תסביך אדיפוס כמבוך נפשי תרבותי
18/06/2025 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 07/07/2025 17:50במוקד היצירה של פרידה קאלו עומד הגוף הפצוע, לא רק כאובייקט לתיאור ויזואלי אלא כמושג פסיכואנליטי. כבר בגיל צעיר התמודדה עם טראומות גופניות תחילה מחלת הפוליו ולאחר מכן התאונה הדרמטית באוטובוס ששינתה את מסלול חייה. הגוף שלה נקרע, שובש ונבנה מחדש, אך גם הפך למרחב שבתוכו ובאמצעותו היא ביטאה קונפליקטים עמוקים. בגישת הפסיכואנליזה, במיוחד זו של ז'אק לאקאן, הגוף משמש כמוקד של סמליות ושל איווי והדיוקנאות העצמיים של קאלו מזמינים קריאה כזו בדיוק. הגוף הפצוע שלה, החשוף, המדמם, הפורץ גבולות, אינו רק תיעוד של כאב אלא גם סובייקט החווה, חולם, מדמיין ומתמרד.
הציור “The Broken Column” מציג את עמוד השדרה שלה כטור של עמודים נשברים, בעוד מסמרים חודרים את עורה. זוהי תמונה של כאב בלתי נסבל, אך לא פחות מכך של התעקשות להחזיק את הגוף הקורס יחד. פסיכואנליזה מתעניינת במצבים שבהם טראומת הגוף מייצרת סימפטום נפשי אך אצל קאלו, הגוף נעשה גם פתרון. היא לוקחת בעלות עליו מחדש דרך המכחול, דרך הציור, דרך מבט ישיר למראה. תיאור הגוף בציוריה לעיתים אינו עוקב אחר חוקי האנטומיה אלא אחרי חוקי הלא־מודע.
גם בעבודות כמו “My Birth” מופיעה פרידה כתינוקת הנולדת מאם חסרת פנים, כשהאיברים המיניים והדם מצוירים באופן בלתי מצונזר. זוהי סצנה המזמינה קריאה דרך מושג ה־abject של ג'וליה קריסטבה, המצב שבו הגבולות בין אני ולא־אני מיטשטשים. הפסיכולוגים שמתבוננים בעבודותיה רואים כיצד הסבל הגופני אינו רק זיכרון של טראומה אלא גם שפת ביטוי כזו שאין לה מילים, אך יש לה צבע, קו וקומפוזיציה.
אחד מהצירים המרכזיים ביצירתה של פרידה קאלו הוא הפוריות או ליתר דיוק, אובדנה. לאחר התאונה שעברה בגיל 18, הפגיעה באגן ובמערכת הרבייה מנעה ממנה להרות וללדת, חרף ניסיונות חוזרים ונשנים. חוויה זו, שעבורה הייתה לא רק טרגדיה ביולוגית אלא פצע נפשי עמוק, נוכחת שוב ושוב בציוריה, לעיתים כגעגוע סמוי ולעיתים כמחאה צורחת. הפסיכואנליזה, ובעיקר הכתיבה הפמיניסטית שבתוכה, רואה באובדן היכולת ללדת לא רק אובדן של תפקוד גופני, אלא גם שבר בתפיסת הזהות הנשית כפי שהיא מובנית חברתית ונפשית.
בציור “Henry Ford Hospital” משנת 1932, קאלו מציירת את עצמה שוכבת מדממת במיטת בית חולים, כשמסביבה שישה אובייקטים שמחוברים אליה בעזרת חוטים אדומים: עובר, אגן, מכונה רפואית, שושנת דם, חילזון, ורחם. זוהי ייצוג גרפי של הפלה אך גם דימוי של גוף נשי המוחזק ברשת של סמלים פנימיים וחיצוניים, טבעיים וטכנולוגיים, נפשיים ותרבותיים. פסיכולוגים החוקרים את הדימוי הזה מבחינים לא רק בסבל אלא גם בפרפורמטיביות שלו: קאלו לא מציירת הפלה מתוך פרספקטיבה רפואית אלא מתוך שפה של אובדן זהות, של קריעת הרצף הביוגרפי שהיא קיוותה לו.
באמצעות שפת הסמלים, היא מבנה מחדש את חוויית הגוף הלא־פורֶה כגוף שמוליד יצירה אחרת יצירה אמנותית. הפסיכואנליטיקאית לואיז קפלן, שכתבה בהרחבה על נשים יוצרות, הצביעה על כך שבמקרים רבים, האמנות מהווה תחליף סימבולי לפוריות ביולוגית. אצל קאלו, הציורים הם לא רק ייצוג של רחם פצוע, אלא גם סוג של לידה מחדש: דרך הציור, היא מייצרת חיים שיכולים להתקיים מחוץ לגוף, אך לא מחוץ לנפש.
