בעולם של טיפול בבריאות הנפש, האבחנה המדויקת מכתיבה את סוג הטיפול. על דיכאון וחרדה מסתכלים כעל שתי הפרעות נפרדות. אולם בעולם של אנשים במציאות, רבים מהם סובלים משתי ההפרעות יחדיו. רוב ההפרעות במצבי הרוח מייצגות שילוב בין חרדה ודיכאון. למעשה, רוב ההפרעות במצבי הרוח קיימות כשילוב של חרדה ודיכאון. סקרים מראים כי ל-60-70% מהאנשים הסובלים מדיכאון סובלים גם מחרדה. מחצית מאלה הסובלים מחרדה כרונית סובלים גם מתסמינים של דיכאון משמעותיים ברמה הקלינית.
לקיום המשותף של דיכאון וחרדה – הנקרא בשם תחלואה נלווית בעולם הפסיכולוגיה – יש מספר השלכות חמורות. זה הופך את מסלול ההפרעה לכרוני יותר, פוגע בתפקוד בעבודה ובמערכות יחסים, ומגדיל באופן משמעותי את הסיכון להתאבדות.
במהלך השנים האחרונות, מטפלים וחוקרים כאחד התקדמו והגיעו למסקנה חדשה: דיכאון וחרדה אינם הפרעות המתקיימות במקביל. אלו שני צדדים של הפרעה אחת.
"אלו כנראה שני צדדים של אותו מטבע," אומר ד"ר דויד ברלוו, מנהל מרכז להפרעות בריאות הנפש ולהפרעות נלוות באוניברסיטת בוסטון. "נראה שהגנטיקה זהה. נראה שהנוירו-ביולוגיה חופפת. האופי הפסיכולוגי והביולוגי של הפגיעות זהים. חלק מהאנשים עם הפגיעות הזו מגיבים בחרדה לגורמי לחץ בחיים. חלק מהם נכנסים לדיכאון נוסף על כך.
נראה כי דיכאון הוא סוג של השבתה," מסביר ברלוו. "חרדה היא סוג של מבט לעתיד, לראות דברים מסוכנים שעלולים לקרות בשעה הקרובה, ביום הקרוב או בשבועות הקרובים. דיכאון כולל את כל זה יחד עם תוספת של 'אני באמת לא חושב שאהיה מסוגל להתמודד עם זה, אולי פשוט אוותר.' ההשבתה הזו מסומנת על ידי האטה ברמה הנפשית, הקוגניטיבית או ההתנהגותית."
במרכז ההפרעה הכפולה הזו נמצא מנגנון משותף שהשתבש. המחקר מצביע על פעילות יתר של מערכת התגובה ללחץ, הנשלחת לתוך מרכזים רגשיים של המוח, כולל לתוך "מרכז הפחד" הממוקם באמיגדלה. גירויים שליליים גורמים להשפעה לא פרופורציונאלית על מערכות התגובה.
אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש מתקשים להבדיל בין חרדה לבין דיכאון. הטיפולים הטובים ביותר נגד דיכאון נלחמים גם בחרדה. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) מתבסס על דפוסי תגובה המרכזיים לשני התנאים. והתרופות הנפוצות ביותר לשימוש כנגד דיכאון, ה-SSRIs, או מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין, הוכחו גם כן כיעילות נגד מגוון רחב של הפרעות, החל מפוביה חברתית ועד לפאניקה והפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). סוג התרופה שהמטופל צריך לקבל מבוסס יותר על מה שהוא מסוגל לסבול מאשר על התסמינים.
