מי אתה ג׳ון בולבי: האיש שהפך פרידה לשפה של קשר

לפני שג׳ון בולבי הפך לאיש ששינה את הדרך שבה פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים ומטפלים חושבים על קשר, הוא היה ילד קטן בבית בריטי מסודר מאוד. בית עם מעמד, חדרי ילדים, מטפלות, כללים ברורים ומעט מאוד מקום לרעש רגשי.

אביו היה מנתח בכיר. אמו, כמו לא מעט אימהות מהמעמד הגבוה באנגליה של תחילת המאה העשרים, לא הייתה הדמות היומיומית ששהתה עם הילדים לאורך רוב שעות היום. את המקום הזה תפסה מיני, המטפלת שלו. היא הייתה שם בשגרה, בגוף, בקול, ברצף. מבחינת ילד קטן, דמות כזאת אינה “עזרה בבית”. היא יכולה להפוך לדמות התקשרות ראשונית.

ואז מיני עזבה.

בולבי היה בן ארבע בערך. אין צורך להפוך את הסיפור הזה להסבר פסיכולוגיסטי פשטני, כאילו מכאן לבדו נולדה תיאוריית ההתקשרות. תיאוריות אינן נולדות רק מפצע אישי. הן נולדות גם ממחקר, מאקלים אינטלקטואלי, ממחלוקות מקצועיות ומאומץ לראות את מה שהשדה מסרב לראות. ובכל זאת, קשה להתעלם מן הכוח של הסצנה הזאת: ילד קטן מאבד את הדמות שהחזיקה עבורו את הרצף היומיומי, וגדל להיות האיש שישאל כל חייו מה פרידה עושה לנפש של ילד.

לא מה המבוגר חושב שהילד אמור להרגיש. לא איך הילד נראה מבחוץ. אלא מה מתרחש במערכת ההתקשרות כאשר הדמות המווסתת נעלמת, כאשר המחאה אינה נענית, וכאשר השקט שמופיע אחר כך אינו בהכרח סימן להסתגלות, אלא לעיתים סימן לוויתור.

הילד שהמטפלת שלו עזבה

בולבי נולד בלונדון בשנת 1907, לתוך עולם שבו ילד יכול היה להיות מטופל היטב מבחינה חומרית, ועדיין לגדול במרחק רגשי משמעותי מדמויות הוריות. זו אינה רק ביוגרפיה פרטית. זו גם תמונה של תרבות. בתפיסת ההורות של המעמד הבריטי הגבוה באותה תקופה, קרבה רבה מדי לילדים עלולה הייתה להיתפס כהחלשה, פינוק או חוסר משמעת.

הפרידה ממיני חשובה לא מפני שהיא “מסבירה” את בולבי, אלא מפני שהיא מחדדת את השאלה שתלווה את עבודתו: מה קורה לילד כאשר דמות ההתקשרות המרכזית נעלמת מתוך השדה הנפשי שלו? מה קורה לא רק ברמת ההתנהגות הנצפית, אלא ברמת הארגון הפנימי של ביטחון, ציפייה, מחאה וייאוש?

בולבי יגדל להיות פסיכואנליטיקאי, אבל הרגישות שלו לפרידה לא תישאר בתוך שפה של פנטזיה בלבד. הוא יתעניין בפרידות ממשיות, באשפוזים, בהשמות חוץ ביתיות, באובדן, בהיעדרות הורית, ובמה שקורה לילדים כאשר מבוגרים מפרשים את הסתגלותם מהר מדי. כבר כאן נמצא אחד ההבדלים המכריעים בינו לבין חלק מן החשיבה הפסיכואנליטית של זמנו: הילד אינו רק מי שמפנטז על אובייקט. הוא גם מי שחי בתוך סביבה שמופיעה, נעלמת, חוזרת או אינה חוזרת.

