גבולות לא ברורים: חוויות מיניות שמעוררות ספק בדיעבד

במפגש הקליני, לא נדיר להיתקל במטופלות שמעלות באופן הדרגתי חוויה אינטימית מן העבר שלא סווגה בזמן אמת כפגיעה, אך מותירה בהן חוסר שקט מתמשך. לעיתים מדובר בזיכרון עמום, ללא סימנים מובהקים של אלימות, ולעיתים בתיאור מדויק של התרחשויות שלא עוררו תגובת התנגדות חיצונית. דווקא בהיעדר הסימנים החיצוניים הברורים מתעוררת התהייה — האם זו הייתה חוויה מינית ללא הסכמה? האם ייתכן שמגע מיני שהתרחש ללא התנגדות מפורשת, אך גם ללא תחושת רצון מלאה, ייחשב בדיעבד כפגיעה? שאלות אלו לא נשאלות בהכרח במונחים משפטיים או אידיאולוגיים, אלא כבקשה פנימית להבין את עצמן מחדש.

המרחב שבין "הסכמה" ל"אי הסכמה" אינו תמיד חד וברור. נשים רבות מתארות התנהלויות אינטימיות שהתקיימו מתוך בלבול, שתיקה, ניתוק רגשי או רצון לרצות את האחר — לעיתים תוך ויתור זמני על התחושות הפנימיות שלהן, ולעיתים מתוך חוסר ידיעה כיצד להתנגד או לעצור. לא מדובר בהכרח על הטרדה מינית במובנים המקובלים, אלא על אזור נפשי אפור שבו הגבולות מיטשטשים והמשמעות של ההתרחשות מתבהרת רק בדיעבד. במקרים רבים, ההתלבטות סביב החוויה אינה נובעת מהאירוע עצמו בלבד, אלא מהפער שבין תגובת הגוף או הרגש לבין הנרטיב שהאישה אימצה לעצמה באותו זמן או לאחר מכן.

עבור פסיכולוגים, הסיטואציה מזמנת מורכבות ייחודית: המטופלת אינה פונה בשם זהות של "נפגעת", אך גם לא מסוגלת להתייחס לחוויה כאדישה או ניטרלית. היא מביאה עמה ספקות, שאלות, ולעיתים צורך דחוף להבין אם יש לה לגיטימציה לראות במה שחוותה כאירוע בעייתי. כאן נדרשת הקשבה רגישה במיוחד – כזו שאינה ממהרת לפרש, לשיים או למסגר, אלא מאפשרת שהות בחוויה עצמה, עם כל האי-ודאות הכרוכה בה.

כשמשהו לא הרגיש נכון: מורכבות הסכמה בדיעבד

בחלק ניכר מהחוויות האינטימיות שמעוררות התלבטות, ההתרחשות עצמה לא לוותה באקט של סירוב או בהפגנת מצוקה חיצונית. במבט מבחוץ, ייתכן שהכול התרחש "בהסכמה". אלא שהמטופלת אינה בטוחה. החוויה הפנימית שלה מספרת סיפור אחר — כזה שלא מתכנס בקלות תחת המושג הסכמה, אך גם לא תואם את הדימוי הרווח של הטרדה מינית. היא אינה יודעת לשים את האצבע על רגע חד וברור שבו רצתה לומר לא, אך מרגישה שבדיעבד לא הייתה שם בחירה חופשית, או שלא הייתה בקשר עם רצונה האותנטי. דווקא בתוך השקט – חוסר ההתנגדות, הרצון להיות נאהבת, הסקרנות, הרצון "לא להיות דרמה" – צומחת תחושת חוסר נחת שעולה רק כעבור זמן.

תחושות של בלבול, אי נוחות, זרות כלפי עצמה או חרטה עמוקה עשויות להופיע גם בחלוף חודשים או שנים. זהו פער בין תגובה שהתרחשה מתוך נתק או אדישות לבין פירוש רגשי שמתעורר רק כאשר המטופלת משיגה מרחק מהאירוע. יש מקרים שבהם רק לאחר ששמעה חוויות של נשים אחרות, או במסגרת טיפול, מתחילה ההכרה שמשהו היה "לא מדויק", אולי אפילו פולשני — גם אם אז לא הוגדר כך. לעיתים הפער בין הידיעה היום לבין התגובה אז מעורר ביקורת עצמית קשה: "למה לא עצרתי?", "איך הסכמתי לזה?", ולעיתים אף צורך להאשים את עצמה כדי לא להכיר בעובדה שמישהו אחר חצה גבול.

