איך להתאבד? פתרון סופי לבעיה זמנית
02/04/2024 שירלי קליין
יש אנשים שלא רק חוו דחייה, אלא למדו לחיות כאילו בכל קשר הם על תנאי. כשהפצע החברתי הישן פוגש זוגיות, הורות וביקורת עצמית, הוא מפסיק להיות רק זיכרון והופך לסגנון חיים. המאמר הזה מבקש להתבונן בפצע הזה דרך שאלות אדלריאניות של שייכות, ערך וסגנון חיים, ולשאול איך כאב מוקדם ממשיך לארגן את ההווה, ואיך מתחילים לשנות אותו.
יש אנשים שלא גדלו רק עם קושי. הם גדלו בתוך אווירה של חוסר ביטחון רגשי, של בדידות, ושל מסר סמוי או גלוי שהם לא באמת מוחזקים, לא באמת רצויים, ולא באמת במקום בטוח. לפעמים זה מתחיל בתוך משפחה מפורקת, ממשיך דרך חרם, דחייה חברתית, אחים שלא רואים, הורים שלא מצליחים להגן, ומתגבש בהמשך לאופי שנראה מבחוץ רגיש מדי, נפגע מדי, תלוי מדי באהבה. אבל האמת עמוקה יותר. לא מדובר באדם חלש, אלא באדם שלמד מוקדם מאוד שהקשר האנושי אינו מובן מאליו, ושכדי לא להישאר לבד צריך להתאמץ יותר, לתת יותר, להיענות יותר, ולוותר יותר.
במקרים כאלה, הבדידות אינה רק מצב חברתי. היא הופכת לארגון פנימי שלם. האדם כבר לא רק חווה דחייה, אלא מתחיל לצפות לה בכל מקום. הוא קורא מבטים כזלזול, שתיקות כדחייה, והתרחקות כהוכחה לכך שמשהו בו מקולקל. גם כאשר אין ודאות, יש דריכות. גם כאשר מישהו כן מראה אהבה, קשה להחזיק בה. מספיק שמישהו קרוב יבטל את הטוב, ילעג, או יערער, כדי שכל הביטחון יתמוטט. כך נבנה בהדרגה עולם פנימי שבו האדם מסתובב עם רעב עצום לשייכות ועם אמונה עמוקה שהוא שוב יישאר בחוץ. אצל לא מעט אנשים זה כבר מקבל שם ברור יותר, כמו חרדה חברתית, אבל השורש עמוק יותר מן הסימפטום עצמו.
הכאב נעשה חד עוד יותר כשהוא פוגש את החיים הבוגרים. זוגיות, הורות, חגים, ימי הולדת, יחסים עם משפחת המוצא ועם משפחת בן הזוג, כל אלה הופכים לזירות שבהן הפצע הישן נפתח מחדש. לא פעם אדם כזה מגיע לבגרות עם משאלה עמוקה שמישהו סוף סוף יאהב אותו בלי שיצטרך להיאבק על זה. אבל דווקא אז הוא עלול להיקשר בעוצמה למי שאינו באמת מסוגל לתת את אותה הדדיות רגשית שהוא זקוק לה. לא מפני שהוא טיפש ולא מפני שהוא בוחר רע, אלא מפני שהנפש לעיתים קרובות בוחרת מוכר לפני שהיא בוחרת מיטיב.
אחד הרעיונות המרכזיים בגישה האדלריאנית הוא שהאדם מונע עמוקות על ידי הצורך בשייכות. לא רק אהבה, לא רק הכרה, אלא התחושה שיש לי מקום בעולם, שאני חלק, ושאיני מיותר. כאשר תחושת השייכות נפגעת שוב ושוב בשנים המוקדמות, מתפתח לעיתים סגנון חיים שלם סביב הניסיון לתקן את החסר הזה. אדם מתחיל להאמין שעליו להיות נחוץ מאוד, טוב מאוד, נדיב מאוד, ומתאמץ מאוד, כדי שלא יעזבו אותו.
