הסמכות החדשה – הגישה של פרופ' חיים עומר

ברחבי העולם המערבי, במיוחד מאז סוף המאה ה־20, חל שינוי דרמטי בתפיסת ההורות. המודל המסורתי שהתבסס על היררכיה ברורה, סמכותיות והפעלת כוח, הלך ואיבד ממעמדו, ובמקומו צמחו דגמים המבקשים יותר הבנה, שיח ושוויון רגשי. המעבר הזה, שהושפע מתהליכים חברתיים ותרבותיים עמוקים – ביניהם התחזקות זכויות הילד, הביקורת על סמכות כוחנית, וההתפתחות של פסיכולוגיה התייחסותית – הותיר הורים רבים עם שאלה פתוחה: אם איננו רוצים לשלוט, להעניש או לכפות – כיצד נוכל עדיין להיות דמויות משמעותיות, מכוונות ובעלות השפעה?

השאלה הזו ניצבת בלב גישת הסמכות החדשה, אותה פיתח פרופ’ חיים עומר, פסיכולוג קליני וחוקר מאוניברסיטת תל אביב. גישה זו אינה מנסה להחזיר את הגלגל אחורה – היא אינה קוראת לחזור לסמכות הקלאסית – אך גם אינה משלימה עם מצב של ויתור, אובדן גבולות או רפיון חינוכי. תחת זאת, היא מציעה חזון של סמכות הורית מודרנית: נוכחת, נחושה, מתמידה – אך בלתי אלימה; מבוססת ערכים, לא פחד; מבקשת השפעה, לא שליטה.

חיים עומר זיהה שהורים רבים חווים תסכול, חוסר אונים או בלבול דווקא בגלל רצונם להיות הורים טובים, מקשיבים, אמפתיים. אך בתוך הרצון הזה – ובעידן שבו ילדים חשופים לתכנים, מודלים ותרבות צרכנית אגרסיבית – נוצר מצב של היעדר גבול ברור. חלק מההורים מפחדים "לפגוע", חוששים "לכבות רגשית", ולעיתים מאבדים את עצמם בתוך ניסיונות חוזרים ונשנים לרצות, לשכנע או להתגמש.

הסמכות החדשה, בשונה מהדרכת הורים מסורתית, אינה עוסקת בשיפור דפוסי תקשורת בלבד, אלא מבקשת לבנות מחדש את עמדת המבוגר בבית. היא רואה את ההורה לא כנותן שירות רגשי לילדו, אלא כדמות בוגרת, מחזיקה, מתבוננת, מגיבה מתוך שיקול דעת ולא מתוך הסלמה. סמכות כזו נולדת מתוך איפוק רגשי, חיבור פנימי לעקרונות, ועמידה על עמדות תוך שמירה על קשר מתמשך.

התפיסה הזו, שצמחה מתוך פרקטיקה קלינית עם משפחות במצוקה – סרבנות בית ספר, אלימות בבית, חרדה קיצונית, התבודדות, ועוד – התפתחה עם השנים לשיטה שלמה. היא משלבת גישות מהפסיכולוגיה ההתנהגותית, תובנות מהגישה ההתנגדות הלא אלימה (בהשראת מהטמה גנדי) והשפעות עמוקות ממסורת ההתקשרות. הסמכות החדשה אינה פתרון קסם – אך היא מציעה דרך ארוכה, רכה אך נחושה, להשיב את ההורה אל עצמו – ומשם אל הקשר עם ילדו.

עקרונות הליבה של גישת הסמכות החדשה

הסמכות החדשה נבדלת מהותית מן המודלים המסורתיים של הורות סמכותית או מחנכת. עקרונות הליבה שלה נבנו מתוך ניסיון מצטבר בטיפול במצבי קצה, אך מותאמים גם להורות יומיומית. הבסיס לכל עיקרון בגישה הזו אינו הכוח שיש להורה, אלא היכולת להיות נוכח, עקבי ורגיש – גם כשאין שליטה, גם כשיש התנגדות, וגם כשאין שיתוף פעולה מהילד. הסמכות מתגלמת לא באמצעות איום, הרתעה או שכנוע, אלא דרך פעולות עיקשות אך רגועות, שמעבירות מסר עמוק: "אני פה, ואני לא נעלם – גם אם קשה, גם אם תדחה אותי, גם אם לא תשתף פעולה".

