תסביך אדיפוס כמבוך נפשי תרבותי
18/06/2025 אורי נח
אורי נח | 21/10/2026 13:38סקירת הרצאתן של ד"ר אפי זיו וד"ר חנה פרוינד־שרתוק
דברי פתיחה: אורי נח
מסגרת: הרצאה מספר 21 בסדרת "קתדרה פסיכואנליטית", בשיתוף מחלקת טיפול יום פסיכואנליטי לנשים במרכז הרפואי "מרחבים" ומכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו.
בהרצאתן המשותפת עוסקות ד"ר אפי זיו, פסיכואנליטיקאית וחוקרת תרבות, וד"ר חנה פרוינד-שרתוק, חוקרת אמנות עכשווית ופילוסופיה, בהתפרקות השפה לנוכח טראומה קולקטיבית, מלחמה ומשבר חברתי. במרכז ההרצאה עומדת הבחנה בין שני אופנים של קריסת השפה: קריסה פוסט־טראומטית, שבה החוויה חורגת מיכולת הייצוג וההסמלה, וקריסה פסיכופתית, שבה השפה ממשיכה לפעול אך מאבדת את מחויבותה לאמת ולמציאות.
ההרצאה מבוססת על מסה משותפת שכתבו השתיים ופורסמה בכתב העת ערב רב. בפתח דבריהן הן מתארות כיצד העבודה נולדה מתוך שיחות ממושכות, חברות עמוקה וניסיון למצוא מילים למציאות שאחרי שבעה באוקטובר. מתוך המפגש בין הפסיכואנליזה לחקר האמנות הן מבקשות לבחון כיצד השפה מתפרקת, מה מתרחש כאשר נפגעת האפשרות לדעת ולייצג, וכיצד ניתן להמשיך לחשוב וליצור משמעות בתוך מציאות של חורבן.
בדברי הפתיחה מתייחס אורי נח למקומה של השפה במפגש הטיפולי. השפה, לדבריו, אינה רק אמצעי תקשורת בין המטפל למטופל, ולעיתים עצם שיקומה הוא מטרה טיפולית בפני עצמה. לצד המילים מתקיימים בחדר הטיפול גם שתיקות, היסוסים, היעדרויות וסדקים בשפה, העשויים לבטא מצבים נפשיים שאינם ניתנים לניסוח ישיר.
המרצות פותחות את חלקן בהצגת עבודתו של האמן הבלגי מרסל ברודרס (Marcel Broodthaers), "הגשם" (La Pluie, Projet pour un texte), משנת 1969. בסרט נראה האמן מנסה לכתוב על דף נייר בזמן שגשם שוטף מוחק שוב ושוב את המילים. למרות מחיקת הכתוב הוא ממשיך בפעולת הכתיבה.
העבודה משמשת לתיאור מצבה של השפה במציאות של חורבן מתמשך. המילים ממשיכות להיכתב ולהיאמר, אך האמון בקשר שבין המסמן לבין המציאות שאותה הוא אמור לייצג הולך ומתערער.
המרצות מתייחסות לפער שבין השיח הציבורי לבין מציאות המלחמה, ההרס, האובדן וחוסר הוודאות. הן מצביעות על משבר שאינו נוגע רק ליכולתה של השפה לתאר את המציאות, אלא גם לאמון בעצם האפשרות לקיים שיח המבוסס על עובדות משותפות.
בהקשר זה הן דנות בעידן הפוסט־אמת ומבחינות בין ריבוי פרשנויות של המציאות לבין מצב שבו עצם המחויבות לקיומה של מציאות משותפת מתערערת. הבחנה זו מובילה אל שני אופני הקריסה העומדים במרכז ההרצאה.
הקריסה הפוסט־טראומטית מתוארת כמצב שבו האירוע הטראומטי חורג מיכולת הייצוג, הידיעה וההסמלה. החוויה אינה מצליחה להתארגן לכדי רצף נרטיבי בעל משמעות, והשפה אינה מסוגלת להכיל את עוצמתו של מה שהתרחש.
