ברית נרקיסיסטית: על המפגש המורכב בין מטפל למטופל

הפתיח למפגש הטעון

כאשר מטפל נרקיסיסט פוגש מטופל נרקיסיסט, משהו בחדר הטיפולים מתמלא במתח שקשה להגדירו במילים. שני הצדדים מגיעים עם מבנה אישיות שמרכזו הוא העצמי הנפוח והרגיש מאוד לפגיעות. עבור הפסיכולוג הנרקיסיסטי, כל מילה או מחווה של המטופל עלולה להתפרש כהתקפה סמויה על ערכו, ועבור המטופל הנרקיסיסט, כל הערה מהמטפל נחווית לעיתים כהשפלה או כערעור של תחושת הגדולה. המפגש הזה אינו עוד דיאלוג טיפולי רגיל, אלא זירה שבה כל אמירה יכולה להצית תגובת שרשרת רגשית.

המורכבות מתחדדת משום שמטפל נרקיסיסט נוטה להזדהות באופן לא מודע עם אותם חלקים נרקיסיסטיים אצל המטופל. במקום לייצר חקירה רגישה ומעמיקה, נבנית לעיתים ברית שקטה בין שניהם, ברית שמבוססת על הצורך להימנע מהתבוננות כואבת. בכך נוצרת סכנה ממשית: במקום לפרק את מנגנוני ההגנה ולהגיע למקומות פגיעים, הם מחזקים זה אצל זה את הדפוסים שמקבעים את הבעיה.

הדינמיקה הזו מתבטאת גם ברגעים קטנים. למשל, מטופל שמספר על עלבון מחבר קרוב, והמטפל, מתוך פחד לאבד אותו, בוחר לתקף את תחושת הפגיעה בלבד מבלי לגעת בחלקו של המטופל בדינמיקה. ברגע זה הפסיכולוג הנרקיסיסט מספק תיקוף מיידי אך נמנע מלעמת, ובכך מגייס את הטיפול לשירות צרכיו ולאו דווקא לצורכי המטופל. התוצאה היא חיזוק של חוויית הקורבנות אצל המטופל מבלי להתבונן במערכת היחסים הרחבה יותר.

ההזדהות הכפולה והסכנה שבטשטוש גבולות

בכל טיפול נבנית לאורך זמן מערכת יחסים ייחודית בין מטפל למטופל. כאשר מדובר במטפל נרקיסיסט ובמטופל נרקיסיסט, המערכת הזו נצבעת בצבעים עזים ומורכבים במיוחד. שניהם מביאים לחדר תחושת מרכזיות עצמית שמתקשה לפנות מקום לאחר. הפסיכולוג הנרקיסיסט עשוי למצוא את עצמו נשאב לתוך עולמו של המטופל, לא רק מתוך אמפתיה אלא מתוך הדהוד עמוק לצרכים שמזכירים את שלו עצמו.

הטשטוש בין העצמי של המטפל לעצמי של המטופל יוצר מעין "ברית נרקיסיסטית" שבה נשמרת תחושת אחדות מזויפת. לכאורה מדובר בקשר אמפתי, אך למעשה זהו מצב שבו המטפל נמנע מלהתבונן בחלקים הפוגעים של המטופל, מתוך רצון להימנע מהתנגשות שתחשוף גם את שבריריותו שלו. כך, פסיכותרפיסט מחזק את הצורך של המטופל לקבל תיקוף תמידי, והמטופל בתורו מחזק אצל המטפל את האשליה שהוא מעניק טיפול מיטיב.

במצב הזה, המטפל הנרקיסיסט עלול לפרש אירועים באופן חלקי ומוטה. לדוגמה, מטופלת שמתארת סיטואציה זוגית מורכבת עשויה לקבל מהמטפל פרשנות שמתמקדת רק בתחושת הפגיעה שלה, מבלי לשקול את האחריות שלה או את התוצאה של התנהגותה. התוצאה היא שהמטופלת חווה הקלה רגעית, אך למעשה נשארת כלואה בתוך מעגל החזרתיות של הפגיעות והאשמה. הפסיכולוג הנרקיסיסט נהנה מהתחושה שהצליח לנחם ולהרגיע, אך המחיר הוא החמצת ההזדמנות לעיבוד אמיתי של הקונפליקט.

