התמקדות - Focusing (פוקוסינג)
10/04/2024 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 16/06/2025 13:19המושג "העברה נגדית" (countertransference) הופיע לראשונה בכתביו של זיגמונד פרויד, שתיאר אותו כתגובה רגשית בלתי־מודעת של המטפל להשפעתו של המטופל. פרויד ראה בהעברה נגדית איום על האובייקטיביות הטיפולית, מעין רעש שעלול להפריע לפירוש הנכון. הוא טען כי על המטפל "לזהות את ההעברה הנגדית בו ולשלוט בה", מתוך חשש שמטפל שלא הצליח לעבור אנליזה מספקת עלול להזדהם ברגשותיו שלו ולהגיב בצורה בלתי מותאמת. בגישה זו, ההעברה הנגדית נתפסה כטעות שיש להתגבר עליה.
עם זאת, כבר במחצית הראשונה של המאה ה־20 החלו להישמע קולות אחרים. קרל גוסטב יונג, פאני בלק, פולה היימן ואחרים הציעו לראות בהעברה נגדית גם מקור מידע על עולמו הפנימי של המטופל, ולא רק על המטפל. במיוחד נודעה חשיבות לפיתוחיו של היינץ ריכטר ופרנצי, שציינו כי ההעברה הנגדית, במידה שנחקרת כראוי, עשויה לשקף מצבים פנימיים לא מודעים של המטופל, החודרים אל עולמו של המטפל באמצעות הזדהות השלכתית.
במאה ה־20 המאוחרת, ובייחוד בגישות ההתייחסותיות והאינטרסובייקטיביות, הפכה ההעברה הנגדית לכלי טיפולי מרכזי. על פי גישות אלו, הדיאדה הטיפולית מהווה שדה של השפעות הדדיות – ולא רק הקרנה חד־צדדית מצד המטופל. התגובה הרגשית של המטפל נתפסת כחלק מהאינטראקציה החיה והאותנטית בין שני סובייקטים. כך, המושג התרחב ונחלק לגישות שונות: "העברה נגדית סובייקטיבית" (הקשורה בהיסטוריה של המטפל), לעומת "העברה נגדית אובייקטיבית" (תגובה למציאות הרגשית של המטופל).
כיום, מרבית הגישות הדינמיות אינן רואות בהעברה נגדית סטייה אלא תופעה טבעית ובלתי נמנעת, אשר יכולה – כאשר היא מוכרת ומובנת – להוות כלי מרכזי לדיוק האבחון, להעמקת הקשר הטיפולי ולזיהוי מוקדים קונפליקטואליים סמויים. גישה זו מעמידה את העברה נגדית בלב מלאכת הטיפול, ובמרכזו של שיח קליני מתוחכם יותר.
העברה נגדית אינה רק תגובה רגשית של המטפל, אלא לעיתים קרובות ביטוי סמוי לתהליכים לא מודעים שמתרחשים בין המטופל למטפל. בגישות פסיכואנליטיות עכשוויות, מקובל לראות בהעברה נגדית לא רק הפרעה אלא דרך תקפה לגשת לעולמו הלא מודע של המטופל – במיוחד כאשר מדובר במצבים רגשיים שאינם נגישים עדיין למודעותו של המטופל.
במובן זה, ההעברה הנגדית פועלת כמנגנון השתקפות: המטופל משליך על המטפל חלקים מעולמו הרגשי – דמויות עבר, רגשות בלתי־מפורשים, חרדות מוקדמות – והמטפל חווה אותם בגופו ובנפשו, לעיתים כתחושות עמומות, רגשות בלתי־שגרתיים או דחפים יוצאי דופן. כאשר המטפל מקשיב לרגשותיו מתוך עמדה מתבוננת ולא תגובתית, הוא יכול לזהות תכנים לא מודעים שהמטופל מביא באופן עקיף. זהו עיקרון יסוד בגישת הזדהות השלכתית (projective identification), שפותחה על ידי מלאני קליין והורחבה בהמשך על ידי וילפרד ביון.
בפרקטיקה הקלינית, פסיכולוגים מדווחים לעיתים על רגשות "לא אופייניים" שעולים אצלם במהלך פגישות – עייפות, שעמום, אקטיבציה יתר, צורך להגן על המטופל או לדחות אותו. רגשות אלה, אם הם מזוהים, מנותחים ומובנים במסגרת הדרכה או סופרוויזיה, עשויים להוות דלת כניסה לאזורים של טראומה, בושה, או צורך עמוק באחזקה שלא זכה למענה. כך למשל, במקרים של מטופלים עם ארגון גבולי, תגובות המטפל יכולות לשקף חרדת נטישה או צורך עז בהחזקה, ולעזור לזהות מצוקות טרום-מילוליות שהמטופל מתקשה לבטא ישירות.
