותיו, ולעיתים אינו מצליח לעצור משיכה מחשבתית לקוטב אחד בלבד. זו אינה חולשה. זהו מצב של מערכת שנמצאת בדחק גבוה מדי. לכן, ההשלכה הטיפולית המיידית היא שהילד זקוק להורדת דרישות. במצב של קריסה וויסותית, הוא אינו מסוגל לעמוד בציפיות רגשיות וקוגניטיביות רגילות. הוא זקוק למבוגר שלא ייבהל מהכאוס, אלא ישמש כ"מוח עזר" לוויסות – מישהו שינשום איתו, יתווך לו את המציאות, ויאפשר למערכת הסוערת להירגע.

הפער הזה בין המציאות לבין תפיסת המציאות הוא לב הסיכון. הורה חושב שהוא משדר דאגה ואהבה. הילד מפרש זאת כסימן שהוא מזיק. מכאן נולדת שרשרת של אי הבנות. הורה מדבר מתוך ניסיון להרגיע. הילד קולט זאת כאכזבה. הורה מנסה להחמיר גבולות מתוך פחד. הילד מפרש זאת כסימן שהוא כבר אבוד. ובכל זאת, המחקר מצביע על אפשרות לתיקון. מחקריהם של קאו ולוי מ־2021 מראים שכאשר הילד מרגיש שיש מרחב שבו הוא יכול לומר את הכאב שלו בלי שההורה יישבר, הדפוסים הדיכוטומיים מתחילים להתרכך. הילד יכול להתחיל לראות יותר גוונים. יותר מורכבויות. יותר אפשרויות. הוא כבר לא לבד עם מחשבה אחת קיצונית. הוא נמצא בתוך קשר שמאפשר לו לחשוב מחדש.

תפקידנו כאנשי מקצוע

איך מחזיקים ילד אובדני והורה מותש בתוך אותו מרחב טיפול

כאשר ילד נמצא בסיכון אובדני, הטיפול כמעט לעולם אינו יכול להתמקד בו בלבד. הילד חי בתוך קשר. בתוך משפחה. בתוך מערכת שמנסה להבין אותו ולפעמים גם לטעות בניסיונה להבין אותו. ולכן תפקידנו אינו לבחור צד. תפקידנו לראות את שניהם. לראות את הילד שנאבק בעצמו ואת ההורה שנאבק בפחד שלו. לראות את כל המקומות שבהם הם מתנגשים ואת המקומות שבהם הם עדיין זקוקים נואשות זה לזה.

ההורה מגיע אלינו בדרך כלל אחרי תקופה ארוכה של דריכות. הוא חי עם ערנות מתמדת. הוא מפחד לטעות. מפחד לפספס. מפחד להחמיר. מפחד להקל. הוא מרגיש שהחיים שלו הפכו להיות משימת הישרדות. מחקרים מראים שהורים לילדים אובדניים מגיעים לטיפול עם רמות שחיקה וחרדה גבוהות כל כך עד שהם עצמם נמצאים בסיכון רגשי. וכאשר הורה נשחק עד קצה יכולתו, גם הילד נשחק עוד יותר. הילד קולט את הייאוש הזה. הוא מרגיש שהוא הסיבה לו. והוא מתכווץ עוד יותר.

ובעומק הדבר הורה כזה זקוק לנו לא פחות מהילד. הוא זקוק שנאמר לו במפורש שהוא אינו כישלון. שהוא אינו מקור הבעיה. שהוא אינו הורה רע. שהוא הורה שנמצא בתוך מציאות בלתי נסבלת. וכשההורה מרגיש שיש מי שרואה אותו באמת, מתחיל תהליך של ריכוך. הוא נעשה מסוגל יותר להחזיק את הילד ולשמוע את הכאב שלו מבלי להיבהל ממנו.

אחת מנקודות המפתח בעבודה עם משפחות כאלה היא לאפשר להורה לדבר את האמת שלו. לא את האמת המצופה. לא את האמת שהחברה רוצה לשמוע. אלא את האמת הגולמית. "אני מפחד. אני מתפרק. אני מותש. אני חושב מחשבות מפחידות". קאו ולוי הראו במחקרם משנת 2021 שהורים שדיברו את האמת שלהם בקול היו בעלי יכולת טובה יותר להכיל את סבלו של הילד, וגם חוו ירידה הדרגתית ברמת החרדה שלהם. האותנטיות, כך מסתבר, אינה רק כלי טיפולי. היא גם גורם מגן.