טיפול פסיכולוגי שמלווה חוויה כזו נדרש להרחיב את ההבנה של המונח "הסכמה", לא כאקט משפטי של אישור או סירוב, אלא כקשר פנימי בין תחושה לרצון, בין גבול לבין נוכחות. במצבים רבים, חוויה מינית ללא הסכמה נובעת לא מהעדר התנגדות, אלא מהעדר תחושת בחירה. כאשר המטופלת חשה בדיעבד שלא הייתה מחוברת לרצונה או לגופה, ייתכן שתחושת הפגיעה תתעורר דווקא בתוך הסכמה לכאורה. במקרים כאלה, עצם ההכרה בתחושת הבלבול אינה סותרת את האפשרות להתייחס לאירוע כפגיעה — גם אם הוא אינו עונה על הגדרות חיצוניות של כפייה.

למה רק עכשיו: עיכוב בהכרה ובפנייה לטיפול

אחת התופעות הבולטות במצבים של חוויה אינטימית שלא קיבלה מענה רגשי ברור, היא הדחייה של העיסוק בה לאורך זמן. נשים רבות נושאות עמן חוויה שמתחילה לנסח את עצמה רק שנים לאחר שהתרחשה. לא מדובר בהדחקה מוחלטת, אלא בהנכחה חלקית — זיכרון שהתקיים תמיד ברקע, אך לא עורר שאלות או עמד לבחינה. ההתעוררות המאוחרת עשויה להיות מלווה בתחושת תמיהה ואף בושה: "למה רק עכשיו זה מטריד אותי?", "אם לא ראיתי בזה פגיעה בזמן אמת, אולי אני סתם מחפשת דרמה?", ולעיתים אף אמירות שמערערות את עצם הלגיטימיות של התחושות.

העיכוב הזה אינו מקרי. הוא משקף מנגנוני הגנה שמאפשרים להמשיך לתפקד, לשמר דימוי עצמי מסוים, או להימנע מעימות פנימי עם תחושות קשות כמו גועל, בגידה עצמית או אובדן שליטה. כאשר גבולות נחצים בעדינות או באי-בהירות, וכאשר לא נאמרה מילה ברורה של התנגדות, יש לעיתים צורך רגשי "לא להרגיש" את מה שהתרחש. רק כאשר מתרחשים שינויים פנימיים — קשרים חדשים, התבגרות רגשית, תחילת טיפול או חשיפה לחוויות דומות — נוצר סדק בתפיסה הקודמת, והחוויה צפה מחדש.

בחלק מהמקרים, הפנייה לטיפול אינה נובעת מהאירוע עצמו, אלא ממצוקות נלוות כמו ירידה בליבידו, קושי במערכות יחסים, או תחושות עמומות של ניכור עצמי. רק במהלך הטיפול מתברר שהסימפטומים הנוכחיים קשורים גם לאותו אירוע שלא קיבל מובן. בטיפול נדרשת זהירות רבה: הצעת פרשנות מוקדמת עלולה להחמיר את תחושת הזרות והבלבול. חשוב במיוחד לתת לגיטימציה לכך שהזמן הפנימי להבנת החוויה אינו תמיד חופף לזמן הכרונולוגי שבו התרחש האירוע.

הכרה בכך שחוויה מינית ללא הסכמה יכולה להיות מזוהה רק בדיעבד — מתוך התבוננות רגשית שהתאפשרה רק לאחר זמן — מאפשרת למטופלת לפגוש את החוויה מבלי לבטל את עצמה. היא לא נדרשת להסביר מדוע לא הגיבה אז, אלא מקבלת אישור לכך שרק עכשיו יש לה את המשאבים להרגיש, להבין, ולתת מקום למה שלא קיבל מילים.

עבודה טיפולית במרחב של אי-ודאות

במפגש הטיפולי עם חוויה מינית שמעוררת ספק, המטפל נדרש לאחוז מרחב רגשי שאינו מבקש הכרעה, אלא החזקה של עמימות. זהו אזור שבו שאלות רבות נשארות פתוחות: האם זו הייתה פגיעה? האם הייתה הסכמה? האם מותר בכלל לחוש אי נוחות כלפי אירוע שנראה כלפי חוץ נורמטיבי? שאלות אלו אינן מחייבות תשובה מיידית — ולעיתים גם לא תשובה בכלל. תפקידו של המטפל אינו להגדיר את האירוע, אלא לספק הקשר רגשי שבו הקולות השונים יכולים להישמע מבלי שיבוטלו.