עם זאת, זיהוי העברה נגדית דורש הבנה מבנית של ההקשר הטיפולי. יש להבחין בין תגובה שמקורה בהיסטוריה של המטפל לבין תגובה המשקפת את הדינמיקה של המטופל – הבחנה שאינה תמיד פשוטה. כאן נכנס תפקיד ה־סופרוויזיה ככלי חיוני להבהרת התמונה הקלינית ולהעמקת הקריאה של תהליכים לא מודעים.
העברה נגדית, כאשר היא מופעלת נכון, אינה רק תגובה אלא אמצעי מובהק לאבחנה, להתכווננות וליצירת שיח אותנטי עם המטופל, תוך הבנה עמוקה של עולמו הפנימי, גם כאשר הוא מובא בצורה מסוותת, מרומזת או מנוגדת לציפייה.
אחת הסוגיות הרגישות ביותר בטיפול הדינמי היא האופן שבו המטפל שומר על גבולות מקצועיים, בשעה שהוא חשוף לעוצמות רגשיות הנובעות מהעברה נגדית. העובדה שמטפל חווה רגשות – לעיתים חזקים ומבלבלים – כלפי המטופל אינה בעיה כשלעצמה; הבעיה מתעוררת כאשר רגשות אלו אינם מזוהים או מנוהלים היטב, ועלולים לחדור אל הקשר הטיפולי באופן בלתי מודע, תוך טשטוש הגבול בין תגובה מקצועית לבין מימוש אישי של צורך רגשי.
העברה נגדית עשויה להוביל למצבים של הזדהות יתר, אידאליזציה, צורך מוגבר בתיקון, או לחלופין לדחייה, האשמה ושיפוט. כך למשל, מטפל שמרגיש אחריות אישית עמוקה להצלחת המטופל עלול לסטות מהחזקה נייטרלית, ולהפוך למעורב־יתר. במקרים אחרים, תחושות משיכה, גועל או קנאה שאינן מובחנות עשויות להוביל להתנהגות לא מודעת הפוגעת בתהליך – כמו פרשנות לא מדויקת, גבולות עמומים או תגובת־יתר רגשות.
כדי להימנע מהשלכות של העברה נגדית לא מעובדת, שמירה על גבולות בטיפול היא תנאי הכרחי. גבולות אלה – כמו מסגרת הזמן, חוקי התשלום, ההימנעות ממגע פיזי ומקשרים מחוץ לטיפול – נועדו לא רק להגן על המטופל, אלא גם לאפשר למטפל מרחב בטוח לעיבוד פנימי של תגובותיו, מבלי להיכנס לפעולה שמערערת את האמון.
נוסף על כך, גבולות אינם חיץ רגשי – הם תנאים ליצירת קשר אמיתי שמושתת על נוכחות מתבוננת ומכילה. שמירה על גבולות תוך כדי הכרה בתנועות הפנימיות שמתחוללות במטפל היא ליבת האתיקה הטיפולית. העברה נגדית, במובן הזה, אינה רק איום פוטנציאלי – אלא גם קריאה מתמדת לאינטגרציה בין אנושיות לבין מקצועיות.
בקהילה הקלינית הולכת ומתבססת ההכרה כי טיפול טוב אינו טיפול "נטול העברה נגדית", אלא טיפול שבו המטפל יודע לזהות את השפעתו של המטופל עליו, לחשוב עליה, ולעבוד דרכה מבלי לאבד את עמדת המטפל. הדבר מחייב תרגול מתמיד של רפלקטיביות, ולעיתים גם הסתייעות בסביבה מקצועית אתית שתומכת בחקירה פתוחה של החומרים שעולים, גם כשהם מורכבים, מביכים או נוגעים באזורים פגיעים של העצמי המטפל.
בעוד שבשלביה ההיסטוריים נחשבה העברה נגדית כ"מכשול" שיש לנטרל, הרי שבפרקטיקה העכשווית של טיפול דינמי – ובפרט בפסיכותרפיה מבוססת יחסי אובייקט והתבוננות אינטרסובייקטיבית – היא נתפסת ככלי טיפולי ראשון במעלה. זיהוי מדויק של העברה נגדית, פירושה התייצבות רגישה אל מול החוויה הרגשית שיחסי ההעברה מעוררים במטפל, מתוך מטרה לאבחן, להבין, ולהגיב באופן שמקדם את תהליך השינוי.
