אינסומניה: הפרעת שינה ואתגר קליני
24/12/2024 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 18/06/2025 16:57פאסיב אגרסיב הוא ביטוי רגשי מורכב שמתבטא דרך שתיקות ממושכות, הבטחות שלא מתקיימות, עיכובים יזומים או "שכחה" של משימות, אשר כולם מצביעים על תוקפנות בלתי מדוברת. במובן הפסיכולוגי, מדובר בהתמודדות עם רגשות עזים – בעיקר כעס – שאין להם לגיטימציה להיות מבוטאים בצורה ישירה. האדם עשוי להאמין שהוא אדם סבלני, שקול ורגוע, אך הסביבה הקרובה חווה אותו כמסתגר, ככועס ללא סיבה, ולעיתים אף כנוקם בדרכו שלו. דפוס זה אינו מבטא רק אישיות או "אופי" אלא תוצאה של חינוך רגשי מדכא או מערכות יחסים מוקדמות שבהן ביטוי ישיר של רגשות עורר תגובה של ענישה, ניתוק או השפלה.
ברוב המקרים, אנשים בעלי סגנון פאסיב אגרסיבי גדלו בתוך מציאות שבה האוטונומיה הרגשית שלהם לא הייתה מותרת. זה יכול להיות בית סמכותני שבו הילדים "צריכים לדעת את מקומם", או להפך – הורות מבולבלת שאינה מסוגלת להחזיק תסכולים של הילד. כך או כך, הילד מפנים מסר שלפיו הדרך היחידה לשמר קשר מבלי להיענש היא לעגל פינות, לשתוק, להסכים כלפי חוץ ולכעוס כלפי פנים. הכעס הופך לצל שמלווה את הקשר – לא נראה, אך מורגש מאוד. דווקא בגלל שהוא אינו מקבל מילים, הוא נוכח ומזיק הרבה יותר.
במובן הזה, הפאסיב אגרסיב אינו שקרן, אלא פגוע. הוא מנסה לשמור על קשר מבלי לאבד את עצמו, אך אין לו כלים להביע את כאבו. זו אינה מניפולציה – זו קריאה לעזרה שלא נאמרת. בתוך טיפול פסיכולוגי, יש חשיבות עמוקה לזיהוי הדפוס ולמתן מקום לרגשות שהוסתרו כל החיים. רק מתוך ההכרה הזו ניתן להתחיל תהליך שבו כעס יכול להפוך משדה מוקשים – לשיחה.
פאסיב אגרסיב בקשר זוגי או משפחתי יוצר מציאות מתעתעת. הקשר נראה לעיתים קרובות "טוב", ללא ריבים גדולים, ללא קונפליקטים דרמטיים. אך בפועל מתקיימת בו תחושת ריחוק, ניתוק או בלבול. בני הזוג עשויים לנהל שיחות שגרתיות, לחלוק אחריות הורית או מקצועית, אפילו לתפקד היטב לעיני הסביבה. אך משהו במרחב האינטימי לא פתוח, לא חופשי, לא חי. הכעסים שאינם נאמרים, העלבונות שהודחקו והפגיעות שהושתקו – צפים דרך התנהגויות חמקמקות, שתיקות מתמשכות או ויתורים שמשאירים טעם מר.
בן הזוג שמתמודד עם פאסיב אגרסיב נותר פעמים רבות בתחושת תסכול ואשמה. הוא אינו מקבל תגובה ישירה או שיחה כנה – אלא "בסדר" ריק, "כמובן" מאולץ, או חיוך מהול בציניות. הוא עשוי לנסות לברר, להתקרב או אפילו להתעמת – אך כל ניסיון כזה גורר תגובת נסיגה. לעיתים הוא ייתקל בטענה שהוא מדמיין או שהוא מפרש לא נכון את הדברים. כך נוצרת מציאות כפולה: בקשר אחד, כלפי חוץ, קיימת הרמוניה; אך בקשר השני, הסמוי, יש פגיעות לא מדוברות, התנגדות שקטה ומרחק הולך וגדל.