העיקרון הראשון הוא נוכחות הורית – לא כמושג רגשי בלבד, אלא כהתנהלות ממשית. נוכחות כזו יכולה לבוא לידי ביטוי בדרכים פשוטות: הידיעה של הילד שההורה עוקב אחר מצבו, מעורב בהחלטות, מגיב לעומק אך לא ממהר. בניגוד לגישות המבקשות מההורה "לשלוט על הסיטואציה", כאן נדרשת דווקא עמידה – לא בהכרח עם פתרונות, אלא עם יציבות. הרעיון הוא שהורה יכול להיות משמעותי גם אם אין לו שליטה מלאה, כל עוד הוא מתמיד, לא נוטש את העמדה, ולא עובר לקצה השני של ויתור או ניתוק רגשי.

העיקרון השני הוא השהיית תגובה. במקום תגובה מיידית המונעת מרגש עז – כעס, עלבון, אכזבה – הסמכות החדשה קוראת להורים לעצור, להתבונן, ולבחור את זמן ואופן התגובה. השהיה זו אינה חולשה – היא כלי חינוכי עמוק שמייצר ניתוק מהדפוס הסוער של פעולה־תגובה, ובונה עוצמה שקטה שאינה נזקקת לדרמה כדי להתקיים. הילד לומד שההורה אינו צפוי, אינו נגרר, ואינו "מתוכנת" על־ידי ההתנהגות שלו. התוצאה – הפחתה בסבירות להסלמה.

העיקרון השלישי הוא הימנעות מהסלמה – דרך ההבנה שתגובת־יתר מצד ההורה (צעקות, איומים, עונשים דרמטיים) אינה מייצרת סמכות, אלא מרחיקה. תגובה שקולה, מדויקת, נוכחת אך לא תוקפנית – היא הבסיס לסמכות שמחברת ולא מרחיקה. ההורה בגישת הסמכות החדשה נדרש לשאול את עצמו שוב ושוב: "מה יאפשר לי להישאר בקשר מבלי לוותר על הערכים שלי?"

עיקרון נוסף – גיוס רשת תמיכה – מדגיש כי ההורה אינו צריך להתמודד לבד. גיוס של סבים וסבתות, מורים, קרובי משפחה, או אפילו חברים קרובים – נעשה לא כדרך להפעלת לחץ על הילד, אלא ככלי להגברת תחושת הנראות, המחויבות והמשמעות. הילד חווה שהוא מוקף במעגל של מבוגרים אכפתיים, שלא מוותרים עליו – גם אם הוא דוחה אותם.

לבסוף, עקרון האיפוק הרגשי – מתווה גישה של שליטה פנימית מצד ההורה. לא היעדר רגש, אלא דווקא הכרה ברגש לצד בחירה לא לפעול מתוכו באופן בלתי מווסת. הורה המצליח להחזיק את עצמו – מעביר לילדו מסר סמוי אך עוצמתי: גם כשקשה, אני לא קורס. גם כשאני כועס, אני לא פוגע. גם כשאתה לא משתף פעולה – אני נשאר.

הסמכות החדשה אינה שפה של כוח. היא שפה של יציבות. של קשר עיקש. של מבוגר שמסכים להיות נוכח גם במקום שבו אין פתרון מידי – ומתוך כך, דווקא שם, מתהווה שינוי

הסמכות החדשה בהתמודדות עם מצבי קצה במשפחה

אחד המבחנים המורכבים ביותר להורות – ולעקרונות הסמכות – מתרחש במצבי קצה: אלימות בין־אישית, סרבנות בית ספר ממושכת, הסתגרות מתמשכת, חרדה חריפה, התקפי זעם קיצוניים או תלות תובענית בגיל ההתבגרות. אלה אינם מצבים רגילים של חיכוך – אלא תבניות התנהגות שמטלטלות את כל המערכת המשפחתית. ההורה עלול לחוש מותש, חסר השפעה, לעיתים אף מאוים או מרוקן. בגישות קלאסיות, הדגש הושם על תיקון הילד – בין אם באמצעים טיפוליים, חינוכיים או התנהגותיים – אך פעמים רבות ההורה נותר כמשקיף מהצד. גישת הסמכות החדשה שוברת את הדינמיקה הזו: היא ממקדת את תהליך השינוי דווקא בהורה – לא כדי להאשים, אלא כדי להחזיר לידיו את האפשרות לפעול.