לצד המרחב הרגשי הזה יש צורך ברור בניהול סיכונים מושכל. כאן חשוב לדייק. העבודה אינה מסתיימת ברגש ואינה מסתיימת בפרוטוקול. צריכה להתקיים החזקה כפולה: מצד אחד בניית תוכנית בטיחות ברורה, מותאמת, עם זיהוי טריגרים, זיהוי גורמי הגנה וזמני תגובה. מצד שני בניית קשר רגשי אמיתי שבו הילד מרגיש שמותר לו לדבר בלי לחשוש שההורה יקרוס. מחקרים מראים שתוכנית בטיחות יעילה רק אם הילד מרגיש שיש לו למי לפנות כשהוא מפחד. לכן התוכנית לבדה אינה מספיקה. והקשר לבדו אינו מספיק. הם חייבים לפעול יחד.

תפקידנו כפסיכולוגים הוא לעזור להורה להבין שהוא אינו צריך "לתקן" את הילד. הוא צריך להיות עבורו מקום. הוא צריך להחזיק עבורו את המציאות כשהיא כואבת ולספק לו מרחב שבו הוא יכול לנוח מהעומס הרגשי. וכאן מתרחש שינוי עמוק. כאשר הילד מרגיש שההורה אינו קורס מהדמעות שלו, הוא מתחיל לגלות שיש לו לאן לפנות במקום לברוח פנימה. וכאשר ההורה מרגיש שאינו לבד, הוא מפסיק לנסות לשלוט ומשחרר מקום לקשר. בסופו של דבר תפקידנו אינו להציל חיים בדרך הירואית. תפקידנו הוא לכונן מחדש את התנאים שבהם הילד רוצה לחיות. לא מפחד. לא מאשמה. לא מתוך אחריות להורה שלו. אלא מתוך תחושת ערך, חיבור וביטחון.

התקווה שנולדת מתוך הקשר

איך ילד חוזר אל החיים והורה חוזר אל עצמו

אחרי תקופה ארוכה שבה המצוקה האובדנית ממלאת את הבית, נדמה לעיתים שאין לאן להתקדם. הילד מותש. ההורה מותש. הקשר ביניהם נראה שביר כמו זכוכית דקה מדי. אבל עשרות מחקרים בתחום טיפול המשפחתי והטיפול בילדים אובדניים מגלים תנועה מעניינת. השינוי כמעט אף פעם אינו מתחיל בצמצום של סימפטומים. הוא מתחיל בחזרה של קשר. ברגע קטן שבקושי מבחינים בו, אבל הוא משנה הכל.

קפלדי מתאר את הרגע הזה כ"נקודת היפוך". הילד, שהיה שקוע זמן רב בייאוש או בשתיקה, מצליח לומר משפט אחד שאפשר להישען עליו. זה יכול להיות "אני מפחד". זה יכול להיות "אני לא יודע מה קורה לי". זה יכול להיות אפילו "אני שונא את הכל". המשפטים האלה אינם סימן להחמרה. הם סימן להתעוררות של קשר. הם סימן לכך שהילד כבר לא מנסה לעבד את הכל בתוך עצמו.

במקביל, ההורה מתחיל לנשום אחרת. לא כי הקושי נעלם, אלא כי הוא כבר לא לבד איתו. מחקרי ABFT מראים שכאשר ההורה מרגיש שהוא נתמך ומוכל על ידי המטפל, הוא מסוגל להתחיל לראות את הילד לא רק דרך הפחד, אלא גם דרך הסקרנות. מי הוא עכשיו. מה הוא מרגיש. מה הוא מנסה לומר. וזהו שינוי דרמטי. כי ילד שמרגיש שההורה מסתכל עליו מתוך נוכחות ולא מתוך חרדה מתחיל לפרק את החשיבה הדיכוטומית שלו. הוא כבר לא צריך לבחור בין להיות מושלם לבין להיעלם. הוא יכול פשוט להיות ילד.

אחד הממצאים המרגשים במחקר של קאו ולוי משנת 2021 הוא שהורים שעברו הדרכת הורים ממוקדת החלו להרגיש שהקשר שלהם עם הילד חזר להיות חי. הם הפסיקו להרגיש שהם הולכים על ביצים. הם הפסיקו לפחד מכל משפט של הילד. במקום זאת עלתה תחושת מסוגלות. הם הרגישו שהם יכולים להיות הורה. לא מושלם. לא על אנושי. הורה. וזה היה מספיק בשביל הילד.

התקווה אינה נכנסת בדלת בבת אחת. היא נכנסת כמו אוויר שחוזר לחלל שהיה סגור במשך זמן רב. לפעמים היא מופיעה בצורה של ערב שבו הילד אוכל קצת יותר. לפעמים בצורה של בדיחה קטנה. לפעמים כשילד אומר "אני עייף אבל לא רוצה להיעלם". מה שמחזיר את החיים אינו פתרון קסם. זה הקשר שנבנה לאט ובזהירות. הקשר שלוקח את הילד מהמקום שבו כל מחשבה היא הכול או כלום אל מקום שבו מותר להתבלבל. מותר לפחד. ומותר לבקש עזרה.

