החיה שבתוכי - ניתוח פסיכולוגי של טראומה ואבל בישראל

בשבוע שעבר עלתה בנטפליקס הסדרה The Beast in Me “החיה שבתוכי”. מי שצופה בה מצפה אולי לעוד דרמת מתח על סופרת מבודדת ושכן מסתורי. אך מהר מאוד ברור שהסדרה עוסקת בהרבה יותר מאשר סיפור עלילה. היא מביאה ממד פנימי שקשה לנסח אותו במילים. היא מספרת על מה שמתרחש בנפש אחרי אובדן, על מה שהגוף יודע גם כשהמילים לא מצליחות להחזיק את הכאב, ועל המתח הדק שבין הפחד הפנימי לבין המציאות החיצונית.

המאמר שלפנינו אינו ביקורת טלוויזיה. הוא אינו עוסק בשאלה האם הסדרה טובה. היא משמשת כאן כחלון. דרך הדמות הראשית ניתן להבין את המציאות הנפשית שישראל חווה בשנתיים האחרונות. הורים שאיבדו ילד. בני זוג שאיבדו אהוב. צעירים שחזרו משדה הקרב. משפחות שלמות שנשברו ברגע. רבים מהם מתארים חוויה זהה לזו שנוכחת בכל סצנה בסדרה. חיי יום יום שנראים רגילים מבחוץ אך מבפנים פועמת תנועה של ערנות יתר, פחד מתמשך וחיפוש בלתי פוסק אחר סמלים של סכנה.

דווקא מפני שהסדרה מצולמת בתוך בית יפה ומסודר ורחוק מכל אזור מלחמה, היא מצליחה לשרטט משהו עמוק על ישראל. על חיים שבהם הכאב אינו רק אישי אלא גם ציבורי. על חברה שמנסה לשרוד בתוך רעידת אדמה נפשית. ועל האופן שבו טראומה קולקטיבית מחלחלת לתוך תנועות הגוף, לתוך המחשבה, לתוך היחסים בין אנשים.

המאמר הזה מתבונן בשלושה צירים מרכזיים שמופיעים גם בסדרה וגם במציאות הישראלית: החיה שבתוכי כלומר המרחב הפנימי שנפתח אחרי אובדן. החיה שמולי כלומר הנטייה למצוא אשם כדי להחזיק מעמד מול כאב שלא ניתן לשאת. והחיה שבחברה כלומר האופן שבו טראומה ציבורית משנה את הקשר בין הפרט לקהילה ומעצבת דפוסי חשיבה רגש ויחסים.

החיה שבתוכי - הפצע הפנימי שמתעורר אחרי אובדן

אחד הדברים החזקים ביותר בסדרה הוא השקט. לא השקט החיצוני של הבית הגדול שבו חיה הגיבורה אלא השקט שמתחת לפני השטח. שקט כזה שמוכר היטב למטפלים בישראל מאז תחילת תקופת האובדן הקולקטיבי. אנשים שהיו פעם ידועים בבהירות הרגשית שלהם הופכים פתאום לאנשים שנושמים בשקט כבד, כאילו כל נשימה דורשת מאמץ. הם הולכים לעבודה. אוספים ילדים. מבשלים. משוחחים. אך בתוך הגוף שלהם רועדת תנועה שלא ניתנת לעצירה.

החיה הזו אינה מפלצת. היא אינה דימוי דרמטי. היא אנרגיה נפשית שנוצרת כשאדם מאבד את מי שהיה משמעות חייו. כשאובדן מגיע במפתיע או באלימות, הנפש מאבדת את היכולת לייצר סדר. מה שנשאר הוא תחושה לא מוסברת של סכנה. תמידית. עמוקה. בלתי נשלטת. מלווה בתחושת זעם, אשמה, רצון לנקום ולעיתים גם דחף להסתתר מהעולם.

מטפלים מדווחים על עלייה חדה בתחושת החיים בשני מישורים מקבילים. מבחוץ עומד אדם שמנהל את חייו. מבפנים נמצא ילד מאוים. הגוף מתקשה לישון. הדופק עולה בלי סיבה. מחשבות מסתחררות סביב שאלות שאינן מקבלות מענה. האם עשיתי מספיק. האם יכולתי להציל. האם אני עדיין אותו אדם שהייתי לפני.