מנקודת מבט קלינית, זו הבחנה בסיסית בעבודה עם ילדים. ילד שמתקשה בפרידה, שמציג היצמדות, נסיגה, פסאודו-עצמאות או קריסה בוויסות, אינו מביא רק “בעיה התנהגותית”. הוא מביא ארגון התקשרותי שנוצר בתוך דיאדה ובתוך היסטוריה של תגובות. לכן גם טיפול רגשי לילדים מחייב הסתכלות רחבה יותר מן הסימפטום הגלוי: מי מווסת את הילד, מי מתקשה לווסת אותו, ומה הילד למד לצפות מקשר כאשר הוא במצוקה.

הפסיכואנליטיקאי שהחזיר את המציאות לחדר

בולבי הוכשר בתוך העולם הפסיכואנליטי, אך דרכו המקצועית התפתחה מתוך מתח מתמשך עם חלקים מרכזיים בו. הוא לא דחה את הלא מודע, את הפנטזיה או את יחסי האובייקט. הוא הכיר בחשיבותם. אבל הוא התנגד למצב שבו המציאות הממשית של הילד נדחקת לשוליים לטובת פירוש פנימי בלבד.

במילים אחרות, בולבי לא שאל רק מה הילד משליך על האם, אלא גם מה האם, האב, המטפלת, בית החולים, הפנימייה או המוסד עושים לילד בפועל. הוא לא הסתפק בשאלה איזו פנטזיה תוקפנית או ליבידינלית פועלת בנפש, אלא שאל כיצד פרידה, אובדן וחוסר זמינות עקבי מעצבים את ארגון הנפש. בכך הוא חרג מן הדגש הקלאסי על דחפים ופנטזיה, והציב מולו שאלה סביבתית, התפתחותית ואמפירית יותר.

העמדה הזאת יצרה מתח משמעותי מול העולם הפסיכואנליטי הבריטי. בולבי פעל בתקופה שבה מחנות תיאורטיים חזקים, בעיקר סביב מלאני קליין ואנה פרויד, נאבקו על הבנת הילד, החרדה והפנטזיה הלא מודעת. בתוך האקלים הזה, ההתעקשות שלו על ההיסטוריה הממשית של הקשר ועל תצפית אמפירית לא הייתה רק הבדל סגנוני. היא הייתה איום על מרכז הכובד התיאורטי של התקופה.

הסרט של ג׳יימס רוברטסון, A Two-Year-Old Goes to Hospital, הפך את המחלוקת הזאת למוחשית. ילדה בת שנתיים מאושפזת ללא נוכחות רציפה של הוריה. בתחילה היא מוחה, בוכה, מחפשת. בהמשך היא נעשית שקטה יותר. מבט מוסדי יכול היה לפרש זאת כהסתגלות. בולבי ורוברטסון הציעו קריאה אחרת: ייתכן שהשקט אינו ביטוי לוויסות, אלא לדיכוי של מערכת ההתקשרות לאחר מחאה שלא נענתה.

זו אחת התרומות הקליניות העמוקות של בולבי: לא כל ירידה בסימפטום היא החלמה. לעיתים הילד אינו נרגע, אלא מתנתק. לעיתים הוא אינו מסתגל, אלא מפסיק לצפות. במונחים עכשוויים יותר, אפשר לחשוב על מעבר מאקטיבציה גלויה של מערכת ההתקשרות, מחאה, חיפוש, בכי והיצמדות, אל דה-אקטיבציה הגנתית, כיבוי רגשי, צמצום בקשה, פסאודו-בגרות או הימנעות.

זה רלוונטי במיוחד בעבודה עם חרדה אצל ילדים. לא די לשאול האם הילד מפחד. צריך לשאול כיצד מערכת ההתקשרות שלו מופעלת במצבי איום, האם יש דמות זמינה שמסוגלת לשאת את האקטיבציה הזאת, ומה קורה כאשר סביבתו מגיבה לחרדה בביטול, בהצפה, בהימנעות או בפירוש מהיר מדי.

אתולוגיה, אבולוציה והולדת מערכת ההתקשרות

הייחוד של בולבי לא היה רק בכך שהכניס את המציאות החיצונית לחדר. הוא גם חיפש שפה תיאורטית חדשה שתוכל להסביר מדוע קשר הוא צורך בסיסי כל כך. לשם כך הוא פנה אל תחומים שלא היו טבעיים לפסיכואנליזה הקלאסית: אתולוגיה, אבולוציה, תיאוריית מערכות, פסיכולוגיה התפתחותית ומחקר אמפירי.