פגיעות נרקיסיסטית כציר מרכזי בטיפול

אחד המרכיבים הבולטים במפגש בין מטפל נרקיסיסט למטופל נרקיסיסט הוא נושא הפגיעות. הפגיעות נרקיסיסטית אינה מתבטאת רק ברגישות לביקורת או בזעם שנדלק בן רגע, אלא גם בצורך המתמשך לשמור על דימוי עצמי מוגדל. כשמטופל נרקיסיסט מביא את סיפורו לחדר, הוא מבקש מהפסיכולוג הנרקיסיסט לאשרר את תחושת ערכו, לא פחות מאשר להבין את עולמו הפנימי.

עבור המטפל, מדובר במבחן כפול. מצד אחד הוא מחויב לאמפתיה, ליכולת להקשיב בלי לשפוט. מצד שני, דווקא בשל כך שהוא עצמו פסיכולוג נרקיסיסט, הוא נחשף שוב ושוב למקומות שבהם ערכו העצמי מתערער. במפגש הזה הוא עלול להתמקד בתיקוף רגשות המטופל בלבד, בלי להעז להאיר את אחריותו האישית או את המורכבות ביחסים שבהם הוא מצוי. במקום חקירה אמיתית, נבנית תגובה מגוננת שמבטיחה שהקשר לא יתפרק, אך גם מונעת צמיחה.

כך לדוגמה, מטופל שמספר על קונפליקט מתמשך בעבודה סביב סמכות המנהל יכול לקבל מהמטפל תגובה חומלת ומחזקת שמציבה אותו כקורבן בלבד. אמנם המטופל יוצא בתחושת הקלה, אך הקונפליקט נשאר בעינו. המטפל, מצדו, חווה סיפוק מכך שהצליח להרגיע ולהחזיק את הקשר, אך התוצאה היא החמצה טיפולית.

כאן עולה השאלה המטרידה: האם פסיכולוג נרקיסיסט באמת יכול לשחרר את עצמו מהצורך להגן על דימויו, ולפנות מקום לחקירה אמיצה של תהליכים עמוקים יותר? התשובה אינה פשוטה, אך ברור שהפגיעות הנרקיסיסטית הופכת לציר סביבו נעים שתי הדמויות, לעיתים עד כדי התמזגות שמוחקת את ההבדלים הדרושים להתקדמות טיפולית אמיתית.

קוהוט וקרנברג, שתי עדשות על נרקיסיזם

הדיון על נרקיסיזם בפסיכואנליזה עוצב במידה רבה על ידי שניים מהוגיה המרכזיים, היינץ קוהוט ואוטו קרנברג. שניהם עסקו באופן אינטנסיבי בתופעה, אך הציעו נקודות מבט שונות ולעיתים מנוגדות על מקורותיה ועל האפשרות לטפל בה. ההבדלים הללו אינם תיאורטיים בלבד, אלא נושאים השלכות ישירות על מה שקורה בחדר כאשר מטפל נרקיסיסט פוגש מטופל נרקיסיסט.

קוהוט ראה בנרקיסיזם בראש ובראשונה כשל התפתחותי. לטענתו, הילד זקוק למראה אמפתי יציב מצד הדמויות המטפלות כדי לבנות תחושת ערך עצמי בריאה. כאשר המראה הזה נכשל או נשבר, נותרת פגיעות עמוקה, והאדם נושא איתו צורך תמידי בתיקוף. במובן זה, גם הגרנדיוזיות וגם הרגישות לפגיעה הן ניסיונות נואשים לשמר שלמות פנימית שברירית. טיפול, לפי קוהוט, צריך לאפשר למטופל לחוות מחדש חוויות של מראה ותיקוף בתוך קשר אמפתי, כדי לרפא את הפצע הקדום.

קרנברג, לעומתו, הדגיש את הנרקיסיזם כארגון אישיות פתולוגי. מבחינתו, לא מדובר רק בפצע שדורש ריפוי, אלא במבנה יציב המושתת על מנגנוני הגנה עוצמתיים, פיצול, אידאליזציה והפחתת ערך של האחר. הנרקיסיסט, לפי קרנברג, מתקשה להחזיק יחסים אמיתיים משום שכל קשר מאיים על תחושת השלמות המדומיינת שלו. הוא נוטה לשלוט באחר, להפחית מערכו או לדרוש הערצה בלתי פוסקת. טיפול, מתוך גישה זו, אינו יכול להסתפק בתיקוף אמפתי, אלא חייב לעמת את המטופל עם דפוסיו ההרסניים ולבנות בהדרגה יכולת לשאת מורכבות רגשית.