עבור מטופלות רבות, עצם היכולת להשהות את ההכרעה ולהתעכב בתחושת ה"משהו שלא היה מדויק" היא התקדמות טיפולית. האפשרות להתייחס לחוויה שלא קיבלה מעמד — מבלי להידרש מיד להכרה בה כפגיעה — יוצרת מרחב שבו מתאפשר עיבוד. תחושת הספק אינה בהכרח עדות לכך שהחוויה שולית, אלא להפך: לעיתים דווקא חוויות מורכבות, לא מוגדרות, הן אלו שנצרבות עמוק יותר משום שהן לא עברו תיווך רגשי בזמן אמת.

במרחב הזה מתרחשת עבודת עומק של כינון גבולות פנימיים: בירור מה באמת הרגישה, מה יכלה לבטא, מה לא ידעה אז על עצמה, ואילו חלקים בתוכה נדחקו הצידה כדי לשמר תחושת שליטה. המטפל אינו אמור לקבוע אם זו הייתה הטרדה מינית או לא, אך כן יכול לעזור למטופלת לבנות שפה מדויקת יותר לתחושותיה, להבין מה מותר לה להרגיש, ולזהות האם היו סימנים של חציית גבול — גם אם גבול זה לא הוגדר בבירור.

שיחה פתוחה על הסכמה, שתיקה, ניתוק, או תגובת קיפאון יכולה לחשוף דפוסים רחבים יותר — למשל נטייה לרצות, קושי להציב גבולות, היסטוריה של השתקה עצמית — מבלי להתמקד דווקא באירוע הבודד. גם אם המונח חוויה מינית ללא הסכמה ייוותר עמום או לא ייאמר בפה מלא, עצם ההתמודדות עם התחושות הסותרות יכולה לחולל שינוי עמוק בתחושת העצמי וביכולת להיות נוכחת בתוך הגוף, הרגש והבחירה.

ההשלכות הרגשיות של חוויה לא מוגדרת

כאשר חוויה מינית נותרת באזור עמום של תודעה — כזו שלא סווגה בזמן אמת אך מעוררת קושי רגשי בדיעבד — היא עשויה להותיר חותם מתמשך על תחושת הערך העצמי, על ביטחון בגבולות, ועל יחסים אינטימיים בעתיד. ההשפעה אינה נובעת בהכרח מהאירוע עצמו, אלא מהאופן שבו הוא נשמר ללא עיבוד, ללא מובן וללא שפה. נשים רבות שואלות את עצמן: אם לא הגבתי אז — האם זה אומר שמשהו בי מקולקל? האם זה מעיד על חולשה, פסיביות, או חוסר יכולת להבחין מתי מישהו חוצה את הגבול שלי? השאלות הללו חורגות מהמקרה הבודד ונוגעות בשורש הדימוי העצמי.

כאשר אין מקום פנימי שמכיל את התחושות הללו, הן עשויות להתבטא בדרכים עקיפות: הימנעות ממיניות, תחושת ניכור מהגוף, קושי להרגיש קרבה או להאמין שגבולות יכובדו. לעיתים מתפתחת נטייה להאשים את עצמה — לא רק על מה שקרה, אלא גם על מה שלא נאמר, על מה שלא הורגש במלואו. התחושה שהיא לא ידעה מה נכון לה, או לא נתנה לעצמה את הזכות לעצור, עלולה להתקבע כתפיסה של חוסר מסוגלות פנימית. גם אם כלפי חוץ היא ממשיכה לתפקד היטב, הפער הזה בין תחושת השליטה לבין חוסר האמון בעצמה עלול להעמיק.

בטיפול, ניתן להצביע על כך שחוויה מינית ללא הסכמה אינה מתבטאת רק בתוכן האירוע עצמו — אלא גם בשאלה אם הייתה למטופלת האפשרות הרגשית לבחור, לזהות את רצונה, או לפעול מתוכו. כאשר המערכת הפנימית אינה מאפשרת לה לגשת אל הרצון שלה באופן ישיר, נוצרת חוויה של זרות מהעצמי, ולעיתים של חוסר אמון בגוף או בתחושות שעולות מתוכו. תהליך טיפולי מאפשר לגשת בהדרגה לאותן נקודות קפיאה, לא דרך כפיית תובנה אלא דרך חיזוק ההרשאה להרגיש, לדעת ולהאמין לעצמה.

