מטפלים בעלי תואר שני טיפולי?
בואו נבדוק התאמה לאינדקס המטפלים של פסיכולוגים.קום. שלחו לנו הודעה קצרה ונתקדם משם.
איך להתאבד? פתרון סופי לבעיה זמנית
02/04/2024 צוות Psychologim.com
ברמה האפידמיולוגית והמחקרית, קיימת בספרות המקצועית מחלוקת מתודולוגית מתמשכת סביב ההגדרות ואופן המדידה של התופעה, שכן פעמים רבות קשה להוכיח באופן פוזיטיבי כי אירוע מסוים מעולם לא התרחש. עם זאת, הספרות האקדמית מצביעה לרוב על טווח מוערך הנע בין שניים לעשרה אחוזים מסך התלונות המוגשות למשטרה בגין עבירות מין. במחקרו המוכר של ליסאק ועמיתיו משנת 2010, מתוך 136 תלונות שנבחנו לעומק על פני עשור אקדמי, 8 מקרים קודדו כתלונות שווא, כלומר כ-5.9%. הממצאים תומכים בהערכה כי רוב התלונות אינן מסווגות כתלונות שווא. בד בבד, נתונים אלו מדגישים כי מקרי השווא דורשים התייחסות מקצועית, רגישה וקלינית רצינית, בשל השפעתם הנרחבת על כלל המעורבים ועל רמת האמון של הציבור הרחב.
מבחינה קלינית ומשפטית, קיימת חשיבות רבה לביצוע אבחנה מבדלת דקדקנית בין שלושה מצבים שונים בתכלית, אשר לעיתים מתערבבים בשיח הציבורי. המצב הראשון הוא תלונת שווא, המתארת דיווח כוזב ומודע על אירוע פוגעני שלא התרחש במציאות. המצב השני הוא תלונה שלא בוססה מבחינה ראייתית, מצב שכיח יחסית במערכת המשפט הפלילי. במצב זה, הפגיעה המינית אכן התרחשה, והקורבן מדווח על אירוע אמיתי, אך אין בידי גורמי התביעה או החקירה די ראיות חיצוניות או עדויות מסייעות כדי לבסס הרשעה מעבר לספק סביר. המצב השלישי הוא תלונה שבוטלה או נמשכה בחזרה על ידי המתלונן, לעיתים בשל רתיעה מובנת מההליך המשפטי הממושך, בשל היעדר תמיכה סביבתית, או בשל איומים. הבחנה מושגית זו היא קריטית למניעת עיוות הסטטיסטיקה ולמניעת פגיעה משנית ומתמשכת בקורבנות.
עבור אנשי טיפול, המפגש בקליניקה עם מטופל או מטופלת המעלים תלונת שווא מציף דילמות אתיות ומקצועיות מורכבות. במרחב זה נדרשת הבחנה ברורה לגבי גבולות התפקיד. המטפל הקליני אינו מתפקד כחוקר פורנזי, ותפקידו אינו לברר את האמת העובדתית או לאסוף ראיות. עבודתו הטיפולית מתמקדת בחקר האמת הנפשית של המטופל ובניתוח הפונקציה ההישרדותית, ההגנתית או הרגשית שהנרטיב המומצא משרת בחייו באותה עת. עם זאת, כאשר עולה חשד קליני מבוסס לבדייה מודעת היוצרת סיכון לאחרים, המטפל נדרש לנווט במורכבות שבין שמירה על עמדה מכילה כלפי המצוקה הרגשית, לבין הימנעות משיתוף פעולה אקטיבי עם עיוות המציאות, פעמים רבות תוך הסתייעות במסגרת של טיפול פסיכולוגי הבוחן את מנגנוני ההגנה והצרכים הלא מסופקים של המטופל. ניהול מבוקר ומודרך של דינמיקה זו שומר על המסגרת ומונע הסלמה.
אחד התחומים המרכזיים בפסיכולוגיה משפטית ובפסיכולוגיה קוגניטיבית, הנוגע באופן ישיר לתלונות שאינן תואמות את המציאות האובייקטיבית, הוא חקר תופעת זיכרונות השווא. גישה מקצועית מניחה כנקודת מוצא שלא כל דיווח שגוי או דיווח הנעדר תמיכה ראייתית בשטח נובע בהכרח מהונאה מודעת, כוונת זדון או פסיכופתולוגיה אישיותית. לעיתים לא נדירות, התלונה המשטרתית או הקלינית נשענת על אמונה פנימית כנה של המתלונן באירוע טראומטי שמעולם לא התרחש בפועל. מציאות פנימית זו עשויה לנבוע מתהליכים קוגניטיביים טבעיים ולעיתים מוטים של קידוד, עיבוד ושימור מידע ברשתות העצביות במוח לאורך זמן.
