טיפול זוגי מבוסס מובחנות

כשהזוג מבקש מהמטפל לבחור צד

הם נכנסים לחדר לא תמיד כזוג, אלא כשני עורכי דין של כאב. כל אחד מביא תיק ראיות. היא זוכרת את כל הפעמים שבהן הוא נסגר, נעלם, השאיר אותה לבד בתוך החרדה שלה. הוא זוכר את כל הפעמים שבהן כל ניסיון שלו לנשום הפך מבחינתה לנטישה, אדישות או אלימות רגשית. הם אינם משקרים. שניהם באמת סובלים. אבל מהר מאוד מתברר שהבקשה הסמויה שלהם מן המטפל אינה רק להבין את הקשר, אלא להכריע מי מהם זכאי סוף סוף להירגע על חשבון השני.

מטפל זוגי מיומן מכיר את המלכודת הזאת. אם ימהר ללמד אותם לתקשר טוב יותר, הוא עלול להחמיץ את העובדה שהם כבר מתקשרים מצוין, רק באופן פוצע. אם ימהר לתווך, הוא עלול להפוך למתרגם של תלות הדדית. אם ימהר להכיל, הוא עלול לאשר לאחד מהם שהכאב שלו מעניק לו זכות לנהל את האחר. כאן נכנס הערך הקליני של טיפול זוגי מבוסס מובחנות. הוא אינו שואל רק איך אפשר להפחית את הקונפליקט, אלא מה הקונפליקט מגלה על רמת הבשלות של כל אחד מבני הזוג.

בספרו טיפול זוגי מבוסס מובחנות אמתי מגד מציע לראות זוגיות לא כמרחב שבו שני אנשים אמורים לווסת זה את זה ללא הרף, אלא כמרחב שבו כל אחד מהם נדרש לפתח אחריות עצמית, אותנטיות, יכולת חשיבה תחת לחץ ויכולת לשאת את נפרדותו של האחר. זו אינה עמדה קרה. להפך. היא מתייחסת ברצינות גדולה מאוד לרגש, דווקא משום שהיא מסרבת להפוך אותו לפקודת הפעלה עבור בן הזוג.

עבור אנשי מקצוע בעלי תואר שני טיפולי, שיש להם השכלה קלינית וניסיון בעבודה עם זוגות, משפחות או יחידים בתוך יחסים, טיפול זוגי מבוסס מובחנות מציע שינוי עדין אך דרמטי בעמדה. המטפל אינו רק מנסה להחזיר לזוג שקט. הוא מנסה לבדוק האם כל אחד מהם מסוגל לעמוד בתוך קשר קרוב בלי לקרוס לריצוי, התקפה, נסיגה, קורבנות או דרישה בלתי פוסקת שהאחר יוכיח לו שהוא אהוב.

מובחנות אינה עצמאות קרה

קל לטעות ולחשוב שמובחנות היא מילה אחרת לעצמאות. אבל בטיפול זוגי ההבחנה הזאת קריטית. עצמאות יכולה להיות גם הגנה. אדם יכול להצהיר שאינו צריך איש, בעוד שבתוכו הוא מבועת מתלות. אדם יכול להתרחק בשם החופש, כאשר למעשה הוא בורח ממפגש רגשי. מובחנות היא דבר אחר. היא היכולת להישאר מחובר מבלי להיבלע, להישאר נפרד מבלי להיעלם, להרגיש את האחר מבלי להפוך לאחראי עליו, ולהרגיש את עצמי מבלי להפוך את עצמי למרכז המוסרי המוחלט של הקשר.

מוריי בואן הניח את התשתית לחשיבה הזאת כאשר תיאר את המשפחה כמערכת רגשית. בתוך מערכת כזאת האדם אינו מגיב רק למה שנאמר לו עכשיו, אלא לכל רשת החרדות, הנאמנויות, הציפיות והלחצים שבתוכה הוא גדל. ככל שרמת המובחנות נמוכה יותר, כך האדם מתקשה להבחין בין מחשבה לבין הצפה רגשית. הוא עשוי להרגיש שמשהו נכון רק משום שהוא מרגיש חזק. הוא עשוי לפרש אי הסכמה כדחייה, גבול כנטישה, רצון שונה כפגיעה, או שתיקה כהכרזה על סוף הקשר.