מכאן נולד הריצוי. הוא לא תמיד נראה כמו חולשה. לפעמים הוא נראה כמו נתינה אינסופית, כמו לב גדול, כמו מסירות מרשימה, כמו הורה שייתן מהפה שלו, שישקיע, שייזום, שידאג, שיפתיע, שיפנק, שיזכור ימי הולדת, שיכין, שיסדר, שיזמין, ושיתנצל גם כשלא צריך. אבל מתחת לכל זה יש לעיתים חרדה סמויה. אם לא אתן, לא ירצו אותי. אם לא אוותר, אאבד את הקשר. אם לא אבקש סליחה, יהיה פיצוץ. אם לא אתאמץ יותר מכולם, אשאר שוב לבד.
המחיר של הדפוס הזה כבד מאוד. ראשית, האדם חי בעייפות נפשית מתמדת. הוא נמצא במרדף. שנית, הוא מזמין סביבו לעיתים יחסים לא מאוזנים, משום שהסביבה מתרגלת לכך שהוא זה שנותן, מתגמש, מתנצל, וסופג. שלישית, הוא מאבד בהדרגה את התחושה הפשוטה שמותר לו להיות נאהב גם בלי להרוויח את זה כל פעם מחדש. זוהי נקודה קריטית. אדם שמאמין שעליו לקנות שייכות לעולם לא מרגיש בטוח באמת בתוך קשר. תמיד יהיה עליו להוכיח, לתחזק, לחשוש ולרצות. בהרבה מקרים התשתית השקטה של זה היא דימוי עצמי נמוך שלא נבנה ביום אחד, אלא לאורך שנים של מבטים, השוואות ופצעי שייכות.
בגישה האדלריאנית, המטרה איננה להפוך אדם כזה לקשוח, מרוחק או אדיש. להפך. המטרה היא לעזור לעבור משייכות המבוססת על ריצוי לשייכות המבוססת על ערך. זהו הבדל עצום. ריצוי אומר אני איתך כדי שלא תעזוב. ערך אומר אני איתך, אבל גם אני כאן, עם מקום, קול וכבוד. ריצוי מייצר תלות. ערך מייצר קשר. ריצוי גדל מתוך פחד. ערך גדל מתוך תחושת עצמי.
כאשר אדם מגיע לזוגיות אחרי שנים של חסך רגשי, דחייה וביקורת עצמית גבוהה, הוא עלול להיכנס לקשר עם כמיהה עצומה להחזקה. לעיתים דווקא מתוך אהבה אמיתית הוא מסכים לדברים שלא באמת התאימו לו. הוא מוותר מוקדם מדי, מתרגל להצדיק, להכיל, להסביר, להבליג, ולסלוח מהר מדי, רק כדי לא לאבד את המסגרת. בהתחלה זה נדמה כמו בחירה אוהבת. בהמשך זה עלול להפוך למחיקה עצמית.
כאשר בן או בת הזוג עסוקים מאוד, לא פנויים, ביקורתיים, דלים בזמינות רגשית, או מתקשים לראות את העולם הפנימי של מי שלצידם, הבדידות הישנה מקבלת בית חדש. הפעם היא כבר לא רק זיכרון מהמשפחה או מבית הספר. היא מתרחשת בלב הבית, בתוך חיי היומיום, בין קירות הדירה, בין כביסות, תינוק, ילדים, עייפות, לילות לבד, וריבים שחוזרים על עצמם. במצבים כאלה לא מעט אנשים מתחילים לבקש סליחה רק כדי שיהיה שקט. לא משום שהם תמיד אשמים, אלא משום שהם מפחדים מהסערה, מהנתק, ומהתחושה שאין מי שיחזיק אותם אחר כך.