השאלה שעולה מן העבודות הללו איננה רק "מה איבדתי" אלא "מי אני בלי זה". כאן הפסיכואנליזה פוגשת את השבר הקיומי שהאובדן מייצר ומגלה את האופן שבו קאלו הופכת את האובדן למוקד של זהות חדשה, אולי אפילו משוחררת יותר.
פרידה קאלו נחשבת לחלוצה בהצגת הגוף הנשי על מורכבותו, מיניותו, וחריגותו מהנורמות. גם בתקופות שבהן מיניות נשית לא דוברה בגלוי, קאלו בחרה להביע את עצמה באופן בלתי מצונזר, לעיתים אף בוטה, מול המוסכמות התרבותיות. פסיכולוגים החוקרים את עבודותיה רואים בציוריה מהלך רדיקלי של עיבוד פסיכואנליטי ליחסים שבין גוף, מגדר וזהות. היא פורצת את הדיכוטומיות הבינאריות של זכר ונקבה, חודר ונחדר, גוף מסודר וגוף מתפרק ובכך משקפת את הרעיונות המרכזיים של הלא מודע הגופני.
בציור “Self-Portrait with Cropped Hair” מ־1940, קאלו מתארת את עצמה בלבוש גברי, אחרי שגזזה את שערה, כשהיא אוחזת במספריים, מוקפת קווצות שיער שנשרו. המבט שלה חודר, מאתגר, מתבונן חזרה בצופה. זוהי אינה רק סצנה של ניתוק מדימוי נשי מסורתי, אלא גם פעולה שיש בה יסוד סאדיסטי־מסורס, המעורר קריאה פסיכואנליטית על הקשר בין מיניות, שליטה, ועצמאות. היא אינה הופכת לגבר, אלא הופכת את הדימוי של "אישה" לאירוניה מתוחכמת ומסמנת את הגבולות של המגדר כלא יציבים.
בפרספקטיבה פרוידיאנית, ניתן לזהות בעבודותיה אלמנטים של חרדת סירוס, כמו גם ביטויים של משאלות תוקפנות כלפי גברים לעיתים באופן ישיר, כמו בציורים בהם מוצגים איברים גבריים מדממים, ולעיתים דרך שימוש חתרני בגוף הנשי כנושא של כוח. לא פחות מהשפה הוויזואלית, חשוב לשים לב לשפה המינית המורכבת שהיא מנסחת: מיניות שאינה נשלטת, שאינה נענית לחוק הפאלי, שאינה מתיישרת עם הטרונורמה.
מקומה של המיניות בעבודות של קאלו הוא רב־שכבתי. יש בהן גם פיתוי וגם כאב, גם כמיהה וגם ניכור. הפסיכולוגים שמתבוננים ביצירותיה רואים כיצד המיניות פועלת לא רק כמושא אלא ככוח תנועתי כזה שמניע את הדימוי, מחולל אותו, מבנה אותו מחדש. דרך פרספקטיבה זו, קאלו אינה רק סובלת ממיניותה, אלא גם משתמשת בה ככלי לאבחון עצמי, כחומר גלם של נפשה.
אחת הדמויות המרכזיות בחייה וביצירתה של פרידה קאלו היא דייגו ריברה, בן זוגה, אהובה, שותפה האמנותי והאדם שעמו חוותה את הקשרים הרגשיים העמוקים והכואבים ביותר. מערכת היחסים ביניהם הייתה סוערת, מבלבלת, לעיתים אלימה ולעיתים אינטימית עד כדי התמסרות מוחלטת. פרשנות פסיכואנליטית ליחסים אלה חושפת את המתח הפנימי המתמיד בין צורך באהבה והכרה לבין פחד מפירוק עצמי, בין כמיהה להתמזגות לבין רצון לשמר אוטונומיה נפשית.
בציור “Diego on My Mind” משנת 1943, קאלו מציירת את דיוקנה כשפניו של דייגו משורטטות במרכז מצחה ממש כאילו שוכן במוחה, חלק בלתי נפרד מהווייתה. הפסיכואנליזה מתבוננת ביצירה זו כייצוג מוחשי של יחסי אובייקט פנימיים: דמותו של דייגו אינה רק בן זוג חיצוני, אלא אובייקט מושקע ומופנם בתוכה. במונחים של מלאני קליין, ניתן לראות בו "אובייקט טוב־רע", כזה שמביא נחמה ובו זמנית מחולל סבל. הדימוי מעיד על רגרסיה למצב סימביוטי, שבו הגבול בין העצמי לבין האחר מיטשטש לטובת תחושת שייכות טוטאלית, אך במחיר של זהות עצמאית.