בטיפול זוגי זה מופיע שוב ושוב. בן זוג אחד אומר שהוא רק מבקש קרבה, אבל בפועל אינו מסוגל לשאת רגע שבו האחר אינו פנוי אליו. בת זוג אחרת אומרת שהיא רק רוצה שקט, אבל השקט שלה הופך לעונש. אחד מציג את עצמו כפגוע תמידי, האחר כמי שנחנק תמידית. השאלה הטיפולית אינה מי צודק יותר. השאלה היא מה כל אחד עושה כאשר הוא פוגש את גבול ההשפעה שלו על האחר.

במובן הזה, מובחנות היא מושג קליני חי מאוד. היא אינה רק תאוריה משפחתית, אלא עדשה שמאפשרת למטפל לשמוע אחרת משפטים יומיומיים לגמרי. כאשר מטופלת אומרת “אם הוא היה אוהב אותי הוא היה יודע מה אני צריכה”, אפשר לשמוע כאב. אבל אפשר לשמוע גם דרישה שהאחר יוותר על נפרדותו. כאשר מטופל אומר “אני לא יכול לדבר איתה, היא מתפרקת מכל דבר”, אפשר לשמוע מצוקה אמיתית. אבל אפשר לשמוע גם שימוש בהתפרקות שלה כהצדקה להימנעות שלו.

הגישה אינה מבטלת פגיעות. היא פשוט לא נותנת לפגיעות להפוך לחסינות מפני אחריות.

המעבר מהכלה כפויה אל ראויות

בכתיבתו של אמתי מגד על טיפול זוגי מבוסס מובחנות מופיעה שפה שאינה מסתפקת במונחים רכים. הוא אינו מדבר רק על קרבה, תקשורת, פצע והתקשרות. הוא מדבר גם על ראויות, אחריות, תובענות, מובסות, מניפולציה, אשמה, כוח ויושרה. אלו מילים שמטפלים לא תמיד אוהבים להכניס לחדר, כי הן נשמעות שיפוטיות מדי. אבל אצל מגד הן אינן נועדו לשפוט את המטופלים. הן נועדו להחזיר להם את האפשרות להיות סובייקטים מוסריים, לא רק נפגעים של ההיסטוריה שלהם.

המושג ראויות חשוב במיוחד. הוא מזיז את השאלה מן המקום הנרקיסיסטי של “האם מגיע לי לקבל אהבה” אל מקום קשה ובוגר יותר: האם אני מתנהג באופן שמאפשר אהבה. האם אני ראוי לאמון של האחר. האם אני משתמש בכאב שלי כדי להעניש. האם אני דורש אינטימיות בלי להיות מוכן לאמת. האם אני מבקש תשוקה אבל חי בתוך בוז. האם אני מבקש ביטחון אבל מפעיל את האחר באשמה. אלו שאלות שאינן תמיד נעימות, אבל הן בדיוק השאלות שבהן זוגיות מפסיקה להיות סיפור על צרכים בלבד והופכת לסיפור על אופי, בחירה והתייצבות.

בספרו מגד טוען למעשה טענה לא פשוטה: הציפייה ההדדית להכלה ולוויסות רגשי עלולה להפוך בעצמה לאחד ממקורות השחיקה. בני זוג מגיעים לטיפול בטענה שהם אינם מקבלים מספיק הבנה, אבל לעיתים מה שהם מבקשים הוא שהאחר ינהל עבורם את עולמם הפנימי. אם את כועסת, הוא חייב להרגיע. אם הוא נבהל, את חייבת להתרכך. אם היא נפגעת, הוא חייב להרגיש אשם. אם הוא מתרחק, היא חייבת להבין שהוא מוצף. כך נבנית זוגיות שבה כל אחד נעשה אחראי לא רק למעשיו, אלא גם ליכולת של האחר לשאת את עצמו.

כאן טיפול זוגי מבוסס מובחנות פוגש את טיפול זוגי פסיכואנליטי. החשיבה הפסיכואנליטית מאפשרת לראות השלכות, פנטזיות לא מודעות, יחסי אובייקט ודפוסים מוקדמים. מגד מוסיף לכך תביעה קלינית להתייצבות בהווה. לא רק מה קרה לך. לא רק מה בן הזוג מעורר בך. אלא מה אתה עושה עכשיו עם מה שמתעורר בך. האם אתה יכול להרגיש בלי להפוך את הרגש לצו. האם את יכולה לכאוב בלי להפוך את הכאב להוכחה שהאחר אשם בקיומך.

