מטפלים בעלי תואר שני טיפולי?
בואו נבדוק התאמה לאינדקס המטפלים של פסיכולוגים.קום. שלחו לנו הודעה קצרה ונתקדם משם.
פסיכותרפיה (בעברית טיפול פסיכולוגי)
20/11/2024 צוות Psychologim.com
גילוי נאות: המאמר שלפניכם מבוסס על תמות מרכזיות שעלו בהרצאתו של פרופ׳ יוסי לוי בלז, ומרחיב אותן מתוך פרספקטיבה קלינית עכשווית, המיועדת לאנשי מקצוע, תוך מאמץ לשמר את הקול האנושי, הנגיש והחי של ההרצאה המקורית.
ההרצאה נפתחת במרחב שמגלם בתוכו את המציאות הבלתי אפשרית של התקופה: יום ראשון בערב, למעלה מחמש מאות איש מכונסים בריבועי זום קטנים, ואזעקות עשויות להישמע ברקע בכל רגע נתון. המרצה עצמו מתריע מראש שאם תהיה התרעה, כל המשפחה תעבור לממ"ד והשידור יופרע לרגע, מתוך תקווה ש"האיראנים יתנו לנו עשרה פלוס של מנוחה בשקט". בתוך הכאוס המוחלט הזה, שבו גבולות הסטינג נפרצים שוב ושוב אל מול המציאות החיצונית המאיימת, הפעולה הראשונה של פרופ' יוסי לוי בלז אינה מסירת ידע עיוני או פריסת מודל תיאורטי מורכב. במקום זאת, הוא עוצר הכול, יוצר מרחב של השתתפות רגשית, ושואל שאלה פשוטה לכאורה, אך נוקבת ונדירה בימים אלו: "מה שלומכם? איך הלב שלכם בשבוע האחרון או בכלל בתקופה האחרונה?".
השאלה הזו, "איך הלב שלכם", עוקפת את ההגנות השגרתיות של "הכול בסדר" או "שורדים", ונוגעת ישירות בחוויה הסומטית והרגשית. התגובות בצ'אט לא מאחרות לבוא, והן שוטפות את המסך בכנות חשופה שמהדהדת את המילים המדויקות שאנחנו שומעים מדי יום בקליניקה: "הלב כבד", "אוטומט", "הקיפאון שאחז בי", "כל יום ביומו", "אכילה לא מאוזנת", "חוסר פרודוקטיביות", "עוד נושאת אדים מהמדבר", "הלב שבור", וגם פשוט "מנסה להחזיק מעמד". האקט הזה של קריאת התגובות בקול רם, מבלי לנסות "לתקן" אותן, לפרש אותן או להציע להן פתרון קסם, מהווה מודלינג לעמדה קלינית נוכחת ומכילה אל מול חוויית השבר.
בחדר הטיפולים אנו פוגשים כיום מטופלים רבים שמגיעים עם תחושת אשמה כבדה על תפקודם – על חוסר הסבלנות לילדים, על חוסר הריכוז בעבודה, על כך שהם "לא עושים מספיק" ביחס לציפייה החברתית הפעלתנית. השיתוף הפומבי הזה מפרק באופן מיידי את חוויית הבדידות ואת ההזדהות העמוקה עם תחושת הכישלון. הוא ממחיש באופן חי כיצד במציאות שבה טראומה קולקטיבית מורכבת שוטפת את החברה כולה, הנטייה להיסגר, לקפוא, ולהלקות את העצמי היא אינה פתולוגיה, אלא תגובה אנושית רחבה ונורמלית לחלוטין. ההסכמה של המטפל לשהות יחד עם המטופל בתוך חוסר האונים הזה, לראות את הפגיעות של האחר ולא להיבהל ממנה, היא הצעד הראשון וההכרחי בפירוק מעגל הבושה. רק מתוך ההכרה הזו ניתן להתחיל לבסס תשתית בטוחה של חמלה, עוד בטרם אנו ניגשים לעיבוד טראומה ממוקד או לניסיונות של שינוי התנהגותי וקוגניטיבי.