המרצות מתייחסות לכתביהם של פרימו לוי ופול צלאן על מגבלות השפה לנוכח קטסטרופה היסטורית, ולמושג הדיפרנד של הפילוסוף ז'אן פרנסואה ליוטר, המתאר מצב שבו חסרים הכללים הלשוניים המאפשרים לנסח את הפגיעה ואת מה שהתרחש.
בהמשך הן פונות לכתיבתה של הפסיכואנליטיקאית דנה אמיר ולמחשבתה של קתי קארות (Cathy Caruth) על הפרדוקס הטראומטי. לפי ההמשגה המוצגת בהרצאה, האירוע הטראומטי אינו נקלט במלואו בזמן התרחשותו. חוסר האפשרות לחוות אותו ולעבד אותו באופן מלא מותיר אותו כחוויה שאינה ניתנת לידיעה שלמה ולייצוג יציב, וככזו נותרת חשופה לכפיית החזרה.
מקום מרכזי בדיון מוקדש גם לעבודתם של שושנה פלמן ודורי לאוב על משבר העדות. המרצות מתייחסות לתיאורו של לאוב את הפגיעה המשולבת בשפה וביכולת ההסמלה, היוצרת מעגל שבו היעדר הסמלים והיעדר השפה מזינים זה את זה. בהקשר זה הן מתייחסות גם לאפשרות שהטראומה תמשיך להתקיים בין הדורות, לא בהכרח כזיכרון מילולי מפורש אלא כנוכחות של דבר מה שלא הצליח לקבל ייצוג.
להמחשת הקריסה הפוסט-טראומטית מוצגת עבודתו של האמן ברק רביץ, "מעבר לים". העבודה מורכבת ממרצפות המסודרות על רצפת הגלריה, ובאמצעות אותיות וסימני ניקוד מרכיבות את מילות שירו של חיים נחמן ביאליק.
המרצות מתייחסות לפירוק השיר ליחידות לשוניות נפרדות כייצוג של שפה שאיבדה את רציפותה. הן מצביעות גם על שינוי אפשרי במשמעות הביטוי "מעבר לים": בעוד שבשירו של ביאליק מתוארת כמיהה לארץ ישראל, במציאות הנוכחית עשוי הביטוי לשאת משמעות הפוכה, של כמיהה להתרחקות ממנה.
כך מוצגת הקריסה הפוסט־טראומטית כפגיעה ביכולת לייצג את החוויה, לצד התערערות מערכות המשמעות שנקשרו בשפה.
בניגוד לקריסה הפוסט־טראומטית, שבה השפה אינה מצליחה לייצג את החוויה, הקריסה הפסיכופתית מתוארת כמצב שבו השפה עצמה הופכת לאמצעי פעיל של עיוות המציאות, הכחשתה ומחיקתה.
המרצות מבהירות כי הבחירה במונח "פסיכופתית" אינה נובעת בהכרח משיקולים אבחוניים. ההבחנה שהן מציעות קשורה לאופן הפעולה של השפה ולאפשרויות ההתמודדות עמו.
בקריסה פסיכוטית, כפי שהיא מתוארת בהרצאה, נפגע העיגון של השפה במציאות. לעומתה, בקריסה הפסיכופתית מתקיימת מערכת בעלת היגיון, כוונה ושיטה, המפעילה את השפה כדי לשבש את האפשרות לדעת. השפה אינה מאבדת את יכולתה להישמע משכנעת. היא עשויה להמשיך לפעול בביטחון ובעוצמה, גם כאשר היא מתנתקת מן העובדות שאותן היא מתיימרת לייצג.
להבחנה זו יש חשיבות גם ביחס לאפשרות להתנגד לקריסה. המרצות מציינות כי בעוד שהקריסה הפסיכוטית עשויה להציב את האדם מול חוויה של חוסר אונים, הקריסה הפסיכופתית מאפשרת לזהות את השיטה הפועלת באמצעות השפה, לפתח כלפיה עמדה מפוכחת ולגבש אסטרטגיות התמודדות.