במצבים שבהם הילד יוצא מכל שליטה – תרתי משמע – הגישה אינה מתיימרת "להחזיר שליטה", אלא מלמדת את ההורה כיצד להיות משמעותי גם ללא שליטה. המשמעות היא שינוי פרדיגמה עמוק: מ"אני צריך לגרום לילד להפסיק" ל"אני נשאר נוכח, רגוע, מתמיד – גם אם הוא לא משתף פעולה". הגישה מתרחקת לחלוטין מהפעלת כוח או עונשים – לא מתוך חולשה, אלא מתוך הכרה בכך שהכוח האמיתי טמון בנוכחות עקבית ובפעולה מחושבת. במילים אחרות: ההורה לומד לעמוד בעוצמה שקטה, גם מול סערה.

הכלים שבהם משתמשת הסמכות החדשה במצבים כאלה הם כלים של עמידה – לא של פעולה תגובתית. למשל, במקום עימות ישיר מול הילד, ההורה יוזם "הכרזה הורית" – מסר מילולי, ברור, שנמסר לילד באופן שקול ולעיתים גם פומבי (בנוכחות בן זוג, דמות נוספת או אפילו בכתב), ובו ההורה מביע את עמדתו, את דאגתו, ואת כוונתו להישאר נוכח ולפעול לשינוי – אך לא להילחם בילד. עצם קיום ההכרזה יוצר שבר במעגל הסלמה – ומציב את ההורה מחדש בעמדה פעילה.

במקרה של סרבנות בית ספר, לדוגמה, ההורה אינו מנסה לגרור בכוח את הילד אל בית הספר, אלא יוצר שורה של צעדים עקביים: השכמה יומית, נוכחות פיזית מחוץ לחדר, פניות חוזרות ונשנות של דמויות תמיכה, ולעיתים גם תיעוד. המסר לילד פשוט – "אנחנו לא נלחמים בך, אבל גם לא מוותרים עליך. אתה חשוב לנו מדי מכדי שנשתוק."

במקרה של אלימות, הגישה קוראת להורה לשבור את מעגל השתיקה – לא באמצעות ענישה, אלא דרך הפעלת רשת תמיכה משפחתית וקהילתית, שתפקידה להעביר מסר של קווים אדומים מבלי לפגוע בכבודו של הילד. התגובה האלטרנטיבית אינה נוקמת אלא מחזיקה – לא מגיבה בזעם אלא יוצרת סביבה שבה ההתנהגות האלימה אינה יכולה להמשיך להתקיים ללא תגובה.

המהלך העמוק ביותר שמתרחש במצבי קצה הוא שיקום הסמכות הפנימית של ההורה. דרך ליווי מקצועי, הדרכה קבוצתית או תהליך פרטני, ההורה בונה מחדש את הזהות שלו כהורה – לא מתוך שליטה על הילד, אלא מתוך אחיזה בערכים, קשרים ומסרים שהוא מאמין בהם. תהליך זה, לעיתים ממושך ומטלטל, מייצר שינוי שאינו מותנה בילד – ומכאן גם כוחו: הוא אינו שברירי, ואינו תלוי בתגובה מצד הילד כדי להחזיק מעמד.