הפסיכולוגית הקוגניטיבית והחוקרת אליזבת לופטוס הראתה בשורת מחקרים ענפה כי הזיכרון האנושי אינו פועל בשום צורה כמערכת הקלטה מדויקת. המושג המרכזי במחקריה הוא הבניה מחדש של הזיכרון. תהליך דינמי זה מצביע על כך שהזיכרון נבנה, משתנה ומתעצב מחדש באופן פעיל בכל פעם מחדש שאנו שולפים אותו אל המודעות. בתהליך השליפה, המוח נוטה באופן לא מודע להשלים פערים חסרים בזיכרון על בסיס ידע מוקדם, תבניות חשיבה, אמונות אישיות, ציפיות סביבתיות או סוגסטיה חיצונית. מחקריה על אפקט המידע המטעה הדגימו באופן אמפירי כיצד שאלות מנחות, לחץ חקירתי מתמשך או התערבות של גורמי סמכות יכולים לעצב מחדש, לעוות, ולעיתים לשתול זיכרונות מורכבים ורגשיים במוחו של אדם בוגר ובריא.
בהקשר הספציפי והרגיש של תלונות על פגיעות מיניות, הסיכון הקליני להיווצרות זיכרונות שווא עשוי לגבור משמעותית כאשר המטופל נמצא במצב של פגיעות רגשית ומושפעות מוגברת לדברי המטפל או החוקר. בספרות המקצועית תועדו בעבר מקרים בהם טכניקות טיפוליות מסוימות ושנויות במחלוקת לשחזור זיכרונות טראומטיים מודחקים מהילדות המוקדמת – כגון שימוש בהיפנוזה רגרסיבית או דמיון מודרך אינטנסיבי – עלולות לתרום להיווצרות זיכרונות שווא או קונפבולציות. במצב קליני זה, האדם משלים פערי זיכרון ומדווח בפירוט עשיר על אירועים בדויים מתוך אמונה שלמה באמיתותם, כשהוא מלווה באפקט רגשי אותנטי של כאב ובכי.
אבחנה זו ממחישה את החשיבות העליונה של פרקטיקה קלינית חוקרת, זהירה וביקורתית. היא מדגישה בבהירות מדוע מטפלים ואנשי מקצוע בפסיכותרפיה נדרשים להיצמד לגישות טיפוליות מבוססות ראיות מחקריות. הדבר רלוונטי במיוחד כאשר ניגשים לנהל טיפול בטראומה, תחום המחייב רגישות ומיומנות קלינית גבוהה. על המטפל להימנע משאלות מדריכות או משתילות מידע במהלך הריאיון הקליני, ולהיעזר באופן שוטף בהדרכה מקצועית ופיקוח קליני, כדי להימנע מהטיות מאשרות וכדי לשמור על סטנדרט המגן על בריאותו הנפשית של המטופל ומשפחתו.
בבחינה קלינית ואבחנתית של תלונות שווא המוגשות באופן מודע וללא עדות לפגיעה קוגניטיבית בקידוד הזיכרון, נהוג בספרות הפסיכיאטרית לבחון לעומק את מבנה האישיות הבסיסי ואת מצבו הנפשי של המתלונן. התנהגות כזו עשויה פעמים רבות להתפתח ולצמוח על רקע של קשיי הסתגלות ניכרים, משברי חיים, ומורכבות פסיכופתולוגית המלווה את האדם מראשית חייו הבוגרים. עבודות מחקריות שונות בפסיכולוגיה פורנזית ופסיכיאטריה, ביניהן סקירתם המוכרת של הול והול משנת אלפיים ושש, עמדו על קשר קליני אפשרי בין נטייה חוזרת להגשת דיווחים כוזבים לבין קיומן של הפרעות אישיות ממקבץ מסוים. נהוג להצביע בהקשר זה על מאפיינים פתולוגיים של הפרעת אישיות גבולית, ולעיתים גם על קווים אישיותיים היסטריוניים המחפשים תיקוף חיצוני, דרמה רגשית ותשומת לב מצד הסביבה.