הפער בין שתי התפיסות בולט במיוחד במפגש טעון של מטפל נרקיסיסט עם מטופל נרקיסיסט. דרך עיני קוהוט, אפשר לראות כאן ברית סביב חיפוש הדדי אחר תיקוף, שניהם נוגעים בפצע הקדום ומחזקים זה אצל זה את תחושת הערך השברירית. דרך עיני קרנברג, לעומת זאת, ניתן לראות כיצד נוצרת מערכת יחסים סימביוטית או כוחנית, שבה כל צד מגויס לשימור ההגנות ולהימנעות מהתבוננות אמיתית.

ובכל זאת, אפשר לחשוב על שילוב בין שתי הגישות, מצד אחד להכיר בפגיעות ובצורך האנושי בתיקוף כפי שמתאר קוהוט, ומצד שני לא להתעלם מהסכנה שבהנצחת ההגנות וההתכחשות לאחריות כפי שמזהיר קרנברג. במרחב שבין שתי ההבנות הללו, אפשר לבסס קרקע מורכבת יותר לעבודה טיפולית, במיוחד כשהמטפל עצמו אינו חף מהמבנים הנרקיסיסטיים שהוא פוגש.

בסופו של דבר, ההבדל בין קוהוט לקרנברג אינו רק עיון תיאורטי אלא מדריך פרקטי לאופן שבו המטפל מפרש את הסיטואציה, האם הוא רואה את קריאת המטופל לתיקוף כביטוי לפצע שיש לחבק באמפתיה, או כתמרור אזהרה לכך שהטיפול עלול להיתקע במעגל של חיזוק הדדי. מכאן נפתח הפער הממשי שבין תיקוף לאחריות, שהוא ליבת הקושי במפגש בין מטפל נרקיסיסט למטופל נרקיסיסט.

בין תיקוף לאחריות

במפגש שבין מטפל נרקיסיסט למטופל נרקיסיסט נוצר שוב ושוב הפער שבין תיקוף רגשי לבין העלאת שאלות של אחריות אישית. מטפל נרקיסיסט ייטה לבחור בתגובה שמחזקת את תחושת הקורבנות של המטופל, משום שהאופציה האחרת, עימות עם דפוסי התנהגות בעייתיים, עלולה לעורר בו עצמו חרדה או תחושת כישלון. התוצאה היא סוג של דינמיקה שמעדיפה את השקט המדומה על פני התקדמות אמיתית.

כאשר מטופל נרקיסיסט מתאר אירוע פוגעני שהוא חווה, הפסיכולוג הנרקיסיסט עשוי להדגיש את חומרת הפגיעה מבלי להתבונן בהקשר המלא. הדבר נכון במיוחד כאשר יש חפיפה בין תחושותיו של המטופל לבין חוויות לא פתורות של המטפל עצמו. ברגע כזה, ההזדהות חזקה מדי, והפרשנות שניתנת נראית יותר כמו שיקוף רגשי של המטפל מאשר התבוננות מקצועית. המטופל יוצא בתחושה שהוא מובן, אך לא נדרש להתמודד עם חלקו ביחסים או עם ההשלכות של בחירותיו.

זוהי אחת הסכנות הגדולות ביותר בקשר כזה: הקפאה של התהליך בתוך מעגל של תיקוף חד-צדדי. המטפל הנרקיסיסט משמר את הדימוי שלו כמי שמבין ומכיל, המטופל נהנה מהיעדר ביקורת ישירה, ושניהם יחד מתרחקים מהעבודה הקשה של התמודדות עם אחריות. כך נוצרת מערכת טיפולית שנראית חומלת אך בפועל משמרת דפוסים הרסניים.

אפשר לומר שהפער הזה בין תיקוף לאחריות הוא לב לבו של הקושי. טיפול פסיכולוגי בריא אמור לעודד לא רק אמפתיה אלא גם מבט מפוכח על דפוסי התנהגות. כאשר שני הצדדים חולקים מבנה נרקיסיסטי, האיזון מופר, והטיפול עלול להפוך לזירה שבה איש אינו מוכן לשלם את המחיר של העימות הדרוש לשינוי.

ההשלכות על הקשר הטיפולי

המפגש בין מטפל נרקיסיסט למטופל נרקיסיסט לא נשאר רק ברמת הפרשנות או התיקוף. הוא נוגע בעצם מבנה הקשר הטיפולי, שמבוסס מלכתחילה על אסימטריה: אחד אמור להחזיק את המרחב, והשני אמור להיעזר בו. כאשר גם המטפל וגם המטופל מונעים מהצורך להגן על הדימוי העצמי, האסימטריה הזו מתערערת. במקום שיהיה ברור מי מוביל את התהליך, נוצרת מערכת יחסים שבה שני הצדדים עסוקים בהישרדות רגשית.