הפצע הזה כואב במיוחד כאשר הוא פוגש את ההורות. הורים רבים עם היסטוריה של בדידות לא בוכים בעיקר על עצמם. הם בוכים על מה שהם פוחדים להעביר לילדים. הפחד אינו רק שהילד יסבול, אלא שהוא ירגיש את אותה תחושת זרות, אותה דחייה, ואת אותו מבט מבחוץ. לכן כל הזמנה לגן מקבלת משמעות עצומה. כל הורה שלא משיב, כל הזמנה שלא נענית, וכל ילד שלא בא הביתה נתפסים כאסון. וכל מאמץ קטן כדי ליצור לילד חוויה חברתית אחרת, גם אם הוא נראה מבחוץ מוגזם, נובע לעיתים מאהבה נואשת ונוגעת ללב.
אבל כאן חשוב לומר דבר חד. ילדים אינם זקוקים להורה מושלם, לבית גדול, או לחיים נוצצים כדי להרגיש שייכות. הם זקוקים למבוגר שאינו מוחק את עצמו לגמרי. הם זקוקים למי שמלמד אותם, גם בלי מילים, שקשר אינו מושג במחיר של השפלה עצמית. כאשר הורה חי בתחושת כישלון תמידית, בוחן את עצמו דרך עיני אחרים, מתנצל ללא סוף, ונשבר מכל סימן לדחייה, הילדים אמנם לא מקבלים את השריטה עצמה בירושה, אבל הם עלולים ללמוד שהעולם החברתי הוא מקום שבו צריך להתחנן למקום. יחד עם זאת, חשוב לדייק. העברה בין דורית אינה גזירת גורל, ועצם המודעות, החמלה, והרצון לעצור דפוס כבר משנים את התמונה. לכן העבודה הנפשית של ההורה אינה אנוכית. היא מתנה בין דורית. במצבים כאלה, גם מחשבה על טיפול זוגי יכולה להיות חלק מן התמונה, לא כדי להאשים צד אחד, אלא כדי להבין מה הקשר עושה לפצע הישן.
אחת הטעויות הכואבות אצל אנשים שגדלו בתוך סביבה פוגענית היא שהם בטוחים שהקול המבקר שלהם הוא קול אמין. הם אומרים על עצמם שהם יודעים להרגיש מתי הם לא בסדר. לפעמים זה נשמע כמו בגרות, כמו אחריות, או כמו כנות. אבל פעמים רבות מדובר לא במודעות עצמית, אלא בהפנמה עמוקה של סביבה מאשימה. מי שגדל תחת ביקורת, זלזול, חרם, או היעדר תיקוף רגשי, נעשה חד מאוד באיתור פגמים. הוא קורא את עצמו בעין לא סלחנית. הוא מזהה מהר מאוד את החלק הבעייתי שבו, אבל כמעט לא רואה את הצדדים הבריאים, את המאמצים, את הכוחות, ואת העובדה שהוא מחזיק בית, ילדים, אהבה, מסירות ועמידות.
במונחים אדלריאניים, זהו סגנון חיים שנבנה סביב תחושת נחיתות. חשוב להבין, תחושת נחיתות אינה אומרת שהאדם פחות טוב. היא מתארת חוויה פנימית שבה האדם מרגיש בעמדה נחותה מול העולם, כאילו לאחרים יש איזה קוד חברתי שהוא עצמו לא קיבל. מכאן נולדות שתי תנועות אפשריות. האחת היא נסיגה, הימנעות, וויתור על קשר. השנייה היא מאמץ יתר, פיצוי, הוכחה, והשקעת יתר בקשרים. לא פעם אותו אדם נע בין השתיים, גם משתוקק לקשר וגם נפגע ממנו, גם מתקרב מאוד וגם מרגיש מיד מושפל, גם רוצה שיראו אותו וגם בטוח שבסוף ידחו אותו.