אצל מטופלים המתמודדים עם קווים אישיותיים גבוליים, החוויה הפנימית והיומיומית כוללת לעיתים תחושות מציפות של ריקנות כרונית, קושי ניכר ומתמשך בוויסות רגשי של דחפים, וחרדת נטישה עמוקה המכתיבה את מערכות היחסים שלהם. במקרים קליניים אלו ניתן לזהות שימוש אינטנסיבי במנגנוני הגנה ראשוניים, כגון מנגנון הפיצול, אשר משליך על הסביבה הבינאישית חלוקה נוקשה של אנשים טובים לעומת אנשים רעים ומתעללים. במצבי משבר בינאישי או דחק קיומי, תלונת השווא עשויה לשמש, לעיתים באופן שאינו מודע במלואו להשלכותיו, כניסיון להשיג מעטפת של תשומת לב טיפולית ורפואית. לחלופין, היא יכולה להוות ביטוי עקיף ומלא זעם לתחושת דחייה כלפי דמות שנתפסת כנוטשת. המצוקה הפנימית מתורגמת למעשה לפעולה חיצונית דרמטית במטרה להפעיל את המערכת הרשמית לטובתם.
בנוסף להפרעות אישיות מוכרות אלו, האבחנה המבדלת הפסיכיאטרית כוללת בהכרח גם התייחסות למצבים קליניים מורכבים יותר הדורשים מומחיות ייחודית, כמו הפרעות בדויות. בהפרעות אלו, בניגוד להתחזות פשוטה המכוונת בדרך כלל לרווח כספי או משפטי מהיר, ייצור הנרטיב הקורבני והתסמינים הרפואיים מונע כמעט בלעדית מהצורך הנפשי הפנימי לאמץ את תפקיד החולה החברתי. מטרת העל הלא-מודעת היא לזכות בטיפול מסור, אמפתיה ותשומת לב עוטפת מצד גורמי מקצוע רפואיים או בני משפחה הקרובים, ללא כל שאיפה פנימית לרווח חומרי ברור. במצבים פסיכיאטריים אלו, הבדייה החוזרת עשויה להוות למעשה מנגנון התמודדות הגנתי, פגום ככל שיהיה, שנועד למנוע מהמטופל התמודדות ישירה עם משברים אקזיסטנציאליים עמוקים יותר, דיכאון תהומי או גלישה למצב פסיכוטי. התבוננות קלינית מעמיקה וסובלנית במנגנונים פנימיים אלו מאפשרת בניית התערבות טיפולית מדויקת ואמפתית יותר, הממוקדת בסיבה לשקר ולא רק בשקר עצמו.
מעבר לניתוח הפסיכופתולוגי של היחיד, הבנת תופעת תלונות השווא מחייבת התייחסות מחקרית רחבה הרבה יותר לדינמיקות סביבתיות, סוציולוגיות ופסיכו-חברתיות אשר משפיעות על ומעצבות את ההתנהגות האנושית במצבי דחק. בעוד שמחקרים קרימינולוגיים מוקדמים התמקדו לעיתים קרובות במדגמים ספציפיים וצרים, מחקרים עדכניים יותר בעשור האחרון מרחיבים את היריעה ובוחנים את ההקשר החברתי והתרבותי הרחב. כך למשל, עבודתם של דה זוטר ועמיתיו משנת אלפיים ושבע עשרה מציעה חלוקה קטגורית אקדמית למניעים הפסיכולוגיים והחיצוניים העומדים בבסיס תלונות שווא: מניע של רווח חומרי או אינסטרומנטלי, מניע של רווח רגשי בין-אישי, ותלונות חסרות בסיס הנובעות ישירות ממצב נפשי מעורער ופסיכופתולוגיה פעילה בזמן אמת.
המניע האינסטרומנטלי – המוגדר לעיתים בספרות כחיפוש אחר אליבי חברתי המגן על המוניטין – נקשר פעמים רבות לדינמיקות של פיקוח חברתי נוקשה. מצב זה עשוי להתרחש כאשר בחירות מיניות או התנהגותיות של אדם מעמידות אותו בסכנה ממשית של גינוי חריף, ענישה או נידוי מצד סביבתו הקרובה. מחקרים סוציולוגיים מודרניים מעריכים כי בסביבות חברתיות או משפחתיות המאופיינות בשמרנות מינית ובפיקוח חברתי הדוק, החשש מתוצאותיהן של סנקציות עשוי להוות זרז מרכזי לבדייה. במצבי דחק חברתיים אלו, דיווח בדוי על תקיפה מינית עשוי להוות אסטרטגיית הישרדות חברתית המצילה מוניטין בטווח הקצר. מהלך זה מעביר למעשה את האדם מעמדה פגיעה ומגונה של אשם בעבירת מוסר קהילתית, לעמדה ציבורית המזכה בתמיכה, אהדה והגנה מצד הקהילה המקומית והרשויות.
