מיקי דורון – SEE FAR CBT
10/04/2024 מאיה גמפל
מאיה גמפל | 20/01/2022 10:59מטופלת: "יש לך ניסיון עם חרדה ודיכאון?"
פסיכותרפיסטית: "כן."
מטופלת: "כמה מקרים כאלה היו לך?"
פסיכותרפיסטית: "דיכאון וחרדה די שכיחים, לצערי."
מטופלת: "מה אחוזי ההצלחה שלך?"
פסיכותרפיסטית: "אני חושבת שרובם הרגישו טוב יותר בעקבות הטיפול."
מטופלת: "תוכלי לתת לי שמות של מטופלים שממליצים עלייך?"
פסיכותרפיסטית: “אולי נשב רגע ותספרי לי קצת על עצמך?”
בתום אותה שעה סגרתי את הדלת ונשפתי בקולניות. מה זה היה? הרגשתי קטנה, מבולבלת, וטיפשה. כאב ראש איים להכריע אותי ונאלצתי להתיישב. כמעט וחשבתי לבטל את הפגישה הבאה. מעולם לפני זה לא הרגשתי כל כך חסרת ערך בתום פגישה טיפולית. אולי אני צריכה להפנות אותה למשהו אחר, מנוסה יותר, מוצלח ממני?
הכנתי לעצמי כוס קפה וחשבתי קצת. הפרטים שסיפרה לי על עצמה התחילו להתחבר לערפל כאב הראש וההרגשה הכבדה. בת בכורה לשני הורים אינטלקטואליים, מרצים בכירים באוניברסיטה, מערכת יחסים קרה שמאופיינת בדרישות גבוהות וביקורת. עומדת בפני החלטה מקצועית שתשפיע על חייה המקצועיים, אך לא מסוגלת להחליט. נתקפת בסחרחורות והתקפי חרדה. מרגישה חסרת ערך, מפחדת לעשות שינוי.
אחד המושגים המורכבים בטיפול הדינאמי כונה ע"י מלאני קליין "הזדהות השלכתית". זהו תהליך לא מודע שבו האדם מוציא חלקים תוקפניים ובלתי נסבלים מתוכו ומשליך אותם אל האחר. זו חוויה קשה, אך כמעט מיסטית באופן שהיא מאפשרת חיבורים ביננו.
במקרה שתיארתי, אותה מטופלת הוציאה את החלקים הביקורתיים, התוקפניים, והמסרסים שבה וזרקה אותם אלי. מעבר לכך שזכיתי לראות מהם דפוסי הקשר שאותם ספגה ואיתם היא מתנהלת, זכיתי לטעימה קטנה של, מה זה להיות היא. איך זה מרגיש כשמשהו ביקורתי כלפיך? איך זה מרגיש לנסות למצוא חן ולהיענות באי שביעות רצון? כמה מסרס ומקטין ומעליב. אני קבלתי טעימה של 50 דק' וכבר רציתי לפרוש מטיפול בה. איך זה מרגיש כשאלו ההורים שלך? כשזה נמשך כל חייך? האם זה מפליא שהיא סובלת מדיכאון וחרדה?
הטיפול לא יכול להיות רק אינטלקטואלי. אני צריכה להרגיש, באמת, את החוויה שאותה מתארת המטופלת שלי. אבל חשוב מאוד להבחין בין רגשות פרטיים שלי לכאלו שמושלכים עלי במהלך הטיפול.
לצורך ההפרדה הזו אני בדרך כלל שואלת את עצמי מספר שאלות שעוזרות לי לנווט:
בדרך כלל, הבירור הקצר הזה מאוד מועיל. יש מן רגע של הקלה שמבהיר, "אה! זה לא שלי". ואז עוד רגע של הזדהות שאומר "אה! אז ככה זה מרגיש".
ואז אני צריכה "לחשוב הפוך". אני מותשת – מה מתיש אותה? אני לחוצה? מי מלחיץ אותה? וכולי.
ההפרדה וההזדהות חשובים להמשך הטיפול. אני לא יכולה להיעלם אל תוך החוויה של האחר. אם אתבוסס אתו בביצת הדיכאון, לא יהיו לי כוחות לעזור לצעוד ממנה החוצה. אך במקביל, אם אהיה מרוחקת מהחוויה הרגשית, המטופל ירגיש שההבנה לא מלאה, החוויה שלו תהיה בודדה ומנוכרת.
אחרי כמה חודשים של טיפול, היא למדה להפריד בין הקולות הביקורתיים בתוכה לרצונות האותנטיים שלה ולדבר עם החלקים הללו באופן שונה. להפתעתה היא גילתה שהמסלול המדעי, אליו דחפו הוריה, הוא באמת המסלול המקצועי המועדף עליה. בתוך החוקים הברורים היא מצאה שקט. החשיבה הביקורתית עמה גדלה הפכה ליתרון. אבל ההחלטה לבחור במסלול זה הייתה שלה לגמרי.
את היכולת הגבוהה הזו, לקחת דחף תוקפני (כי ביקורתיות היא תוקפנית) ולהפוך אותה לבחירה מקצועית, כינה פרויד "סובלימציה". אבל זה כבר סיפור אחר.