הדרך לצאת מזה אינה דרך עוד ביקורת. היא גם לא דרך מנטרות ריקות. אי אפשר לומר לאדם כזה פשוט לאהוב את עצמו, כי זה לא מחזיק. מה שכן אפשר הוא להתחיל לבנות הבחנה חדשה בין אשמה אמיתית לבין אשמה נרכשת, בין אחריות לבין ספיגת יתר, בין נדיבות לבין כניעה, ובין רצון בקרבה לבין פחד מנטישה. זוהי עבודה עמוקה, אבל היא אפשרית. דווקא משום שהאדם הזה בדרך כלל מחזיק יכולת רגשית גבוהה מאוד, רגישות, תשומת לב לאחרים, מסירות, וכוחות הישרדות מרשימים.
כאשר הביקורת העצמית מתחילה להיחשף לא כאמת אלא כהרגל נפשי, נפתח סיכוי חדש. האדם יכול להתחיל לשאול לא רק מה לא בסדר בי, אלא גם מי לימד אותי לקרוא את עצמי כך. הוא יכול לגלות שהרבה ממה שהוא חווה ככישלון אישי הוא למעשה תוצר של בדידות מוקדמת שלא עובדה מעולם, ולפעמים גם של צורך עמוק בעיבוד טראומה ושינוי דפוסים רגשיים.
הכוח הגדול של הגישה האדלריאנית הוא שהיא אינה נתקעת רק בפצע, אלא שואלת איך האדם מארגן את חייו סביבו ומה אפשר לשנות עכשיו. היא מתעניינת מאוד בילדות, ביחסי אחים, בתחושת המקום במשפחה, ובחוויות של דחייה והשפלה, אבל לא כדי להשאיר את האדם בעבר. המטרה היא להבין איזה סגנון חיים נבנה, ואיך אפשר להחליף אותו. במקרה כזה, הכיוון הטיפולי יהיה חיזוק תחושת הערך, זיהוי דפוסי ריצוי, בניית גבולות רגשיים וחברתיים, ופיתוח תחושת שייכות שאינה תלויה בהתחננות לאישור.
אדלר דיבר על אומץ. זה אולי נשמע פשוט, אבל זה לב העניין. אומץ אינו רק לעמוד מול אחרים. לפעמים האומץ הגדול ביותר הוא להפסיק להתנצל אוטומטית, להפסיק להשקיע במקום שבו אין הדדיות, להפסיק לקרוא כל התרחקות כהוכחה לדחייה, ולהתחיל לשאת את האפשרות שלא כולם יאהבו, בלי להסיק מכך שאין ערך. זהו מעבר נפשי דרמטי. לא עוד חיים שכל כולם מרדף אחרי אהבה, אלא חיים שבהם בוחרים קשרים מתוך כבוד עצמי.
בטיפול בגישה הזו יהיה מקום גם לשאלה החברתית הרחבה. לא רק מה קרה לי, אלא איך אני בונה היום קהילה אנושית קטנה, אפשרית ומציאותית. לא קפיצה לחיי חברה מושלמים, אלא צעדים ברי השגה. קשר אחד עקבי. מסגרת אחת שמחזיקה. אולי קבוצת הורים, אולי קהילה שכונתית, אולי מסגרת טיפולית, ואולי פעילות קבועה עם הילדים שבה נוצר רצף. עבור אדם עם פצעי שייכות, שייכות אינה נוצרת במחוות גדולות אלא בהתמדה עדינה. לפעמים הצעד הראשון איננו להצליח מיד חברתית, אלא להיכנס למרחב של טיפול רגשי שבו אפשר להבין סוף סוף מה מופעל בכל פעם מחדש.
איך נראה שינוי בפועל. בדרך כלל לא כמהפכה, אלא כסדרה של תזוזות קטנות אך עמוקות. פחות התנצלות אוטומטית. פחות קריאה של כל שתיקה כדחייה. יותר יכולת להישאר בקשר בלי לאבד את עצמך. יותר סבלנות לאי ודאות. פחות מרדף אחרי אישור. יותר הקשבה לשאלה אם הקשר הזה באמת מיטיב. אלו לא שינויים דרמטיים מבחוץ, אבל מבפנים הם מסמנים מעבר אמיתי מחיים שמנוהלים על ידי פצע לחיים שמקבלים בהדרגה עמוד שדרה.