אחת התובנות המרכזיות והחשובות ביותר שעולות מתוך ההרצאה נוגעת לפער העצום שבין המציאות האובייקטיבית הכואבת שאנו חווים, לבין התוספת הסובייקטיבית והמייסרת שאנו מעמיסים עליה באופן כמעט אוטומטי. לוי בלז ממחיש את הדינמיקה הנפשית הזו באמצעות "משל החץ השני", המוכר היטב מהמסורת הבודהיסטית, אך הוא מעניק לו הקשר אקטואלי וקליני חד ומדויק. הוא מבקש מאיתנו לדמיין אדם שצועד בניחותא ביער, סביבו פרחים מלבלבים ועצים ירוקים, ולפתע מפלח את בטנו חץ. הכאב הוא חד, פתאומי ובלתי נמנע לחלוטין. זהו החץ הראשון – הוא מייצג את מציאות החיים שכופה את עצמה עלינו: האובדן הפתאומי או המלחמה שפורצת בבוקר בהיר. אלא שמיד לאחר מכן, אותו אדם כואב ופצוע, מחליט לירות בעצמו חץ נוסף, ישירות לאותו מקום פגוע בבטנו. החץ השני הזה, כפי שמסביר המרצה, מייצג את הביקורת העצמית הקשה שאנו מפנים כלפי עצמנו לאחר הפגיעה הראשונית: ההלקאה על כך ש"אכלנו יותר מדי מול הטלוויזיה", "היינו יותר מדי בטלפון במקום עם הילדים", או הציפייה הנוקשה והלא-ריאלית שהיינו צריכים להגיב אחרת – להיות חזקים יותר, מתפקדים יותר, אדישים פחות.
כאן בדיוק מונחת אבחנה קלינית קריטית בין כאב לבין סבל. כבני אדם וכמטפלים, איננו יכולים למנוע את החץ הראשון; הוא חלק בלתי נפרד מהמצב האנושי. אך הסבל העודף, כפי שמלמדת אותנו האמת השנייה של הבודהיזם שנידונה בהרצאה, נוצר מתוך ההתנגדות שלנו לאותו כאב בדיוק, מתוך חוסר המוכנות להשלים עם שבריריותנו. החברה והתרבות שסביבנו, לצערנו, מעצימות באופן אקטיבי את יריית החץ השני אל תוך הלב. כל מהדורת חדשות ששואלת בגדול "ניצחנו או הפסדנו?" מזריקה לחלל הציבורי דיכוטומיה נוקשה, אשר מחלחלת במהירות פנימה אל עולמם הנפשי של המטופלים. היא הופכת כל התמודדות רגשית למאבק פנימי אכזר שבו אפשר רק להפסיד או לנצח.
ההתערבות הקלינית החשובה בנקודה זו אינה הניסיון למחוק את החץ הראשון או "לתקן" את הרגש השלילי, שכן זהו ניסיון עקר. המטרה היא זיהוי והשהיה מודעת של החץ השני. פיתוח מיומנויות של נוכחות וקשיבות (מיינדפולנס בטיפול הנפשי) מאפשר למטופלים – ולנו – לזהות את הרגע המדויק שבו הביקורת העצמית וההתנגדות מתעוררות. כפי שמצטט המרצה את פמה צ'ודרון: האתגר הגדול והאמיתי בזמן משבר הוא "להישאר על הגדה הזאת". להסכים לחוות את אי-הוודאות, השבר והפירוק, מבלי להימלט באופן אימפולסיבי אל המוכר והבטוח, שהוא לעיתים קרובות הבית החם של הביקורת המשתקת והשנאה העצמית שלנו.
