מחפשת פסיכולוגית שמדברת ולא רק מקשיבה

רוב הפסיכולוגים ומטפלים פועלים מתוך מסירות, רצון טוב ויושרה עמוקה, בתוך מקצוע תובעני, שוחק ולעיתים בודד. הביקורת במאמר הזה אינה על הכוונה, אלא על פער שלפעמים נוצר בין מה שמטפלים מתכוונים לתת לבין מה שמטופלים חווים בפועל. השאלה אינה אם שתיקה היא כלי חשוב בטיפול. היא בהחלט יכולה להיות. השאלה היא מתי השתיקה היא עומק, ומתי היא נחווית כחוסר נוכחות.

כשהאדם מדבר והחדר שותק

היא נכנסת לפגישה עם כאב ברור. זוגיות שמתפרקת לאט, חרדה שלא מרפה גם בלילה, עייפות נפשית שלא נותנת מנוחה. היא מדברת כמעט ארבעים דקות ברצף. מספרת, מפרטת, חוזרת אחורה, מתבלבלת, מתקנת את עצמה. הפסיכולוגית מהנהנת מדי פעם, שותקת. בסוף הפגישה נשאלת שאלה אחת קצרה. היא יוצאת עם תחושה כפולה. מצד אחד היא פרקה. המילים יצאו. מצד שני היא מרגישה לבד בתוך מה שסיפרה. בדרך הביתה מתבהרת לה מחשבה שלא נעים להודות בה. זה לא מה שהיא חיפשה. היא לא חיפשה רק אוזן. היא חיפשה גם קול.

באותו ערב, כמו אלפי אנשים אחרים, היא פותחת את הטלפון ומקלידה בגוגל משפט שלא נשמע אקדמי בכלל: מחפשת פסיכולוגית שמדברת ולא רק מקשיבה. לא שאלה על שיטה. לא חיפוש של דיסציפלינה. משפט פשוט מתוך תסכול. רצון שמישהו בצד השני יהיה נוכח באמת, יגיב, יחשוב איתה בקול, ייתן תחושה שיש מי שמחזיק את ההגה יחד איתה.

בשיח הציבורי על טיפול יש לא מעט אידיאליזציה. מדברים על עומק, על תהליך, על סבלנות, על עבודה פנימית. כל זה נכון. נפש לא מתקנים כמו שמתקנים רכב. טיפול הוא לא מוסך. אי אפשר להניח את החיים על שולחן עבודה, לשלם בקופה ולצאת עם חלקים מתוקנים. נפש גם לא עובדת לפי מתכונים. אי אפשר לערבב תובנה, מודעות ותרגול ולצפות שייצא פתרון אחיד לכולם.

אבל בין ההבנה שטיפול הוא תהליך איטי, לבין החוויה הממשית של לשבת שבוע אחרי שבוע מול מטפלת ששותקת רוב הזמן, נוצר לעיתים פער עמוק. יש אנשים שלא רק רוצים שיחזיקו להם את הכאב, אלא גם באמת רוצים שמישהו יעזור להם לזוז. הם באים כי כואב להם מדי, כי הם מותשים, כי הם מרגישים אבודים. אחרים לא מחפשים פתרונות ישירים, אבל כן רוצים נוכחות פעילה, תגובה, מחשבה משותפת. לא רק הקשבה מעבר לשולחן, אלא השתתפות חיה בתוך הדיבור.

וכאן עולה אמירה לא נוחה: לא כל הקשבה שקטה מעידה על עומק טיפולי. לעיתים מדובר בעבודה בינונית שאינה מותאמת לאדם שיושב בחדר.

כן, גם בפסיכולוגיה קיימת בינוניות. כמו בכל מקצוע. יש מטפלים מצוינים, ויש גם כאלה שעובדים על אוטומט. כאלה ששחוקים. כאלה שמתקשים להתאים את עצמם לאדם שמולם. לפעמים השתיקה לא נובעת מעומק, אלא מהיעדר תנועה פנימית של המטפל עצמו.