חשוב להבין שפאסיב אגרסיב בקשרים אינטימיים אינו מבטא תמיד רוע או כוונה לפגוע. להיפך – פעמים רבות מדובר בצורך עמוק להרגיש בשליטה, להימנע מתלות או מכאב דחייה. הכעס המוסתר הוא ניסיון להגן על העצמי, לא להעליב את האחר. אך דווקא הרצון להימנע מפגיעה הופך, לאורך זמן, לפגיעה של ממש. מתוך עמדה זו ניתן לגשת לעבודה טיפולית שמבינה את הדינמיקה – מבלי להאשים, אלא לברר. בטיפול זוגי, חשוב לנסח מחדש את המרחב הרגשי: האם יש מקום לאי הסכמה? האם מותר לכעוס? האם אפשר להגיד "לא" מבלי לאבד אהבה?
כאשר התנהגות פאסיב אגרסיבית מופיעה באופן עקבי, עמוק ומושרש, יש מקום לשאול לא רק "מה לא נאמר כאן", אלא גם "ממה האדם מגן על עצמו". במקרים רבים, הפאסיב אגרסיב אינו רק סגנון תקשורת נרכש – אלא תגובה הישרדותית עמוקה לטראומה מוקדמת. הכעס, הפגיעות והביקורת שאינם נאמרים כלפי חוץ, נחווים כאיום ממשי על הקשר או אפילו על הקיום. לכן, ההימנעות מהבעת עמדה הופכת לאסטרטגיה של שמירה עצמית. זהו מנגנון נפשי שמבקש לא לחשוף חולשה, לא להזמין עימות, לא להכעיס. הפאסיב אגרסיב לומד – לרוב באופן לא מודע – שאם לא יאמר את האמת, אולי יישאר שייך.
ככל שהטראומה מוקדמת יותר – למשל התמודדות עם הורה ביקורתי או בלתי צפוי, דמויות סמכותיות שפעלו מתוך שליטה וכוחנות, או חוויות דחייה מתמשכות – כך הסיכוי שהאדם יפתח כלים עקיפים להתמודדות עם קונפליקט גובר. הסביבה מאותת לו שוב ושוב שאין מקום לרגשות שליליים, ולכן הוא יוצר לעצמו דרך לעקוף אותם: לשתוק, להסכים, לחייך, אך בו בזמן להעניש דרך סרבול, חוסר שיתוף פעולה או תקשורת מבולבלת.
מנקודת מבט טיפולית, חשוב להיזהר מתיוג מהיר של הדפוס כמניפולטיבי או בעייתי. הפאסיב אגרסיב נושא בתוכו לא רק כעס אלא גם כאב ישן, שלא ניתן היה לבטא בעבר. אם פסיכולוג או הסביבה מגיבים לדפוס בגישה ביקורתית או לוחצת, עלולה להיווצר רגרסיה או הסתגרות נוספת. במקום זאת, יש לאפשר מרחב שבו יוכל המטופל לחוות הכרה בכאב, לזהות את הדפוס כחלק מההיסטוריה שלו, ולהתחיל לתרגל דרכי ביטוי חדשות – שאינן נובעות מפחד אלא מאפשרות קרבה בטוחה.
כשפאסיב אגרסיב נכנס לחדר הטיפול, הדינמיקה עשויה להיראות שקטה ונעימה כלפי חוץ – אך בפועל מתרחש משחק רגשי סמוי בין המטפל למטופל. המטופל יאמר "אני לא כועס", אך לא יגיע למפגשים בזמן. הוא יסכים להמלצות הטיפוליות, אך לא יממש אותן. הוא יתאר קשרים "תקינים", אך יישמע מנותק, אפאתי או מדוכדך. המטפל עשוי לחוש תחושת תסכול לא מוסברת, בלבול, אפילו עייפות – מבלי להבין מדוע התהליך "לא זז". במקרים כאלה, התנהגות פאסיב אגרסיבית עלולה להיות ביטוי של התנגדות בלתי מודעת לעומק התהליך, לפגיעות שבו או לחשיפה הרגשית הכרוכה בו.