כשהמטפל מבחין לדוגמה בתחושות חזקות של הצפה, תסכול, כעס או צורך מוגבר בהצלה, אלו עשויים להצביע על תכנים עמוקים ולא מדוברים שהמטופל אינו מסוגל להחזיק בעצמו, ולכן משכפל בתוך הדיאדה הטיפולית. באמצעות קריאה מושכלת של ההעברה הנגדית, המטפל יכול לזהות מתי הוא פועל מתוך צורך אישי מול מתי הוא משקף את המצוקה הלא מודעת של המטופל – ובכך להפוך את עצמו לכלי דיאגנוסטי חי ונושם.
העברה נגדית פותחת פתח לא רק להבנה אלא גם להתערבות. לדוגמה, כאשר מטפל חש התנגדות לא מוסברת כלפי מטופל, ייתכן כי הוא חווה השלכה של דמות הורית שיפוטית מהעבר של המטופל. תגובה מדודה, אמפתית ועם זאת מובחנת של המטפל יכולה לא רק לשקף למטופל את הדפוס אלא לאפשר לו חוויה מתקנת – דיאלוג עם אובייקט פנימי מווסת ולא מאיים. בתנאים אלו, העברה נגדית היא לב ליבה של החזקה טיפולית.
בגישה זו, המטפל הופך לסובייקט החווה ולא לאובייקט נייטרלי. זו עמדה טיפולית מורכבת: מצד אחד ישנה נכונות לפגוש את המטופל דרך החוויה הרגשית; מצד שני – שמירה על מודעות עצמית וסופרוויזיה שוטפת חיוניות למניעת מיזוג רגשי או טשטוש תפקידים.
לעיתים ההעברה הנגדית היא מקור להרחבת ההבנה גם בנוגע למבני אישיות שונים. תחושות של ריק, פיתוי, בלבול או אדישות עשויות לשקף מצבים דיסוציאטיביים, קווי נרקיסיזם או ארגון גבולי. כאן לא מדובר רק באבחנה – אלא ביכולת להתערב דרך המטפלות עצמה: בנוכחות יציבה, שיקוף רגשי לא חודרני ותגובה טיפולית המכוונת להתמרה רגשית.
העברה נגדית אינה עוד כלי עזר – אלא מהות ההקשבה בטיפול. היכולת של המטפל "להיות מופתע" מתוכו, אך לא לפעול מתוך זה באופן בלתי מודע, היא עדות למקצועיות הגבוהה הנדרשת בפסיכותרפיה דינמית עמוקה.
העברה נגדית אינה רק אמצעי להבנת עולמו הנפשי של המטופל, אלא גם הזמנה עמוקה להתבוננות עצמית מצד המטפל. הרגשות שעולים במהלך טיפול – אהדה, דחייה, הצלה, צורך להיראות, עייפות, תחרות – הם פעמים רבות רמזים לא רק למה שמתחולל במטופל, אלא גם למה שטרם עוכל בנפשו של המטפל. לפיכך, העברה נגדית יכולה לשמש כזירה ייחודית שבה מתהווים תהליכים של התפתחות אישית, עיבוד היסטוריה רגשית, ודיוק הזהות המקצועית.
במובן זה, העבודה עם העברה נגדית אינה רק התמודדות עם "רעשי רקע", אלא תהליך חינוכי פנימי מתמשך. היא מאלצת את המטפל לעמוד מול הגבולות של הסבלנות, האמפתיה, ההכלה והיכולת לוותר על שליטה. זו עבודה עדינה, המתקיימת במפגש בין סיטואציות טיפוליות טעונות לבין חומרים לא פתורים מן העבר. מטפל אשר מצליח להשתמש בהעברה נגדית לא רק ככלי קליני אלא גם כמרחב רפלקטיבי לעצמו, מעמיק את גמישותו, שיפוטו המקצועי ויכולתו להיות נוכח גם במצבים לא צפויים או מאתגרים.
מטפלים רבים מדווחים כי רגעי השינוי העמוקים ביותר שלהם לא התרחשו בספרות המקצועית אלא בפגישה טיפולית מסוימת, שבה הבינו פתאום עד כמה תגובתם נבעה מצורך אישי או חרדה לא מודעת. רגעים אלו, ככל שהם מלווים בעיבוד בסביבה סופרווייזורית אמיצה, הופכים לחומרי בנייה של זהות טיפולית אותנטית ובשלה.