בהמשך הן מבחינות בין ההכרה בכך שכל מפגש עם המציאות כרוך בפרשנות לבין אובדן המחויבות לעצם קיומה של מציאות משותפת. בהקשר זה הן מתייחסות למושג הנאמנות לאירוע של הפילוסוף אלן בדיו, ולנאמנות למה שהתרחש כעמדה אתית.
הדיון נשען גם על מושג מינוס K של הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון, המתייחס למתקפה על הידיעה ועל האפשרות להבין וליצור משמעות. המרצות מתארות עמדה נפשית שבה אי הידיעה אינה רק תוצאה של מגבלה או של קושי, אלא חלק מתהליך פעיל המכוון כנגד עצם האפשרות לדעת.
בהקשר הפוליטי הן מתייחסות לכתיבתה של חנה ארנדט על שקר פוליטי ועל התנתקות מעובדות, ובפרט להבחנה בין עצם זמינותו של מידע לבין הנכונות להכיר בו.
אחד הרעיונות המרכזיים בחלק זה הוא המפגש בין שתי הקריסות. המרצות מציעות כי השפה הפסיכופתית יכולה לנצל את הדחף הנפשי שלא לדעת, המתעורר לנוכח טראומה, חרדה וחוסר אונים.
כך מתואר מפגש בין מנגנוני הגנה מפני ידיעה מכאיבה לבין שימוש ציבורי ופוליטי בשפה, המרחיק מן התודעה היבטים של המציאות. בהקשר זה הן מתייחסות גם לאפשרות ששיח ציבורי יתיר עיסוק בפגיעה שנגרמה לקבוצה מסוימת, אך ידחק אל מחוץ לשיח את הפגיעה שאותה קבוצה גרמה לאחרים.
על פי ההבחנה שמציגות המרצות, בקריסה הפוסט-טראומטית השפה נכשלת משום שהחוויה חורגת מיכולת הייצוג, ואילו בקריסה הפסיכופתית השפה פועלת כדי למנוע את ההכרה במה שהתרחש.
על רקע תיאור הקריסה הפסיכופתית פונות המרצות לבחינת השתיקה כאפשרות של התנגדות לשפה שאיבדה את מחויבותה לאמת.
הן מבחינות בין שתיקה המבטאת שיתוף פעולה עם הכחשת המציאות לבין שתיקה כעמדה אתית, הנובעת מהחלטה שלא להשתתף בשיח שהפך למרחב של אלימות ופגיעה.
בהקשר זה הן מתייחסות למחשבתה של הפסיכואנליטיקאית ג'סיקה בנג'מין על דינמיקות יחסים שבהן כל אחד מן הצדדים חווה את עצמו כנפגע ואת האחר כפוגע. השתיקה מוצגת כאפשרות לצאת ממעגל שבו כל ניסיון לדיאלוג עלול לשחזר את האלימות.
להמחשת הדברים מוצגות עבודותיהם של מרינה אברמוביץ' ואוליי (Ulay), שבמסגרת סדרת מיצגים ישבו זה מול זה בשתיקה ממושכת. המרצות מתייחסות גם לעבודתה המאוחרת של אברמוביץ', שבה הוזמנו מבקרים לשבת מולה וליצור מפגש המבוסס על מבט ונוכחות משותפת ללא דיבור.
השתיקה בעבודות אלה מתוארת לא כהיעדר תקשורת, אלא כאפשרות לקיים קשר שאינו מבקש להשתלט על האחר באמצעות מילים או משמעויות מוכנות מראש.
חלק נרחב מן ההרצאה מוקדש ליצירות אמנות המשתמשות בפירוק, בשיבוש ובהזרה כדי להתמודד עם מציאות שבה השפה המוכרת מתקשה לשאת את החוויה.