כאן נולד אחד המהלכים הרדיקליים שלו. בולבי הציע לחשוב על התקשרות לא כתלות משנית שנוצרת בעקבות האכלה או סיפוק דחפי, אלא כמערכת התנהגותית מולדת. מערכת שמטרתה האבולוציונית היא שמירת קרבה לדמות מגינה. התינוק אינו נקשר רק מפני שמאכילים אותו. הוא מחפש קרבה מפני שקרבה לדמות מטפלת היא תנאי הישרדותי.

במובן הזה, בכי, חיוך, היצמדות, מעקב אחרי הדמות המטפלת, מחאה בזמן פרידה וחיפוש בזמן איום אינם התנהגויות אקראיות. הם רכיבים במערכת שמווסתת מרחק. כאשר האיום עולה, מערכת ההתקשרות מופעלת. כאשר הדמות זמינה ומווסתת, הילד יכול לחזור לחקירה, משחק ולמידה. כאשר הדמות אינה זמינה, או נחווית כלא צפויה, המערכת נאלצת להתארגן סביב אסטרטגיות משניות.

כאן נכנס מושג הבסיס הבטוח. בסיס בטוח אינו רק דימוי יפה להורות טובה. זהו עיקרון ארגוני: הדמות המטפלת מאפשרת לילד לנוע בין חקירה לבין חזרה, בין אוטונומיה לבין תלות, בין סקרנות לבין ויסות. הילד אינו מתפתח לעצמאות באמצעות ניתוק מוקדם מדי, אלא באמצעות האפשרות לחזור אל דמות שמחזיקה אותו רגשית ואז לצאת שוב אל העולם.

במובן זה, תיאוריית ההיקשרות אינה רק תיאוריה על ילדים קטנים. היא תיאוריה על ויסות רגשי בתוך קשר. היא מסבירה מדוע נפרדות אינה ההפך מתלות, אלא הישג שמתפתח מתוך תלות שהייתה מספיק בטוחה. היא גם מסבירה מדוע עצמאות מוקדמת מדי, כאשר היא מופיעה כהגנה מפני תלות שלא נענתה, אינה בהכרח ביטוי לבריאות.

מודלי עבודה פנימיים ורפרזנטציות קשר

אחד המושגים המרכזיים שבולבי טבע הוא מודלי עבודה פנימיים, Internal Working Models. המושג מתאר את האופן שבו חוויות התקשרות מוקדמות מופנמות לסכמות קוגניטיביות-רגשיות פעילות. אלה אינן “זיכרונות” במובן הפשוט, אלא רפרזנטציות קשר שמארגנות ציפיות, תפיסת עצמי, תפיסת אחר ואסטרטגיות ויסות.

הילד לומד, דרך אינספור מיקרו-אינטראקציות, האם מצוקה זוכה למענה או להתעלמות, האם קרבה מרגיעה או מאיימת, האם תלות נסבלת או מביישת, האם כעס מפרק קשר או ניתן לעיבוד, והאם העצמי ראוי לטיפול גם כאשר הוא חסר אונים. כך נוצרת מפה פנימית של יחסים. מפה זו אינה מודעת תמיד, אך היא פעילה מאוד.

בקליניקה, מודלי העבודה הפנימיים מופיעים לא פעם דרך ההעברה. מטופל עשוי לצפות שהמטפל ינטוש כאשר יופיע צורך, יתקוף כאשר יופיע כעס, יתאכזב כאשר תופיע חולשה, או ייעלם כאשר תופיע תלות. מטופל אחר עשוי להימנע מראש מתלות במטפל, להקטין את משמעות הקשר, לאחר, לשכוח, לדבר בשפה אינטלקטואלית מדי או לשמור על מרחק רגשי כדי לא להפעיל את מערכת ההתקשרות במלוא עוצמתה.