הסמכות החדשה בגיל הרך ובמעגלי החיים הראשונים

כאשר מדברים על סמכות הורית, הדימוי הנפוץ מתייחס לעימותים בגיל ההתבגרות – אך דווקא בגיל הרך, שבו נבנית התשתית הפסיכולוגית הראשונית של הילד, שאלת הסמכות מקבלת משמעות עמוקה ושברירית במיוחד. תינוקות, פעוטות וילדים בגיל הגן אינם מתעמתים במודע, אך מפעילים את הוריהם באופן רגשי עוצמתי, לעיתים יומיומי: דרישות תובעניות, קושי להפרד, סרבנות שינה, התפרצויות זעם או הסתגרות חרדתית. ההורים, שעוד לומדים את התפקיד החדש, מתקשים לעיתים להבחין בין חום לחולשה, בין רכות לויתור עצמי. כאן בדיוק נכנסת לתוקפה גישת הסמכות החדשה – לא כגישה של משמעת, אלא כדרך לעגן את ההורות בתוך מערכת יחסים בריאה כבר מהשנים הראשונות.

הסמכות החדשה בגיל הרך מדגישה את האפשרות להיות הורה רגיש ומגיב, מבלי להפוך לשקוף או מוּנע רגשית. היא קוראת להורים לבנות נוכחות עקבית גם מול בכי, התנגדות או התפרצות – לא באמצעות הרחקה או ענישה, אלא דרך עמידה שקטה, שמירה על גבולות והבעת מסר רגשי ברור: "אני כאן, אני איתך, גם כשאתה כועס. אבל אני גם נשאר הורה, גם כשאתה מתנגד."

אחד האתגרים הנפוצים בגילאים הצעירים הוא הקושי של הילד להיפרד מההורה – בכניסה לגן, בשעת שינה, או במעבר בין מצבים. הסמכות החדשה אינה מציעה ל"הקשיח את הלב" או לזרז את תהליך ההסתגלות, אלא מציעה פעולות נוכחות שמסייעות לילד לחוות שההורה יציב, רגוע ואינו נבהל מהקושי. כשהורה מצליח להישאר בעמדת נוכחות גם כאשר הילד מתנגד, הוא מחזיר לילד את תחושת הביטחון.

הגישה מועילה במיוחד גם כאשר הילד מגיב בהתנהגויות של קושי בוויסות – התפרצויות זעם, פגיעה עצמית, קפאון או שתיקה ממושכת. ההורה לומד לזהות מתי כדאי לייצר מרחב, מתי נכון לשהות ליד הילד בשקט, ומתי לפנות אליו במילים שמחברות אותו שוב לקשר, אך לא מבקשות "לתקן" אותו. לדוגמה: "אני רואה שאתה מתוסכל. אני יושב כאן, וכשיתאים לך – נדבר." המסר הזה שונה בתכלית מהתניה או מהסחת דעת: הוא מעביר מסר רגשי עמוק – אתה לא לבד, וגם אני לא מתפורר.

מעבר לכך, בגיל הרך מתפתחת גם תחושת הגבול של הילד, והסמכות החדשה מעניקה להורים כלים להציב גבולות בצורה שאינה כוחנית אך גם אינה מתרפסת. לדוגמה, כאשר ילד זורק חפץ או מכה, ההורה לא מגיב בזעם – אלא מייצר פעולה שמפסיקה את ההתנהגות ("אני עוצר את היד שלך. זה כואב לי."), מבהיר את הגבול, ולא מתנתק רגשית. כך נוצר חינוך רגשי שמבוסס לא על שליטה, אלא על וְויסות – הן של הילד והן של ההורה.

גם בזוגיות ההורית בגיל הרך באים לידי ביטוי עקרונות הסמכות החדשה: ההורים לומדים לשתף פעולה, להימנע מהתשה הדדית, ולהוות יחד "חזית הורית" רגישה אך יציבה. הילד חש בכך לא רק דרך התגובות כלפיו, אלא גם באווירה שהוא סופג – האם הוריו מתנגחים, נכנעים זה לזה או מחזיקים יחד קו רגשי ברור?

גישת הסמכות החדשה בגיל הרך בונה את היסוד: הביטחון שהמבוגר נשאר, גם כשהעולם הפנימי של הילד סוער. הילד לומד להירגע מתוך נוכחות, לא מתוך כניעה. זו סמכות שאינה נראית כמו כוח – אך היא זו שמרגיעה את הילד מבפנים.