זו אינה תופעה נדירה. מחקרים על טראומה מתארים אותה כקריסה של מנגנוני ויסות. המערכת הרגשית מנסה להחזיק כאב שאינו ניתן לעיבוד ויוצרת תנועה פנימית חזקה שמי שאינו מצוי בה עלול לפרש אותה כדרמה אבל היא בעצם ניסיון השרדות.

בישראל של היום החיה הזו נמצאת אצל רבים. אצל משפחות שכולות. אצל צעירים ששבו משדה הקרב. אצל מי שנחשף לאירועים קיצוניים. אצל מי שחי בתחושת איום מתמשך. כולן וכולם נושאים את אותה תנועה פנימית שמבקשת דבר אחד בלבד. שיראו אותה.

החיה שמולי - הצורך למצוא אשם כדי לא לקרוס מבפנים

הסדרה מובילה את הגיבורה להתבונן בשכן החדש שלה בעיניים שמחפשות סכנה בכל מבט. לא משום שיש הוכחה ברורה אלא משום שנפש מאבלת מחפשת אובייקט שניתן להשליך עליו את הכאב. פרט שקל לשכוח אך בישראל של השנים האחרונות הופך למרכזי. אנשים שאיבדו ילד או הורה מוצאים את עצמם מוצפים בכעס שלא ניתן לשאת. הם מחפשים נקודת מקור שתסביר את מה שאינו ניתן להסבר.

זה אינו דפוס ילדותי ולא התנהגות פרנואידית. זה מנגנון הגנה. הנפש בוחרת להאשים דמות חיצונית כדי שלא תישבר פנימה לתוך אשמה עצמית מוחצת. המטפל שומע זאת בבירור בחדר. אנשים שואלים האם הייתי אמור לדעת. האם הייתי יכול להציל. האם יש בי משהו שגרם לאובדן.

לכן יש צורך אנושי להניח את האשמה במקום אחר. לעיתים זה הדרג המדיני. לעיתים הצבא. לעיתים שכנים. לעיתים איש ציבור. ולעיתים כל מי שמייצג כוח. ישראל של התקופה האחרונה מלאה תנועות כאלה. אנשים מחפשים פנים שעליהן ניתן להצמיד את הכאב. לא משום שהם בהכרח צודקים. אלא משום שזה מאפשר להם להמשיך לנשום.

בסדרה הגיבורה נמשכת ללא הרף לבחון את השכן. כל סימן קטן הופך לאיום. כך פועל מנגנון זיהוי סכנה אצל נפש פצועה. גם בחיים האמיתיים זה קורה. התודעה נצמדת לסימנים. המערכת חוששת לחזור למקום שבו לא ראתה איום שהתממש. לכן כל צל הופך לסיפור.

מבחינה טיפולית יש כאן רגע רגיש. המטפל מאפשר למטופל לשאת את ההשלכה בלי לשבור אותה. הוא אינו מבטל את הכעס וגם אינו מצדיק אותו. הוא מאפשר למטופל לראות איך החיפוש אחר אשמה הוא דרך לאחוז בעצמו. ורק לאחר מכן לשאול בעדינות האם אולי הגיע הזמן להפנות את המבט פנימה.

החיה שבתוכי - המערכת הרגשית המוצפת שמחפשת יציבות

לאחר טראומה עמוקה המערכת הרגשית מפתחת תנועות שאינן תמיד מובנות מבחוץ. אדם יכול להיראות רגוע אבל לחוש סערה פנימית בכל רגע. הוא יכול להתנהל בצורה רגילה אך להרגיש שבכל רגע משהו עליו לקרות. הסדרה מביאה את החוויה הזאת דרך תנועות גוף זעירות. מבט שמסתובב מהר מדי. נשימה שמתקצרת. שתיקה שלא ניתן לפרוץ אותה.

בישראל של היום זו חוויה יומיומית. אנשים מתקשים להירדם. מתעוררים מזכרונות שאינם עוברים. חוששים לנסוע בכבישים מסוימים. מתקשים להתרכז. נמצאים בערנות יתר. מרגישים שהגוף שלהם מחזיק פעמון אזעקה פנימי שאף פעם לא נרגע.