במונחים בולביאניים, אין מדובר רק בהתנגדות. אלה אסטרטגיות התקשרות. אצל חלק מן המטופלים נראה אקטיבציה יתרה: דריכות, חיפוש אישור, קושי לשאת הפסקות, קריסה מול אי זמינות ורגישות חריפה לשינויים בסטינג. אצל אחרים נראה דה-אקטיבציה: ביטול צורך, צמצום רגש, אידיאליזציה של עצמאות והתרחקות מן הכאב של תלות. בשני המקרים, השאלה הקלינית אינה רק מה המטופל עושה, אלא איזו היסטוריה של קשר פעולה זו משמרת.

בעבודה עם ילדים ונוער, אותו היגיון מחייב את המטפל להחזיק את הילד בתוך מערכת. סימפטום אינו רק ביטוי תוך-נפשי מבודד. הוא עשוי להיות ביטוי של יחסי ויסות, דפוסי תגובה הוריים, טראומה, אובדן או כשל מתמשך בתיקון. לכן גם טיפול פסיכולוגי לילדים ונוער במצבי טראומה דורש לא רק עיבוד של האירוע, אלא גם בנייה מחודשת של אמון, רצף וזמינות בקשר.

מרי איינסוורת׳ והמעבר מתיאוריה לתצפית

אי אפשר לדבר על בולבי בלי לדבר על מרי איינסוורת׳. אם בולבי ניסח את הארכיטקטורה התיאורטית של ההתקשרות, איינסוורת׳ נתנה לה גוף מחקרי ותצפיתי. התרומה שלה אינה הערת שוליים. היא אחת הסיבות לכך שתיאוריית ההתקשרות הצליחה לצאת מן המרחב הפסיכואנליטי ולהפוך לשפה מרכזית בפסיכולוגיה התפתחותית וקלינית.

פרוצדורת המצב הזר, Strange Situation Procedure, אפשרה לאיינסוורת׳ לבחון כיצד פעוטות מגיבים למצבי פרידה ואיחוד מחדש עם הדמות המטפלת. לא עצם המצוקה היה המדד החשוב ביותר, אלא איכות ההתארגנות סביב הפרידה, ובעיקר אופן השימוש בדמות המטפלת לאחר חזרתה.

מתוך התצפיות האלה הוגדרו שלושה דפוסי התקשרות מרכזיים: התקשרות בטוחה, Secure, התקשרות נמנעת, Avoidant, והתקשרות חרדה-אמביוולנטית או חרדה-מתנגדת, Anxious-Ambivalent או Resistant. הילד הבטוח מסוגל להשתמש בדמות המטפלת לצורך ויסות ולחזור לחקירה. הילד הנמנע מצמצם ביטויי מצוקה ומפחית פנייה גלויה לדמות המטפלת. הילד החרד-אמביוולנטי מפעיל את מערכת ההתקשרות בעוצמה גבוהה, אך מתקשה להתנחם גם כאשר הדמות חוזרת.

מאוחר יותר, מיין וסולומון הוסיפו את הקטגוריה של התקשרות לא מאורגנת, Disorganized או Disoriented. כאן לא מדובר רק באסטרטגיה לא בטוחה, אלא בכשל בארגון אסטרטגיית התקשרות עקבית. הילד עשוי להציג התנהגויות סותרות, קיפאון, תנועה לא מכוונת, התקרבות ונסיגה בו זמנית, או סימנים לכך שהדמות שאמורה לווסת את הפחד היא עצמה מקור לפחד.

התרומה הזאת קריטית להבנת טראומה התפתחותית. במצבים שבהם הדמות המטפלת היא גם מקור הביטחון וגם מקור האיום, מערכת ההתקשרות נקלעת לפרדוקס בלתי אפשרי: הילד נמשך אל הדמות שמפחידה אותו, וזקוק דווקא למי שמערער את יכולתו להירגע. מכאן נפתחו דרכים חדשות לחשוב על דיסוציאציה, הורות מפחידה או מפוחדת, העברה בין דורית של טראומה, וקשיים מורכבים בוויסות עצמי ובארגון קשר.