התנהגות כזו אינה נובעת מרצון לחבל בטיפול – אלא מהפחד מעמדה רגשית חשופה. המטופל לעיתים אינו מסוגל להרגיש שהוא באמת מובן, ולכן מוותר מראש על שיתוף עמוק. הוא חושש מכך שהמטפל "לא יעמוד בזה", או גרוע מכך – ינזוף, יאכזב או ייעלם. כתוצאה מכך, נבנית מערכת יחסים טיפולית כפולה: במישור הגלוי יש שיח, שיתוף חלקי ואפילו שיתוף פעולה. אך במישור הסמוי – יש התנגדות, עיכוב, ולעיתים תחושת זעם שלא מקבלת שם.
עבור המטפל, האתגר הוא כפול: גם לזהות את הדפוס מבלי לשבור את הברית הטיפולית, וגם לא להיגרר לתגובה נגדית – כמו כעס, זלזול או נסיגה. זיהוי הפאסיב אגרסיב כתגובה רגשית ולא כתוקפנות ישירה מאפשר למטפל להישאר בעמדה אמפתית, מחזיקה ולא שיפוטית. זהו תהליך שמתחיל בשיקוף עדין: "שמת לב שבפעמים האחרונות כשנגענו בנושא מסוים היה קשה יותר להגיע?" או "אני תוהה אם יש כאן תחושה שלא מקבלת מקום". לעיתים, רק לאחר שהמטופל יחווה קבלה גם לכעסו – תתאפשר תנועה קדימה, והקשר יהפוך למרחב בטוח לביטוי אותנטי באמת.
במרחב הזוגי, פאסיב אגרסיב עלול להפוך לאחד הגורמים השוחקים ביותר בקשר. לא מדובר בריב קולני, לא בבגידה גלויה ולא בשבר ברור – אלא בהסכמה מדומה, בהקפדה חיצונית על נימוס ושיתוף פעולה, כשמתחת לפני השטח מצטבר כעס שהולך ונעשה מסוכן דווקא מפני שאינו מדובר. בני זוג עשויים להיראות "רגועים", להימנע מעימותים ולעבוד בשיתוף פעולה, אך בפועל מדובר בדינמיקה שבה צד אחד מתרחק רגשית בעקביות, תוך כדי שהוא נשאר פיזית בקשר. שתיקות, עיכובים, אדישות יומיומית, הסכמות ללא כוונה ליישם – כל אלה הם ביטויים של פאסיב אגרסיב בזוגיות.
לעיתים קרובות, אחד מבני הזוג יחוש שמשהו בקשר "כבוי", "מרוחק", או שבן הזוג "אינו נוכח באמת". הוא עשוי לנסות שוב ושוב לברר מה לא בסדר, אך ייתקל במבוכה, הכחשה או הכחשה של הכחשה – דפוס שמערער את האמון הבסיסי במציאות המשותפת. הפאסיב אגרסיב יאמר "הכול בסדר" כאשר ברור שהכול לא, יתחמק ממפגשים אינטימיים, או יבטל תוכניות ברגע האחרון מבלי לנמק. הזעם שאינו מתפרץ הופך לקרירות, והמרחק הולך ונבנה דווקא בתוך קרבה חיצונית מתפקדת.