טיפול טוב לא נמדד בכמות המילים של המטפל, אבל הוא כן נמדד בתחושת החיות שבחדר. בתחושה שמישהו חושב איתך. שמישהו ער למה שקורה ביניכם. שטיפול מתקיים כקשר חי ולא רק כפורמט. טיפול בינוני, לעומת זאת, יכול להיראות כלפי חוץ אותו הדבר בדיוק. גם שם יש שתיקה. גם שם יש הנהון. אבל בפנים אין תנועה. אין חיבור. אין תחושת התקדמות.

ובין טיפול עמוק ושקט לבין טיפול שקט ובינוני, מי שיושב על הספה לא תמיד יודע להבחין. הוא רק מרגיש שמשהו לא עובד לו. ואז מתחיל לפקפק בעצמו. אולי אני מצפה ליותר מדי. אולי אני לא מבין מה זה טיפול. אולי הבעיה בי.

ורבים מתעייפים. פורשים. מחליפים פסיכותרפיסט. או כותבים בפייסבוק את מה שלא העזו להגיד בחדר: אני מרגישה שאני מדברת והפסיכולוגית רק מקשיבה.

הכמיהה לפסיכולוגית שמדברת היא לא בהכרח חיפוש אחר פתרונות קסם. היא חיפוש אחר קשר חי. וזה המקום שבו לעיתים השיח המקצועי והשיח של הציבור נפגשים במתח.

דור העייפות ולמה אנחנו רוצים שיגידו לנו מה לעשות

הפער בין מה שאנשים מחפשים לבין מה שטיפול מציע בפועל לא נולד במקרה. הוא נוצר בתוך מציאות חיה, לחוצה ומהירה. אנשים עובדים יותר, מחזיקים יותר אחריות, שורדים יותר. זוגיות, ילדים, הורים מזדקנים, מציאות כלכלית לא יציבה, חדשות קשות שנכנסות לנפש גם כשמנסים להימנע מהן. וכשהם כבר מגיעים לטיפול, אחרי כל זה, הם לא באים מתוך רווחה. הם באים מתוך עייפות עמוקה. מתוך רצון שמשהו סוף סוף יזוז.

בתוך המציאות הזו, הציפייה שמישהו יגיד מה לעשות היא כמעט טבעית. כמו אצל רופא. כמו אצל יועץ פיננסי. כמו אצל כל בעל מקצוע אחר. לימדו אותנו שאם יש בעיה, יש מומחה שנותן פתרון. ואז מגיע טיפול פסיכולוגי ומציע דבר אחר לגמרי. אין פתרון מהיר. אין תשובה אחת נכונה. אין הנחיה שמתאימה לכולם. יש תהליך. יש התבוננות. יש בירור איטי. לחלק מהאנשים זה מרגיע. לאחרים זה מתסכל עד כאב.

מכאן נולדת השאלה הלא פשוטה: האם הבעיה היא באדם שמבקש הכוונה, או במקצוע שממעט לתת אותה. האמת היא ששני הדברים מתקיימים יחד. יש אנשים שבאמת רוצים שיתקנו אותם. לא בגלל חולשה, אלא בגלל תשישות. כי אין להם עוד כוחות למסע ארוך. כי הם מרגישים שהם שורדים ולא חיים. והכמיהה הזאת מובנת. ובמקביל, יש גם מטפלים שמסתתרים מאחורי אידיאולוגיה של אי התערבות גם כאשר ברור שמי שמולם זקוק ליד מוחשית, לא רק למראה.

טיפול איכותי לא נמדד בשאלה אם ניתנו עצות או לא. הוא נמדד בשאלה אם נוצר קשר שיש בו תנועה. אם האדם יוצא מהפגישה עם תחושה שמישהו היה איתו באמת. לפעמים זה קורה דרך שתיקה מדויקת. לפעמים דרך משפט אחד שנאמר בזמן. ולפעמים גם דרך הצעה קטנה ומעשית שמותאמת לאדם הספציפי שיושב בחדר.