מניע אסטרטגי ותועלתני נוסף נידון רבות בספרות הפורנזית המשפטית, במיוחד בהקשר של סכסוכים אזרחיים, ומוגדר לעיתים כחיפוש נקמה אישית או השגת יתרון טקטי-משפטי דורסני בהליכים בבתי משפט. קונפליקטים בינאישיים הנמצאים בעצימות גבוהה מובילים לא פעם לפעולות קיצוניות ובלתי צפויות. במקרים של הליכי גירושים בעצימות קונפליקטואלית גבוהה ומאבקי משמורת הורים, טענה בדויה על פגיעה מינית עשויה לשמש כנשק של ממש לצורך הרחקת ההורה השני מילדיו, או לשם פגיעה במעמדו הכלכלי, האישי והמשפטי. מקרים סבוכים אלו דורשים מאנשי המקצוע עבודה קלינית זהירה, מקיפה ומושכלת, על מנת לזהות נכונה כוחות של מניפולציה ולהימנע ממעורבות המונעת על ידי הטעיות.
בסיכומו של דבר, חשוב להבהיר שלא כל מניע אינסטרומנטלי מעיד בהכרח על הפרעת אישיות או פתולוגיה פנימית. בבואנו להעריך ולנתח את המקרה, יש לשמור על הבחנה נקייה וברורה בין גורמים אישיותיים ופסיכיאטריים עמוקים, לבין לחצים חברתיים, משפחתיים או הישרדותיים, אשר יכולים לדחוף גם אדם ללא כל רקע פסיכיאטרי קודם לקבל החלטות שגויות ופוגעניות בתגובה למצבי דחק ואיום סביבתי.
חרף הדימוי התקשורתי והציבורי, לפיו אדם המדווח דיווח שווא במשטרה פועל תמיד בקור רוח מחושב ובאדישות מוסרית מתוך חסינות רגשית מלאה לתוצאות מעשיו, המציאות הקלינית המורכבת בחדרי הטיפול מציגה תמונה שונה. מניסיונם של מטפלים רבים נראה כי מדובר בחוויה פנימית סוערת המלווה לרוב במצוקה מתמשכת וניכרת. במקרים רבים, המתלוננים עצמם חווים עומס פסיכולוגי אשר נוטה להחריף ולהסתבך ככל שהשקר נמשך זמן רב יותר, מעמיק לתוך פרטים קטנים, ומערב גורמים רשמיים במערכת אכיפת החוק, הרווחה והתביעה.
בספרות הפסיכולוגית הענפה העוסקת באופן ישיר בחקר ההונאה והשקר האנושי, מודגש המושג התיאורטי המרכזי הידוע כעומס קוגניטיבי. המדע הפסיכולוגי בוחן כיצד תחזוקה שוטפת של סיפור בדוי ורב-פרטים דורשת השקעת משאבים מנטליים וריכוז מצד האדם המשקר. הוא נדרש למאמץ מודע במטרה לשמור על עקביות פנימית ללא סתירות, להשיב לשאלות צולבות של חוקרי משטרה מבלי לסתור את עצמו או את העדויות החיצוניות, ולנהל במקביל את החזות הרגשית המתאימה. עומס קוגניטיבי רב זה, בצירוף הלחץ החקירתי המתמיד והפחד מחשיפה פומבית של קלונו, מוביל לעיתים קרובות להתשה מנטלית משמעותית ולהיחלשות מנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים של האדם.
כאשר הליכי החקירה מעמיקים ומתקדמים לעבר הליך משפטי, הדיסוננס הקוגניטיבי של המתלונן המסובך עלול לגבור למימדים מאתגרים עבור הנפש. במקרים מסוימים, המתלונן עשוי להבין בשלב התהליך כי נסיגה פתאומית מהתלונה והודאה מפורשת באמת יובילו להשלכות משפטיות בגין עבירות פליליות של עדות שקר או מסירת ידיעה כוזבת. פחד זה מניע אותו באופן פרדוקסלי להמשיך לדבוק בגרסתו השקרית ביתר שאת, למרות המצוקה הרגשית והאשמה. החרדה מפני חשיפה, לצד קונפליקטים מוסריים פנימיים מול הפגיעה באדם החף מפשע שניצב מולו, מעמיסים על הנפש באופן ניכר. במצבים אלו תיתכן מצוקה נפשית משמעותית, תסמינים דיסוציאטיביים (העלולים להזכיר מופעים של דיסוציאציה ופוסט טראומה), תגובות דחק, דיכאון, ולעיתים גם מחשבות אובדניות, המחייבות התערבות קלינית, פסיכיאטרית ותרופתית.