בעבודה "שירים מהלב" יצר האמן דניאל קיצ'לס, באמצעות בינה מלאכותית, זמר בדיוני בשם עידו. שיריו נשמעים כשירי פופ ישראליים מוכרים, אך משולבים בהם משפטים המערערים על מוסכמות השיח הציבורי ועל האופן שבו הוא מתאר את המציאות.
המרצות מציגות את השימוש בצורה המוזיקלית המוכרת כאמצעי להשמעת אמירות שנדחקו אל מחוץ לשיח הציבורי. השירים משתמשים בתבניות מוכרות כדי להציג תוכן המפריע לרצף המוכר והצפוי.
בהמשך מוקרן קטע מתוך היצירה Drums and Dancing משנת 2024, של האמנים אנה ווילד וניר שאולוב. הקטע הוצג בערב "מהו פרפורמנס" בבית ליבלינג בשנת 2024.
בקטע המוצג חוזרים האמנים בשירה ובדקלום על המשפט באנגלית:
The more propaganda there is in my country, the less there is of other things.
בכל חזרה מושמטות מילים נוספות, עד שהמשפט מתפרק לחלוטין ונותרת שתיקה.
באמצעות העבודה מתייחסות המרצות לאופן שבו תעמולה עלולה לצמצם את מרחב הביטוי ואת האפשרות לייצג את המציאות. פירוק המשפט הופך לייצוג אמנותי של מחיקת השפה עצמה.
דוגמה נוספת היא עבודת הפרפורמנס "ליאור חמור" של האמן ליאור תמים, שהוצגה בגלריה של בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. במהלך העבודה שהה האמן לצד חמור בחלל הגלריה. המפגש התבסס על מבט, תנועה, נוכחות גופנית והקשבה ללא מילים.
המרצות קושרות את העבודה למחשבתם של ז'יל דלז ופליקס גואטרי על מינוריות והיעשות חיה, ומתייחסות לאפשרות לקיים יחס שאינו מבוסס על שליטה ועל יחסי הכוח המוכרים שבין בני אדם לבעלי חיים.
באמצעות עבודות אלה הן מציגות את האמנות כמרחב שאינו מבקש בהכרח להשיב לשפה את שלמותה הקודמת, אלא מאפשר למצוא דרכי ביטוי אחרות, לעקוף מנגנונים של השתקה ולייצר משמעות בתוך השבר.
בהמשך ההרצאה פונות המרצות לעיסוק באבל על העולם כפי שהיה מוכר קודם לקטסטרופה, ובאפשרות להמשיך ליצור ולחשוב מתוך הכרה באובדן.
הן מתייחסות לכתיבה על אבל קולקטיבי ולמושג "ייאוש יצירתי" של מיכל גבעוני. הייאוש מוצג כחלק מתהליך האבל וכמצב שממנו עשויות להתפתח דרכים אחרות להתקיים, לחשוב ולדמיין עתיד גם בתנאים של מבוי סתום.
דוגמה למעבר משפה אחת לאחרת מובאת באמצעות סיפורו של רבי נחמן מברסלב, כפי שהוא נדון בכתיבתה של חביבה פדיה.
על פי התיאור המוצג בהרצאה, לאחר מות בנו עבר רבי נחמן מדרשות ישירות לסיפורי מעשיות. המעבר מוצג כשינוי בדרך הפנייה אל השומעים: במקום מסירה ליניארית של רעיונות, נעשה שימוש בסיפורים המקיפים את החוויה מכיוונים שונים.
המרצות משתמשות בדוגמה זו כדי לתאר את האפשרות להיפרד מצורת ביטוי שאינה מצליחה עוד לשאת את החוויה ולחפש דרכי הבעה אחרות.
בחלק האחרון של ההרצאה מציגות המרצות את מושג האלכסוניות באמצעות שירה של אמילי דיקנסון, "אמרי את האמת כולה באלכסון", בתרגומה של ד"ר רעות בן יעקב, מתרגמת, עורכת, חוקרת ספרות ומשוררת עברית.