מכאן נובע גם הערך של טיפול דיאדי בעבודה קלינית. כאשר הקושי מאורגן בתוך הדיאדה, אין די בעבודה עם הילד כיחידה נפרדת. יש צורך להתבונן במיקרו-רגעים של פנייה, החמצה, תיקון, נסיגה, הצפה והיענות. הדיאדה אינה רק הרקע לטיפול. לעיתים היא חומר הטיפול עצמו.

בולבי בחדר הטיפול של היום

ההשפעה של בולבי על חדר הטיפול אינה מסתכמת בכך שמטפלים “מדברים על התקשרות”. במובנים רבים, הטיפול עצמו מפעיל את מערכת ההתקשרות. המטופל מגיע למרחב שבו יש קביעות, תלות חלקית, ציפייה, היעדרות, הפסקות, גבולות, תשלום, שתיקות, אי הבנות ותיקונים. כל אלה הופכים את הסטינג הטיפולי למרחב שבו מודלי עבודה פנימיים נוטים להשתחזר.

העברה, מנקודת מבט בולביאנית, אינה רק שחזור של דמויות עבר במובן הקלאסי. היא גם הפעלה של ציפיות התקשרותיות ביחס לזמינות, רגישות, תיקון ועמידות הקשר. המטפל עשוי להיחוות כדמות שתיעלם, תתאכזב, תעניש, תתפרק, תפלוש או לא תראה. במקביל, המטופל מביא את האסטרטגיות שלמד: להיצמד, לרצות, לתקוף, להקדים נטישה, להימנע, להקטין צורך או לבדוק שוב ושוב אם הקשר עומד בעומס.

כאן המטפל אינו “הורה חלופי”, וחשוב להיזהר מרומנטיזציה של הקשר הטיפולי. אך המטפל עשוי לשמש בסיס בטוח זמני, במובן מוגבל ומקצועי: דמות שמחזיקה רצף, מווסתת הצפה, נשארת חושבת מול אקטיבציה רגשית, ומאפשרת למטופל לבחון מחדש את ציפיותיו מקשר. במונחים קרובים יותר לשפה העכשווית, המטפל מסייע לא רק בוויסות רגשי, אלא גם במנטליזציה של יחסי התקשרות.

בעבודה עם ילדים, העמדה הזאת מחייבת זהירות כפולה. מצד אחד, לא למהר לראות את הילד כנשא בלעדי של הבעיה. מצד שני, לא להפוך את ההורים לנאשמים. בולבי במיטבו אינו תיאוריה של אשמה הורית, אלא תיאוריה של תנאים נפשיים להתפתחות. השאלה הקלינית אינה “מי אשם”, אלא כיצד אפשר ליצור יותר רצף, זמינות, תיקון ויכולת לשאת מצוקה בתוך המערכת.

בעבודה של פסיכולוגית ילדים, עמדה בולביאנית מחייבת לראות את הילד לא רק כנשא הסימפטום, אלא כחלק ממערכת התקשרותית, הורית ומשפחתית רחבה יותר. לעיתים נדרשת הדרכת הורים, עבודה דיאדית, הבנה של טראומה משפחתית, בירור דפוסי ויסות, והחזקה של השאלה כיצד הסימפטום של הילד מתאר גם משהו על הסביבה הרגשית שבתוכה הוא חי.

מה צריך לומר בזהירות

כמו כל תיאוריה גדולה, גם תיאוריית ההתקשרות עברה פופולריזציה ולעיתים גם עיוות. היא הפכה בשנים האחרונות לשפה תרבותית רחבה, לעיתים עד כדי שימוש שטחי בתוויות כמו “חרד”, “נמנע” או “לא מאורגן”. דווקא משום כך חשוב לחזור לבולבי בזהירות מקצועית.

התקשרות מוקדמת אינה גזר דין. מודלי עבודה פנימיים אינם נחקקים באבן. קשרים חדשים, טיפול, הורות מתקנת, זוגיות בטוחה יותר ותהליכי מנטליזציה יכולים לשנות את האופן שבו אדם תופס את עצמו ואת האחר בתוך קשר. בולבי אינו חשוב מפני שהוא מאפשר לנו להסביר הכול דרך הילדות, אלא מפני שהוא מחייב אותנו לשאול מה הנפש צריכה כדי לבנות מחדש תחושת ביטחון.