גם ההורה עובר שינוי. הוא מתחיל להרגיש שהוא יכול להיות עם הילד בלי להרגיש שהוא צריך להציל את העולם בכל רגע. הוא מגלה שהכוח שלו אינו טמון בשליטה אלא ביכולת להיות יציב. לנשום. לשאת. להאמין שגם כשהילד מתפרק, הוא אינו נעלם. שהוא שם. ולפעמים זו תחושת התקווה הגדולה ביותר שילד יכול לקבל. מה שמרגש ביותר לראות בטיפול הוא שהחיים מתחילים לחזור מבעד לסדקים הקטנים. לא במחוות גדולות. לא בהצהרות חגיגיות. אלא באפשרות לדבר. באפשרות להאמין שאפשר לשאת כאב יחד. ואפשר להשתנות. ואפשר להישאר בחיים גם כשנורא קשה. ובסופו של דבר זו התקווה האמיתית. לא תקווה שמבטלת את הסבל. לא תקווה שנועדה לשכנע. אלא תקווה שנולדת מתוך הקשר. מתוך העובדה שמישהו נשאר. שמישהו רואה. שמישהו מחזיק. ושזה מספיק כדי להתחיל לנוע בחזרה אל החיים.

ביבליוגרפיה

Barzilay, S., & Apter, A. (2023). Suicide in adolescents. In G. Shoval, A. Apter, & N. Sadeh (Eds.), Adolescent psychiatry in a changing world. Springer.

Diamond, G. S., Diamond, G. M., & Levy, S. A. (2014). Attachment-based family therapy for depressed and suicidal adolescents. American Psychological Association.

Diamond, G. S., Russon, J., & Levy, S. A. (2016). Attachment-based family therapy: Theory, clinical model, outcomes, and process research. In D. Simpson (Ed.), Clinical child psychology and psychiatry. Sage.

Gibbons, R. D., Brown, C. H., & Mann, J. J. (2022). Suicide risk and the clinical environment. Epidemiologic Reviews, 44(1), 17–24.

Glenn, C. R., Cha, C. B., & Nock, M. K. (2017). Implicit association tests of suicidal thoughts and behaviors. Psychological Bulletin, 143(8), 817–851.

Glick, D. M., Millner, A. J., & King, K. M. (2021). Perceived burdensomeness and thwarted belongingness: A meta-analytic review. Journal of Affective Disorders, 292, 268–282.

Goldston, D. B., Daniel, S. S., Erkanli, A., Reboussin, B. A., Mayfield, A., Frazier, P. H., & Heilbron, N. (2016). Suicide attempts in a longitudinal sample of adolescents with depressive disorders. Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry, 55(2), 137–143.

Kao, J. C., Levy, S. A., & Diamond, G. S. (2021). Parent factors in attachment-based family therapy for suicidal adolescents. Journal of Marital and Family Therapy, 47(2), 346–361.

Kaplow, J. B., Wray, A., & Layne, C. M. (2022). The burden of adolescent suicide. Child and Adolescent Psychiatric Clinics of North America, 31(2), xi-xiv.

Miller, A. B., Esposito-Smythers, C., & McCauley, E. (2020). Family factors and adolescent suicidality. Journal of Family Psychology, 34(3), 263.

Muehlenkamp, J. J., & Kerr, P. L. (2021). Treatment of self-injury and suicidal behavior in youth. Child and Adolescent Psychiatric Clinics of North America, 30(3), 633–650.

Nock, M. K., Green, J. G., Hwang, I., McLaughlin, K. A., Sampson, N. A., Zaslavsky, A. M., & Kessler, R. C. (2013). Prevalence, correlates, and treatment of lifetime suicidal behavior among adolescents. JAMA Psychiatry, 70(3), 300–310.

Sheftall, A. H., Asti, L., Horowitz, L. M., Felts, A., Fontanella, C. A., Campo, J. V., & Bridge, J. A. (2016). Suicide in elementary school-aged children and early adolescents. Pediatrics, 138(4), e20160436.

Stallard, P. (2020). Safety planning with children and adolescents at risk of suicide. Clinical Child Psychology and Psychiatry, 25(2), 527–528.

Wilkinson, P. O., Qiu, T., Neufeld, S., Jones, P. B., & Goodyer, I. M. (2021). Predictors of recovery from suicidal ideation in adolescents receiving psychological treatment. The Lancet Psychiatry, 8(10), 875–884.