כשאותו משפט נשמע אחרת

כדי להבין את ההבדל בין טיפול מבוסס מובחנות לבין התערבות זוגית רגילה, אפשר להקשיב למשפט פשוט: “אני לא יכולה להרגיש בטוחה כשהוא לא עונה לי להודעות”. מטפל תקשורתי עשוי לשאול איך אפשר ליצור הסכמה ברורה יותר סביב זמינות. מטפל ממוקד התקשרות עשוי לשמוע כאן חרדת נטישה ולנסות לעזור לבן הזוג השני להגיב באופן מרגיע יותר. שתי ההתערבויות יכולות להיות חשובות. אבל מטפל מבוסס מובחנות ישאל גם שאלה נוספת: מה קורה לה כאשר היא פוגשת חוסר זמינות. האם החרדה שלה הופכת לדרישה. האם הדרישה הופכת לשליטה. האם הצורך בביטחון מוחק את הזכות של האחר להיות נפרד.

אין בכך לומר שמובחנות שוללת תלות הדדית בריאה. להפך, קשר זוגי בוגר אינו קשר שבו איש אינו זקוק לאיש, אלא קשר שבו הצורך באחר אינו הופך לדרישה שהאחר יוותר על עצמו. במובן הזה, מובחנות אינה מחליפה התקשרות, אלא בודקת האם ההתקשרות יכולה להתקיים בלי להפוך לשליטה, ריצוי או קריסה.

אותו דבר יקרה גם בצד השני. כאשר הוא אומר “אני לא מסוגל איתה, היא חונקת אותי”, אפשר לשמוע צורך אמיתי במרחב. אבל אפשר גם לשאול מה הוא עושה בשם המרחב הזה. האם הוא מדבר אמת או נעלם. האם הוא מציב גבול או מעניש. האם הוא מבקש נפרדות או משתמש בנפרדות כדי לא לפגוש אשמה, אינטימיות ותשוקה. השאלה אינה מי מהם פתולוגי יותר. השאלה היא כיצד כל אחד משתמש בכאב שלו כדי להימנע מן העבודה הפנימית שהקשר דורש ממנו.

כאן תרומתו של דייוויד סנרש נעשית מרכזית. סנרש מערער על ההנחה שהבעיה המרכזית של זוגות היא שהם לא יודעים לתקשר. לעיתים הם יודעים היטב. הם יודעים כיצד להפעיל, להכאיב, להיעלם, לרדוף, להאשים או לקרוס בדיוק ברגע שבו האחר עומד להפוך חופשי מדי. לכן ההתערבות אינה יכולה להסתפק בללמד אותם לדבר יפה יותר. היא צריכה לעזור להם לשאת את האמת שכבר עוברת ביניהם, בלי להפוך אותה לכלי נשק ובלי לברוח ממנה.

כאן גם ההבדל בין טיפול קליני לבין ייעוץ זוגי נעשה חשוב. טיפול זוגי מבוסס מובחנות אינו מסתפק בעצות, תרגילי שיחה או חלוקת מטלות רגשית חדשה. הוא דורש מן המטפל לזהות מבני כוח, חרדה מערכתית, פערים בתשוקה, משולשים, נאמנויות בלתי מדוברות, תוקפנות פסיבית, שימוש בפגיעות כמנוף ושלל דרכים שבהן בני זוג מבקשים אינטימיות אבל פועלים נגדה.

ביידר ופירסון מוסיפים מימד התפתחותי חשוב. זוגיות אינה נשארת בשלב ההתאהבות, וגם אינה אמורה להישאר שם. בשלב מסוים מתגלה שהאחר באמת אחר. יש לו רצון אחר, קצב אחר, עוררות מינית אחרת, היסטוריה אחרת, פחדים אחרים, גבולות אחרים. זוגות רבים מפרשים את הגילוי הזה כהוכחה לכך שהקשר התקלקל. הגישה ההתפתחותית מציעה לחשוב עליו אחרת: לא כסוף האהבה, אלא כתחילת העבודה הבוגרת של האהבה.

המטפל כמי שמסרב להצטרף לדרמה הזוגית

אולי האתגר הגדול ביותר בגישה הזאת אינו נמצא אצל בני הזוג, אלא אצל המטפל. זוגות יודעים למשוך את המטפל פנימה. הם עושים זאת בלי כוונה מודעת, ולעיתים גם עם כוונה. אחד מבקש ממנו להיות עד לסבלו. האחר מבקש ממנו לאזן את התמונה. אחת רוצה שהמטפל יראה כמה היא התאמצה. האחר רוצה שיבינו סוף סוף כמה בלתי אפשרי לחיות עם הדרישות שלה. בתוך דקות המטפל עשוי להרגיש שהוא חייב להרגיע, להסביר, להגן, לפשר, להחזיר שקט לחדר.