וכאן טמונה בעיה. על פי דבריהם של הרופאים Edward Shorter מקנדה ו-Peter Tyrer מאנגליה, ההשקפה הרווחת לגבי חרדה ודיכאון כאל שתי הפרעות נפרדות, עם סממנים רבים של חרדה, נחשבת "לסיווג לא נכון" אשר הוביל את תעשיית התרופות במורד "סמטה עיוורת". זה רע מספיק שלהפרדה בין חרדה ודיכאון אין רלוונטיות קלינית. אלא שזוהי גם "סיבה אחת להאטה הגדולה בתחום גילוי ופיתוח תרופות בעולם התרופות הפסיכיאטריות", השניים טוענים במאמר האחרון שפורסם בכתב העת הרפואי הבריטי. קשה לייצר תרופות יעילות לטיפול "בנישות" של מחלות המונחות באמצעות שיווק.
ללא ספק קיים מרכיב משפחתי. "הסתכלות על ההיסטוריה המשפחתית של אדם הסובל מחרדה עיקרית או דיכאון מספקת רמז לאם הוא או היא יסבלו בסוף משניהם", אומר Joseph Himle, Ph.D., מנהל חבר ביחידה להפרעות חרדה באוניברסיטת מישיגן.
לאופי הפרעת החרדה יש גם כן השפעה. להפרעה אובססיבית-כפייתית, הפרעת פאניקה ופוביה חברתית נמצא קשר במיוחד לדיכאון. פוביות ספציפיות פחות כאלה.
משתנה הגיל גם כן משחק תפקיד. אדם המפתח הפרעת חרדה בפעם הראשונה לאחר גיל 40, צפוי גם הוא לסבול מדיכאון, טוען Himle. "למישהו שמפתח התקפי פאניקה בפעם הראשונה בגיל 50 לעתים קרובות יש היסטוריה של דיכאון או חווה דיכאון במקביל."
בדרך כלל, חרדה מגיעה לפני הדיכאון, לרוב מספר שנים קודם לכן. כיום, הגיל הממוצע להתפרצות הפרעה מכל סוג שהוא הוא בסוף תקופת הילדות/ההתבגרות המוקדמת. הפסיכולוג Michael Yapko, Ph.D, טוען כי ישנה הזדמנות אדירה למניעת הדיכאון, היות שהגיל הממוצע להתפרצות הראשונה הוא עכשיו אמצע שנות ה-20. "אדם צעיר לא צפוי לפתח במהירות חרדה אלא אם כן טיפל ולימד כישורים קוגניטיביים", הוא אומר. "אבל טיפול אגרסיבי בחרדה ברגע שהיא מופיעה יכול למנוע את ההתפתחות הנלווית של דיכאון."
"אבן הפינה המשותפת של חרדה ודיכאון היא התהליך התפיסתי של הערכת סיכונים מוגזמת במצב מסוים והמעיט בערכם של משאבים אישיים להתמודדות." אותם אנשים פגיעים רואים הרבה סיכון רב בענייני היומיום – מגישים בקשה להתקבל למקום עבודה, מבקשים טובה, מבקשים לצאת לדייט עם מישהו/י.
יתרה מכך, חרדה ודיכאון חולקים סגנון התמודדות של מניעה. אותם אנשים הסובלים מהפרעות אלה, נמנעים מהדבר ממנו הם פוחדים במקום לפתח את הכישורים להתמודד עם מצבים שגורמים להם לתחושת אי נוחות. לעיתים קרובות היעדר כישורים חברתיים נמצא בשורש הבעיה.
למעשה, אומרת Jerilyn Ross, LICSW, נשיאת האגודה להפרעות חרדה באמריקה, הקשר בין פוביה חברתית לבין דיכאון הוא "דרמטי. לעתים קרובות היא משפיעה על אנשים צעירים שאינם יכולים לצאת, אינם יכולים לצאת לדייט, ושאין להם חברים. הם מאוד מבודדים, לבדם, ומרגישים מנותקים."