סמכות הורית בהתמודדות עם חרדה, תלות והתנהגות תובענית

גישת הסמכות החדשה פורצת את גבולות הדיכוטומיה בין ילד "מרדן" לילד "ממושמע", ובוחנת לעומק גם את האתגרים העדינים והשקטים יותר של ההורות – בעיקר כשמדובר בילדים בעלי מאפיינים חרדתיים, רגישות יתר, תלות רגשית עמוקה או קושי להתנתק מההורה. במצבים אלו, ההתמודדות ההורית אינה מול התנגדות גלויה אלא מול "חיבוק חונק": הילד מתקשה להתרחק, דורש קרבה מתמדת, מתקשה להירדם לבד, מסרב לצאת מהבית או זקוק לנוכחות ההורה בכל תנועה. להורה קשה לסרב – ובצדק. הקשר טעון באהבה, בחמלה ולעיתים גם באשמה. אך לאורך זמן, התלות הופכת את הקשר עצמו למעיק ופגיע, ומערערת את עמדת המבוגר.

גישת הסמכות החדשה מתייחסת למצבים אלה לא כהפרעה של הילד, אלא כקונפליקט מערכת־יחסים. הילד אינו "מניפולטיבי" או "מפונק", אך גם אינו משדר מצוקה ניטרלית. הוא מגיב למציאות פנימית אמיתית – פחד, בדידות, בלבול – אך תגובתו מקבעת דפוס שבו ההורה נדרש להיענות ללא גבול, ולוותר בהדרגה על צרכיו, עצמאותו ולעיתים גם על ההיגיון החינוכי שלו. כאן בדיוק נדרש שינוי בעמדת ההורה – לא של ניתוק, אלא של בניית נוכחות רגועה, מובחנת, שאינה נעלמת אך גם אינה נסחפת.

עקרון המפתח בגישה הוא הפחתת ההיענות התובענית. ההורה אינו מתבקש לדחות את הילד בכוח, אלא ללמוד לזהות מתי מענה רגשי הופך לתלות מזיקה. לדוגמה, אם ילד בן 8 מסרב לישון לבד ומזמין את ההורה מדי לילה למיטתו – הגישה לא תציע "להתעלם", אלא תמליץ על סדרת פעולות שמביאות להפחתה הדרגתית של המענה, תוך ליווי רגשי ברור: שהייה מחוץ לדלת, הודעות מרגיעות כתובות, ליווי זמני שאינו מותנה בהתנהגות הילד. הילד לומד: הורה יכול לאהוב אותי – גם מבלי להיענות לכל דרישה.

גישה זו מסייעת גם לילדים בוגרים ובני נוער שמגלים תלות סמויה: מתבגרים שמסרבים לצאת מהבית, שאינם יוזמים קשרים, שמבקשים עזרה תמידית בביצוע משימות, או שדורשים תשומת לב בלתי פוסקת. ההורה לומד לחדד את גבולות ה"כן" וה"לא", ובונה את הקול הפנימי שמאפשר לומר "אני לא יכול להיענות לזה – לא כי אני לא אוהב אותך, אלא כי אני אוהב אותך מדי מכדי לאפשר לזה להמשיך."

בתוך כך, תהליך הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה כולל גם זיהוי של הקולות הפנימיים של ההורה עצמו: פחד להכאיב, צורך להיות "הורה מושלם", רצון לפצות על חוויות ילדות, או נטייה לריצוי ולמניעת עימותים. ההורה לומד להכיר את עצמו בתוך מערכת היחסים, ולא רק את הילד. השינוי מתחיל לא בפעולה כלפי הילד – אלא בעמדה רגשית פנימית של קבלה עצמית, עמידה, ובחירה מודעת.

הייחוד בגישה הוא בכך שהיא אינה מעודדת עצמאות מתוך דחיפה, אלא מתוך שחרור רגשי מדורג, שמבוסס על מסר סמוי לילד: אתה מסוגל להתמודד – לא כי ננטשת, אלא כי אנחנו מאמינים בך. ההורה מפסיק להיות מקור הוויסות הבלעדי – והופך לעוגן שממנו אפשר להתרחק, לחזור, ולהתפתח.