אבל שקט מוקדם מדי הוא לפעמים בריחה. זוג יכול לצאת מפגישה רגוע יותר ועדיין לא השתנה בו דבר. להפך, הוא למד שהמטפל יכול לעשות עבורו את מה שהוא עצמו מתקשה לעשות: לשאת מתח. לכן טיפול זוגי מבוסס מובחנות דורש מן המטפל יכולת להחזיק לחץ בלי למהר לפרק אותו. לא מתוך אכזריות, אלא מתוך הבנה שהתפתחות מתרחשת לעיתים בדיוק ברגע שבו אדם פוגש את הדפוס שלו ואינו מקבל מיד נתיב מילוט.

המטפל צריך לשים לב לעצמו. מתי הוא רוצה להיות אהוב על ידי הזוג. מתי הוא מפחד מהתפרקות. מתי הוא כועס על הצד התובעני. מתי הוא מזדהה עם הצד הנסוג. מתי הוא משתמש במילים יפות כדי לא לומר אמת פשוטה. העבודה עם העברה נגדית אינה כאן תוספת פסיכואנליטית נאה, אלא תנאי לעבודה אחראית. מטפל שאינו מכיר את המקומות שבהם הוא עצמו נמנע מקונפליקט, מתקשה להציב גבול או נבהל מתלות, עלול לשחזר בחדר בדיוק את הדינמיקה שהוא מבקש לפרק.

מטפל בעל מובחנות נמוכה בעצמו יתקשה להחזיק את הטמפרטורה הגבוהה של החדר. הוא עלול להרגיע מוקדם מדי, לבחור צד בלי לשים לב, להיבהל מעוינות, או להפוך את השקט בחדר למדד שגוי של התקדמות טיפולית. לכן העבודה בגישה הזאת אינה רק ידע על זוגות, אלא גם עבודה מתמשכת של המטפל על יכולתו לשאת מתח בלי לאבד חשיבה, חמלה ועמדה פנימית.

העמדה הטיפולית אינה נוקשה. היא מדויקת. היא יכולה לומר למטופלת: הכאב שלך אמיתי, אבל הדרישה שלך שבן הזוג יבטל את עצמו כדי להרגיע אותך אינה יכולה להיות הבסיס לאינטימיות. והיא יכולה לומר למטופל: הצורך שלך במרחב אמיתי, אבל השתיקה שלך אינה מרחב, היא כוח. רגעים כאלה הם לב העבודה. לא מפני שהם דרמטיים, אלא מפני שהם מחזירים את בני הזוג מן הסיפור על מה שהאחר עושה להם אל השאלה מה הם עושים בעצמם בתוך השדה הזוגי.

במובן הזה, טיפול זוגי מבוסס מובחנות דורש מן המטפל להיות מיכל שאינו מרצה. הוא מחזיק כאב, אבל לא סוגד לו. הוא מכבד פגיעות, אבל לא נותן לה לשלוט בחדר. הוא מזהה טראומה, אבל אינו מתיר לטראומה להפוך לשפה היחידה של הקשר. הוא עוזר לבני הזוג לגלות שהקרבה שהם מבקשים אינה יכולה להתקיים במקום שבו אף אחד מהם אינו מוכן לשאת את עצמו.

אחריות אינה סימטריה כפויה

כאן נדרשת אבחנה קלינית חשובה. טיפול זוגי מבוסס מובחנות אינו הזמנה לחלק אחריות באופן שווה בכל מצב. להפך. אם משתמשים בו ברצינות, הוא מחייב את המטפל לבדוק היטב מי פועל מתוך חופש יחסי, מי פועל מתוך פחד, מי מפעיל כוח, מי מצמצם את האחר, ומי חי בתוך קשר שבו עצם הדיבור הזוגי עלול להפוך לעוד זירה של שליטה.

כאשר יש אלימות, שליטה כפייתית, הפחדה, איום, פגיעה מינית, התמכרות פעילה, התנהגות מסכנת או דינמיקה שבה אחד מבני הזוג חי תחת טרור רגשי או פיזי, אין מקום לדבר על מובחנות כאילו שני הצדדים נמצאים באותה דרגת חופש. במצבים כאלה, השאלה הראשונה אינה איך כל אחד לוקח אחריות על חלקו בדפוס, אלא האם קיימים ביטחון, גבול, חופש בחירה ותנאים מינימליים לעבודה זוגית. לפעמים הטיפול הזוגי עצמו אינו המקום הנכון להתחיל בו. לפעמים יש צורך בעבודה פרטנית, בהגנה, בהתערבות מערכתית או בהפניה לגורמי סיוע מתאימים.