מנקודת מבט טיפולית, ההתערבות אינה יכולה להתמקד רק ברמת ההתנהגות, אלא חייבת לחשוף את הפחדים שמניעים אותה: הפחד מכישלון, מהיעזבות, מהפיכה לתוקפן. במקרים רבים, הפאסיב אגרסיב הוא בן או בת זוג שמתקשים לומר "אני זקוק", "אני פגוע", או "אני מרגיש לא אהוב", ולכן מעדיפים להסתגר, לוותר, להתנתק. טיפול זוגי שמאפשר את חשיפת הרגשות הללו – בלי ביקורת ובלי לחץ – יכול להיות מרחב שבו הדפוס הזה מתחיל להיסדק. כאשר נוצר ביטחון לומר גם את הדברים הקשים, מתאפשרת קרבה אמיתית, שנשענת על אמון ולא על שתיקה.
התנהגות פאסיב אגרסיבית אינה מתקיימת רק בתוך נפשו של אדם או בין שניים בקשר אינטימי. לעיתים קרובות היא מתפתחת ומתקיימת כחלק ממבנה חברתי ותרבותי רחב יותר, שמעודד הדחקה רגשית, הסכמה חיצונית והימנעות מעימותים. בתרבויות מסוימות – בעיקר כאלה שמקדשות שליטה עצמית, צייתנות או היררכיה ברורה – הפאסיב אגרסיב אינו נתפס כדפוס פתולוגי, אלא כהתנהגות "נבונה", "נשלטת", או אפילו "בוגרת". הכעס שאינו בא לידי ביטוי, ההסכמה שמתלווה להבעת פנים עצורה, והוויתור השקט – כל אלה הופכים לערכים תרבותיים, אך גם למחיר רגשי כבד.
בחברות כאלה, ילדים לומדים מגיל צעיר להימנע מהבעת תסכול או מחאה. בבית הספר הם נענשים על חוצפה, בבית על סרבנות, ובמרחב הציבורי על מופרעות או קולניות. לאורך זמן, נוצר מודל של אזרח "מכיל", שאינו מעז להביע רגשות סוערים, וודאי שלא כעס. התוצאה היא חברת מבוגרים שותקת – לעיתים אלימה דווקא בשתיקתה. הפאסיב אגרסיב מקבל צידוק חברתי: "הוא פשוט לא מהטיפוסים שנכנסים לעימותים", או "היא תמיד רגועה". אלא שדווקא מתחת לשלווה הזו מתקיימים תסכולים עמוקים, זעם כלפי סמכות, ולעיתים תחושת זרות מתמשכת בתוך קשרים חברתיים או מקצועיים.
בטיפול, זה בא לידי ביטוי כאשר המטופל מרגיש שהוא "לא יודע מה הוא מרגיש", או "לא יודע מה הוא רוצה". הוא יודע מה מצופה ממנו, מה נחשב מנומס, מה נחשב שקול – אך מתקשה לזהות את עצמו ברמה רגשית. כאן מתחילה העבודה האמיתית: לא רק איתור של הדפוס הפאסיב אגרסיבי, אלא איתור הקול הפנימי שנעלם מאחוריו. בטיפול רגשי נוצר מרחב שבו מותר לומר את מה שלא נאמר שנים, מותר לכעוס, מותר לפחד – ומותר, אולי לראשונה, להיות.
Long, C. R. (2008). Passive-aggression: A guide for the therapist, the patient and the victim. International Journal of Psychoanalysis, 89(3), 601–620.
Lutwak, N., & Ferrari, J. R. (1997). Understanding the causes and consequences of passive-aggressive behavior. Journal of Social Behavior and Personality, 12(4), 747–758.
Kernberg, O. F. (2004). Aggressivity, Narcissism, and Self-Destructiveness in the Psychotherapeutic Relationship. Yale University Press.
Sperry, L. (2013). Handbook of Diagnosis and Treatment of DSM-5 Personality Disorders: Assessment, Case Conceptualization, and Treatment. Routledge.
Stone, M. H. (2006). Personality Disorders: A New Look at the Developmental Self and Object Relations Approach. American Journal of Psychiatry, 163(3), 398–404.