מטפלים מתארים מצב שבו הנפש מנסה להחזיר לעצמה תחושת סדר על ידי ייצור רצף של מחשבות. המוח מנסה לייצר תבניות של הגיון. מי אשם. מי מסוכן. מה המשמעות של כל תזוזה. זו אינה פרנויה. זה ניסיון של מערכת שרוצה סדר בתוך כאוס. המוח הופך לבלש. הגוף הופך לחיישן. הכל הופך לאירוע.

הסדרה מראה זאת בלי להגזים. הגיבורה חיה בתוך מרחב שקט אך מתנהלת כאילו סכנה עומדת לפרוץ בכל רגע. זהו דימוי מדויק של המציאות בישראל שבה אנשים חיים בתוך בניינים מודרניים ובתוך שגרה לכאורה רגילה אך מערכת העצבים שלהם עדיין בשדה הקרב.

העומק הפסיכואנליטי כאן נמצא במקום שבו החיה הפנימית אינה נתפסת כאויב אלא כחלק מבקש. חלק שמבקש שיאפשרו לו להיות מובן. חלק שמבקש הכרה. חלק שמסמן למטפל שהפצע עדיין חי. והטיפול חייב לאפשר לפצע הזה להיות גלוי מבלי לברוח ממנו ומבלי להיבהל ממנו.

החיה שמולי - האופן שבו טראומה מעוותת תפיסות ויחסים

לאחר טראומה גבולות בין פנים וחוץ מיטשטשים. האדם מתקשה להבדיל בין פחד ממשי לבין צל רגשי. הסדרה מביאה זאת דרך החשדנות הגוברת של הגיבורה כלפי השכן החדש. היא מפרשת את המציאות דרך עדשה של איום. כל תנועה שלו מקבלת משמעות. כל שתיקה שלו מעוררת דריכות.

בישראל של היום אנשים רבים מתארים חוויה דומה. קושי לתת אמון. ערנות בלתי פוסקת. תחושה שהעולם הפך למקום בוגדני. גם הקשרים הקרובים משתנים. בן זוג שמאחר נהיה סיבה לדאגה. ילד שלא עונה לטלפון הופך לסכנה. חבר שלא מגיב נהיה מקור לפרשנות של נטישה.

זהו מנגנון נפשי שמופיע אחרי אובדן אלים. האדם מעדיף להאמין שהעולם מסוכן מאשר לשוב לתחושה שהעולם אינו ניתן לניבוי. זו בחירה הישרדותית. היא מגינה מפני הכאב של ההפתעה. אך היא גם מעוותת את המציאות וגורמת לאדם להחמיר מצבים שאינם מסוכנים.

מבחינה חברתית הדבר מייצר פיצול. קבוצות חברתיות מאבדות אמון זו בזו. אנשים מחפשים אשמים בתוך החברה. הציבור מחפש דמויות שישלמו את המחיר. כל דיון ציבורי הופך למגרש של האשמות. כל ביקורת הופכת למלחמה. החברה עצמה מפתחת חיה פנימית קולקטיבית שמחפשת אויבים מבית.

העבודה הטיפולית בתוך מציאות כזו מורכבת במיוחד. המטפל אינו רק עד לכאב של האדם אלא גם עד לכאב של החברה. הוא צריך להחזיק עבור המטופל אפשרות שהמציאות אינה רק מאיימת. הוא צריך להציע אלטרנטיבה שתאפשר לחזור לאמון בלי להמעיט ממשות הכאב. הוא צריך להיות הגבול שהמציאות איבדה.

החיה שבחברה - כיצד טראומה קולקטיבית מעצבת את המרחב הנפשי

כאשר טראומה מתרחשת בקנה מידה רחב היא אינה נשארת פרטית. היא הופכת להיות סביבה. ישראל של התקופה האחרונה נמצאת במצב שבו הטראומה אינה של אדם יחיד אלא של שכבות שלמות של אוכלוסייה. הפחד אינו רק אישי אלא פוליטי ציבורי תרבותי. הכאב אינו רק פרטי אלא משתקף בכל תנועה של החברה.