כפי שמדגישים גם כותבים מן הזרם ההתייחסותי, כגון אריאל ויליאמסון וסטיבן מיטשל, העברה נגדית היא מעין גבול רוטט שבו נפגש האישי עם המקצועי, והפרטי עם האינטר־סובייקטיבי. כאשר מטפל משכלל את היכולת לזהות תגובותיו, להבין את מקורותיהן, ולבחור אם וכיצד לפעול על פיהן – הוא הופך את עצמו לכלי טיפולי משוכלל יותר, רגיש יותר ועמוק יותר.
כך, העבודה עם העברה נגדית אינה רק אמצעי אלא מטרה בפני עצמה: לטפח עמדה טיפולית מפותחת, בהירה ומודעת, שמאפשרת החזקה מדויקת של המטופל – ושל המטפל עצמו בתוך המפגש. לאורך השנים, ההתנסות החוזרת עם הדינמיקות הרגשיות המורכבות של ההעברה הנגדית מהווה את אחת מדרכי ההבשלה המרכזיות של אנשי טיפול קליניים ופסיכיאטרים.
עבודת העברה נגדית אינה מתקיימת רק בדיאדה שבין המטפל למטופל – היא ממשיכה, ולעיתים אף מתעצבת, במרחבים מקצועיים קבוצתיים: הדרכה אישית, סופרוויזיה קבוצתית, קבוצות עמיתים וקבוצות אנליזה הדרכתית. מרחבים אלו אינם רק כלי לעיבוד חוויות טיפוליות אלא גם זירה של לימוד מתמשך, שבה אפשר לחשוף, לפרש ולעבד את הדינמיקה הרגשית הנסתרת שמתרחשת בטיפול.
במרכזו של תהליך סופרוויזורי עומדת היכולת של המטפל להשהות שיפוט, להיכנס עמוק יותר לתוך חווייתו, ולבחון מהו מקור הרגש, הדחף או ההתנהגות שצפה בו בטיפול. סופרוויזיה טובה אינה מסתפקת בשאלות טכניות או דיאגנוסטיות, אלא פונה ישירות אל הסובייקטיביות של המטפל – אל המקומות שבהם הוא נעשה חלק מההתרחשות. מה שמכונה בפסיכואנליזה thirdness – עמדת התבוננות שלישית, שאינה המטופל ואינה המטפל, אלא אפשרות לחשוב יחד על הקשר.
כאשר מטפל משתף בקבוצה טיפולית או בהדרכה קולגיאלית כי הוא חווה שעמום, משיכה מינית, תחושת כישלון או צורך בהצלה כלפי מטופל – הוא אינו מבקש "להיפטר" מהרגש, אלא לפתוח מרחב שבו ניתן לפרש את החוויה באופן שיתרום גם להבנה הקלינית וגם להמשגה העצמית שלו כמטפל. דווקא העובדה שהעברה נגדית מכילה תכנים פגיעים, טעונים או "אסורים" מבחינה פנטזמטית, מחייבת מסגרת סופרווייזורית נטולת שיפוט ועם רגישות גבוהה לאתיקה ולהחזקה.
בתוך סביבה זו, ניתן גם לזהות תופעות קבוצתיות של העברה נגדית – למשל, כיצד עמדה טיפולית של מטפל אחד משחזרת דינמיקה קבוצתית רחבה יותר, או כיצד מטפל מזהה בתגובה של קולגה הד להרגשתו שלו. גם כאן, העברה נגדית מפסיקה להיות תגובה פרטית ומופנמת, והופכת לאירוע שמבקש הבנה בין־סובייקטיבית.
חשוב להבחין בין עיבוד של העברה נגדית לבין וידוי. בעוד שהראשון מכוון למטרה טיפולית, השני עלול לספק פורקן אך מבלי לקדם המשגה קלינית. הדרכה טובה תדע להבחין בין השניים, ולהוביל את המטפל מהבעת רגש – להבנה, המשגה ובחירה טיפולית.
מרחבים של סופרוויזיה והדרכה אינם מותרות – הם תנאי יסוד בעבודה טיפולית המבוססת על העברה נגדית. ככל שהמטפל חש בנוח יותר לבחון את עצמו באופן כן ועמוק, כך הוא הופך ממי שמחזיק ידע למי שמחזיק קשר, תהליך, ונוכחות טיפולית רפלקטיבית.