הקונפליקטים הזוגיים בין פרידה לדייגו בגידה, קנאה, התקרבות והתרחקות באים לידי ביטוי כמעט בכל תקופת יצירתה. הפסיכולוגים הקליניים יכולים לזהות את הדפוסים של אהבה תלותית, אידאליזציה ודחייה, אשר מעצבים מערכות יחסים פוסט טראומטיות. קאלו עצמה תיארה את אהבתה אליו כ”אסון יומיומי” ניסוח המדגיש את המתח המתמיד בין הצורך בקשר לבין תחושת חוסר הביטחון שהוא מעורר בה.
חשוב לציין כי קאלו לא נשארת קורבן של האהבה הזאת. ביצירות רבות היא מנסחת עמדה מורכבת, הכוללת כעס, שליטה ואף היפוך תפקידים. בציור “A Few Small Nips” היא מציגה את האלימות שבאהבה באופן אירוני ומצמרר, תוך כדי חשיפת המכניזמים הפסיכולוגיים של השלכה, פיצול והגנה מאימת הנטישה.
דרך פריזמה קלינית, אפשר לומר שיצירתה של קאלו לא רק מספרת על אהבה ותלות, אלא פועלת כחדר טיפולים שבו המפגש עם הדימוי הוא גם עיבוד רגשי וגם אקט של שחרור.
פרידה קאלו מזוהה לעיתים קרובות עם תנועת הסוריאליזם, אך כפי שהעידה בעצמה היא לא ציירה חלומות אלא את המציאות שלה. עבור הפסיכולוגים, ההבחנה הזו אינה טריוויאלית: בעוד הסוריאליזם שואף לחשוף את הלא מודע הקולקטיבי באמצעות דימויים חופשיים, קאלו מתבוננת בלא מודע האישי שלה, בטראומות ובקונפליקטים הפנימיים, ובונה מתוכם שפה חזותית ייחודית שאינה נשענת על פנטזיה אלא על זיכרון רגשי עמוק.
יצירתה ספוגה בסמלים שמבקשים לפרק את הגבולות בין פנים לחוץ, בין גוף לנפש, בין סבל ליופי. העין הפתוחה בתוך היד, הצמחייה החודרת אל תוך הגוף, החיות המדברות והרחם החשוף כל אלה הם ביטויים של עולם פנימי שבו הדימויים הם לא פנטסטיים אלא הכרחיים, כמעט כפייתיים. הפסיכואנליזה מזהה כאן תהליך של התקה ושל עיבוד סימבולי של חומרים נפשיים בלתי ניתנים לעיבוד במילים. אלה אינם סמלים במובן הרגיל, אלא “שיירי טראומה” שעובדו לכדי צורה.
אחת הנקודות המרכזיות להבנת שפתה האמנותית היא היחס בין רגש לדימוי. קאלו לא יוצרת מתוך תיאוריה, אלא מתוך פצע והפצע עצמו נעשה שפה. בדיוק משום כך, היא חורגת מהסוריאליזם הפורמלי. בעוד אמנים אחרים בתנועה ביקשו לפרק את המציאות החיצונית כדי לחשוף את הדחפים שמאחוריה, קאלו משתמשת בדימויים כדי לבנות מחדש את מציאותה הפנימית. במובן הזה, היא מציעה תהליך של אינטגרציה נפשית: כל ציור הוא ניסיון לייצב, ולו לרגע, את הסובייקט המפוצל.
עבור פסיכולוגים, מעניין במיוחד לעקוב אחר הדיאלוג של קאלו עם הסובייקט הפנימי שלה לא כסיפור מובן אלא כמסע מורכב. אין כאן פתרונות, אין קטגוריות ברורות של טוב ורע, שפיות או טירוף. יש רק ניסיון כן להתבונן פנימה, להחזיק את הכאוס, ולתת לו צבע, צורה, מבנה. לכן יצירתה ממשיכה להדהד בחדרי הטיפול היא מדגימה את האפשרות של סובייקט לפגוש את שבריו וליצור מתוכם משמעות.
עבודותיה של פרידה קאלו אינן רק יצירות אמנות הן מהוות מעין רישום עקבי של תהליך עיבוד טראומה. עבור פסיכולוגים קליניים, במיוחד אלה העוסקים בטיפול בטראומה, קאלו מציעה מודל מרתק של התמודדות נפשית, שמעוגן בגוף, בזהות ובקשרים בין אישיים. ציוריה, כפי שנראה לאור הפרקים הקודמים, אינם רק ייצוג של סבל אלא מרחב פעיל של הפיכתו לשפה, של הכלתו ושל טרנספורמציה. דווקא משום שהיא אינה מחפשת פתרון, אלא מוכנה לשהות בכאב, היא מאפשרת לצופה לפגוש את המקומות הפגועים שבו מתוך עמדה אחרת לא של קורבן, אלא של יוצרת.