כדי להתמודד הלכה למעשה עם נזקיו והרסנותו של החץ השני בתוך המרחב הטיפולי, לא די בהבנה קוגניטיבית; נדרשת תנועה אקטיבית ועקבית של חמלה עצמית. לוי בלז מתאר תנועה זו לא כתכונת אופי נולדת ששמורה ליחידי סגולה, אלא כמיומנות נרכשת שניתן וצריך לאמן, ממש כמו "שריר" גופני. הוא מפעיל את הקהל בתרגיל קליני מבריק בפשטותו אך עמוק בהשפעתו: הוא מבקש מהמשתתפים לדמיין שאילו יכלו לפגוש עכשיו את ה"עצמי המושלם" שלהם – אותו קול אידיאלי שעושה הכול נכון, שמתפקד ללא רבב – מה הוא היה אומר להם על התפקוד המקרטע שלהם בשבוע האחרון? התשובות שמציפות מיד את הצ'אט מרגשות וחושפות את הצורך העמוק בנוכחות פנימית מכילה: "את עושה את הכי טוב שאת יכולה", "כל הכבוד, את נהדרת, לא נורא", "מספיק זה שפע", "את מלכה", ו-"גיבורה".
הפער העצום שמתגלה בין הקול הביקורתי, הרגיל והמעניש המאפיין כל כך הרבה מטופלים במצבי דחק שחוקים, לבין הקול החומל והרך שעולה מתוך התרגיל הזה, מסמן במדויק את מרחב העבודה הטיפולי שלנו. חמלה עצמית במובנה המקצועי, כפי שמשתקף מתוך המשגות עדכניות של חמלה עצמית, אינה אקט של רחמים עצמיים מתקרבנים או פסיביות משלימה. היא מהלך אקטיבי הנשען על שלושה עוגנים שחייבים להתקיים יחד: ראשית, המוכנות להחליף את השיפוטיות הנוקשה והאוטומטית ביחס פנימי של טוב-לב אקטיבי. שנית, ההכרה העמוקה באנושיות משותפת, המשחררת אותנו מתחושת החריגות והניתוק. ושלישית, קשיבות מאוזנת המונעת הזדהות יתר מחשבתית ורגשית.
התפקיד שלנו כמטפלים בעת הזו, מול נפשות כה מותשות, הוא קודם כל להשאיל למטופלים את ה"עיניים הטובות" שלנו, כדי שיוכלו אט אט להפנים אותן פנימה ולבנות מחדש את הסביבה הפנימית המנחמת שלהם. ההרצאה ממחישה זאת בצורה פואטית דרך סיפורו האישי של המוזיקאי אביתר בנאי. בנאי מתאר כיצד עמד מפורק, חסר קול ואבוד בשדה התעופה, בעוד שבת זוגו לעתיד, רות, הביטה בו. היא ראתה מבעד לכל ההריסות והדיכאון את הפוטנציאל והזרע שעוד יצמח ממנו. זהו תמצית המבט הטיפולי החומל: הוא אינו מתעלם לרגע מהשבר או מההתנהגויות שאינן מיטיבות איתו, אך הוא מאמין באמונה שלמה בגרעין האנושי הבריא המסתתר תחתיהן, ומעניק לו את התוקף הקיומי הנדרש כדי לנבוט מחדש.
בלב ההרצאה מונחת הטענה הרדיקלית, ואולי המעניינת והמפתיעה ביותר עבור אנשי מקצוע: החמלה אינה רק כלי טיפולי פרקטי המיועד לריכוך כאב אישי. במהותה העמוקה, בתקופות כאלה, היא מהווה מעשה חתרני מובהק העומד בניגוד חריף לכוחות החברתיים והפוליטיים הפועלים בזמן מלחמה. במצבי דחק קולקטיביים קיצוניים, התנועה הטבעית וההישרדותית של חברה היא תנועה של פיצול אגרסיבי. המציאות כולה מחולקת באבחת חרב לשני מחנות מוחלטים: ה"אנחנו" – הטובים, הצודקים, והקורבנות, אל מול ה"הם" – הרעים, הזרים, והאויבים המוחלטים. השיח הציבורי נשטף כולו במושגים בינאריים של "הניצחון המוחלט", ובכך הוא מקריס כמעט כל מרחב של מורכבות, עמימות או אמביוולנציה אנושית. כדי לסמן את המרחב האחר שהחמלה מבקשת לייסד מחדש, המרצה מביא את הציטוט המוכר של רומי: "אי שם, מעבר לרעיונות של עשיית-טוב ועשיית-רע, יש שדה. ניפגש שם".