צריך להיזהר גם מן הקריאה המוסרנית של בולבי. חלק מן השפה המקורית שלו נשענה על תקופתו, ובמיוחד על הדגש החזק על האם כדמות המרכזית. היום ברור שהתקשרות יכולה להיבנות עם אבות, אימהות, הורים מאמצים, סבים, סבתות, מטפלות קבועות ודמויות משמעותיות אחרות. השאלה אינה רק מי נושא את התואר המשפחתי, אלא מי מסוגל להחזיק רצף, רגישות, תיקון וזמינות.

ובכל זאת, למרות כל ההסתייגויות, בולבי נשאר רלוונטי מפני שהוא החזיר לקליניקה אמת פשוטה שהשדה המקצועי נוטה לשכוח בכל דור מחדש: קשר אינו תוספת לטיפול. הוא תנאי להתפתחות. לפני שילד יכול לווסת את עצמו, מישהו צריך לווסת איתו. לפני שמטופל יכול לחשוב את הכאב שלו, לעיתים מישהו צריך להישאר איתו כשהכאב מופיע. לפני שאדם יכול להיות נפרד, הוא צריך לדעת שנפרדות אינה בהכרח נטישה.

אז מי אתה, ג׳ון בולבי?

ג׳ון בולבי הוא האיש שהעז לומר לפסיכואנליזה של זמנו שהמציאות חשובה. שהאם הממשית, האב הממשי, המטפלת הממשית, בית החולים הממשי והמוסד הממשי אינם רק תפאורה לפנטזיה הלא מודעת. הם חלק מן החומר שממנו נבנית הנפש.

הוא לקח בכי, מחאה, היצמדות, הימנעות ושקט, והציע לקרוא אותם כשפה של מערכת התקשרות. הוא ראה בילד לא רק יצור של דחפים ופנטזיות, אלא אורגניזם חברתי, אבולוציוני, שמחפש קרבה כדי לשרוד ולהתפתח. הוא חיבר בין פסיכואנליזה, אתולוגיה, אבולוציה ומחקר התפתחותי, ויצר אחת השפות המשפיעות ביותר על טיפול בילדים, הדרכת הורים, טיפול בטראומה, טיפול זוגי ופסיכותרפיה דינמית עכשווית.

הסיפור על מיני אינו מסביר את בולבי כולו. אבל הוא פותח דלת להבנת הרגישות שלו לשאלת הפרידה. אולי מי שאיבד מוקדם כל כך את הדמות שהחזיקה את יומו, ידע לשמוע היטב את מה שמבוגרים אחרים העדיפו לא לשמוע: שילד לא תמיד מתרגל. לפעמים הוא פשוט מפסיק לקרוא.

זו אולי השאלה הבולביאנית ביותר בחדר הטיפול: לא רק מה קרה לך, אלא מה למדת שיקרה כאשר תצטרך מישהו.

מקורות מקצועיים

Bowlby, J. (1952). Maternal Care and Mental Health: A Report Prepared on Behalf of the World Health Organization. World Health Organization.

Bowlby, J., & Robertson, J. (1953). A Two-Year-Old Goes to Hospital. Proceedings of the Royal Society of Medicine, 46(6), 425-427.

Bretherton, I. (1992). The origins of attachment theory: John Bowlby and Mary Ainsworth. Developmental Psychology, 28(5), 759-775.

Ainsworth, M. D. S., Blehar, M. C., Waters, E., & Wall, S. (1978). Patterns of Attachment: A Psychological Study of the Strange Situation. Erlbaum.

Main, M., & Solomon, J. (1990). Procedures for identifying infants as disorganized/disoriented during the Ainsworth Strange Situation. In M. T. Greenberg, D. Cicchetti, & E. M. Cummings (Eds.), Attachment in the Preschool Years: Theory, Research, and Intervention.

Holmes, J. (1993). John Bowlby and Attachment Theory. Routledge.

van der Horst, F. C. P. (2011). John Bowlby: From Psychoanalysis to Ethology. Wiley-Blackwell.