לפעמים החרדה היא עניין של נטייה, ולפעמים היא מועברת לילדים כתוצאה מדאגת יתר של הורים. "הקבוצה הגדולה ביותר של אותם אנשים הסובלים מדיכאון וחרדה היא דור הבייבי בום," אומר Yapko. "הקבוצה ההולכת וגדלה הכי מהר היא קבוצת הילדים שלהם. הם אינם יכולים ללמד את הילדים דברים שהם בעצמם אינם יודעים. נוסף על כך רצונם לגדל ילדים מושלמים מפעיל לחצים עצומים על הילדים. הם יוצרים אוסף עצום של ילדים הסובלים מחרדות ומדיכאון.
הטיפול לעיתים רחוקות מסתמך על סוג ההפרעה שהתפרצה קודם. "במקרים רבים," אומרת Ross, "הדיכאון קיים כי החרדה היא כל כך מתישה. ברגע שאתם מטפלים בחרדה, הדיכאון מתפוגג."
בפועל, הטיפול מכוון לדיכאון ולחרדה בו זמנית. "יש התעניינות הולכת וגוברת בטיפול בשתי ההפרעות בו זמנית", מדווח Himle. "טיפול קוגניטיבי-התנהגותי נחשב לאטרקטיבי במיוחד כי יש לו יישומים לשתי סוגי ההפרעות".
מחקרים מראים שסוג טיפול זה יעיל לשתי ההפרעות. אבל לפעמים הדיכאון כל כך מגביל עד כדי כך שקיים צורך לטפל בו קודם. דיכאון, למשל, מפריע בדרך כלל עם חשיפה לטיפול בחרדה, שבמהלכו אנשים מתעמתים בצורה הדרגתית עם מצבים מהם הם נמנעים משום שהם מעוררים בהם פחד משתק.
"טיפול בחשיפה מצריך מאמץ משמעותי", מסביר Himle. "זהו מאמץ שאינו זמין לרוב עבור אנשים הסובלים מדיכאון". תרופות נוגדות דיכאון יכולות לעשות את ההבדל. מרבית ה-SSRIs מאושרים לשימוש במקרים של הפרעות חרדה והם השורה הראשונה של טיפול בתרופות. אולם לא ניתן לנבא מראש איזו תרופה עובדת בצורה הכי טובה ויעילה בשביל מי זה הכול עניין של ניסוי וטעיה.
Ross מוצאת שקיימת הצלחה של 80-90% בטיפול CBT בלגרום לאנשים לתפקד היטב, "בתנאי שהטיפול נעשה נכון". לא כל פסיכותרפיה היא CBT, אשר כולל קבוצה ספציפית מאוד של הליכים, וגם לא כל איש מקצוע בתחום בריאות הנפש עבר הכשרה ב-CBT. "מטופלים צריכים לוודא שזה מה שהם באמת מקבלים".
תרופות וטיפול ב-CBT יעילים באותה מידה בהפחתת חרדה ודיכאון. אולם CBT נחשב לטיפול טוב יותר בניסיון למנוע נסיגה, והוא מייצר סיפוק גדול יותר בקרב המטופלים. "זה יותר מעצים", אומר Yapko. מטופלים אוהבים את תחושת האחריות להצלחתם האישית." מעבר לכך, נתונים חדשים מרמזים על כך שההתמודדות הפעילה במסגרת טיפול CBT מעודדת יצירת מעגלים חדשים במוח העוקפים את מסלולי התגובה הלקויים.
הטיפול נמשך בממוצע בין 12 ל-15 שבועות, ומטופלים יכולים לצפות לראות שיפור משמעותי לאחר שישה שבועות של טיפול. "CBT אינו מצריך שנים של טיפול בדיבורים", אומרת Ross. “במסגרת טיפול CBT ניתנים שיעורי בית רבים, תרגולים ופיתוח של שינויים בסגנון החיים. ברגע שמטופלים לומדים כיצד לזהות את המחשבות או הרגשות המעוררים את החרדה, או את האירועים או האנשים המעוררים את החרדה אצלם, עליהם להמשיך לעשות את מה שהם עושים. CBT נותן לאנשים את הכלים הדרושים להם להתמודדות עם אותם מצבים.”