דווקא ההכרה בכך שהחוויה לא הוגדרה מראש כבעיה, שהיא נשאה אופי "נורמטיבי" כלפי חוץ, אך השפיעה בעומק — היא שיכולה לאפשר ריפוי מדויק. זוהי חוויה שדורשת שפה טיפולית מורכבת, המאפשרת לחיות עם הספק, לא כאיום — אלא כפתח להבנת העצמי.

גישה טיפולית רגישה למורכבויות ההסכמה

העיסוק הקליני בחוויות מיניות מעורפלות, במיוחד כאשר אין בהן מרכיבי כפייה מובהקים אך נוכח קושי רגשי בדיעבד, דורש מהמטפל גישה קשובה שאינה נופלת למלכודת של הגדרות חד-משמעיות. במקרים רבים, הפיתוי הוא למהר להציע למטופלת מסגור ברור — להעניק שם למה שחוותה, להקל על הבלבול. אך כאשר נעשה ניסיון מוקדם מדי לשיים חוויה כהטרדה מינית או כחוויה מינית ללא הסכמה, התהליך הרגשי עלול להיחסם. במקומות אלה נדרש לאפשר למטופלת שהות אמיתית בתוך המורכבות, לצד הכרה בזכותה להרגיש — גם אם טרם החליטה מה בדיוק הרגישה.

הטיפול הופך למרחב שבו מותר לתחושות להתקיים לפני שהן זוכות לתוקף חברתי, משפטי או נרטיבי. במובנים מסוימים, זהו תיקון עמוק למנגנונים של השתקה פנימית ושל ביטול עצמי: אפשרות לומר "לא ידעתי", "לא הייתי בטוחה", או "הרגשתי שמשהו לא בסדר — גם אם לא ידעתי להסביר למה". עבור מטפלות ומטפלים, זהו אתגר מקצועי ואתי כאחד: ללוות תהליך שמתפתח לעיתים באיטיות, מתוך הקשבה לכל סימן של תחושת גבול, מבלי לדרוש דיוק לשוני או ודאות קוגניטיבית.

מעבר לאירוע הבודד, העבודה עם חוויות כאלה פותחת לעיתים מרחב רחב יותר של עיבוד — מול הדפוסים שבהם המטופלת למדה לא להתנגד, לא לסמוך על גופה, לא לאפשר לעצמה לחוש שמה שקרה היה לא תקין. חיזוק הקשר עם התחושות, זיהוי מצבים שבהם היא "נעלמת" מתוך עצמה, והחזרת האפשרות לבחור גם בדיעבד — כל אלה הם חלק מתהליך של שיקום עצמי, גם אם הוא מתקיים הרחק משיחי הצדק הפורמלי.

חשוב לזכור שחלק מהמטופלות לא יבחרו להגדיר את החוויה שלהן כפגיעה, ולכך יש לכבד. הבחירה אם להשתמש במונחים כמו "הטרדה מינית" או לא — שייכת להן. תפקיד המטפל אינו להכריע בשאלה, אלא ליצור תנאים שמאפשרים לה לשהות בה. בתוך השהות הזו, מתרחש הריפוי: דרך האפשרות להרגיש אמביוולנטיות, להחזיק סתירות פנימיות, ולחיות בשלום גם עם מה שלא לגמרי ניתן להבהיר.

ביבליוגרפיה

Anderson, I. & Doherty, K. (2008). Accounting for Rape: Psychology, Feminism and Discourse Analysis in the Study of Sexual Violence. Routledge.

Moller, K. (2001). Blame, guilt and shame in the narratives of men and women who have been sexually abused. European Journal of Psychotherapy & Counselling, 4(3), 313–336.

Basile, K. C., Smith, S. G., Breiding, M. J., Black, M. C., & Mahendra, R. R. (2014). Sexual Violence Surveillance: Uniform Definitions and Recommended Data Elements. Centers for Disease Control and Prevention.

van der Kolk, B. (2014). The Body Keeps the Score: Brain, Mind, and Body in the Healing of Trauma. Penguin Books.

Levine, P. (2010). In an Unspoken Voice: How the Body Releases Trauma and Restores Goodness. North Atlantic Books.

Miller, J. (2020). Sexual Consent: Challenging the "Yes Means Yes" Model. Feminist Criminology, 15(2), 172–193.