במצב כזה, המטפל הנרקיסיסט עלול להפוך את הטיפול למקום שבו הוא עצמו מקבל תיקוף סמוי. הוא נהנה מתחושת שליטה או מכך שמטופל נרקיסיסט נזקק לו, ובתמורה נמנע מלהעמיד אותו מול גבולות ברורים. המטופל מצדו לומד לזהות את הנקודות הרגישות של המטפל, ולעיתים מגיב באופן שמגן עליו מבלי לדעת. כך נוצר מעגל כפול שבו כל אחד שומר על השני, אך לא באמת מאפשר לו להשתנות.

ההשפעה על הקשר ברורה: הטיפול נעשה מואר באור של חום ואמפתיה, אך האור הזה מסתיר צללים כבדים. שאלות של אחריות, גבולות ותוצאות נדחקות החוצה, והקשר הופך להיות כמעט סימביוטי. מטפל נרקיסיסט ומטופל נרקיסיסט מתמזגים סביב אותה פגיעות, עד כדי כך שההבדל ביניהם מיטשטש. במצב הזה, לא רק שהטיפול לא מקדם, אלא שהוא עלול להנציח את אותם דפוסים שהביאו את המטופל לחדר מלכתחילה.

השאלה שמרחפת מעל הסיטואציה הזו היא האם ניתן לשבור את המעגל. פסיכולוג נרקיסיסט שמודע למבנה האישיותי שלו יכול לנסות לבסס לעצמו נקודות אחיזה חיצוניות, כמו הדרכה או עבודה קבוצתית עם קולגות. רק כך ניתן להבטיח שהקשר לא יהפוך לשדה שבו נשמרים צרכים נרקיסיסטיים בלבד, אלא למרחב שבו המטופל באמת יוכל לנוע קדימה.

אפשרות לתיקון או החמרה

המפגש בין מטפל נרקיסיסט למטופל נרקיסיסט אינו חייב להסתיים בהנצחת דפוסים הרסניים. דווקא משום שהקשר הזה מעלה כל כך חזק את נושא הערך העצמי, יש בו פוטנציאל לחשיפה עמוקה. אם הפסיכולוג הנרקיסיסט מצליח לזהות את הנטיות שלו ולגייס משאבים של מודעות עצמית, הוא יכול להפוך את החולשה ליתרון. ברגע שהוא מודה בפני עצמו על המקומות שבהם גם הוא מבקש תיקוף או נבהל מביקורת, נפתחת אפשרות להביא לחדר יותר אותנטיות ופחות הגנה.

עבור המטופל, החוויה עשויה להיות מטלטלת. הוא פוגש אדם שמבין היטב את הפגיעות הנרקיסיסטית מבפנים, אך אם הדבר מנוהל נכון, הוא יכול ללמוד להכיר בה מבלי להישאב לתוכה. מטפל נרקיסיסט שמצליח להחזיק את עצמו לא רק כמשקף אלא גם כמתבונן מהצד, מעניק למטופל מודל של עיבוד עצמי. זהו שיעור חי על האפשרות לנוע מעבר לאשליה של שלמות אל עבר קבלה של מגבלות וחוסר שליטה.

עם זאת, הדרך הזו אינה מובטחת. בקלות רבה מדי, הדינמיקה עלולה לגלוש למקום שבו שניהם מחזקים זה את זה במעגל סגור של תיקוף הדדי. במקום לפרום את ההגנות, הם בונים חומה עבה עוד יותר. במובן זה, טיפול שבו פוגשים מטפל נרקיסיסט ומטופל נרקיסיסט הוא כמו הליכה על חבל דק: הוא יכול להוביל לשינוי משמעותי אם נשמר איזון, אך עלול גם להסתיים בנפילה שתעמיק את הפגיעה.

המורכבות הזו מחייבת הכרה ברורה בכך שמדובר במבנה אישי וטיפולי טעון במיוחד. השאלה אינה רק מה המטפל עושה, אלא עד כמה הוא מודע למי שהוא. שם טמונה האפשרות האמיתית לתיקון.

ביבליוגרפיה

Seligson, H. (2012). The narcissistic therapist meets the narcissistic patient. Psychoanalytic Review, 99(3), 379,398.

Kernberg, O. F. (1975). Borderline conditions and pathological narcissism. New York: Jason Aronson.

Kohut, H. (1971). The analysis of the self. New York: International Universities Press.

Ronningstam, E. (2005). Identifying and understanding the narcissistic personality. New York: Oxford University Press.

Gabbard, G. O. (2010). Long-term psychodynamic psychotherapy: A basic text. Washington, DC: American Psychiatric Publishing.