מושגים כמו דיסוציאציה, העברה והעברה נגדית, יחסי אובייקט מופנמים, גבולות אגו ועמדות הגנה כולם מקבלים ביטוי חי בציוריה. אך מעבר למינוח הקליני, קאלו מהווה דוגמה לאופן שבו האמנות יכולה לשמש לא רק ככלי ביטוי, אלא כקרקע לעיבוד חוויות בלתי נסבלות. עבור מטופלים רבים, הצפייה בעבודותיה מאפשרת שיקוף רגשי של חוויות שהשפה המילולית עוד לא מצליחה להכיל. היא מציירת את הפצע ולא מנסה לרפא אותו, אלא פשוט להחזיק אותו בתוך תמונה.
בפרספקטיבה של טיפול בטראומה, ניתן לומר שקאלו לא נצמדת לנרטיב קוהרנטי להפך. היא חושפת את הרבדים הסותרים של הזהות, את הפיצול, את הדחייה והכמיהה, את האלימות והאהבה כשברקע תמיד נוכח הגוף הפצוע. זהו מודל שמזכיר גישות אינטגרטיביות בטיפול בטראומה, שבהן נבנה מרחב טיפולי המאפשר נוכחות של סתירות ואי־וודאות כחלק מהעיבוד.
גם מושג החוסן הנפשי זוכה אצל קאלו למשמעות חדשה: הוא אינו מבוסס על חזרה לתפקוד נורמטיבי, אלא על היכולת להחזיק כאב מבלי לאבד את העצמי. בעידן שבו גובר הדגש על טיפולים ממוקדי פתרון, יצירתה של קאלו מהדהדת את הצורך של נפש פצועה להיראות לא להירפא מהר, אלא להיקלט במלואה.
עבור אנשי טיפול, צפייה וקריאה ביצירתה של קאלו יכולה לשמש כהכשרה רגשית: ללמוד כיצד לעמוד מול טראומה, מבלי להיבהל ממנה ומבלי לצמצם אותה לתסמין. זהו שיעור על נוכחות, סבל, וחיים דווקא מתוך מה שנשבר.
Ahmed, S. (2004). The Cultural Politics of Emotion. Routledge.
Chadwick, W. (1990). Women, Art, and Society. Thames & Hudson.
Herrera, H. (2002). Frida: A Biography of Frida Kahlo. Harper Perennial.
Kaplan, L. (1991). Female Perversions: The Temptations of Emma Bovary. Doubleday.
Kristeva, J. (1982). Powers of Horror: An Essay on Abjection. Columbia University Press.
Kettenmann, A. (2003). Frida Kahlo 1907–1954: Pain and Passion. Taschen.
Mulvey, L. (1975). Visual Pleasure and Narrative Cinema. Screen, 16(3), 6–18.
Paz, O. (1987). The Labyrinth of Solitude. Grove Press.
Tibol, R. (1993). Frida Kahlo: An Open Life. University of New Mexico Press.
Zajonc, A. (1999). Catching the Light: The Entwined History of Light and Mind. Oxford University Press.
הטענה של שימוש באמנות ככלי שעוזר לעיבוד אישי של טראומה וליצירה של זהות חדשה שמאפשרת מרחב של חיים עם ההכרה בפצע כחלק מהזהות השלמה שנוצרה בעקבותיו - היא טענה מסעירה בעיני.
הכח המרפא של האמנות שנותנת מקום לטראומה ומבטאת את הגילויים שלה בחיים בגוף ביחסים במקום להדחיק את הכאב הוא סוג של גאולה. במקום להרוס ליצור. במקום להגמר ולהשבר מהכאב לתת לו להפוך למשהו אחר ליצירה ולמבט חדש על החיים ועל העצמי- מבט שמאפשר ראיה מורכבת של אורות וצללים - שלי על עצמי. מבט חדש על עצמי וזהות חדשה שנוצרים בעקבות היצירה שעוסקת בטראומה ונובעת ממנה.
תודה על תגובתך המעמיקה. הדברים שכתבת מהדהדים באופן מדויק את אחת הטענות המרכזיות במאמר. האמנות ובפרט יצירתה של פרידה קאלו אינה מבקשת לפתור את הטראומה אלא להעניק לה נוכחות ולשזור אותה בזהות האישית. ההבחנה שציינת בין שבירה מהכאב לבין הפיכתו ליצירה מבטאת תנועה של גאולה לא מתוך הדחקה אלא מתוך עיבוד רגיש שמכיל את הכאב כחלק בלתי נפרד מהעצמי. האמירה על זהות חדשה שנולדת מתוך ההכרה בפצע ולא למרותו משקפת היטב את הרוח הפסיכואנליטית שבבסיס הקריאה במאמר. ראיית העצמי כמרקם של אורות וצללים ולא כשלם נטול סתירות היא לא רק רעיון פילוסופי אלא יסוד בתהליך ריפוי רגשי. תודה על ההעמקה החשובה.