הסדרה מציגה קהילה רגועה ושקטה הבוחנת את הגיבורה ואת השכן כאילו הם מייצגים סכנה שמתחת לפני השטח. זה דימוי חריף לישראל שבה החברה כולה מייצרת פיצולים גסים בין טוב לרע. בין אשמה לחפות. בין מסוכנים למתונים. בין אנחנו לבין הם. זהו מנגנון שמאפשר לשרוד בטווח הקצר אך מפרק את החברה בטווח הארוך.

טראומה קולקטיבית משנה את האופן שבו אנשים חושבים ומפרשים מציאות. היא מעצבת מחדש את מושגי האמון. היא מצמצמת יכולת להתדיין. היא מחזקת נטייה לראות סכנה בכל תנועה. היא יוצרת נוקשות רגשית. היא מחלחלת לתוך גני ילדים. לתוך משפחות. לתוך מערכת הבריאות. לתוך חדרי טיפול.

מטפל בישראל אינו רק איש מקצוע. הוא עד למצב חברתי. הוא נדרש להחזיק מורכבות שאין לה שם אחר. הוא צריך להראות למטופל כי הכאב שלו אמיתי אך גם חלק מסיפור רחב יותר. הוא צריך לאפשר למטופל להבין שהחיה החברתית משפיעה עליו אך אינה מגדירה אותו. הוא צריך להציע מרחב שבו ניתן להחזיר גבולות פנימיים שאבדו.

החזרה לחדר הטיפולי - הפגישה בין החיה הפנימית לבין המרחב שמאפשר ריפוי

החדר הטיפולי בישראל של היום אינו מקום ניטרלי. הוא נמצא בתוך מציאות שבה המטפל והמטופל חווים את אותה מציאות מאיימת. המטפל עצמו מתמודד עם פחדים משפחתיים ועם כאב אישי. ובכל זאת הוא נקרא להחזיק מרחב יציב שבו אפשר להתבונן בחיה הפנימית בלי לפחד ממנה.

הסדרה מציגה מצבים שבהם הגבולות בין אדם לעצמו ובין אדם לאחר מיטשטשים. המתח בין התפיסה הפנימית לבין המציאות החיצונית נעשה כמעט בלתי נסבל. זו חוויה שמטפלים בישראל מכירים היטב. מטופלים מספרים כי הם מרגישים כאילו אין להם עוד מקום פנימי שמאפשר נשימה. הכל מצטמצם לדחפים של הישרדות.

כאן הטיפול הופך למקום שבו אפשר לפרק את הדימוי של החיה. לא לבטל. לא למחוק. להבין. לתת לה שפה. לאפשר למטופל להרגיש שהוא אינו נבלע על ידי הסיפור שלו. להראות שתנועה רגשית יכולה להיות חלק מהחלמה. להציע שהפחד מבקש הגנה ולא שליטה. שרצון הנקמה מבקש צדק ולא הרס.

הטיפול אינו מסיר את הפצע. אך הוא יוצר יכולת לשאת את הפצע בלי שהאדם יהפוך לאויב של עצמו. בתוך מציאות שבה החברה כולה פועמת בפחד, החדר הטיפולי הוא אולי המרחב היחיד שבו אפשר לדבר את הכאב בלי לפחד ממנו ובלי להפוך אותו לנשק פנימי.

ביבליוגרפיה

Bion, W. R. (1962). Learning from experience. Heinemann.

Bonanno, G. A. (2004). Loss, trauma, and human resilience. American Psychologist, 59(1), 20–28.

Freud, S. (1917). Mourning and melancholia. Standard Edition, 14, 243–258.

Herman, J. L. (1992). Trauma and recovery. Basic Books.

Hobfoll, S. E. (1989). Conservation of resources. American Psychologist, 44(3), 513–524.

Klein, M. (1946). Notes on some schizoid mechanisms. International Journal of Psychoanalysis, 27, 99–110.

Neria, Y., & Sullivan, G. M. (2011). War and trauma. Oxford University Press.

Van der Kolk, B. A. (2014). The body keeps the score. Viking.

Yehuda, R. (2015). Post traumatic stress disorder. New England Journal of Medicine, 372(5), 456–463.