הקושי האמיתי מתחיל כשאין התאמה. כשמי שזקוק לדיאלוג פעיל פוגש מטפלת שמאמינה בשתיקה ממושכת. כשמי שמבקש החזקה ברורה פוגש עמדה טיפולית שממעטת להתערב. זה לא בהכרח אומר שמישהו טועה. זה אומר שהם לא מתאימים זה לזה. אבל למטופלים קשה מאוד לומר זאת לעצמם. קל יותר לכעוס על התחום כולו, או להאשים את עצמם.

ומה עם המקומות שבהם זה באמת לא רק חוסר התאמה, אלא טיפול שפשוט לא מספיק מדויק. גם כאן אין תשובה נוחה. טיפול הוא מקצוע עם הכשרה ורישוי, אך כמו בכל מקצוע, רישיון לא מבטיח מצוינות. יש מטפלים שממשיכים ללמוד ולהתפתח, ויש מי שנשארים עם אותם כלים שנים ארוכות. יש מי שמביאים נוכחות חיה, ויש מי שנכנסים לחדר מתוך שגרה ועייפות.

מי שיושב מולם לא תמיד יודע לזהות את ההבדל. הוא רק מרגיש אם הוא זז או תקוע. אם משהו משתנה או נשאר אותו הדבר.

וכאן מגיע משפט שקשה להרבה אנשים להגיד בקול רם: מותר להחליף פסיכולוגית. מותר להרגיש שטיפול לא עובד. מותר לומר שקשה. ומותר גם לומר בפשטות: אני צריך פסיכולוגית שמדברת איתי יותר. זה לא חוסר עומק. זה צורך בקשר מותאם.

איך מזהים דשדוש ולא עומק

אחד הדברים המבלבלים ביותר בתוך טיפול הוא שאין מדדים ברורים להתקדמות. אין בדיקות. אין גרפים. אין תוצאות שאפשר לראות בעין אחרי מספר קבוע של פגישות. יש רק תחושות. ותחושות, דווקא כשכואב, עלולות לבלבל. לכן אנשים רבים נשארים זמן רב בתוך טיפול שלא באמת עובד להם, פשוט כי הם לא בטוחים אם הבעיה בטיפול או בהם.

דשדוש טיפולי לא נראה כמו כישלון דרמטי. אין פיצוץ. אין משבר גדול. אלא משהו איטי, שקט ומתמשך. פגישות דומות אחת לשנייה. אותם סיפורים. אותן תחושות. הרבה מילים, מעט תזוזה. האדם יוצא מהפגישה לא נסער במיוחד, אבל גם לא מחוזק באמת. כאילו משהו קורה, אבל שום דבר לא באמת משתנה.

אחד הסימנים השכיחים הוא תחושת ריק אחרי פגישות. לא עצב עמוק ולא סערה רגשית, אלא שקט שטוח. תחושה שלא נולדה מחשבה חדשה. שלא נפתח כיוון נוסף. שחזרו הביתה כמו שנכנסו.

סימן אחר הוא כשהאדם מרגיש שהוא צריך להחזיק לבד את הטיפול. להכין נושאים מראש. לדאוג שלא תהיה שתיקה. לדאוג לקצב. לדאוג “לחומר”. כשהמטופל הופך למי שמנהל את המפגש בפועל, מתעוררת שאלה על חלוקת התפקידים בתוך החדר.

ויש את הסימן העדין מכולם: התחושה שלא באמת רואים אותך. שמקשיבים, כן. שומעים, כן. אבל לא מבינים לעומק משהו על מי שאת. לא תופסים את הדקויות. לא מצליחים לגעת בנקודות הרגישות באמת.