החמלה מתגלה כחתרנית בדיוק משום שהיא מסרבת בתוקף להיכנע לדה-הומניזציה ולשפת הפיצול וההפרדה הזו. היא נשענת על ההבנה העמוקה של קיום מותנה, כפי שהטיב לנסח זאת הנזיר טיך נהאת האן: הענן מוכרח להתקיים כדי שדף הנייר יוכל להתקיים, ובלי הגשם והעצים, פשוט אין נייר. אנחנו והעולם, אנחנו והאחר, שזורים זה בזה ברקמה אנושית אחת חיה ופועמת. הרגע החזק ביותר שמוכיח זאת מתרחש כשלוי בלז שואל את הקהל מי מסביבתם זקוק למבט החומל שלנו כעת. הקהל מדגים את פריצת הגבולות הזו בזמן אמת ומעז לכתוב "המנהל שלי שלוחצים עליו", "תושבי העוטף", ואף לכתוב בצורה גלויה "תושבי טהרן" ו"הפלסטינים".
ההסכמה הפנימית להחזיק מבט שאינו שולל לרגע את אנושיותו של האחר – מעבר לגבול המדיני, מעבר למחלוקת הפוליטית, ואפילו מעבר לפגיעה המיידית ולכאב האישי – אינה רק אידיאל מוסרי, אלא חסם פסיכולוגי קריטי לבריאות הנפש. כפי שעולה מהספרות המקצועית סביב המושג של התמודדות עם פציעה מוסרית בעתות לחימה, השמירה העיקשת על היכולת לחמול גם במצבי הקיצון הקשים ביותר היא הפונקציה ששומרת על שלמות העצמי והגרעין הערכי. הדה-הומניזציה של האחר מחוללת בסופו של דבר קורוזיה פנימית עמוקה בנפש האדם עצמו. לעומת זאת, החמלה הרדיקלית מתגלה ככוח המחבר, המשקם והאנושי ביותר שיש בידינו לעמוד כסכר נגד ייאוש קיומי ושחיקה מוסרית.
החתרנות של החמלה אינה אמורה להיעצר בגבולות ההתבוננות הפנימית השקטה בחדר הסגור. היא דורשת פעולה בעולם הממשי, ומעתיקה את כובד המשקל ממשבר של הפרט הבודד אל פוטנציאל הריפוי הקולקטיבי של הקהילה. כדי להמחיש את המעבר הזה מהמיקרו למקרו, לוי בלז מביא דוגמה יומיומית עמוקה להפליא בהשלכותיה: הוא מספר על חברה מהקיבוץ ששיתפה אותו שכל אימת שהיא מרגישה שהיא עומדת לצעוק על ילדיה מתוך תסכול, היא ממהרת קודם כל לסגור היטב את כל החלונות בבית מתוך בושה, כדי שהשכנים לא ישמעו את השבר. התגובה של המרצה אליה היא הפוכה לחלוטין לאינסטינקט ההסתרה: "הפוך גוטה, הפוך – כשאת הולכת לצעוק על הילדים שלך, תפתחי את החלונות!".