גבולות הגישה, ביקורת ושילובה בעולם הטיפול והחינוך

כמו כל גישה טיפולית־חינוכית רבת־השפעה, גם הסמכות החדשה של פרופ’ חיים עומר אינה חפה משאלות וביקורת. ככל שהתפשט יישומה במסגרות ציבוריות, טיפוליות וחינוכיות, החלו לעלות קולות מקצועיים שביקשו לאתגר את גבולות הגישה, לחשוף את סייגיה, ולבחון את האופן שבו היא מתפקדת בשטח. ביקורת זו אינה שוללת את עקרונות הגישה – אלא משמשת לה כמראה הכרחית, כזו שמאפשרת הבנה עמוקה יותר של אופייה, מגבלותיה והקשרים בהם היא מתאימה במיוחד.

אחת הטענות המרכזיות נוגעת לשימוש הטכני בכלים שמציעה הגישה, לעיתים על חשבון תהליכים רגשיים עמוקים. הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה כוללת לעיתים רשימה של כלים: הכרזה, מעקב, רשת תמיכה, צעדי תיקון – אך כאשר ההורים מיישמים את הכלים מתוך תסריט ולא מתוך עיבוד אישי, התוצאה עלולה להיות חיצונית וריקה. השאלה "איך?" מאפילה על השאלה "למה?". פעולה שאינה נטועה בעמדה פנימית של נוכחות – עלולה להפוך לאקט של שליטה, גם אם היא מוגדרת כ"סמכות רגועה".

ביקורת נוספת מתמקדת במקומו של הילד בתוך התהליך. הגישה מתמקדת רבות בהורה, וביכולתו להשיב לעצמו תחושת אחריות ונוכחות. אך יש הטוענים כי בכך נחלש הקשב לעולמו הפנימי של הילד – לסיפורו, לעיבוד הטראומה שלו, או להתפתחותו הפסיכולוגית הספציפית. במיוחד בגישות דינמיות או טראומה־אינפורמטיביות, נשמעת לעיתים תחושת אי־נוחות מן ההנחה שניתן לפעול מול הילד גם בלי שיתוף פעולה מצידו. עם זאת, תומכי הגישה יטענו – ובצדק – כי במצבי קצה, בהם הילד אינו פנוי לשיח טיפולי, דווקא עמידת ההורה היא שמאפשרת תהליך טיפולי להתרחש בעתיד.

שאלות עולות גם לגבי שילוב הגישה במסגרות מוסדיות – בתי ספר, פנימיות, יחידות נוער – שם ישנה סכנה שהשפה של הסמכות תהפוך לכלי לניהול, משמעת או שליטה. המתח בין נוכחות לבין משטור, בין גבול לבין ענישה סמויה, מחייב עבודה עמוקה של עיבוד וליווי מקצועי לצוותים. כאשר הסמכות החדשה מיושמת על ידי אנשי מקצוע ללא הבנה רגשית עמוקה – קיים סיכון שהיא תהפוך ל"סמכות ישנה" בלבוש חדש.

לצד הביקורת, חשוב לציין כי אחד מיתרונות הגישה הוא פתיחותה לשילוב עם מודלים אחרים. היא אינה מתחרה בגישות טיפוליות, אלא יכולה להשתלב כתשתית הורית גם כאשר הילד נמצא בטיפול רגשי, התנהגותי או פסיכודינמי. הדרכת הורים בסמכות החדשה משמשת לעיתים קרובות כמרחב שבו ההורה משיב לעצמו תחושת משמעות, במקביל לעבודה טיפולית ישירה על הילד – ולעיתים אף מחליפה את הצורך בטיפול בילד עצמו.

גישת הסמכות החדשה מציעה מסגרת אתית עמוקה: עמידה ללא הסלמה, גבול ללא הרחקה, שינוי מתוך קשר ולא מתוך איום. אך אין בה הבטחות מהירות – היא דורשת עמל רגשי, מחויבות לתהליך, ולעיתים גם כאב הכרוך בוויתור על פנטזיות הוריות ישנות. הכוח שלה טמון בפשטות החיצונית המוליכה אל תוך עומק רגשי, ובהכרה שדווקא בעולם שבו הקשרים מתערערים – נוכחות שקטה, עקבית ואוהבת יכולה להיות המעשה הרדיקלי ביותר שהורה יכול לעשות.