עבור אדם המואשם לשווא בעבירת מין חמורה, ההליך המשפטי והחברתי שנפתח נגדו מהווה לרוב אירוע פתאומי ומטלטל ביותר המשפיע באופן ניכר על מסלול חייו. אירוע זה מוכר בספרות הפסיכולוגית והטראומטולוגית ככזה שעשוי להוביל לחוויה טראומטית עמוקה. השלכותיה של האשמת שווא יכולות לפגוע בצורה כואבת ובבת אחת בכל מערכות התמיכה הקיומיות של האדם: המעגלים החברתיים, המערכות המשפחתיות הקרובות, ויכולות ההשתכרות והקריירה. יתרה מכך, גם כאשר ההליך הפלילי המייסר מסתיים לבסוף בזיכוי בבית המשפט או בסגירת התיק המשטרתי, הליך שיקום האמון הבסיסי בחברה, לצד שיקום המוניטין המקצועי שהוכתם, הוא תהליך ארוך, מיוסר, רצוף מהמורות שלעיתים אורך זמן רב מאוד.
מחקרים הבוחנים מקרוב ובאופן איכותני את הפנומנולוגיה של חוויית הנאשמים החפים מפשע, מצביעים על כך שרבים מהם חווים פגיעה אקוטית בביטחון הבסיסי שלהם בעולם החברתי ובבני אדם בכלל. תחושות עמוקות של בידוד חברתי ניכר, תחושת נטישה מצד מקורבים, ואובדן אמון במערכות הצדק והמשפט נפוצות מאוד בשלבים מוקדמים ומאוחרים אלו של המשבר. בספרות המקצועית הפסיכיאטרית נקשר דחק חריף ומתמשך זה להתפתחות אפשרית ושכיחה של תסמונת דחק חריפה בטווח הקצר. דחק זה עשוי, במקרים מסוימים ובהיעדר טיפול קליני ותמיכה חברתית מתאימה, להוביל לביטויים קליניים כרוניים המאפיינים מצבים קשים של פוסט טראומה מורכבת ולפגיעה בהערכה העצמית של הפרט ובזהותו. התמודדות עם משבר אישי וציבורי כזה מצריכה במקרים רבים ליווי קליני ארוך טווח המותאם ספציפית לעיבוד תחושות אובדן, פציעה מוסרית שנגרמה מעוול, וטראומה חברתית מתמשכת.
לצד הפגיעה האישית הקשה באדם המואשם לשווא, לתופעת תלונות השווא ישנן השלכות מערכתיות, ציבוריות ותרבותיות כבדות משקל שאין להקל בהן ראש. הדינמיקה הספקנית והצינית שנוצרת במרחב הציבורי בעקבות פרסום מקרים אלו עלולה להשפיע לרעה ולגרום נזק ישיר לקורבנות של טראומה מינית אמיתית וממשית. כאשר מקרים של דיווחים כוזבים מקבלים תהודה תקשורתית נרחבת או מנוצלים לצרכים שונים, הם עשויים לעורר באופן אוטומטי ספקנות ציבורית גורפת. ספקנות זו פוגעת באופן קשה באמינותם, בכבודם ובזכותם להגנה של נפגעים ונפגעות המבקשים סיוע מתוך מצוקה אמיתית. החשש הגובר מפני חקירה חשדנית ועוינת מצד גורמי האכיפה המושפעים מהאקלים הציבורי, עלול להוות חסם נוסף, פסיכולוגי ובירוקרטי, בפני הגשת תלונה מוצדקת. על כן, תפקידם המקצועי של אנשי הטיפול ובריאות הנפש הוא לנווט במורכבות אתית זו בזהירות רבה. עליהם לעשות זאת מתוך הבנה קלינית וחומלת של מניעי השווא מצד אחד, אך תוך שמירה בלתי מתפשרת על יצירת סביבה מאפשרת, בטוחה, לא שיפוטית ותומכת עבור הרוב המכריע של קורבנות עבירה הזקוקים להגנה ולשיקום.
Kanin, E. J. (1994). False rape allegations. Archives of Sexual Behavior, 23(1), 81–92.
Rumney, P. N. S. (2006). False allegations of rape. The Cambridge Law Journal, 65(1), 128–158.
Vrij, A. (2008). Detecting lies and deceit: Pitfalls and opportunities (2nd ed.). John Wiley & Sons.
מאמר חשוב. תודה
מרתק