כאן מתעורר פחד גדול. כי להחליף פסיכולוגית זו פרידה רגשית. זה להודות שהשקעת זמן, כסף, תקווה, וחלקים כואבים מעצמך, וזה לא הביא אותך למקום שחיפשת. יש בזה אכזבה. לפעמים גם בושה. ולעיתים תחושה קשה של כישלון אישי.

אבל האמת הפשוטה היא שטיפול הוא קשר. וקשר צריך התאמה. יש קשרים טובים, יש בינוניים, ויש כאלה שפשוט לא עובדים. גם בין אנשים טובים ומקצועיים.

רבים מספרים שבפעם הראשונה שהעזו להחליף מטפל, משהו סוף סוף התחיל לזוז. לא בהכרח משום שהקודם היה גרוע, אלא משום שפתאום פגשו סגנון שמתאים למבנה הנפשי שלהם יותר.

והאמת הלא רומנטית על טיפול היא זו: אין פסיכולוגית אחת שמתאימה לכולם. יש מי שזקוקים לשתיקה ארוכה ומורחבת. ויש מי שזקוקים לדיאלוג חי, פעיל, חושב. אין בזה נכון ולא נכון. יש התאמה, או חוסר התאמה.

טיפול בעולם משתנה

היחס לפסיכותרפיה השתנה מאוד בשנים האחרונות. פעם עצם הישיבה מול פסיכולוג או פסיכולוגית נשאה אופי כמעט מקודש. לא שואלים יותר מדי. לא מערערים. אם קשה זה סימן שעובדים. אם שקט זה סימן שזה עמוק. אם לא מבינים, כנראה שצריך עוד זמן. היום הציבור הרבה פחות מוכן לקבל זאת כמובן מאליו. אנשים שואלים שאלות. בודקים. משווים. מצפים להרגיש שקורה משהו חי בתוך הקשר.

העולם שבו אנחנו חיים נע מהר. מסכים, עבודה, זמינות, עומס מידע, חדשות, רשתות. הקצב הזה מחלחל גם אל חדר הטיפול. בתוך מציאות כזו, לשבת שנה מול אדם ששותק רוב הזמן עלול להרגיש לחלק מהאנשים כמעט מנותק מהחיים עצמם. לא במובן של עומק, אלא במובן של קצב שאינו פוגש את החוויה היומיומית.

במקביל, גם עולם הטיפול עצמו משתנה. נכנסו בעשורים האחרונים גישות יותר אינטגרטיביות, ממוקדות, קצרות טווח או משלבות. פסיכותרפיסטים רבים היום מעורבים יותר בשיחה, חושבים בקול, משתפים התבוננות, מציעים לפעמים כיוונים קטנים להתנסות בין פגישה לפגישה. לא כהוראות חד משמעיות, אלא כהזמנה לתנועה. זה לא בהכרח פחות עמוק. לעיתים זה עומק מסוג אחר, פחות שקט ויותר חי.

השיח הציבורי היום יושב בדיוק על המתח הזה. מצד אחד נשאר הדימוי הקלאסי של פסיכולוג שותק שמחזיק מרחב. מצד שני יש כמיהה הולכת וגוברת לקשר מדבר, מגיב, נוכח באופן גלוי יותר. וכשהפער הזה לא מדובר בתוך החדר, נולדות אכזבות. מטופלים מרגישים שלא שומעים אותם באמת, ומטפלים מרגישים שמצפים מהם להיות משהו אחר ממה שלמדו להיות.

המאמר הזה לא בא להכריע מי צודק. הוא בא לומר דבר פשוט יותר: טיפול טוב לא אמור להרגיש כמו חדר ריק. גם כשיש בו שתיקות, צריך שתהיה בו תחושה של תנועה נפשית. של מחשבה משותפת. של קשר שבו שני הצדדים באמת נמצאים.