דווקא משום שהגישה עוסקת באחריות, היא מחייבת הבחנה בין אחריות לבין האשמה. אחריות טיפולית אינה אומרת “שניכם אשמים באותה מידה”. היא גם אינה אומרת לנפגע לשאת טוב יותר את הפוגע. אפשר לומר לאדם “תפסיק להיות קורבן” באופן שמוחק את הפגיעה שעבר. ואפשר לומר דבר אחר לגמרי: הפגיעה שלך אמיתית, האחריות של מי שפגע בך אינה נמחקת, ובכל זאת נבדוק יחד איפה אפשר להחזיר לך חופש פעולה, שיקול דעת, גבול וחיים שאינם מנוהלים רק על ידי מה שנעשה לך.

לכן הגישה הזאת עשויה לעניין במיוחד אנשי מקצוע מנוסים. היא דורשת יכולת לשאת מורכבות, לא להתאהב בסיסמאות, לא להפוך כל פגיעות לזכאות ולא להפוך כל דרישה לאחריות להאשמה. היא מחייבת את המטפל להבחין בין תלות בריאה לבין תלות תובענית, בין צורך אמיתי בוויסות לבין שימוש בוויסות ככלי שליטה, בין עימות שמגדל את המטופל לבין עימות שמחזק בושה או פחד.

בהקשר הזה, מאמרים העוסקים בגבולות טיפוליים מזכירים שהמסגרת הטיפולית אינה רק טכניקה, אלא עמדה אתית. גם בטיפול זוגי מבוסס מובחנות, גבול אינו עונש ואינו ריחוק. הוא תנאי לאמת. הוא מאפשר למטפל לומר לבני הזוג: אפשר לדבר כאן על כאב, אבל לא להשתמש בכאב כדי למחוק את האחר. אפשר לדבר על אחריות, אבל לא להשתמש באחריות כדי למחוק פגיעה.

בסופו של דבר, טיפול זוגי מבוסס מובחנות מציע לאנשי מקצוע לחשוב על אהבה לא כהתמזגות ולא כעסקת הרגעה הדדית. אהבה בוגרת היא היכולת לעמוד מול אדם אחר, לרצות אותו, להיפגע ממנו, לכעוס עליו, להימשך אליו, לא להסכים איתו, ועדיין לא למחוק אותו ולא למחוק את עצמי. זו אינה אהבה פחות רגשית. זו אהבה שתובעת מן האדם להיות נוכח בה באמת.

ביבליוגרפיה

Bader, E., & Pearson, P. T. (1988). In quest of the mythical mate: A developmental approach to diagnosis and treatment in couples therapy. Brunner/Mazel.

Bowen, M. (1978). Family therapy in clinical practice. Jason Aronson.

Bowen Center for the Study of the Family. (n.d.). Differentiation of self.

Bowen Center for the Study of the Family. (n.d.). Introduction to the eight concepts.

Hardy, N. R., & Fisher, A. R. (2018). Attachment versus differentiation: The contemporary couple therapy debate. Family Process, 57(2), 557 עד 571.

Kerr, M. E., & Bowen, M. (1988). Family evaluation: An approach based on Bowen theory. W. W. Norton.

מגד, א. (2017). טיפול זוגי מבוסס מובחנות: תאוריה ופרקטיקה.

מגד, א. (2023). הצרכים שלנו צריכים להתבגר.

Schnarch, D. M. (1991). Constructing the sexual crucible: An integration of sexual and marital therapy. W. W. Norton.

Schnarch, D. M. (1997). Passionate marriage: Keeping love and intimacy alive in committed relationships. W. W. Norton.

Schnarch, D. M. (2009). Intimacy & desire: Awaken the passion in your relationship. Beaufort Books.

Schnarch, D. M., & Regas, S. (2012). The crucible differentiation scale: Assessing differentiation in human relationships. Journal of Marital and Family Therapy, 38(4), 639 עד 652.

Tomm, K. (1987). Interventive interviewing: Part II. Reflexive questioning as a means to enable self healing. Family Process, 26(2), 167 עד 183.

van der Meiden, J., Noordegraaf, M., & van Ewijk, H. (2018). Applying the paradigm of relational ethics into contextual therapy: Analyzing the practice of Ivan Boszormenyi Nagy. Journal of Marital and Family Therapy, 44(3), 499 עד 511.