האקט הזה של פתיחת החלון אל העולם החיצון הוא בעצם ההסכמה האמיצה לחשוף את הפגיעות ואת חוסר השלמות האנושית הבסיסית שלנו. ברגע שאנו נותנים לשכנים שלנו לשמוע שגם אנחנו כושלים ומתפרקים לפעמים תחת העומס הרגשי הבלתי נסבל של המלחמה, אנחנו משחררים אותם באבחה אחת מכלא הביקורת העצמית של עצמם. אנו מראים להם, הלכה למעשה, שהם אינם לבד בקושי. זהו ביטוי מזוקק ואותנטי של "מנהיגות פסיכולוגית בעת משבר". מנהיגות מסוג זה דורשת רק את האומץ של אנשים מן השורה לייצר חיבור ושייכות בדיוק במקומות שבהם הבושה והאשמה מבקשות לייצר סגרגציה והסתרה.
עבורנו כקהילת מטפלים, המסר כאן הוא דחוף: משבר קולקטיבי מתמשכך לא יבוא על פתרונו אך ורק במפגשי אחד-על-אחד המוגנים בתוך חדר הטיפולים. הוא יתרפא באמת רק כאשר מטפלים ומטופלים כאחד יסכימו להפוך את הכאב הפרטי לכוח קהילתי מחבר. התארגנות חברתית וקהילתית סביב ערכים של חמלה והכרה בסבל בונה רשת ביטחון החיונית להתאוששות לאומית. מעבר לכך, יש לה משמעות קריטית במיוחד ביכולת שלנו ליישם פרקטיקות של מניעת עייפות החמלה ושחיקה במטפלים עצמם, שכן גם אנו, העומדים בחזית הכאב, זקוקים יותר מתמיד לקהילת עמיתים שתחזיק את שברנו.
ההרצאה נחתמת במבט מפוכח, זהיר, אך מלא תקווה לעבר האופק. המושג "צמיחה פוסט-טראומטית" (PTG) הפך בחודשים האחרונים לשגור מאוד, ולעיתים הוא עובר פשטנות יתר מסוכנת. פרופ' לוי בלז מקפיד לדייק אותו קלינית. צמיחה פוסט-טראומטית אינה מחליפה את הכאב המפלח ובוודאי שהיא אינה מתבטאת ב"שמחת חיים" פתאומית. מדובר באנשים שנותרים כואבים ופגועים, אך לצד הכאב העמוק, ואולי דווקא בגינו, הם מסכימים לעבור מסע פנימי מפרך שמשנה לחלוטין את תפיסותיהם הקודמות ומזקק את עולם הערכים שלהם למשהו שהוא אותנטי ומדויק יותר עבורם כעת – תהליך הנידון בהרחבה בספרו החדש "אחרי כל המדבר הזה".
התנאי ההכרחי והבלתי מתפשר כדי שהצמיחה הזו תוכל להתהוות, הוא מתן כבוד לממד הזמן. בשקף המסכם שחותם את המצגת, מופיעה נוגה, בתו הצעירה של המרצה, כשלצידה משוחחות שתי דמויות פשוטות: האחת אומרת באנחה "A long story", והשנייה עונה לה בשקט: "I have time". במציאות שמחפשת פתרונות קסם מהירים, הריפוי החברתי, עיבוד הטראומה ופיתוח שריר החמלה הפנימי אינם אירועים שמתרחשים מהיום למחר. הם תובעים מאיתנו, קהילת המטפלים, סבלנות קלינית ואנושית, והסכמה מלאה לנוע יחד עם המטופל בקצב איטי מאוד.
לקראת סיום, הצ'אט מתמלא ב"פתקי חמלה" קטנים: "תהיי עדינה עם עצמך", "זה נורמלי לא להיות נורמלי", "יום אחד זה יכאב פחות". אם רק נסכים להתחיל בדיוק במקום שבו אנו נמצאים כרגע – ללא שיפוטיות וללא דרישה מעצמנו להיות במקום אחר – נוכל אולי לגלות, ביום מן הימים, ש"אחרי כל המדבר הזה, הכול צומח שולח שורשים". אתה פשוט לא תאמין.
לוי-בלז, י. (2024). אחרי כל המדבר הזה: מסע הנפש ממשבר לצמיחה. הוצאת מטר.