וכן, מותר לומר גם את הדבר הלא נוח: יש פסיכולוגים מצוינים ויש פסיכולוגים בינוניים. כמו בכל מקצוע. לא כל שתיקה היא חוכמה. ולא כל הקשבה היא נוכחות.

המשפט “מחפשת פסיכולוגית שמדברת ולא רק מקשיבה” הוא לפעמים לא תלונה ולא זלזול במקצוע. הוא לעיתים אבחנה מדויקת של צורך אנושי בסיסי. לא רק שמישהו יקשיב לי. שמישהו יהיה איתי בקשר חי.

הזכות לבקש קול ולא רק אוזן

אחת האמירות השקטות אך החזקות ביותר שעולות מהחיפוש אחר פסיכולוגית שמדברת, היא עצם ההעזה לבקש משהו מהטיפול. שנים לימדו אנשים שטיפול הוא מרחב שבו צריך בעיקר להיפתח, להפקיד, לסמוך. פחות דיברו על כך שמותר גם לרצות, לצפות, לדרוש התאמה. מותר לאדם להיכנס לחדר טיפולים לא רק עם סיפור החיים שלו אלא גם עם צורך ברור בקשר מסוים.

הרבה מטופלים חוששים לבטא את הצורך הזה. הם מפחדים שיחשבו שהם שטחיים, לא בשלים לתהליך, מחפשי קיצורי דרך. לעיתים הם מפחדים לפגוע במטפל. לעיתים הם מפחדים להיחשב “לא מספיק טיפוליים”. וכך הם יושבים שנים עם צורך שלא מקבל ביטוי, ומספרים לעצמם שאולי זה אמור להיראות כך. שאולי השקט הוא סימן לעבודה עמוקה, גם כשהגוף והלב מרגישים ריק.

אבל יש הבדל גדול בין שתיקה שיש בה נוכחות לבין שתיקה שמותירה לבד. יש הבדל בין הקשבה שמחזיקה לבין הקשבה שמשאירה את האדם בלי תחושת מפגש. הרצון שמטפל ידבר, יחשוב בקול, יגיב, אינו בהכרח ביטוי לחוסר סבלנות. לעיתים זה פשוט ביטוי לצורך אנושי בסיסי במפגש. במישהו שמרגישים אותו בצד השני.

גם בתוך גבולות המקצוע, יש מרחב רחב מאוד של סגנונות. יש מטפלים שקטים מאוד ויש מטפלים דיאלוגיים. יש מי שעובדים דרך שתיקות ארוכות ויש מי שעובדים דרך דיבור פעיל. אין כאן מודל אחד נכון. אבל יש דבר אחד שכן קובע את איכות הטיפול יותר מכל תיאוריה או שיטה: תחושת ההתאמה.

וכאן חוזרת האחריות גם אל המטפלים עצמם. לא רק להקשיב למה שנאמר, אלא גם למה שלא נאמר. לשים לב מתי האדם מולם דועך בתוך השקט. מתי הוא נתפס כמי שמדבר הרבה, אבל בפנים מרגיש לבד. היכולת לבדוק את הקשר עצמו היא חלק מהעבודה הטיפולית, לא משהו חיצוני לה.

המאמר הזה לא מבקש להפוך מטפלים למדברים בכל מחיר, ולא להמעיט בערכה של שתיקה עמוקה ומדויקת. הוא מבקש להזכיר שטיפול מתקיים בין שני בני אדם. ובין בני אדם יש צורך במפגש שמרגישים אותו. בקשר שיש בו תנועה. בהרגשה שמישהו באמת נמצא איתך בחדר, גם כשהוא שותק, וגם כשהוא מדבר.

ולכן המשפט “מחפשת פסיכולוגית שמדברת ולא רק מקשיבה” הוא לא שבר מקצועי. הוא קריאה לקשר. לפגישה. למשהו שחי בין שניים. לפעמים, זה כל מה שאדם מבקש.