הגישה האדלריאנית גם תעזור להבחין בין תרומה לבין מחיקה עצמית. היא לא תעודד אגואיזם, אלא השתתפות בריאה בחיים. אפשר להיות הורה מסור, בן זוג אוהב, ואדם נדיב, בלי לאבד את עצמך. אפשר לרצות בית חם לילדים, בלי להרגיש שכל חוסר חברתי שלהם הוא הוכחה לכישלון. ואפשר להכיר בכך שהכאב אמיתי מאוד, בלי להפוך אותו לגורל.
הטרגדיה של אנשים שנפצעו עמוק חברתית היא שהם לעיתים קרובות נותנים הכי הרבה, ומרגישים הכי פחות רצויים. הם חיים בתחושה שהם מוכנים לעשות הכל בשביל קשר, אבל הקשר לא נשאר. מכאן נוצרת מחשבה איומה, אולי באמת יש בי משהו שלא מתחברים אליו. אך פעמים רבות הבעיה אינה מי שהם, אלא הדרך הכואבת שבה הם למדו לחפש אהבה. כשהאדם בא מתוך רעב, הוא עלול להתכווץ, להפריז, להילחץ, לתת מהר מדי, ולהיבהל מסימני ריחוק, וכך להרגיש שוב דחוי.
המאבק האמיתי אינו לשכנע את העולם שיש ערך. המאבק הוא להפסיק להעמיד את כל הערך העצמי למשאל עם יומיומי. לא כל מי שלא התקשר הוא עדות לכך שיש בי פגם. לא כל התרחקות היא שחזור של החרם. לא כל קושי חברתי של ילד הוא הוכחה לכך שהבדידות עברה הלאה. ברגע שהאדם מתחיל להחזיק אפשרות אחרת, שיש ערך גם בלי להוכיח, שאפשר להיות אהוב גם בלי להתרפס, ושאפשר להיפגע בלי להתפרק, משהו במבנה כולו מתחיל להשתנות.
התקווה במקרה כזה אינה נאיבית. היא גם לא מבטיחה שכל הסביבה תשתנה. ייתכן שחלק מן היחסים יישארו דלים, שחלק מן המשפחה תישאר מרוחקת, שבן או בת הזוג לא יהפכו פתאום לאנשים אחרים, ושלא כל הורה מן הגן יהפוך לחבר קרוב. אבל כאשר אדם מפסיק להתנהל מתוך חור שחייב להתמלא על ידי אחרים, הוא נעשה חופשי יותר לבחור, לראות, להציב גבול, ולזהות היכן יש סיכוי אמיתי לקשר.
בסופו של דבר, השאלה הגדולה איננה למה אנשים לא אוהבים מספיק. השאלה הגדולה היא האם ממשיכים לחיות כאילו מי שלא ראה בילדות ימשיך להגדיר את הערך גם היום. זהו בדיוק המקום שבו טיפול טוב יכול לחולל שינוי. לא למחוק את העבר, אלא לשחרר את ההווה מן השליטה שלו. לא לבטל את הכאב, אלא להפסיק לבנות סביבו את הזהות. לא להבטיח חיים בלי בדידות, אלא לעזור לאדם לבנות בפעם הראשונה בחייו מקום פנימי וחיצוני שבו הוא אינו מתחנן להיות שייך, אלא מתחיל להרגיש שהוא כבר שייך. וגם כאן, עבור הורים שחיים בתחושת אשמה, עומס, ופחד להעביר את הכאב הלאה, יש ערך אמיתי להדרכת הורים שיכולה לעזור לבנות בבית שפה אחרת של קשר.
המאמר נכתב על ידי שירלי קליין, מטפלת זוגית, משפחתית ומינית, פסיכותרפיסטית בגישה אדלריאנית.
מאמר מצויין