השיר עוסק באמירת האמת בדרך עקיפה ובהדרגה. האלכסוניות מתוארת כדרך להתקרב אל אמת העלולה להיות מאיימת, תוך התחשבות ביכולתו של האדם לשאת את המפגש עמה ובמנגנוני ההגנה הפועלים בנפשו.
המרצות מדגישות כי אין מדובר בוויתור על האמת, אלא בדרך המבקשת לאפשר את המפגש עמה מבלי לעורר תגובה הגנתית שתמנע את האפשרות לחשוב ולהבין.
בהקשר זה הן מבחינות בין אופן פעולתן של האמנות והפסיכואנליזה.
האמנות, על פי תיאורן, נוטלת דבר מן המציאות המוכרת ומבצעת בו הזרה. היא מסיטה אותו ממקומו, משנה את אופן הופעתו ומאפשרת מפגש מחודש עם מה שנדמה היה כמוכר ומובן מאליו.
הפסיכואנליזה, לעומתה, מבקשת לזהות את הבלתי מוכר בתוך המציאות הנפשית הנחווית כמוכרת. היא משתמשת בדרכים עקיפות כדי להתקרב אל תכנים נפשיים שמעוררים חרדה, התנגדות או קושי בידיעה.
המרצות מציגות את שתי השפות כמרחבים המאפשרים שהייה עם אי ודאות, חרדה, ספק, שתיקה וזרות. תפקידן אינו בהכרח לפתור מצבים אלה, אלא לאפשר להם לקבל צורה ומשמעות.
בסיום ההרצאה חוזרות המרצות לשאלת האפשרות לשמר את החשיבה ואת המחויבות לאמת לנוכח טראומה, אלימות והתפרקות השפה.
הן מתייחסות לאמנות ולפסיכואנליזה כמרחבים של עיבוד, אבל והתמרה, המאפשרים להחזיק בחלקים ששרדו את הפירוק וליצור באמצעותם אפשרויות חדשות של משמעות.
בהקשר זה הן מזכירות את המילה "שלום", שלדבריהן כמעט נעלמה מן השפה הציבורית בשנים האחרונות. השבתה אל השפה מוצגת כחלק מן האפשרות לשוב ולחשוב עליה כעל מציאות שניתן לפעול ליצירתה.
המרצות מדגישות כי הפנייה לאמנות, לשתיקה ולחשיבה אינה תחליף להתנגדות פעילה, לאקטיביזם או לפעולות סולידריות. מטרתה היא לשקם את היכולת לחשוב וליצור כדי לאפשר דרכי פעולה נוספות לנוכח המציאות.
בדיון שהתקיים לאחר ההרצאה עלו שאלות בנוגע להבחנה בין קריסה פסיכופתית לקריסה פרוורטית, למשמעותה של השתיקה כעמדה אתית וליחסים שבין דיבור, התנגדות ויצירה.
בתשובותיהן הבהירו המרצות כי השתיקה אינה בהכרח עמדה פסיבית. השתיקה האנליטית, כפי שתוארה בדיון, מחייבת הכלה, ויסות ונכונות להימנע מהשתתפות במעגלים של אלימות. לצד זאת הודגש כי עצם ההתכנסות המשותפת לחשיבה ולדיבור עשויה לשמש פעולה של התנגדות להתפרקות השפה.
ההרצאה נחתמה בחזרה לכתיבתה של וירג'יניה וולף, שהוזכרה גם בפתיחתה, ולרעיון שלפיו המחשבה עצמה יכולה לשמש אמצעי במאבק למען החירות.
בכך חוזרת ההרצאה אל מקומן של האמנות והפסיכואנליזה כשפות המאפשרות להמשיך לחשוב, לעבד וליצור משמעות גם לנוכח חוויות של חורבן ואובדן.
